אבי היה איש מופנם, מלא סתירות ומלחמות פנימיות – אך כלפי חוץ היה שקט ומאוזן מאוד. הוא היה שומר מסורת, אך לא הלך לבית-הכנסת אלא בשבת, ומאוחר יותר – אפילו לא בשבת; התהלך גלוי ראש – לא התפלל שחרית – רק השבת נשמרה בקפדנות – קידוש, זמירות ומנוחה שלימה – היינו באופן טבעי מקהלה בשלושה קולות – והזמירות שלנו משכו קהל אל מתחת לחלונותינו – אבא היה שר באס, אמא ואני סופרנים, והאחים אלט – בזמירות נכללו קטעי-אופרה שיהודי אונגריה וגרמניה הלבישום פרקי תהילים ותפילה.

דווקא בסוף ימיו היה לו מאבק עם בוראו – היו ימים שפתאום היה מניח תפילין, ולאחר זמן מפסיק – עד שלבסוף שמר רק כלפי-חוץ על המסורת, והלך לבית-הכנסת – רק בשבת ובחגים –

הוא לא השתלב בין איכרי פתח-תקווה, וחברים לא היו לו אלא אחד ושניים – אבל היו לו מעריצים – שלא בפניו הם קראו לו: “יהודה-גוי” – וזה היה מובן מאוד; בין אנשי העיירות הקטנות התהלך הוא רחב-כתפיים, איתן, בלי שמץ של גלותיות בנפשו – הגלות כאילו פסחה עליו לחלוטין – ואמנם הוא גדל בכפר, בין איכרי הונגריה, ומאוחר יותר, בהתחלת נעוריו (כי בהיותו בן שמונה-עשרה כבר היה בארץ) השתהה, עבד ולמד בבית יהודי אונגרי עשיר, ושם נפגש עם בארון הונגרי שהיתה לו השפעה מכרעת עליו – שם למד גרמנית, קרא בקלאסיקה הגרמנית, ספג רוח הירואית של ימי-שחרור ומרד הונגריה מעול אוסטריה – וכן למד סיוף והתעמלות, אשר עזרו לו מאוחר יותר בשעת ההתכתשויות עם הערבים, בתקופת הסיף בנבוטים ובמקלות.

השפעה גדולה היתה על משקנו מצד האיכרים של וילהלמה. אבי רצה תמיד שפתח-תקווה תהיה לכפר אמיתי, כמו כפר גרמני – דיבר תמיד על “קונסום פריין”, זאת אומרת, מין קופרציה, כמו “תנובה”, אשר תשווק תוצרת חקלאית ותביא את מצרכי המושבה, וכל זה באופן שיתופי, על מנת לדלוג על אנשי הביניים המשווקים – כל חייו חלם וחתר לזה – אבל לשווא. הדבר היה זר לרוח החנוונות הקטנה ששררה בפתח-תקווה.

וכן חידש גם בחקלאות חידושים שונים – נסע לדמשק והביא פרות דמשקאיות – שהיו אז המלה האחרונה של הרפת – וכן נסע לצידון והביא משם זרעי בקיה – שהיו חידוש גדול בימים ההם – למד בצידון זריעה ואופן הטיפול בה. לאחר זה קנה, ביחד עם איכרים אחרים, את אדמת “חור-זרזור” מידי הערבים (היא נווה-עוז היום).

כשהמושבה היתה קטנה – אני זוכרת את אבי כמוציא ומביא בענייני חקלאות, וכן היה ראש הוועד זמן-מה – וכאן אירע משהו שהיו לו תוצאות לכל ימי-חייו: התנגשות בינו ובין יהושע שטמפפר [בן-דודתו]. על רקע מה היתה ההתנגשות איני יודעת, הייתי קטנה מדי, אבל התוצאות היו – אבא קיבל התקפת-לב, ולאחר זה אנגינה פקטוריס לכל ימי-חייו (הדבר לא שינה הרבה בחייו, הוא עבד בשדה והלך לפרדס בהיותו בן שמונים וחמש, ובהיותו בן תשעים עוד היה משקה את הגינה לפני הבית).

התקופה הכי יפה בחיינו היתה תקופת המשק המעורב – ידיו המצליחות של אבא, הידע וההרגל הטבעי לעבודה בשדה, עמדו לנו – ומשקנו היה היפה במושבה, והיה בו מכל טוב. זה נמשך עד היותי בת שתים-עשרה בערך – ומכאן והלאה התחילו הצרות, ואולם הצרות שבאמת היו צרות, היו בשבילי רק חוויות טבעיות.

אני זוכרת שדות-חיטה בחמרה, שכאשר הייתי נכנסת לתוכם, ראיתי את השיבולים מעל לראשי – ואני לא הייתי גוצה. אני זוכרת שדי תלתן ובקיה רוויים וכבדים, תירס ודורה, עדשים וחומצה, וברפת שלוש-ארבע פרות לשימוש עצמי – והתלוננות וחיפוש: מה לעשות עם עודף החלב? שלושים-ארבעים תרנגולות מכל הצבעים מתרוצצות חופשיות בחצר, שלושה סוסים יפים וצעירים – לעבודה ולרכיבה, חמור, שני כלבים, וחתול גזעי.

לאחר זה הצטמצם קצת משק הפלחה – ובאה תקופת כרמי-הענבים. שטחים ענקיים ניטעו זנים שונים בעצת מומחי הברון, שהביאו רכב מצרפת, ואני זוכרת את כל השמות הצרפתיים: Muscat, Semiegon, Cabernet, Muscat blanc, Halif, Isabelle, Rosette.

כרמו של הופמן היה שתול כל אלה: כל שורה מזן אחר, מעין שדה-נסיונות – כל שורה או שורותיים – מין אחר. גם לנו היו מינים שונים אך בכמויות גדולות יותר –

כל שבוע היה היקב בראשון-לציון מבקש מין אחר של ענבים, אותם היו מובילים על גבי גמלים ועגלות – מסודרות במיוחד לכך; היו סלי נצרים שהכילו כל אחד כעשרה קילו ענבים, מסודרים לאורך עגלה שדפניה היו קרשים צרים, על מנת להחזיק את הסלים; כמובן שהיו מגיעות תלונות מן היקב – שהסלים הכילו יין ולא ענבים – ושהענבים החמיצו בתוכם מחום השמש.

ופתאום באה צרה גדולה – אבי קנה מיקרוסקופ והסתכל בעלי-גפן – קרא לאיכרים – פתאום הופיעו מכונות משונות בחצר, משהו שטוענים על הגב, מעין מיכל מתיז, זאת שלח הבארון, ובפיילות [גיגיות] היו תמיסות ירוקות – ואמא הזהירה מפניהן – כי הן רעל; אני זוכרת כיצד היה אבא מטעין את המיכל על גבו בעצב, כאילו נותן ראשו בעול – והמלה “Filoxera” היתה תלוייה באוויר כמפלצת; שנים אחדות נמשך הדבר – אסיפות, נסיעות לראשון-לציון – ולבסוף נפלה המלה הנוראה עקירה – “דיא עקירה”, כך קראו לה איכרי פתח-תקווה – וזה היה משהו נורא – כל היישוב הזדעזע, ועד לוועד חובבי-ציון באודסה הגיע, ודיזנגוף המנוח אמר שזה ואנדאליזם, והאיכרים רעדו תחת מכת שוט של מלה זו – נאנחו, משכו בעול – עד כלות-הכוחות.

ובסוף: עקרו – פנתה שכינה מחצרנו, לא סלי-ענבים, לא גמלים ציוריים, לא קיץ אשר ריחו – ריח יין ושושן; החצר נתמלאה פגרי גפנים, שהסיקו בהן את דוד הכביסה.

בשערותיה של אמא נזרקה קבוצת-השיער הלבנה הראשונה, ואולם אבא: זקנו ושער ראשו הנהדר לא נשתנה, רק הפלדה בעיניו נתקשתה.

ימים חדשים באו – זרם עולים מרוסיה – והאטמוספירה השתנתה, אשנבים נפתחו אל העולם הרחב – מומחי חקלאות החלו מבקרים בארץ – ייעוצים וישיבות – והוחלט, הענף הבא, מקור קיומה של החקלאות – יהיו שקדים, כרמי שקד – איני יודעת אם היתה זו החלטה כללית – אבל מקובל היה במושבה שאחד מחקה את השני, התחיל האחד לשתול שקדים – וכולם אחריו; והשטחים הירוקים כוסו כרמי-שקד – אשר באביב הלבישו את הקרקעות במעטה חג נפלא – גם קטיף השקדים נעים היה וכן קילופם, והטיפול בהם נקי, ריחני, מהנה – ואילו התוצאות – אפסיות, פח שקדים בשני בישליק – והשקים עומדים ועומדים על המרפסת ואינם נמכרים – רק שנים אחדות היה ייצוא, ואחר חדל – ושוב עומדת המושבה בפני שוקת שבורה.

ואז החלה, כבר מקודם החלו איכרים אחדים – בנטיעת פרדסים – כי ערביי יפו והסביבה היו לדוגמא – היו שולחים פירותיהם למרחקים בימים ההם –

אבי נכנס לעניין בהיסוס – ואולם פתאום אחזה את כולם התלהבות, וזה צריך לציין לשבחם של איכרי פתח-תקווה, שבעלי יוזמה ומרץ היו, ולא התייאשו מכל כשלונות החקלאות וחתרו בכל כוחם להתקיים ממנה ויהי מה.

שינויים גדולים חלו במשפחה – אחי הבכור התחתן (היה בן שמונה-עשרה), שני האחים הצעירים ממני כבר הלכו לבית-הספר – ואני למדתי צרפתית מפי מורה פרטי וניגנתי בכינור – והתחלתי לכתוב “חיבורים יפים”; העיתים כפי הנראה לא היו טובים ביותר, מכרנו את ביתנו היפה, מוקף המגרש בן עשרה דונם, עם הרפת ועצי האוקליפטוס הנהדרים – והלכנו לגור זמנית בדירה שכורה ליד השוק – תקופת-ביניים זו לא נקלטה בזכרוני כל-כך – גרנו שם רק שנה, ולאחר זה בנינו לנו בית בכרם הזיתים המרוחק במקצת מן המושבה – (היום רחוב ביל"ו).

וכאן באה מלחמת העולם הראשונה – והפכה את כל החיים על פניהם – הייתי כבר בחורה גדולה בת חמש עשרה, הפרדס החל רק להניב כראוי – והגבולות בינינו ובין העולם נסגרו – אז נזרק פס שיער שיבה בזקנו של אבי – היינו מחוסרי אמצעים – את התפוזים אי אפשר היה לשלוח לחוץ-לארץ – אדמות פלחה כבר לא היו, וגם כל המשק החקלאי סולק זה כבר – מלבד שתי פרות וסייחה אחת – ומחסן מלא מחרשות, מעדרים וכלי אריזה, שהתורכים היו שולים ממנו מדי פעם כטוב בעיניהם.

פרה אחת מכרנו – ואת הסייחה הסתרנו מפניהם בפרדס – את התפוזים היינו מתאמצים לקטוף – אבל היינו פותחים בורות גדולים וקוברים אותם בתוכם. אחרי כל יום “קבורה” כזה היה אבא חוזר הביתה שותק, סגור, ואנו פחדנו להימצא במחיצתו.

את הפרדס מוכרחים היו לעבד – וכסף לא היה. עמד והוציא את אחיי הצעירים מבית-הספר, נתן להם טוריות, והם פתחו בורות והישקו –

דלק לא היה – המוטור עבד על נפט – אבל הנפט בא מחוץ-לארץ. וכעת הכל סגור. אני זוכרת את שם המוטור – הורנסבי – החליפו אותו [שיעבוד] על [דלק של] פחמים, וה“צינדר” החשמלי היה לשיחה יום-יומית אשר גרמה ויכוחים ותקלות ועמל מפרך – את הגלגל הגדול של המוטור היה צריך להניע בידיים, עד שהיה מקבל “שוונג” –

ואחר כך המשאבה – פעמיים בשבוע היה המכונאי יושב ערב בביתנו ומדבר על פרקי משאבה – הפילטר נקרע, המשאבה אינה עובדת – אין מים, צריך להעמיק לחפור – צריך רצועה חדשה – כל יום היתה בעייה חדשה והסוף אחי השני, זה ש[נולד] אחרי, מטפס מן הבאר ולתוכה, ומתוכה על גשר קרשים, בבאר – וקרש נשמט והוא נופל לבאר מגובה של שנים-עשר מטר – נמלט בקושי מציפורני המוות – ושוכב מרוסק שבועות על שבועות –

סוף-סוף מגיע בנזין לארץ, וזה כבר על-ידי האנגלים, ואילו אנו עוד בגירוש, פליטים ביפו, והחזית בפתח-תקווה – ואבי נשאר בבית ומעבד את הפרדס, אבל כפי הנראה שהיה כבר לאה מאוד – בבית-המוטור עומד פח בנזין פתוח, והוא מטפל ב“צינדר”, וגפרור נזרק בקרבת הפח – הפח מתפוצץ וחדר-המוטור מתמלא להבות, ואבי בקושי רואה את הפתח, רץ החוצה, אחוז להבות, מתגלגל בתוך החול, מכבה בידיו את הבגדים הדולקים עליו – והוא יחידי בפרדס –

בפרדס השני שמעו את ההתפוצצות, באו, לקחו אותו והביאו אותו ליפו – ואיני יודעת מאיזה סיבה לא לבית-החולים אלא לבית שבו גרנו זמנית – והוא שוכב חודשים, מכוסה כוויות איומות – הרופא אומר: הוא חזק, הוא יתגבר –

ואני אז עובדת כפועלת בבן-שמן, ומישהו מביא לי בשורה זו לאחר העבודה, בשעה חמש בערך – ערב קיץ – ואני בבגדי-העבודה, כמו שהנני – שמה פעמיי ליפו – מבן-שמן ליפו יחידה אני הולכת ברגל, משעה חמש עד תשע בערב – נכנסת הביתה כשבני-הבית מתכוננים לישון –

*

נכתב: 1967 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1900־1918 לערך. נדפס לראשונה: “מאזניים”, נובמבר-דצמבר 1991. הפרדס של יהודה ראב ניטע בשנת 1903.