לוגו
"האסיר"
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בחשכת-הרפת ניראה רק הלובן שבעיניו, שהתרוצץ מזווית אחת של העין לזווית שנייה – הוא עמד ליד האשנב המסורג, ויילל כגור-כלבים שנטשוהו.

מן הביצה הגיעה התפצחות יריות רחוקות, ומן החצרות יריות קרובות, חזקות – הבחורים טיהרו את החצרות מן הערבים אשר נלכדו בתוכן, המערכה נגמרה: היו לנו חמישה הרוגים ופצועים רבים, אבידות הערבים לא נימנו – חפרו להם בור וטמנום בגדר, בין הפרדסים.

הקטן שנלכד ברפת-השכנים היה שולייה של פועל; מכניס עצי-הסקה לתוך הבית, מטאטא את החצר. הוא היה כבן ארבע-עשרה, גבוה, גמיש עם ראש קטן של אייל: יללותיו הקטועות נשמעו בביתנו, איש לא היה בבית מלבד אחי ואני: היינו טרודים בסידור כלי-הפסח לתוך הארגז החום, כדי לשומרם לפסח הבא; החלפנו מבטים מדי פעם בהישמע היבבה, ומדי הישמעה, החל אחי לעבוד מהר וכמעט שבר צלחת, פתאום הזדקף ואמר: “נציל אותו.”

בקולו היתה החלטיות כזאת, שאני “הגדולה” לא העיזותי להתנגד. הישארנו את הכלים במקומם וניגשנו לרפת. החצר היתה ריקה, השכנים לא היו בבית, והרפת נעולה במנעול-תלוי מבחוץ. אחי רץ למחסן שלנו והביא צרור-מפתחות – אחד התאים, פתח את הדלת, והילד זינק החוצה אך לא העז לברוח, עיניו נחו פעם עליי ופעם על אחי וזיק של תקווה היבהב בהן, הוא רעד כעלה-ברוח ופחדנו שיפול ארצה.

"החזיקי בו – " אמר אחי.

שלחתי ידי להחזיק בזרועו והוא נרתע בפחד כחייה בהולה. התחלנו להרגיעו, אחי תפש בזרועו השנייה וכך גררנו אותו בין עצי-הזית, כשהוא מייבב ודמעות ענקיות מתגלגלות על לחייו; לבסוף, כשהרחקנו עד מעבר לאחת מגבעות-החול, אמר לו אחי: “ברח!” –

הוא הביט בנו וצחק, ודמעות הוסיפו לרדת מעיניו, פתאום נשא את רגליו הדקיקות ככפיסי-עץ וברח לתוך הערב שהחל לרדת.


לאחר שנים, בוקר אחד של קיץ, ואני תולה כבסים על החבל שבחצר – נכנס ערבי צעיר, שפם שחרחר על שפתו, ועימו ערבייה גבוהה דקה, ילדה כמעט, ובזרועה תינוק, פתאום – כרע הערבי ונפל לרגליי כשהוא סוחב בידה של אשתו: "עשי כמוני, עשי כמוני – " ציווה בקול חנוק.

“חַלד!” ניתקה קריאה מפי, ולפתע עמדה כל התמונה לפני עיניי: "קום! קום! טיפש – " צרחתי, וכמו אז החזקתי בזרועו והרימותי אותו מעל האדמה.


*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. נדפס לראשונה: “הפועל הצעיר”, שנה 62, כרך מ, חוב' 26–27, תשכ"ט, 1.4.1969. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 182. בהתקפה על פתח-תקווה, במאי 1921, היו רק ארבעה הרוגים ממגיני המושבה.