“קרַק… קרַק… כל-כך הרבה ענפים את שוברת. אוף איזה ריח! הראש מסתובב לי, די מספיק – אולי בכל זאת יהיו תפוזים מפרחים אלה?”
“לא יהיו! זה פרדס עזוב, נקטוף עוד ועוד… אוהה איזה ריח! כשאהיה גדולה – אהיה כלה – ויעשו לי זר של פרחי תפוז על הראש; וצעיף ארוך לבן של טול, הרבה טול, כמו ענן לבן מסביב; ויהיו לי נעלי-משי לבנות וצרות עם עקב של כסף דק כמו אצבע. כזה! רואה את? – זה נפלא להיות כלה! ויהיה לי חתן שיהיה לו שפם קטן שחור ושפתיים אדומות – חה חה חה! וחתן מנשק, את יודעת? ואחר-כך יש ילדים – לא מהנשיקה – אמא אומרת שיש עוד סוד ושאני קטנה ואסור לי לדעת…”
“כן, יש סוד…”
“ואני, כבר נשקו לי!”
“נשקו לך? מי?”
“צבי’קה של מַאשה…”
“ואיך זה?”
“זה פשוט, הוא שם את שפתיו על שפתיי – ואז את כמו בלון – עפה, עפה למעלה ופתאום, בום! – הבלון התפוצץ ואת על האדמה, והכל עבר – ושוכחים – ואחר-כך, פעם – זה כמו כף מלאה דבש שאת סוחבת כשאמא אינה בבית – הפה מתמלא מותק כזה! ואת בולעת ובולעת… וגם זו נשיקה – ואת שוכחת… ואותך עוד לא נשקו? ו’חקי'?”
"לא נשקו! איני רוצה שינשקו – אני לא אתחתן – "
“את טיפשה, כולם מתחתנים, אמא אומרת שכעת אני ואחותי ילדות קטנות, אחר-כך נהיה עלמות ואחר-כך נהיה נשים, נלד ילדים והילדים יגדלו והם ילדו ילדים וכך תמיד, תמיד, עד הסוף.”
“עד הסוף? לא, אני רוצה לעשות דברים אחרים.”
“אי אפשר, כולם, כולם עושים ככה תמיד.”
“אני רוצה להיות כמו דבורה הנביאה שבתנ”ך; אני רוצה שיהיה לנו שוב מלך כמו שאול, מלך כמו דוד, ואני רוצה להילחם עם הערבים. ‘חקי’ יעזור לי, הוא ילך לצבא התורכי וילמד לעשות מלחמה ואנחנו ננצח! ואחר-כך אני רוצה לחבר שיר יפה, כמו דבורה הנביאה; כבר חיברתי אותו… שומעת איך שרה דבורה? ‘עד שקמתי דבורה, עד שקמתי אם בישראל!’ אני אהיה אם של ישראל, אני רוצה להיות חשובה, אני חשובה…"
“ו’חקי' יהיה כמו ברק בן אבינועם, והוא ישק לך?”
“הוא לא ישק לי, אנחנו נעשה מלחמה בשביל העם.”
“מה זה חשובה? יפה? טובה?”
“חשובה זה משהו גדול, בלב, לא רואים את זה רק מרגישים…”
“חה חה חה… משהו גדול בלב! ואת ‘פיספוסת’ רזה שכזאת. ויש לך מאלאריה – לי אין מאלאריה ואני שמנה ואני אלד הרבה הרבה ילדים! גולם! פיספוסת, מאלאריה – הנה לשון אחת בשבילי, עוד אחת בשביל בתי, ועוד אחת בשביל בת בתי! שישק לך ברק בן אבינועם מן התנ”ך!" (בורחת).
*
נכתב: 1957–1958 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1905–1910 לערך. נדפס לראשונה: “גזית”, כרך ט“ז, חוב' ט-י, אדר תשי”ח, 1958. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 103.