הגיעו “הימים הנוראים” של החיים המדיניים – ימי־הבחירות; והקהילה העברית בסלוניקי – זו המטרופולין של היהדות הספרדית, ויחד עם זה הקהילה העברית היותר גדולה, עשירה ומפותחה בתורכיה – הועמדה עכשיו לפני נסיון – וגילתה כל רשלנותה, אפיסת־כוחה, ריקניותה ודלוּתה הרוחנית באופן כל כך “מבריק” – עד שאנו עומדים משתאים ותמיהים לפלא הזה ושואלים את עצמנו: האמנם? האמנם כל כך נחרבה, נידלדלה, נתרוקנה היהדות הספרדית מבלי יכולת להזדעזע אף ב“יום־הדין”, שבו צריכה להתגלות כל האֶנרגיה האצורה בתוך העם, מפני שבו נחתך במידה מרובה גורלו של העם ועתידו הקרוב?

הרי סביב היהודים, בתוך קן־הלאומים הזה שבמקדוניה, מתנהלת מלחמת־בחירות נמרצה ועזה. קובעים קאנדידטים, עושים פומבי, גילוי דעת, אסיפות־עם, מפרסמים כרוזים וקול־קורא ומשתמשים בכל התחבולות והאמצעים, שבהם מתנהלת מלחמת הבחירות – והקהילה העברית שוקטת, שליוָה, אינה זעה ואינה נעה, כאילו לא קרה דבר או כאילו אין הדבר הזה נוגע לה כלל וכלל. ושני קלובים עבריים יש כאן, קלוב דיסאינטים, זה הקלוב שנוסד כאן בימי ההתעוררות הראשונה אחרי הכרזת הקונסטיטוציה, ושגם עבד זמן ידוע באופן נמרץ ובחריצות בלתי מצויה כלל – בכדי להשׂטין על הציוניות, והצליח בזה, כי היתה לו אז השפעה רבה על יהודי סלוניקי, ולא רק על יהודי סלוניקי, ושהוא היום כבר בבחינת “יורד”, וקולו אינו נשמע כמעט כלל בחיי היהודים שבכאן, – והקלוב השני, “הקלוב החדש”, שנתפרד מהראשון בעטיין של הנטיות האנטי־לאומיות שלו, ושירש כמעט את כל השפעתו של הראשון, והריהו ברגע הזה הכוח הציבורי המאורגן היחיד של יהודי סלוניקי – בחלק הבורגני אני מדבר – שיש לו גם צורה לאומית־פרוֹגרסיבית במידה ידועה.

כרגיל, אין שני הקלובים האלה מצטיינים בכוח־פעולה יתירה. אולם עכשיו כמדומה שהיו צריכים לחגור את כל האֶנרגיה שלהם בכדי שהיהדות הסלוניקאית לא תישאר בלי בא־כוח בבית נבחרי העם.

הרי הבולגרים, התורכים, שמספרם פה הוא פחות מזה של היהודים וכמוהם היוָנים – כמה זריזות וחריצות השקיעו כבר בהכנות לבחירות. והיהודים עד היום לא עשו אף אסיפת־בחירה אחת, לא ניסו עדיין אפילו לברר את דרישותיהם ומישאלותיהם, צרכיהם ומחסוריהם, שצירם צריך להגן בעדם, ולא ניגשו עוד לקבוע את הקאנדידטים או את הקאנדידט, שלו ימסרו את קולותיהם.

והרי הבחירות הללו – הן כבר הבחירות השניוֹת. כבר יש איזה נסיון מהימים שעברו, מימי הישיבות של בית־המורשים הראשון. ומהנסיון הזה היו יכולים – וצריכים – ללמוד הרבה, הרבה מאוד.

יכולים היו להיוָכח, ראשית, כי גם פה בתורכיה, צריכים אנו לבאי־כוח לאומיים בבית־המורשים – שיידעו להגן לא רק על האינטרסים הכלליים שלנו, על זכויותינו הלאומיות ומצבנו בתור אומה בעלת זכויות־שווֹת עם כל שאר האומות העותמניות. כי אם כל הקולטורה האירופאית עדיין לא הספיקה לחדור ולהתאזרח כדבעי בממלכתנו – הרי לכל הפחות אחד החלקים המובהקים שלה – האנטישמיות – כבר הופיע כאן בכל עוּזוֹ, ונתקבל פה בסבר פנים יפות, והריהו עושה עכשיו חייל באופן קונסטיטוציוני גמור – בעתונות החפשית, באסיפות פומביות ובנאומי בית־המורשים, וכפי הנשמע, הגיע גם עד הצעות־החוקים של הממשלה.

ושנית, היו היהודים צריכים לזכור את התוצאות של הבחירות הקודמות, ז"א, את “פעולתם” של ארבעת מורשיהם. צריכים היו לדעת להעריך את עבודתם של נבחריהם ולשאול את עצמם: כיצד מילאו צירינו את חובתם ותעודתם? מה נתנו לעם, הבוחרים, בעד זה שהעם הושיבם על כסא המחוקקים, מה נתנו חלף משכורתם שקיבלו מאת הממשלה, כלומר, מאת כספי העם, כספי הבוחרים?

אמנם, בנוהג שבעולם, רגילים הצירים בעצמם לבוא אל בוחריהם ולמסור להם דו“ח על עבודת בית המורשים בכלל ועבודתם בפרט. ובייחוד אחרי שהבית גומר את ישיבותיו ונסגר – הרי מחויבים הצירים לשוב לשולחיהם ולהרצות לפניהם על מעשיהם ופעולתם – בקיצור, לתת דו”ח. כך נוהג הדבר בכל ארץ, כך אמנם עשו על פי הרוב גם הצירים העותמנים, כך היו צריכים ומחוייבים לעשות אף צירי היהודים – אם יש בהם רק קוֹרטוב של אחריות מוסרית כלפי העם, אם רק יש בהם הרגשת החובה הציבורית היותר אלימנטרית ואם רק יש בהם רגש הכבוד היותר פשוט. – אם – – – אולם אנו, פה, יהודי סלוניקי, הלא ראינו שהציר אשר בחרנו, שמילאנו את ידו לא רק לקבל משכורת הצירים בלבד אלא גם לדבר ולטעון בשמנו ולהגן על זכויותינו ועניינינו – הרי אנו יודעים, שזה לא מצא לנחוץ אפילו להתראות בסלוניקי אחרי סגירת בית־המורשים – ובוַדאי טעמו ונימוקו אתו…

ברם יודעים אנו גם בלעדיו את כל אשר פעל ועשה ודיבר בשמנו… זוכרים אנו היטב את הרגעים ההם בבית־המורשים, כשהאנטישמי־השמי מירושלים עמד על הדוכן ובתנ"ך בידו קיטרג על העם היהודי ועל דתו – והמורשים שלנו לא הפרו את נדר שתיקתם המפורסמה…

אולם, אם הצירים, נבחרי־העם, לא ידעו לשמור על הכבוד הלאומי של עמם, הרי עכשיו, בהגיע התור לעם לחווֹת את דעתו, היה צריך הוא להראות בבחירות החדשות כי לא ייתן שוב להתעלל בכבודו ויידע לשלוח לבית־המורשים באי־כוח הראויים למלא את התפקיד הגדול והאחראי של שלוחי־האומה, שבידם אפשר למסור בבטחון גמור את גורלו, ענייניו, כבודו ועתידו. הבחירות החדשות היו צריכות לשמש מחאה עזה נגד המַעל שמעלו הצירים הקודמים בשליחותם בעבר ויחד את זה נשק חד להבטיח את מעמדנו לעתיד.

כך היה צריך להיות. והנה מה שנתקיים לפי שעה: אותו האדון קרסו העז במכתב לאחד העתונים המקומיים – כי לבוא בעצמו לא ההין, כאמור לעיל, – להציע שוב את הקאנדידטורה שלו… ובשים לב לאדישות השוֹררת פה, אפשר מאד שבתמיכת התורכים ייבחר שוב, ובאופן הזה נזכה אז לראות, כיצד היהדות הסלוֹניקאית הצליפה בעצמה על לחייה…