היא היתה קטנטונת זריזה ועגולה – אף קטנטן השתרבב לה כלפי מעלה תוך פניה המקומטים – כדייסה שנתייבשה, כפגת-תאנה לעת-חורף, כפות-ידיה הקטנות מכוסות היו אותו עור צפוד צהבהב, עיניה היו בולטות כשני דובדבנים שחורים ונידמה היה שגם הן מכורכמות במקצת – כולה היתה דומה לכלבלב “פקינגזי” – זריז נבחן וחנפן.
הוא – קרחתו נוצצת ועורה אצילי דק, שזור גידים כחולים – וסביב לקרחת עטרת-שיער לבן שעד עתה שמר על נטייתו – להסתלסל – שיער שהזכיר רעמת-נעורים הדורה – שאבדה – אויה! עלים אחרונים של שלכת באמירי עץ, עלים – שסערות-חורף השאירו שכוחים ונעים בעצבות – ברוח.
שניהם הוזמנו לארוחת-ערב – כ“זוג חדש” זוג מאוחר אשר עבר רב-מאורעות לו מאחרי גבו: פירודים, נישואים, ושוב פירודים – עד הגיעם הלום.
שניהם ישבו לשולחן נבוכים במקצת – כשידיהם נעות בכה ובכה מבלי למצוא להן את המקום הנאות. עיניהם היו נשואות – ספק-שאלה, ספק-לגלוג, אל מארחתם – האשה הצעירה, התמירה, הרווקה הבודדה.
“שמא נתחיל?” פנתה אליהם המארחת.
המיית-כפות וצליל מזלגות וסכינים מילאו את החדר המרווח החמים.
“מוטב לאכול – ולאכול בתיאבון,” חשבה האשה הצעירה – "לאכול – ולא לחשוב על התמונה שהם מהווים שלושתם – מתחת לנברשת – השולחת אור גדול על המפה המבהיקה מלובן וזו מחזירה את האור באכזריות כלפי פניהם רטושי-החיים של הזוג החדש… רק האשה התמירה יצאה בשלום מאור זה, קווי פניה החזקים בלטו – קשים כחוטר-אספרגוס סגור, נוקשה.
הפקינגנזית הקטנה – נגסה, בלעה, לגמה בזריזות רבה – כל אשר שמו לפניה – מבלי הרים את ראשה הקטן, שערותיה המסולסלות סלסול תמידי נפלו על מצחה והיו נרעדות עם כל תנועה מתנועותיה הזריזות.
פתאום נשאה את ראשה ובשקט מיוחד, כשהיא מביטה באשה הצעירה – ביהירות ובעליונות רבה – פנתה אל בעלה –
“חיים, הגש לי את המלח…”
*
נכתב: שלהי שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: שלהי שנות ה-60 לערך.