לוגו
לזכר מרדכי שניר
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מרחבים גדולים – ריקים – יישובים מרוחקים, בתים פזורים, ופה ושם אדם – כגרגיר על פני האין-סוף…

שטחים, שטחים – רק שטחי חול, שטחי ביצה…

אדם בא לארץ – הצטייר על האופק כצללית: לכל פרטיו, לכל אופיו ועצמיותו.

ובאו אנשים: כל אחד – כמפתח לאיזו תעלומה עתיקה שחיכתה לו כאן, כל אחד ראש לפרק של באות; כל אחד נושא אבוקה; והדבר ניראה לעין-כל ומוחש בלב. תמצית של כל מה שעתיד היה לבוא – כבר נמצא כאן בימים ההם.

זרם כוחות רוחניים פיכה כאן בעוצמה רבה, וכל אשר אוזן לו, וכל אשר לב לו – אינו יכול לעמוד בפני נחשול עז זה.

מאוחר יותר נתברר לי שברובע הסטודנטים בפריס היתה מעין אטמוספירה דומה; מקום שהנוער המעניין שבעולם – מתרכז; מפכות אידיאות, נוצרות סיסמאות אוניברסאליות על-ידי מתח, הגיון ורגש, ועל-ידי סערת-נעורים מתפרצים.

גם לדממתה של פתח-תקווה, העייפה מנפתולי-קיום, דור ראשון לאחר אלפי שנות גלות המוציא לחם מן הארץ – לא מלתא זוטרא היא – לדממה זו פרצו אותם נחשולים סוערים ומסעירים: אנשי העלייה השנייה.

זהו הרקע שעליו היכרתי את מרדכי שניר, ואנו ילדים כמעט – כולו עמקות, טהרת-נפש ומטען יהודי עשיר: נער צעיר, חיוור, בעל עיניים נפלאות – התרשמתי ממנו; בדור ההוא היינו כולנו “ילדים מתבגרים לפני זמנם”, אך לא היה בין בני המושבה הנאים והזקופים אחד שהיה קרוב לרוחי כמרדכי; הוא דיבר איתי על החסידות, סיפר לי על ברנר וגורדון, קרא לי מאמרים מתוך “הפועל הצעיר”, העלה בדחילו את דת-העבודה למרומי חיי, והכניס את כולי ורובי בסוד קדושת תנועת העבודה. כן, היתה קדושה בימים ההם.

לאחר זה הלכתי לדגניה.

א.ד. בא לדגניה ומוסר לי דרישת שלום ממרדכי כמו שמוסר שלום מבן חביב.

המציאות הפרידה בינינו –

הנוף נשתמר במלואו,

בנוף זה מרדכי הוא אחי-הרוחני הבלתי נשכח…


*

נכתב: ינואר 1962 לערך. תקופת ההתרחשות: 1912–1913 לערך. הרשימה נדפסה לראשונה: “דבר הפועלת”, אדר א' תשכ"ב, פברואר 1962, ומובאת כאן בשינויים אחדים, על פי הנוסח שנמצא בעיזבון, מועתק במכונת-כתיבה. א.ד. הוא א.ד. גורדון. מרדכי שניר (קושניר, 1894–1961) היה בן-גילה, וידידה, של אסתר, ולמד עימה כשנה, ב-1913, בבית הספר החקלאי בפתח-תקווה. בשולי הרשימה, לצד השם של אסתר ראב, נדפס: “פתח-תקווה”.