ל-ה. שנפל.

אלופי!

מפני שהשדות מלאים שירה והיום יום אביב נפלא, פרחים בכל, השדות הומים מגוונים –

ואור השמש זורם בטמפו של חג על המרחבים הגדולים – לכן אני אכתוב לך מכתב.

על חורשות אספר לך, הרועדות באור, על גיאיות מגחכות חרש ועל גבעות גבשושיות-חן על גוף האדמה השחורה; ונמתחת האדמה, נמתחת לה לאין-סוף – והשמיים מכחילים כמים שוקטים על עצמם.

צהריים.

האהוב, חם ועומד מבטך עליי – מה היה לך?

עיניך טבולות שמש, שקופות-ירוקות…

צעיפים נעים פתע בבדולח האוויר.

ייכנף היום. גבעות מרכינות כתף ורנות באודם ערב, חורשות נמוגות באור, ענפי עצים יחידים נעים על האפר, על הדרכים נמתח צל, בידואית וכדה מבשרים לילה …

עיניך – אלופי, עיניך, הוי אל תתנם בי.

ליבי קן חבוי בין צאלים, ועיניך –

גלי עוז ישטפוני, ועל האופק יעלו סלעי מגור שחורים-כחולים כשני חיות; ולרגליהם מדורות אדומות ורחבות – הסב עיניך מעליי – כי לא אוכל שאתן. מה היה לך, מה היה להן? – הוצפו טל לילה – העיניים, זוהר לח מאיר בהן, שכורות אור-ליבן ורוויות כפרחי-לילה, כבדי טל – כאגמים נחים לאור כוכבים, הטביעוני העיניים – ארום על פני מים שוקטים מאירים וליבי לך פתוח…

*

ציף, ציף, ציף…

על הלבן ארכב היום

בין עשבי בר, שיחי מנטה וגזעי אוקליפטוס

שוט וטוס את צווארו אחבק

וידיי הקופאות מצינת בוקר אחמם בנשימת אפו

ואת רגליי היחפות אלחץ אל צלעותיו הרועדות

הוי מה ירטיבו הענפים שערותיי

ציצי בר מצליפים טל על רגליי,

מה תמהה החורשה והעמק נמתח

הוי ה“לבן”, את פניי ברעמתך אטביע

את רגליי אל מותניך הדקות אלחץ

שמש בוקר עליך הלבן ועלי החומה…

עייפתי ורגליי רועדות.

האלוף, הנה זאת לך הבאתי,

בשטף הרכיבה תלשתי, סרפד נודף ריח חריף לך הבאתי, את אצבעותיי צרב ובעורי חתך, הנה טיפת דם על קצה העלה…

האם אין זה ריחני,

האלוף?

ואולם עם ערב אל השדות אצא והבאתי לך פרחים – הסכת, הנה אביא לך פרחים מנחה …

זלזלים ארוכים ודקים, שושנות מים, והיצנטים כחולים –

על מצחך להוט שמש יום – ארעיף

ובא הלילה, והיה אל כל אשר יפול מבטך

וטבע בגביעי היצנטים הכחולים ונח;

ואד הנהר יעלה לובן מאחורי החלונות הגדולים

והאוקליפטוסים רוחשים ונדמים

*

מה רחבים כרי האחו, האלוף, מה רחב! –

העין טובעת במרחק – כצלצלים אני במרחב הירק

חזק אתה ויפה פה על ידי האלוף

גמישה וגבוהה אני על ידך במרחב הירוק –

*

נכתב: אביב 1919, זאת על פי טיוטת הסיפור, המופיעה במחברת “שנייה” מתוך מחברות הטיוטה של “קמשונים”. תקופת התרחשות הסיפור: 1915–1919 לערך. בראש הטיוטה נרשם: “להררי שנפל.” כאשר הה“א מנוקדת בסגול, ובסוף צויין: “אביב. 1919”. היצירה “השדות” קשורה אולי גם לסיפורים “ימים ירוקים” ו”רקוויאם לשומר". בראש הדף של נוסח זה של “שדות”, המועתק לנקי, נירשם בעיפרון, בכתב-יד שונה: “יש פאתוס צעיר, עין מסתכלת ולב מרגיש, אך עדיין בוסר על-פי התוכן.” סביר להניח שזו הערה של אשר ברש או יעקב רבינוביץ, שאולי להם הגישה אסתר ראב יצירת-ביכורים זו שלה לחוות-דעת באותה תקופה או שנה-שנתיים לאחר-מכן.