זה עתה שטפתי את מיצי, חתולת האנגורה שלי, ממי-הסבון, ושערותיה הארוכות דבקו לעורה וכולה נצטמצמה על-ידי כך וגופה הקטן והרזה רעד כולו מקור – עטפתי אותה במגבת ישנה, שמתיה בשמש וישבתי לידה. לאט-לאט החלה לנהום קלות, למצמץ בעיניה ונידמה היה שהיא נרדמת, ופתאום – פקודה: “בואי!”

כשאימי היתה נותנת פקודה אי-אפשר היה לא להישמע לה. היתה לה יד קטנה ונוקשה מעבודה, שהיתה תוקעת בין כתפיי הרזות ומכוונת לאשר תרצה – וכך כיוונה אותי כשהיא מיישרת את הסרט האדום בשערותיי ומנקה את רגליי היחפות מן החול שדבק בהן, דוחפת ומכוונת ישר ל“סאלון”, משם הגיע בליל-דברים ביידיש, גרמנית ורוסית – היה זה עניין רגיל בביתנו: תיירים – עסקנים ציוניים מחוץ-לארץ. כשנכנסתי עברתי על שורה שלימה של אנשים כשאני מושיטה להם את ידי לשלום – בתנועה שבה הייתי בחורף מרכסת את כפתורי נעליי הגבוהות: אחד אחר השני, אחד אחר השני, וליבי נתון למשהו אחר. כעת ידעתי בדיוק מה עליי לעשות. עליי לתת “מיספר” – עליי לשעשע את האורחים בדקלום או בשיר; הייתי למשל מדקלמת בפאתוס רב:

“שלום לך מרתה, תמתי עד נצח! הנני שב לקרב, כי נרפא הפצע.”

או:

"דליה דליה, אין את ענייה.

אנה תסעי – – – "

וזאת בקול נוגה ורך, והפעם בחרתי בשיר: “אשא עיניי אל ההרים”, פרק תהילים שמורתי הרוסית הצמידה אליו מנגינה אוקראינית לאומית, קשה למדי; היו שם עליות וירידות – והיה צריך “לבצע” אותו ממש. היה לי סופרן חלק, וניגשתי מיד לעניין ועשיתי את מלאכתי באמונה: פתחתי את פי ברחבות ובתמימות רבה, כמו שעושות ילדות קטנות בשעה שהן שרות, ביטאתי את המילים של הטקסט העתיק בקלות ופשטות רבה אבל במקום שרוב הילדות היו מתעייפות, מתחילות להתנשם וגומרות בפיאניסימו צרוד במקצת – עליתי אני לטונים הגבוהים של הפינאל בקלות, וגמרתי בצליל רם ונקי.

רעם של מחיאות-כפיים ניתך עליי. אני עמדתי על מקומי כברווז בתוך גשם, ובעקשנות היבטתי אל אימי. חיכיתי לאות שיינתן – להסתלק! אבל האות לא ניתן.

ומיצי ודאי וודאי שיצאה מן המגבת – היא תתגולל בחול החם ותקלוט לתוך שערותיה הארוכות והמשייות קוצים ואניצי-קש, ושוב תהיה מלוכלכת. ואני אהבתי לייבשה בשמש כדי שתהא דומה לפקעת של מוך לבן, כששתי עיניה הירוקות נתונות בו כשתי פנינים ירוקות.

ופתאום צצו לפניי שתי עיניים קרות מוזרות, וקול קשה פנה אליי:

“הגידי לי בתי, היכן היית רוצה להתגורר, בפריס או בירושלים?”

פריס או ירושלים? – עליי לענות מיד, עליי לעשות את חובתי – פריס? מעודי לא שמעתי שם כזה. במוחי עברו שמות שונים: ראש-פינה, זכרון, רחובות, גדרה… ואולי זה כפר ערבי אחרי גדרה?

עניתי בקיצור נמרץ: “ירושלים!”

מיד ראיתי לפניי את האשנב בבית סבתא, כשמתחת לאשנב עומד שולחן ועליו שרפרף, וכשעולים על השרפרף מוציאים את הראש דרך האשנב ומיד משקיפים על פני נחל קדרון ורואים מין מפה פרושה, שיצורים זוחלים עליה לאיטם: חמורים טעוני-שקים וערביות עטורות סלי-ירק על ראשיהן עולות במעלה ההר, וההרים, מסביב – אשא עיניי אל ההרים… הידהדו המילים באוזניי, ופתאום הרגשתי באטמוספירה שסביבי ונתברר לי – “שקלעתי אייזן”, וכי מילאתי את חובתי לכל הדיעות, ומבלי לחכות לאות – קפצתי קפיצה גדולה אחת, ועוד אחת – ופרחתי החוצה.

אחר שנים, בימי קונגרס אחד, נמצאתי באכסניה שבה גר גם אותו “איש ברזל” בעל העיניים הקרות. ישבתי באולם ולפניי גל של מעטפות וגלויות, וכולי שקועה בכתיבה הביתה – לפתע צצו העיניים הקרות ההן מעליי:

“כותבים הביתה, מה? – ‘אשא עיניי אל ההרים?’…”

*

נכתב: 1951–1952 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1903. נדפס לראשונה: “הארץ”, 4.4.1952. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 105. נוף הרי ירושלים, הנשקף כאן לעיניה, דומה לזה המצוייר בתמונת השער “דרך בין זיתים”, מאת נחום גוטמן, 1927. ציור זה רכשה ממנו אסתר באותה תקופה, והיה מול עיניה שנים רבות.

בשנת תרס"ג, 1903, ביקר בארץ-ישראל המנהיג הציוני מנחם אוסישקין. ברצונו היה אז לאחד את כל היישוב באמצעות הנהלה ציבורית אחת שאליה יישלחו נבחרים מכל מושבה. הוא ביקר אז בכל המושבות, והגיע כמובן גם לפתח-תקווה, שהיתה המושבה הגדולה בארץ. בהיותו בה סר לביקור אצל יהודה ראב, אביה של אסתר. לימים סיפר יהודה ראב, בספר זכרונותיו “התלם הראשון”, עמ' 143–144, את גירסתו שלו לאותה פגישה:

מנחם אוסישקין ביקר אז בארץ, וביקרני בביתי. הוא פנה בעברית אל בתי אסתר, שהיתה אז ילדה. “היכן את רוצה לשבת?” (רצה לומר – לגור).

“בכיתה השמינית,” ענתה.

“לא זה, היכן רוצה את לגור, בבירה?”

“אתה חושב בירושלים?” – שאלה, – “לא, כאן בפתח-תקווה.”

אוסישקין לא הסתפק בכך, והמשיך: “כוונתי לא לירושלים, אלא לפריז. הרוצה את לנסוע לפריז?”

“לא, אני רוצה להיות בארץ אבותיי!” ענתה הילדה בכעס.

עם כל הכבוד לאוסישקין, לא שכחתי לו עד היום מיבחן זה. אוסישקין, שלא היה איסטניס ביותר, לא נמנע אפילו מלהוסיף:

“את הדברים האלה שמו בפיה…”

ובכן, לו ענתה הילדה “בפריז”, הרי השערוריה הידועה על שאיפת הדור הצעיר ל“צרפתית” ולהגירה לחוץ-לארץ. כיוון שענתה מה שענתה – מסתמא הכינו אותה לכך. כאן כבר לא היה רצון “לראות”, אלא לסלף…