לכאורה היה זה לא כל כך רע – הנזק עתיד היה לבוא שנים רבות אחרי כן.

הייתי מרגישה קור בלתי-נעים נכנס לגופי, ושיניי היו נוקשות וכל הגוף רעד, ואמא כיסתה אותי בשמיכות-צמר בעצם הקיץ.

הקור נתן לי הרגשה של עלבון, כאילו היכה אותי מישהו. הייתי דומה בעיני עצמי לכלבלב העלוב, זה הרזה והמצורע, התועה, שהיה בא בעיניים מזות-רעב לבקש ממני פירור. אסוציאציות שונות היו עולות בדימיוני: זיקית קצוצת-זנב מתפתלת, שועלים רעבים מייללים בליל-גשם – איזה עצב בל-ישוער היה תוקף אותי. ולאט-לאט היה החום עולה והגוף היה מרגיש ביטחון כלשהו. ההרגשה הטובה הלכה והתחזקה יחד עם החום אשר עלה. כשהגיע לארבעים הייתי במצב-רוח נפלא, צחקתי כאילו התגברתי על איזה מכשול גדול.

אם היה זה בלילה, הייתי חולמת שאני יחפה, מתרוממת מעל צמרות האוקליפטוסים, גבוה גבוה, ורואה מתחתיי את רחובות המושבה, את הבתים ואנשים יוצאים מן הבתים ומסתכלים בי מלמטה, מנפנפים בידיהם וצועקים: ואז אני משעינה רגל על האוויר, שאני מרגישה אותו כמשהו מוצק, ומתרוממת גבוה יותר, מתניעה זוג כנפיים, שאני מרגישה בהן כמו במשוטים ועולה ומגדילה את מהירות התנועה, ומרגישה את המאמץ ועימו גם אושר גדול – מין בריחה לעולם שהוא כולו שלי, ושהאנשים מלמטה רוצים לחדור לתוכו, והם חסרי-אונים כלפיו.

זאת היתה מאלאריה טרציאנה. מאוחר יותר, במשך שנים רבות, היתה לי קדחת פשוטה. הרגשה לא נעימה, והחום עולה לשלושים-ושמונה. הייתי מקבלת חינין ומתהלכת עם זמזום חזק באוזניים – אבל אין זה מפריע לי ביותר – ואמא לא מרשה ללכת לבית-הספר, ואז אני רצה אל האוקליפטוסים. שם קרירות ריחנית מתנפנפת לעומתי ומחייה אותי, ושם העולם שלי. טוב שם יותר מאשר בבית-הספר. האוקליפטוסים רוחשים אנקורים. המולה, צווחה, קולות מבוגרים וציוצי-האפרוחים, קינים-קינים, מושבה שלימה מצייצת, מתקוטטת, אוהבת, מביאה טרף לצאצאים, נלחמת זו בזו; המייה עליזה ומרדימה במקצת. העצים דוממים באונס, משירים קליפות יבשות, צרעות ניצות זו בזו, נופלות כפקעת-רעל מבחילה. על האדמה ביצה נושרת מן הקן, ולפעמים אפרוח, שכבר צמחו לו כנפיים ומקורו צהוב עדיין – מסכן הוא כל-כך, מצייץ בבכי, מנתר, קופץ, מתעופף ונופל, ואני מגרשת את החתולים העטים עליו. ו“פַק!” – עוד אחד נפל מתוך הקן, והוא עדיין עיוור ומעיו נשקפים מתחת לעורו הדק. מקורו הצהוב פעור-לרווחה וצפצוף-בכי ניגר מתוכו, ואני מחממת אותו בכפי ובוכה עימו.

הרבה דברים קורים כאן, ואני שוכבת לי על החול הקריר, נושמת עמוקות וטוב לי. החום יורד לאט-לאט ואני חשה רעב. אמא קוראת מן המיטבח ואני רצה לקראתה – הקדחת עברה.

אמא תמיד רוצה להשכיב אותי במיטה כשיש לי חום, אבל אני רצה לאוקליפטוסים, וכשאמא מספרת זאת לגרדצקי, החובש, זה שאני צוחקת לו בליבי, הוא אומר: “תני לה לרוץ לאוקליפטוסים.”

הי, גרדצקי זה, אפשר להתפקע מצחוק כשמביטים עליו; אבל אני גם שונאת אותו: הוא מין בובה משונה, גוץ רזה, ואני כמעט גבוהה כמותו. רזה עם בטן עגלגלה, זקן אדום, מחולק באמצע ומגיע עד לביטנו, עיניים ירקרקות, מתחת למשקפי-הפנסנא הקשורים אל צווארו בפתיל שחור. ידיו קטנות ורשעיות, צהובות מעישון, ובידיים אלה הוא צובט את לחיי בחיבה, ומדיף עליי ריח-טבק; ובידיים אלה הוא מורח את עיניי בלאפיס בוערת כאש, כשראשי נתון בין ברכיו, כמו בצבת, ואחי הבכור מחזיק את ידיי לבל אפריע לו, לגרדצקי זה.

לבסוף הוא מוציא קופסת-גפרורים זעירה שנתרוקנה, ועליה תמונה נפלאה. והוא מושיט לי אותה, כפיצוי על הכאב שגרם לי – תמונות! איזו תאווה יש לי לתמונות; אני משתגעת אחרי תמונות. אבל בצבעים, רק בצבעים. אני גוזרת אותן מתוך עיתונים של אבא. מן ה“גרנטלאובה” הוצאתי את כל הדפים הצבעוניים, וקישטתי את הקיר מעל מיטתי. גנבתי צרור שלם של תמונות מארגז-הספסל של לורת פסקל, בבית-הספר…

לא יכולתי לעמוד בפני הרצון הזה, להחזיק את התמונות האלה בידי, להזין בהן את עיניי, בכל עת אשר ארצה.

תמונות של חיות, של פרחים, של עצים בשלל צבעים, והם גזורים לא מעיתונים, אבל גזורים מלכתחילה; וכלב הוא כלב לכל גווניו וצורתו, ושושנה היא שושנה. והכל מנייר קשה, נוצץ – שאפשר להעביר עליו את האצבע, כשהעין שותה את שלל-הצבעים כמו לימונדה קרה ביום קיץ; כן, גנבתי ושיקרתי. – אמא שאלה: “איפה לקחת את התמונות?” – ואני אמרתי, שלורת נתנה לי אותן, והרגשתי פחד. אבל כשהייתי מביטה בתמונות – לא הרגשתי כל פחד, כאילו בצדק הן שייכות לי.

*

נכתב: 1970 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1900–1910 לערך. נדפס לראשונה: “הארץ”, 1.1.1971. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 95. לורת פסקל היתה חברת-נעורים של אסתר ראב, ולה הקדישה אסתר את שיריה “לאחיותיי העניות, הנסערות” ו“ללורת”.