השמש שקעה, רק במערב עוד לוהטים כמה זנבות ענן באש אדומה, שיחי העולש סגרו פרחיהם הכחולים ונעים ברוח – עוד רגעים מיספר והלילה יורד, כבר הוא מתחיל לרדת משולי השמיים, בחצר הרוח נדמה, רק החוחיות מחפשות להן מקום ללינת לילה, שתיים-שתיים הן טסות, זו אחר זו, מסתכלות, בודקות שיח זה או אחר, העצים אינם מרובים, רק שדות רחבים ושיחי ברקן בשוליהן – “פרר.. פרר…” הן פותחות וסוגרות כנפיהן הקטנות באיוושה של שמלת משי מרשרשת, הן קטנות וניראות כפרפרים גדולים באפלולית בין הערביים.

סוף-סוף מצא הזוג מנוחה בראש שיח כבד-עלים. הכל נדם. ברז מטפטף, וצפרדע פותחת בקרקור רחב, מעין בס, הכינור הכי גדול בעל הבטן הרחבה שבתזמורת.

הן מצפצפות עוד, אך צפצופן הולך ונחלש, ולאט-לאט הן מכניסות ראשן מתחת לאחת מכנפיהן על מנת להגן על עצמן מפני האור והטל, ובחורף מן הקור והגשם, וכעת הן ניראות ככדורים זעירים מנופחי נוצות, הס, הם ישנים.

במשעול השדות נע משהו, חתול ברוד מעמיד בזהירות רגל אחרי רגל, הוא מהלך כעל קטיפה, למרות שהשביל מלא קוצים.

השמיים מחשיכים יותר ויותר.

החתול מנמיך עצמו, צועד צעד ונעצר, מרחרח לכל צד, ולפתע נעצר ליד השיח, מגביה ראשו ומיד משתטח על הקרקע – מביט לראש השיח, ולאט קרב אליו, וצעד אחר צעד, בזהירות, מקטין את עצמו כשאוזניו נטויות אחת לימין ואחת לשמאל, אחת אחורנית ואחת לפנים. ולאט, בכפות קטיפה, הוא מטפס על השיח, מגיע לראשו, שתי החוחיות ישנות וראשן תחת כנפיהן, ופתע זינוק – צווחה קצרה על שיח הבר – אחד בכפו של החתול ואחד התנופף בצפצופי בהלה וכאב – נפרדו השניים אחד למוות ואחד לחיים.

*

נכתב: שנות ה-60 לערך. סיפור ללא שם.