אור פתאומי היה מבהיר את האופק מדי פעם – פצצות רחוקות – של אנגלים או של תורכים? לא ידענו – החזית היתה במרחק של שמונה קילומטר מאיתנו – שמענו התפוצצויות – ולפעמים היו האנגלים תוקפים את העמדות הקרובות של התורכים שנמצאו במרחק-מה מבתי המושבה – אז היתה מתעוררת התופת – שוטי-אש היו חוצים את שמי הלילה השקטים, ושריקות חורשות את שדותיהם המכוכבים –

כולם כבר ערים ותופשים הילדים הגדולים בידיהם, הקטנים על זרועותינו, ורצים למרתף הקרוב –

יעל הספיקה לערבב את קמח הדורה בקמח החיטה ולהכין מים חמים ללישה, אבל עם התחלת ההפצצה השאירה את הגיגית, תפשה את הילדה הקטנה ונשאה אותה, כשהיא קוראת לאחרים לבוא אחריה –

המרתף היה מלא מפה אל פה – פנים חיוורות מבוהלות, והנערה החיוורת והרזה של בעל-הבית רעדה כולה כשפניה הרזות מתעוותות בעצבנות, אחדים עישנו ודיברו – הגברים עמדו בחוץ, על-פי-רוב מתווכחים על חוזק ההתקפה – והיכן נפלו הפצצות – יש והיו נופלות על הבתים, פוצעות וגם הורגות יושביהם, אך הפחד לא היה מפניהן, הפחד היה מפני התורכים הנסוגים, הרעבים והממורמרים, והשודדים את בתי המושבה, הרעב בקירבם היה גדול כל-כך, שהיו מלקטים גללי סוסים ומבררים מתוכם את גרעיני השעורה, רוחצים ואוכלים –

ההפצצה עברה והכל שבו לבתיהם העזובים, יעל שבה לגיגית הקמח, יצקה מים ושמרים לתוכם, זרתה מלח והחלה ללוש – הדבר לא היה קל, שבעה רוטל קמח שרובו דורה, והוא נעשה למין תערובת הדומה יותר לסיד מאשר לעיסת קמח, אך לאט-לאט היה מתערב עם מעט קמח החיטה, מתרכך, ומקבל צורה רגילה של עיסה, אם כי הצבע הכחלחל העיד על תוכנה –

התריסים במיטבח היו מוגפים מפחד החיילים התורכיים המסתובבים, שריח כלשהו של מזון היה מושך אותם כעכברים רעבים –

יעל עמדה כבר בסוף הלישה, העיסה ניראתה רכה וטפוחה קמעה – והיא זרתה עליה קמח ועמדה לכסותה במפה נקייה ועליה כר, לשם חימום, על מנת שהעיסה תטפח –

*

נכתב: סוף שנות ה–60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: שלהי 1917, במלחמת העולם הראשונה. זהו נוסח ראשון, ללא שם, לסיפור “הכיכר השביעית”, שנדפס בשנת

1. חלק מהתיאורים שבנוסח הזה אינו מופיע בסיפור שנדפס.