מר יעקב כהן הנכבד,

זו הפעם השנייה שהנני נתקלת בקאריקאטורה של הסופר יעקב רבינוביץ ז"ל – המצויירת בידך – ואני מתפלאת מאוד עליך.

איני גורסת “אחרי מות קדושים”. אולם קאריקאטורה ועיוות הצורה, ללא צדק, על סופר ואדם שאיננו – זה גם לא אסתטי.

לא היכרתי את רבינוביץ בשוויץ. ראיתי לראשונה כשביקר בבית-ספרנו, ואני בכיתה ד'. כשבא בפעם השנייה לארץ – הייתי נערה צעירה. נמצאתי אז בין אנשי העלייה השנייה, “שמנה וסלתה”, שהתגוררו ועבדו בעין-גנים ליד פתח-תקווה: א.ד. גורדון, י.ח. ברנר, ב. כצנלסון, מ. שניר (קושניר), ב. שווייגר, דבורה ושמואל דיין ואחרים, – מהם יושבים בכנסת ומהם נקראו לישיבה של מעלה. ובין כל אלה מקובל ומכובד הסופר יעקב רבינוביץ, אשר לפובליציסטיקה שלו ב“הפועל הצעיר” מצפים כולם. הוגה דיעות, פוסק בשאלות יישוב וציונות – ועם זאת אדם, חבר וידיד לסופר הנמצא במצוקה, לאיכר שמתה פרתו וצריך לחלצו ולקנות אחרת, כואב כאבו של היישוב ושמח בשמחתו.

“פזיז”? – תוסס, מלא-חיים, הומור וחוכמה ליטאית מעורבת בתרבות המערבית, ועינו האחת דולקת באש הבנה עליונה.

“מרושל”? – מוזנח עד לזוועה! ויקר כמות שהוא, חביב על שכבות-יישוב שונות, מתקבל בחיבה וכבוד אצל רבים מיקירי היישוב, שבתיהם היפים מלאים כל-טוב – והוא די לו בקב חרובים. מביט בעין יפה על חייהם של האחרים, אלה שנתברכו יותר ממנו, ידיד ואח להם. כזה הוא יעקב רבינוביץ.

איני רוצה לנגוע בסופר שבו, שהרי זה באמת עניין של טעם. כאן עשוי מישהו לשלול ואחר – להחשיב. ואשר ל“ארס” והתנקמות על מומו – עליי לספר לך, מר יעקב כהן, אפיזודה אחת:

חבורה של סופרים היתה נוהגת לרדת בשבת בבוקר לשפת ימה של תל-אביב. בדרכנו זו פגשנו פעם ביצחק בן-דור, שהיה אז כתב “דבר”, והוא נוהג בידו את בנו בן החמש. עמדנו ושוחחנו ורבינוביץ כדרכו נטפל לילד: ליטפו ואמר לו דברי חיבה.

הילד נרתע והחל צועק: “אבל אין לך עין! הבט, אבא, אין לו עין!”

כולנו נדהמנו, ואילו רבינוביץ הרכין את עצמו אל הילד ופתח בשקט רב ובנימה של אגדה: “אתה יודע, בובה’לה, פעם בלילה, ישנתי חזק-חזק ובאה ציפור וניקרה לי את העין.”

הדברים התקבלו מיד על לב הילד ופרץ בצחוק מדרדר – ואנו אחריו, ורבינוביץ איתנו, כולנו צוחקים מקרב-לב על האמצאה הנפלאה.

ימי מלחמת השיחרור היו גם סוף ימיו. הוא התהלך כסהרורי, נתון ברמ"ח אבריו למלחמה. היה משוטט קרוב לגבולות תל-אביב ולפעמים מגיע עד לעמדות. כשאמרו לו שיש סכנה בדבר, ענה: “עמי נלחם ואני רוצה להיות עם עמי.”

זהו רבינוביץ, והכל מ“רשלנות”, “פזיזות”, ו“נקמת עלבונו הגדול” (מומו). ולאחר ש“פלט את כל ארסו” – גילה “נטייה של פשרנות יתירה, לכאן ולכאן (איזה לכאן ואיזה לכאן?), בלי רצון או יכולת של הכרעה (הכרעה על מה?).”

ברור, מר יעקב כהן, שאהדתך נתונה לאישים המתונים והחלקים שב“זכרונותיך”, אבל מסופקת אני אם גם אחד מהם היה מסוגל לעשות מה שעשה רבינוביץ.

בכבוד רב

אסתר ראב

*

נכתב: 1960 לערך. המכתב הגלוי נדפס לראשונה: “מאזניים”, סידרה חדשה, כרך י (ל"ג), תש"ך, 1960.