קרוב לשבועות הוציאו השדות את כל אונם וירקם אשר נצטבר במשך החורף על-ידי גשמים, זיבול וסתם טל-שמיים וברכת אלוהים. הירק נעשה בהיר ורזה במקצת, מוכה כתמים צהבהבים, החרדל הצהוב והסגול השירו זה כבר את פרחיהם, ובמקומם כוסו השיחים תרמילים ירוקים. החמסינים שרקו את הזעזועית בצידי הדרכים ויבשו אותה ועשוה ל“אלמוות” רועד אשר אם לא ייתלש – יעמוד וירעד כל הקיץ. העולשין החלו לפקוח את עינם הכחולה על שיחיהם הנפתלים מחוסרי-העלים, נפקחים הפרחים לבקרים, ועם גבור החום מתעלפים הם ובערב מתגולל פגרם תחת לשיח; מדי בוקר מקשטים הם את שולי שדות הבור השחורים, ובגבור החום, והצרצרים יצאו לשירת יומם, והיתוש וזבוב-החול נישאו באוויר העומד, ונבלו אז העולשין ולעת ערב, בבוא הקרירות, ימצאו את השיח ריק מהדרו וכל פרחיו מתגוללים לרגליו; וכך חוזר השיח ומוציא פרחיו יום-יום לעת בוקר, עת ארוכה לאחר שאין כל פרח אחר – מפתיע הוא בצבעו העמוק והרווה כל פני השדות הריקים כמעט, כל אונו הולך לפרח, רק שבטי השיח קשים בחוץ ומלאים מיץ מבפנים.
האוקליפטוסים ליד הבית, אף הם הגיעו למרום כוח צמיחתם בתקופה זו, עומדים הם תלולים, שבטים ארוכים חדשים, בני השנה, מכוסים עלים רעננים, בהירים, תלויים להם צפופים כשיער ארוך סביב גזעם. הענפים הגדולים והגזעים משירים את קליפת החורף, וגזעם הבהיר מתגלה כחלקי גוף מתחת לקליפה המתפצחת – מכל עבר נושרות חתיכות-חתיכות של קליפה יבשה וריחנית כקינמון. הרוח נושב על פני השבטים הארוכים האלה כעל מיתרים, ויש שהוא מרשרש ברשרוש של מים זורמים, הכל לפי הרוח, אם דרומי הוא או צפוני. הרוח מרשרש ושר בתוך האוקליפטוסים הארוכים כעל מיתרים וסופג את ריח העץ הדומה לכופר מעורב בשושן, והומה בהם כבתוך מים, וחודר לעמקי הריאה יום-יום.
*
בימים אלה החלטנו, אני ורעי, שקן הצרעות נמצא בקרבת מקום מן האוקליפטוסים, כי המוני צרעות כאלה לא ראינו מימינו על העצים. הדבר הגיע לידי כך שהיו מסכנות את משחקינו מתחת לעצים, והן זה מקום מפלט נפלא, אוקליפטוסים בני עשרים, כבדים וקרירים אלה, שימשו לנו יותר מבית ההורים, והיינו מצויים [שם] יותר מאשר בבית העומד לידם.
למצוא קן של צרעות נחוצה עין חדה, רגל קלה וזהירות של חיה אורבת. עם ערב שבות הצרעות כמעט כולן לקן, ולכן עליך לרוץ אחריהן במהירות התעופה ועליך לראות גם את האדמה שאתה דורך עליה.
והנה, אחר חיפוש רב, והליכה על קצה האצבעות, כשהעיניים פקוחות לכל תנועה על פני האדמה, גילינו אותו סוף-[סוף], וכלל לא נסתר היה – בור זבל היה בחצר, אשר דפניו היו עשויים מחומר חולייתו, בדפני הגל הזה, כלפי חוץ, היתה המאורה. הפתח היה צר, וסביבו עמד גוש צרעות ונלחם על הכניסה, אלה יצאו והתעופפו, ואלה באו ונכנסו. רחש עוקצני וחריף עלה משם, ופחדים יצאו מלועו של החור השחור, אשר עליו האהיל שיח קוצים יבש.
הידיים מאליהן נישאו לגושי העפר היבשים שמסביב – לזרוק, לזרוק ולברוח, ושנינו בהתחרות, וממרחק – המטרנו ברד של גושים כבדים, יבשים וקשים כאבן.
אבל הסוד נודע – כשזורקים אבנים ובורחים – סימן הוא לקן של צרעות – ולמחרת עמדה שיירה שלימה של ילדים וזרקו גושים על המאורה, היא כוסתה אבנים מגדלים שונים, שהתגוללו סביב הפתח, אך הצרעות לא חדלו לבוא ולצאת ביעף, כאילו לא אליהן מכוון כל זה.
ימים ארכה המלחמה, מדי בואנו מבית-הספר היתה פרוסת-לחם חטופה [מהבית] ביד אחת, ובשנייה אבן – הרעל השחור שרחש בפי הקן משך, משך, ועורר רגשי מלחמה שנייה.
*
ויום אחד החלטנו: סוף לדבר, המלחמה בצרעות נראתה לנו כמלחמת מצווה, וכאבירים היינו בעיני עצמנו. ממרחק גדול רוקנו [המטרנו] על הקן ענפי עץ יבשים, קש וניירות, שאספנום באשפה, עד שהיו לגל, ושביל של קש וענפים הוביל, כחוט של דינמיט, מן הגל עד המקום בו עמדנו. חברי התחכם והביא כלי חוקן ישן, מלא נפט, וזלף ממרחק על פני הענפים היבשים, והדליקה התחילה מהמקום בו עמדנו, והתפשטה ותגיע עד לקן, והלהבות עלו עליזות מסביב ואנו עומדים, ששים על הצלחתנו, וקהל גדול של מסתכלים בה סביבנו, ואנו גיבורי-מלחמה –
והנה ענן של צרעות התפרץ בבת-אחת מן הלוע השחור, מאות, אלפים – קשה היה לשער שחור צר זה מכיל מחנה כבד ורב כזה, ובטרם הספקנו לברוח, היינו עטופים זמזום זועף וקורא למלחמה.
זעקה פרצה מפיות כולנו. אני הרימותי את סינורי, רצתי לפניי, כשבאוזניי מזמזמת תרועת מלחמה של עשרות צרעות על זרועותיי הערומות, זמזמו ושרקו ונחתו אל הרצים אחד אחר השני, ולפתח השמלה, נדמה היה לי שסערה גדולה צררה אותי בכנפיה, סערת אש מזמזמת, רגליי רצו על פני אבנים, רוץ וקפוץ, עד שמעדתי ונפלתי מהאדמה מבלי להרגיש בה – נפלתי לתוך תעלה עמוקה בגן, וכך שכבתי וממעל, וממרחק – שמעתי עוד את זמזום האוייב, אבל כפי הנראה אבדתי להם.
*
נכתב: ראשית שנות ה-30 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1905 לערך. נדפס לראשונה: “מעריב”, 17.11.1989.