אלונים בני מאות שנה, נטעו, נוסעי-הצלב: מכורכמים, מעונים על-ידי רוחות, מפותלים מזיקנה וסבל – יפים, איתנים, תקועים בקרקע הסלעי וניזונים ממנו בגבורה עילאית.

ואורנים “צעירים”, בני שלושים-ארבעים, בני גזע שונה, ניטעו על-ידי עברים צעירים, נישאים אל-על, שולחים פארות לכל צד, ישרים כמיתרים, נמשכים לשמיים, נעים ברוח קלה והומים, מטפטפים שרף בושם וקרירות תוך האוויר.

גינות-פאר שתולות כגני-עדן לפני הבתים אדומי-הגג, שושנים מוורידות ומתאדמות בשפע, בעליצות, כל בית מגיש לעיניך חג קטן של סידור-פרחים, עצים שלווים מכוסי פריחה לבנה וסגולה, לנוי ולריח. צל וריח, וצליל גרוני – השחרורים רוויי-עדנה, וסלסול הבולבולים, וצופיות כקסטנייטות מפצחות ביניהם – תזמורת מלטפת אוזן ולב.

טבעון העתיקה – לחש עובר בין שיירי אלוניה המפותלים, לחש עיתים, מאוויים, מלחמות וזכרונות –

וטבעון החדשה בהדר אורניה וברושיה ההולכים ישר השמיימה, לשמיה מנומרי העננים הקלים, העולים מים התיכון הקרוב ותועים בין פסגות הכרמל הנשקף בכל הדרו כאן, בכל קסמו התנ"כי-הארכאי, לובש צורה ופושט צורה, מתכסה בצל וזועף, ומחייך באורות רכים כצבעי הצדף, כשצמחייתו הפראית עוטפת אותו ברכות.

אנשים שקטים מהלכים ברחובות, מברכים זה את זה, מתעכבים לשיחה קלה, ממשיכים –

טבעון היפה, שאי ברכה ממני.

*

נכתב: 1975 לערך. נדפס לראשונה בביטאון המועצה המקומית קריית טבעון, אולי ב-1975, במלאת 40 שנה לטבעון. על גזיר העיתון שנמצא בעיזבון אין תאריך, הנוסח כאן עובד גם לפי המקור, שנמצא בעיזבון.