לוגו
אדמה ללא צל
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מקץ שנים של ניסויים, בקיץ 1949 כמה חודשים לאחר שחרור אדמות הנגב, החלו אנשי־קומונה בבנין ישובי־קבע ראשונים מדרום לבאר־שבע.

לחבריהם, אנשי קבוצת רביבים, לאלה שנטעו את העצים הראשונים במדבר ונפלו בטרם פרשו העצים את צילם – מוקדש ספר זה.


 

פרק ראשון: נחלה רחבת־ידים    🔗


א    🔗

המכונית היתה מיטלטלת לעבר שדרת הברושים, שבאורו החיור של שחר נראו גוצים ונמוכים מן הרגיל. צריף חדר־האוכל, אדום הרעפים, נחבא מאחורי גבעת־החול, וקבוצת הדמויות שעמדה בשער מחנה־הקבוצה חדלה לנפנף ידים עוד לפני שנתמזגה עם אפלולית הבוקר.

קרון־המכונית היה עמוס בגודש. בתוך גבב של חביות־דלק, כלי עבודה ובדי־אוהלים, שכן לו טרקטור צהוב ומבריק, ומנשקה נתפרקד על שרשרותיו הלחות והצוננות. מבטו עקב אחר עגלת־לחם שחוקת־כתובת שנשרטה בשבילי המושבה הרדומה. הכביש נתמשך בין גושי עצים כהים, מכוסים דוק ערפילי אפרפר.

ליד בית־אריזה זנוח של פרדס נעצרו שעה קלה. השמש עלתה כבדה, מבשרת יום מחניק. אדם הופיע בדלת הפרוצה, קרב אל המכונית, הושיט לנחום אקדח, חייך וחזר על עקבותיו. לפני שנבלע באפלולית הבית עוד נפנה וזרק:

– דרך צלחה!

נחום תחב את האקדח לתוך ארגז־הכלים של הטרקטור. פניו השחומים היו עכשיו מרוכזים וחמוּרים. כך ראה אותם מנשקה גם אתמול, שעה שנפגשו לפנות־ערב בחדר־המזכירות.

– מתי יוצאים, נחום? – מיד ניחש לשם מה הוזמן לשיחה.

– מחר השכם.

– מי?

– שנינו וטוביה.

החרישו רגע ארוך.

– נשק?

– אקדח אחד בלבד. מכשיר אלחוט יגיע.

– יש משטרה בסביבה?

– כן, יש להם שם תחנה, כארבעים קילומטר דרומית לבאר־שבע. הדבר שמור בסוד. אתה יודע, חוקי קרקע… האנגלים עלולים לאסור.

– יש קשר־עין עם איזה ישוב שלנו?

– אין. המרחק מנֶגבה יותר ממאה קילומטרים. הדרך היחידה לשם עוברת את באר־שבע.

שוב שתקו. נקישות משאבת־הבאר הסמוכה נשמעו עכשיו ברורות, נדמה קרובות יותר, כרגיל עם רדת הלילה.

– ומים?

– קידוח מפוקפק. מים עם כלור, מלוּחים.

לא הוסיף לשאול. בחדר כבר נתבססה חשיכה. היתה רפיפות ואי נוֹחוּת. מנשקה קם.

– מה התאריך מחר, הא?

– שבעה ביולי אלף תשע מאות ארבעים ושלוש, תאריך שיירשם, מה… – השיב נחום וקולו צילצל

חגיגי מדי, מעושה.

כך נסתיימה שיחתם. מיד נסחפו בהכנות הקדחתניות. עם שחר היו מוכנים לדרך.

המכונית הדרימה. מעט מעט נשר מן הנוף גוֹנו הירוק, התמיד, בנשירה והמראות האפירו והלכו. מכונית צבאית חלפה על פניהם בקשקוש שרשרת הצמודה לה מאחור. נהג כושי שילח חיוך רחב, מלבין. לפני עזה חצו כמה כפרים ערביים דלים. בתי חומר, גגות של קש ועפר, שספיחי חציר מבצבצים מהם; קירות אטומים ושקועים בתרדמת שרב. דרך המלך לבאר־שבע היתה ריקה מתנועה. משני עבריה, עד לאופק, עלה וירד מישור אפור־חום, רצוף שבילים לבנבנים. בדוי בודד בעבאייתוֹ השחורה צעד מתון ושקט בעולם מנומנם. כצפירה הזעיקו כל בקתה ערירית, כל שיח מוֹריק שלצד הדרך.

– שדות תעופה ומגרשי כדורגל, – הטיל טוביה לתוך השתיקה הלאה. אשל נסתמן הרחק באופק.

– לא שיח, עץ של ממש, – אמר נחום.

החום גבר. אבק דקיק ניתמר סביב. בלוריותיהם הפכו שיבה.

המרחבים הגדולים היו חשופים ולעגניים. המכונית גלשה במורד, ועלתה אל גשר נטוי מעל לואַדי. בערוץ, למטה, ביצבצה חתימת ירק.

– ואדי שאַריעה, – אמר נחום, – הגבול הצפוני של הנגב.

נעצרו. דרכו על אדמה צחיחה וצמוקה, כולה גבעות שטוחות. במקום שהכביש חתך אותן התנשאו קירות לבנים כגיר. חדגוניות מַשרה דכדוך נתמשכה סביב. נחום תלש שיח ננס, הריח וטעם אותו.

– שמעו חברֶה, – הכריז טוביה ללא פירוש.

עלו למכונית והמשיכו דרומה־מזרחה. פגשו קבוצת בדויים שעמדו בצד הדרך, חגורי פגיונות, וצעקו משהו אל מול המכונית. מנשקה ביקש לתפוס מפיותיהם הפעורים ומשיניהם הגדולות אם הם מאיימים או מלגלגים – ולא הצליח. ראה בהם מחסום הסוגר על הצפון, מפריד מעל הקבוצה, מעל ההתלהבות ההומה ודאי עכשיו בין צריפיה. הכל סביבו הַלאה, כל אותם סחרוּרי־כביש המגלים משך שעות בַמות ללא חידוש.

עד שצצה באר־שבע, בירת הנגב, והפתיעה בירק עציה הגבוהים, העוטרים ומנמרים אי של בתים צהבהבים.

– נו, מה תגידו? הביטו בצמרת ההיא, אברהם אבינו מהלך שם! – צהל נחום.

טוביה נשאר אדיש.

– אינך רואה? שם, שם! הדמות האצילה הזאת, עם החרב הארוכה על הירך!

מנשקה הלך אחר מבטו של נחום, מנסה להתאים את צורות הענפים לתיאורו.

העיירה על רחובותיה ובתיה נימנמה. המסגד המפואר שבכניסתה, עם צריחו הגבוה והגאה, דומה הסתכל בעיני בוז בעוברים ושבים המעטים, הנשרכים בעצלתים בצדי החצרות המדיפות ריחות אבק ומדורה. בדי־עמל מצאו את משכנו של עמינדב, הוא חואַג’ה אַמין, שעיסוקו קניית קרקעות בנגב, והוא מנהג ביתו כמנהג שיך עשיר. היה על עמינדב להילווֹת אליהם בדרכם לנקודה.

תוך כדי שהייתם ליד שער חצרו נתלקטו בדויים לעשרות, נהרו מפתחי הבתים והחנויות שברחובה של עיר, קרבו ויצרו חישוק מתעצם והולך סביב המכונית, הביטו בעינים אדומות מאבק וחולי במחזה הבלתי רגיל: – יַהוּד!

עמינדב הופיע בפתח חגיגי מאד. פניו הדשנים, פני סוחר מצליח, קרנו מתוך קפלי כַפיית־המשי המבהיקה. פילס לו דרך בתוך ההמון, בהילוך יהיר של שלטון מופגן. כך גם הניע את מכוניתו הקטנה ויצא בראש. החישוק הבדוי נתפקע בתנועת מניפה לצדי הדרך, קפא רגע, נתאושש מיד והתחיל רוגם את השיירה באבנים, בקליפות אבטיחים, ברגבי אדמה, בכל הבא ביד. המכוניות לא הגיבו. בדויים רצו בעקבותיהן, נתלו בזיזים, מנסים לחטוף משהו מן החפצים המשונים המגובבים זה על גבי זה עד אפס מקום.

ישראליק לחץ על דושת־הדלק להגביר מהירות. בזה אחר זה נשרו הבדויים וידיהם ריקות. האחרונים נחבטו בנפלם. מנשקה שמע את קריאותיהם הגרוניות, ביקש להסיח דעתו, שלא לשמוע, שלא לראות.

בירכתי העיר נעצרה המכונית. המנוע נשתתק לפתע. נחום הוציא את האקדח. ישראליק התרוצץ כמטורף. בלוריתו הבהירה והרכה, שנוהג היה להחליק עליה תכופות, השחירה מזיעה ולכלוך, וירדה דביקה על פניו, הקפוצים במאמץ לחדור לסודו של המנוע השותק.

ההמון הבדוי שוב נתלקט וקרב. במרחק כמה עשרות מטרים נעצר, רועש, מהסס ושוקל.

טוביה מחט ומחט את אפו. הנזלת הארורה הזאת, דוקא עכשיו!

גוש אדמה פגע בשרשרת הטרקטור. צלילה האטום של המתכת נתרסק לאלפי רסקים.

– המנוּולים! סגרו את ברז הקרבוֹרטוֹר! – קלט מנשקה את קולו של ישראליק, ומיד לאחר מכן את חבטת דלת־התא הנסגרת. המנוע כבר זולל בתאותנות את הדלק. והנה בא גם הטלטול הגואל – ניתקו מן המקום. גלי אויר העבירו קרעי קללות שהוסיפו לזרום בשטף רב־לשוני מתאו של ישראליק. הבדויים עיפו מלרוץ אחרי המכונית המתרחקת. נחום החזיר את האקדח למקום מחבואו.

ארץ־מדבר רבה היתה שרועה אילמת. תחושת ההינתקות מכל היתה גוברת, ולמושג נגב נצטרף ניחוש הבדידות הגדולה, ופחד השממה. חוַה ודאי מחייכת עכשיו אל מלמולה של התינוקת, מנסה להחריש בו את הדאגה, הירהר נחום.

קרקע שוממה ללא רחמים הושיטה ביד קמוצה אף את נדבת השיח האפרפר. רוח יבשה, טרופת שלטון, הילילה. אוהל שחור ומוארך דמה לעוף־לילה שצנח מזה־רעב ופרוש־כנפַים.

הגיעו לביר־אל־ג’עוד. עצי שיטה בודדים עמדו ליד בנין־משטרה חום. המחנה הצבאי על אוהליו וצריפיו, המסגד הדל, המכוניות האפורות, ובעיקר הלובן המסנוֵר של גבעות הגיר – צרמו את העינים, והן נתרפקו על ברז־הנחושת הגדול שבסמוך לבית־הבאר.

– איזה ברז גדול, – אמר מנשקה.

שוטרים סובבו אותם, אחד אנגלי ושנַים ערביים. מישמשו שעה ארוכה בחפצים – הוא בגסות רשולה, והם באיזו אטיות להכעיס.

– מה הבאתם אתכם?

– חומר נפץ, – אמר נחום. קל לחמוד לצון כשהאקדח לא נמצא.

– אתם רוצים שנבוא לשמור עליכם?

– תוכלו להישאר כאן, בתחנה. רב תודות.

החליפו מבטים רבי משמעות.

המכוניות נטשו את הכביש והתחילו לטפס בדרך עפר, המתפתלת בין גבעות. נחום הושיט ידו והצביע על התל שנקבע כמקום הישוב. לרגלי התל, לצד מזרח, נתקער מכתש מוארך, ובו פתח אפל של מערה.

– אני עיף, – אמר טוביה.

פרקו את מטענם. המכוניות חזרו צפונה, נשארו שלשתם עומדים ליד רכושם. החום הגיע לשיאו. גלי אויר ריתתו מעל למיכל־המים המלוהט, עירפלו את המבט ונסכו לאות מכבידה.

– ליַשב את הנגב. נו־נו… – השמיע טוביה.

הביטו תוהים בשממה, כמו מבקשים בה עצמה את הנשק להדברתה. דממת דורות עמדה סביב, ללא קול, ללא צבע. כלב לא נבח, יבלית לא הציצה. מתחת לשמים כחולים, מתכתיים, נשתרעה אדמה אפורה וגוססת, ורק פה ושם העלתה ברוב מאמץ שיח מדברי דהוי.

יש להפסיק את השתיקה, אמר נחום בלבו מתוך התאמצות, כנגד היאוש המתגנב.

– נו, חברֶה…

התחילו לטפל במטלטלים.


בלילה שמרו לסירוגים. מנשקה נימנם ישוב על פח בפתח האוהל. זעקה חדה של עוף־לילה היתה משסעת מדי פעם את האִושה המדברית. ינשוף? באשמורת השלישית ירד ערפל כבד. מיכל המים נחבט בשעת פריקה ושיעור נזילתו גדל. טיפי המים הניגרים לאדמה שינו משךְ השעות את צלילם, אגב העמקת השלולית. יש לתקן את מיכל המים… במקרה של התנפלות אפשר לסגת אל המערה ולהתגונן שם… חולצת־התשבץ של חנה הולמת אותה… לעמוד מתחת לקולח ולשאוב ריחה של מגבת צחורה, ואחר כך לישון, למשוך שמיכה מעל לראש…

נחום הופיע בפתח. להחליפו בשמירה. מרחוק הגיע קול גבר מסלסל מנגינה מדברית, מונוטונית. כנראה בדוי בודד המגרש כך את השדים מעל דרכו.

עם זריחה, שעה שעסקו בהתקנת הטרקטור והמחרשה לחרישה ראשונה, הופיע אבו־תרבוש, שומר הקרקעות, כשהוא רכוב על סוסתו הצולעת. היה לו עור כהה ושפתים בשרניות, וכל מראהו כשל כושי תמים. זקנקן קלוש, חד ומזוקר, עיטר פניו עמו איפור לא־מוצלח. מנשקה עשה ככל שיכול כדי להבין את שפתו, אבל נתיאש עד מהרה למשמע הניב המוזר, הפורץ קילוחים־קילוחים גרוניים.

העבירו את המים מן המיכל הדולף אל פחים וחביות. סתמו את הנקב בסבון, והחזירו את המים למיכל. טעם נפט דבק בהם. אבו־תרבוש ליוָה את עיסוקם בקריאות שמחה ופניו הבהיקו חייכניים. בצאתו מן המערה ראה מנשקה איך הוא טובל ידיו במיכל.

– רחיצת בוקר, – צהל אבו־תרבוש לקראתו.

מנשקה עיוָה פניו. את ספל המים השני השתדל לגמוע ללא בחילה. אחר טיפס ועלה לטרקטור וכיונוֹ למקום הקידוח הנסיוני, שם גבול האדמות.

– הֵי! – נזדעק בכל כוחו אל החלל הקודר והזר.

שום הד לא בא, רק מנוע הטרקטור טירטר חדגונית. המחרשה ננעצה בקרקע. מנשקה נתקשה למצוא מפלט מפני ההתרגשות העולה בו. הנה חוזר אני, חייך אל עצמו, מתגונן, לעבד את נחלת בני שמעון, אני, מצאצאיהם של אברהם ויצחק ויעקב, בנם של צבי וגיטל…

– נו, חבר, איך זה? – שאג נחום, מבקש להתגבר על רעש המנוע, – איך זה לחרוש אחרי אלפים שנה?

– לא רע, – השיב לו מנשקה ונתן בו מבט קונדסי של שותף למזימה.


ב    🔗

– מצאתי את כדה של רבקה אמנו!

כך העיר טוביה את השנים, כשהוא גחון בפתח האוהל, גופו מסורבל ופניו שטוחים, מלאים בהרות־שמש המצטופפות בשעת חיוך ובולטות לעומת גביניו הדהויים. החזיק בידיו שברי־חרס, הנראים בראיה ראשונה ספק שברי־כד, ספק שברים של רעף רגיל.

האור כבר היה פורץ לאוהל גלים־גלים מסַנורים. נחום קפץ ממיטתו. בצאתו מצא את טוביה שפוף על גבי אבן, שרובה תקועה בקרקע ורק ראשה מציץ, והוא בוחן ובודק אותה אגב פיזום: שתה אדוני, כדי לפניך.

– מצאת את כדה של רחל?

על פני הגבעה המתקמרת בלב מישור רחב־הידים, היו פזורים שברי־חרס ואבנים לרוב, שבלי ספק היתה בהם יד אדם, מהן עטורות שרידי תבליטים וכתובות, עדות לישוב בעבר הרחוק.

הסוד הגנוז בשכבות עפר אלה לא הטריד במיוחד את טוביה. הוא מצא בו ענין חולף ומקור נוסף לעיסוק רעשני. והיה בכך משום המשך לקו חייו, לעשרים שנותיו, שעיקרן ענינים חולפים ועיסוקים רעשניים. שלוש פעמים החליף טוביה את לשון לימודיו. את העקירה הראשונה כמעט לא זכר, אלא שבסיפורי אמו די היה כדי לטווֹת מסכת זכרונות. בן שלוש היה כאשר עקרו מלודז' לברלין. הסתבכות כספית היא שהביאה אותם לכך. טוביה לא התעמק מעודו בטיבה של הסתבכות זו. הסתפק בהקשבה לסיפורי אמו, שהיו מוליכים תמיד לאותה חנות־טכסטיל מפוארת, שתיאוריה החוזרים ונשנים שיעממו אותו עד מות. לעומת זאת זכר את הדרך מברלין לפריז. בן אחת־עשרה היה אז, ודומה היה עליו כי הבין את העולם יותר מאמו, שלא חדלה להשתומם על שהוכרחו לעזוב כך ארץ, שתושביה לא גילו כלפיהם אלא אדיבות ונימוסים יפים. בפריז שקע בהמולת הכרך, ומקור דאגתו העיקרית – הבושה להזמין חברים לביתו. אביו קיבל משרת־חסד בבית־חרושת יהודי. המשפחה התגוררה בדירה של חדר אחד ומטבח, בקומה רביעית של בית נושן ברובע היהודי, שתמיד היה נודף שם ריח תפוחי־אדמה מבושלים. העליה לארץ באה בפתאם, והיתה יותר תכניתו של דוד ירושלמי מאשר תכנית הוריו או תכניתו שלו. טוביה לא התרגש ביותר, שׂשׂ למצוא עצמו עצמאי. בקלות הסתגל לאוירת הארץ החדשה, ובאותה קלות עצמה לבש מדי־נוטר בימי המאורעות. בלילות השמירה במושבה נפגש עם אנשי הקבוצה, ובלי התלבטויות יתירות החליט להצטרף אליה. אמנם התלהב להיות בין ראשוני היוצאים לנגב, אלא שאת פילוסופיית־חייו לא זנח גם כאן. בויכוחים ארוכים עם נחום או עם מנשקה היה חוזר תמיד אל משפטו האהוב – אבי לימד אותי כך: העולם לא זכה בעיני שאתיחס אליו ברצינות.

נחום היה מתמלא חימה לשמע משפט זה. העולם תבע ממנו תמיד יחס של רצינות. לא היה דבר בחייו שלא הושג במאמצים: לימודיו, דרכו משכונת נחלת־אחים לגמנסיה, רכישת עמדה בתנועת הנוער, ואחר כך – במשפחתה של חוה. הישגיו לימדו אותו להאמין בכוח המשיכה של פניו השחומים ובכוח רצונו, שהביא אותו עד לכברת ארץ אטומה זו אשר תיכנע לו, שתעשה אותו מנצח, מגלה סודה. בולמוס החקירה אחז בו מיד. בכל הזדמנות היה חוקר את אבו־תרבוש.

– הגד, סולימאן אבו־תרבוש, אתה שנולדת כאן, וגם אביך, וגם אבי אביך, הגד, איך חרשו פה? ומה זרעו? ובאיזה עומק זרעו? ומנין לקחו מים? ומה סיפר לך אבי אביך על התל הזה? ומי חצב את המערה?

אבו־תרבוש היה מנענע ראשו, חושף שינים צהובות – ושותק. שאלות משונות שואל היַהוּד.

גם המערה שתקה. חצובה היתה בירכתי הגבעה כמין אולם רחב־ידים, בעל תקרה שטוחה ועמוד־סלע תומך בה במרכזה. עמל נמלים עמלו חוצביה. נחום, כל אימת שנכנס לתוכה, דומה היה עליו כי ברגע שתתרגלנה עיניו לחשיכה העומדת בה, מיד יגלה בפינתה דמות־אדם חוצבת בסלע בתנועות קצובות, דמות עירומה בעלת שרירים מתוחים ובולטים.

– ארכיון הקבוצה ישכון כאן בעתיד, – אמר אל מנשקה.

– ישכון, – אישר מנשקה בטלטול־ראש.

בינתים שוכנו בה כלי העבודה. שניהם מיששו וגיששו אחריהם בהתהלכם לאורך הקירות הזקופים. החשיכה היתה ספוגה ריח טחב, אדמה ועתיקות.

– ארכיון קבוצת אילתה, – השמיע נחום במתינות.

השתעשעו בשם שניתן לקבוצה: אילתה – משמע חץ המוליך אל אילת. מנשקה לא היה מחבב שמות סמליים, אלא שויתר לו, לנחום. ברצון מסר לידיו כל מה שאין בו נגיעה למלאכת החרישה. את זו שמר לעצמו, ובקנאוּת.


שישה ימים חרשו, ותלם־הגבול עדיין לא הקיף את הקרקעות, שלושים אלף דונם מרוכזים בגוש אחד, שסוע פה ושם טריזי קרקע, שבעליה לא אבו למכרה. התלם נמשך מן הקידוח לאורך ואדי ג’עוד, שהתפתל בערוץ שטוח ורחב, רבוד חצץ ומנומר שיחי רותם ואעַדר (כך קרא אבו־תרבוש לשיח הלענה הנפוץ בסביבה). לאורך הערוץ היתה המחרשה נתקלת מדי פעם בשורות־שורות של אבנים חלקות, דבוקות זו אל זו. משמע שמרו כאן אי־פעם על הקרקע מפני הסחף, משמע פקדו שטפונות את הואדי. גם האבנים העגולות, הגדולות, הגוֹלוֹת בנוף הזה, שהיו רבוצות בערוץ עצמו, העידו במאה עדים שהובאו ממרחקים על ידי זרמי מים אדירי כוח.

לבסוף נתגלו גם שרידי סכר. נחום הוא שנתקל בהם. חיפש את היתדות המסמנות את הגבול – והנה עמד לפני שרידי קיר־אבנים גבוה, מופנה באלכסון לעבר הואדי. חול וחצץ דק, סחופי הזרמים, עמלו לטשטש אותו. לרוחב הערוץ נפרץ הקיר והמשכו נסתמן ברור בגדה שמנגד.

– הֵי, מנשקה! סכר קדום! – נזדעק וניפנף כפייתו.

הטרקטור נזדחל לקראתו.

– הבט כיצד הוא בנוי! באלכסון! כדי לחזק אותו מול הזרם! – התלהב ורץ מגדה אל גדה.

– מעניין איזו כמות של מים זורמת כאן בחורף… אם אמנם זורמת, – הקשה מנשקה כשהוא מנקה אבן מאבני הקיר.

– ודאי זורמת, אלא מה?

– מי יודע. אולי חפרו להם המים ערוץ חדש במשך הדורות? – ידע שנחום יסתור את השערתו בהתלהבות חסרת בסיס, כשם שמחוסרת בסיס השערתו שלו.

היו כבר צהרי יום. השמים הלבינו והכפיות פג כוחן להגן מפני הלהט והאבק הצורב. האוהל הלבין אף הוא מעל הגבעה. היה בו שמץ מהמושג “בית”. שם רידדה אשתו של אבו־תרבוש פיתות מאובקות וטוביה גחן מעל לקדרה.

– נמשיך, הא? – דיבר מנשקה אל עצמו, ואפשר גם אל נחום, וקולו ניחר משהו, – עבר יש לנו כאן די והותר, ורק העתיד, חביבי, העתיד מהו, הא? – נתן מבט תוהה סביבו ובאי זריזות טיפס על הטרקטור.

תלם משולש, כהה, נחרת בחמוקי גבעות מנמנמות, מוכות שרב. המחרשה פילחה תלים שפלי קומה וגאיות שטחיים, אדמה עקרה הצופנת סוד עבר וסוד עתיד.

תמהו למראה בדוי שעלה לפתע בקו האופק. אנדרטת אדם ניצבת אילמת מול שמים חיורים – חלף הרהור בראשו של נחום. אלא שהבדוי צעד וקרב, זועק מרחוק את ברכותיו. שׂשׂ מן־הסתם לקראת אדם המזדמן בדרכו, לאחר ששבע ימי הליכה וימי בדידות.

– אהלן, – בירך בקול מתמשך, רחב.

– מה זרעת השנה? – נחום מיהר לקראתו. פני האיש היו זקנים, דומה זקנים למעלה מכל גיל.

– דוּרה ואבטיחים, יה חואג’ה, מעבר לואדי, רחוק.

– גשם נתן אללה?

– אללה אכבּר.

– ומים זרמו בואדי הזה?

– זרמו.

– בואדי הזה?

– זרמו.

– יש לך אדמה בקרבת מקום?

– כאן אדמה? לא, יה חואג’ה – פניו לבשו ארשת ביטול, – כאן חורש רק הנבער מדעת. קרקע מקוללת היא זאת, הגרועה בכל הערבה סביב. השיך רימה אותך, מכר לך אדמה שקללת היובש רובצת עליה. את הטובה השאיר בידו, – כפות ידיו של האיש סימנו תנועה מקוטעת. גם ידיו היו זקנות למעלה מכל גיל.

מנשקה הבין אך קטעי שיחה. נחום תירגם לו אותה בשלמותה. זכר כי בבוקר עקף תלם הגבול חלקה נמוכה, מעובדת – דבר נדיר בסביבה – שעקבות הדוּרה שם העידו על יבול כלשהו. הצודק הבדוי? מה היא קרקע טובה בעיני הנוָדים? מה יכולים הם לתת לקרקע זאת? ומה הם יודעים לתבוע ממנה? קרקע מקוללת, אמר הבדוי.

– שמע, נחום, הערב נקציב לרחיצה פח מלא מים, הא?

זה שימש נושא לשיחה, ומנשקה לא רצה ברגע זה אלא לפתוח בדברים כלשהם, להתיז ולקלוט מלים כלשהן, מלים שתמלאנה את חלל השתיקה הפעור, המדכא. אלא שנחום לא השיב, רק כיוֵן אצבעו לצד הגבעה ששבה ונתגלתה מצד צפון. ליד האוהל נזדקר חרטום של מכונית־משא.

– נדמה לי שישראליק בא.

מנשקה נתפס לסיכוי של אורח. אורח – משמע חדשות, ידיעות על הנעשה בבית, מעטה על השיחה עם הבדוי. אורח – משמע פרצוף שייראה חדש ומעניין לאחר שפניו הסימטריים והיפים של נחום, אפו המעוך של טוביה, ורצועת זקנו הצרה של אבו־תרבוש נחקרו דיים.

– בצפון מספרים עליכם אגדות, – אמר ישראליק, – הבאתי עתונים.


ג    🔗

הידיעה על בוא היהודים פשטה בנגב. רועי־גמלים שחורי עור מסרו אותה מפה אל פה בערוצי־נחלים שסועי־קירות, שם נשמרו עדיין טיפות ליחַ אחרונות של חורף שחון. הלֶך צפוד־פרצוף העביר אותה לאורך שביל מתמשך אל מעבר לקו שבין שמים וארץ. בצל הצאלה שקופת־הצמרת גילגלו בה זקנים מופלגים, שריח חדלון נודף מהם. מאחרי היריעה שבאוהל המשחיר פיטפטו עליה נשים אפורות פנים ושחורות עינַיים, שברקן הועם בטרם זמן. אוהלי קידר קלטו אותה לתוך יום־יומם הרפה.

הבדויים נהגו לצאת לקראת הטרקטור, הזוחל בקו הגבול שבין חלקותיהם ובין אדמת אילתה, להביא לחמם המצומק וכדי מים לכריתת ברית שכנים. תגרוֹת גבול לא אֵרעו. נדיבי קרקע הם תושבי המרחבים השוממים.

רק פעם אחת הופרעו החורשים. זה היה בצפון, במקום שגוֹנים צהובים ליחכו את אדמות הלֵס האפורות, ובישרו קרבת חולות. שיטת חריש־הגבול היתה כבר קבועה כמעט: נחום ואבו־תרבוש היו מחפשים את היתדות המסמנים, תוקעים בצדם דגלים ארוכי־מוט – להורות את הדרך לטרקטור (ליתדות היו מספרים סידוריים ואבו־תרבוש למד לפענח אותם; רק את המספר “אפס” לא הצליחו להחדיר למוחו בשום פנים ואופן). יום צח ונטול אבק היה. מן התלם ועד לאופק נמשך מישור ריק, מתקער ומתקמר חליפות. המבט העיף החליק על פניו, מבקש לעצמו אחיזה כלשהי, מנוחה כלשהי.

– גורן! – נצטעק נחום לפתע.

– איפה גורן! פאַטה־מוֹרגנה! – מילמל מנשקה. ובכל זאת ירד מן הטרקטור, הסיר משקפיו ורץ בעקבות נחום.

הפאַטה־מוֹרגנה נתחורה כערימת תבואה הניתנת למישוש בידים – ממש גורן לפני הדיש. השיבלים היו בחלקן שדופות, אך ברובן מלאות, מבשרות.

– כלומר, גם כאן יש יבול, – קבע נחום והטיל קומץ גרעינים אל פיו. תר למצוא במרחב את משכנו של בעל הגורן.

– לֵך והסבר זאת לאיש הצפון הגשום. מיד ישאל אותך: נו, והקלקוּלציה?

– לֵך לךָ עם הקלקולציות שלך! ארץ עצומה נתן לך אללה, ואתה רואה רק עד קצה האף שלך, – אמר נחום.

עכשיו הבחין בקבוצת אנשים נעה במישור.

– שמע, מנשקה, למשל את היתד השניה אתה רואה?

– נניח, נו?

– התלם צריך לעבור שם שדה חרוש.

– נו?

– שמע, זה לא מוצא חן בעיני. אני רואה שם בדויים… קבוצה שלמה! בדויים מסתובבים בחום כזה ובקבוצה שלמה… משונה. שמע, עלה על הטרקטור. אגש אליהם עם אבו־תרבוש. תבוא קצת אחר כך.

שעה שהבחין מנשקה בבדויים כבר הגיע לאזניו גם הרחש המאיים, הגובר והולך ומתבקע לקריאות־קריאות צרודות. החליף מהלכו של הטרקטור. תטרטר המכונה בחזקה ותפחיד יותר! עכשיו כבר היה קרוב אליהם. ראה את פניהם הכהים כפני הקרקע לאחר גשם, ואף את האחד שנפרד מעל החבורה, והוא צהוב־שיער דוקא (מצאצאי חייליו של אלנבי, חלף במוחו), שרץ אל מול נחום בחרב שלופה.

– אָסחֶה! אָסחֶה! – נזדעק נחום ונעצר, – בן־מות אתה! המכונה תדרוס אותך!

ואמנם נרתע הלה, עוד בטרם הספיק נחום להתאושש ולשלוט ברוחו. גם הקריאות פסקו, כמו על פי צו, כמו כך תוכנן מראש. הבדויים ישבו. גם נחום ואבו־תרבוש נצטרפו למעגל. התחילו חילופי דברים. מנשקה ראה בתמיהה שאבו־תרבוש מרגיש עצמו יפה בצדו של נחום, מרבה לצעוק, להסביר, לאיים. האדמה החרושה, האפורה, ספגה את הצללים הקטנים.

– האדמה היא שלנו, – טען אחד, זקן, שפניו הכמושים עטורים פאת־שיבה, והוא פונה אל נחום, – השיך אין לו חלק באדמה הזאת. לא מכרנו אותה. פיקח השיך סלאַמה, כשועל הזה. פרוטות זרק לבדוי בעד הקרקע ומלוא חפנים זהב לקח מן היַהוד. בקרקע שלנו לא תגעו, אף לא בשעל אחד. לחרוש לא ניתן. דם יישפך ולא ניתן.

לא הועילו הסברים. לא דיברו אל לבם היתדות התקועות בקרקע. אותות של חוקים זרים להם. עמדו בחבורה צפופה, בחרבות שלופות, וזרקו מבטים נפחדים ועוינים אל חידת המכונה המטרטרת.

מנשקה הגביה את סכיני המחרשה וחצה את שדה המריבה. הבדויים פסעו אחריו בחרבות שלופות וטישטשו ברגליהם היחפות את העקבות של שרשרות הטרקטור.

לא היה במאורע זה כדי להזיז את מנשקה מדעתו. הוא לא אמר נואש והוסיף לחפש אישור להנחתו כי במשכנות הבדויים אין חוששים מפני בואם של היהודים, ולא עוד אלא שמנסים לעודד את התנחלותם. כמובן, יש להקפיד ולא לטעות בין מה שעלול להתחוֵר כאשליה ובין מה שיכול לרדת לטמיון משום ספקנות מופרזת. היאחזות היהודים בערבה רומזת לבדויים על אפשרויות קיום חדשות, תחת מקורות מחייתם ההולכים ומידלדלים במהירות. אין בדויי הערבה כבדויי באר־שבע החיים על מסחר ורוכלות. הגמל היורד מגדולתו בגלל מכת הכבישים, החוק הפולש דרכם אל המרחבים ומונע שוד – כל אלה מביאים בעקבותיהם את הרעב אל האוהלים.

נחום היה מטיל ספק במסקנותיו של מנשקה והיה חוזר בעקשנות על שלו: חכה, עוד תראה. לי נראים הדברים אחרת. אם נצליח להימנע מהתנגשויות־דמים יהיה זה רק מפני שהם יפחדו מפנינו.

ובינתים עסקו בדברים של ממש, חקרו וחיטטו בכל דבר שנזדמן בדרכם. מנשקה גילה מחילת עכבר ליד האוהל, ושמח לתגלית. גם עכבר הוא ידיד אם מוכיחה מציאותו שיש קיום לבעל־חיים במדבר. ליד השלולית, מתחת למיכל המים הדולף, נבט משהו. טוביה צחק:

– עכברים זוממים להשמיד את יבולנו ועשבי־בר פשטו בשדות.

התחילו להבחין גונים במה שנראה קודם. בהסתכלות ראשונה, חדגוני. למדו מלים נוספות, אפיניות לניב הבדוי. נתנו דעתם על שיטת הניקוי של ההאַרבות – מקוי מים חצובים בסלע – ולמדו להשגיח בשוני שבין קרקע־לס כבדה וקרקע לס־חול. נתרגלו לעלעולי האבק, וכבר ידעו שאין אלה מעידים על איזה תנועה במדבר, אלא שהם מתרוממים מעצמם, פתאם, וסובבים־חוללים כמקדחי ענק לקדיחת רקיעים. לעתים רחוקות רקמו תכניות, כבאותה ארץ זבת חלב ודבש, ארץ ה“צפון”, משם באו. כאן יינטע כרם, כאן מטע, כאן פלחה. דיברו על כך בשמינית לגלוג. משהו משחיחות־קומה התחיל נאחז בהם מול האלם של המדבר.

התלם המקיף את הקרקעות עבר את הקילומטר השישים. מנשקה כבר התחיל דואג: נו, ומה נעשה אחר כך?.. אלא שבשעת צהרים, והוא המום מעיפות ומכמיהה עקרה לצל, גילה דליפה בטרקטור.

עצר את המכונה והתחיל לבדוק אותה בתנועות שיטתיות, כאדם שעל אף עשרים ואחת שנותיו סומך יותר על ידיעותיו מאשר על כשרונו. אלא שידיו כבדו אותה שעה, והוא חדל מעיסוקו למראה נחום וטוביה הקרבים אליו.

– אינני בטוח, אבל נדמה לי שיהיה צורך להחליף את הרַדיטור, – אמר להם.

טוביה ניסה לעוץ עצות – היה לו מושג במקצועות רבים – אבל לאחר שהצליח למרוח ידיו ופניו בשמן־מכונות ועפר, דבר שהיה משרה עליו הרגשת מומחיות ובטחון, הכריז:

– אין מה לעשות.

נחום היה כעוס. לא נהג להודות בחוסר־אונים, גם לא בפני עצמו. הרגשה של אזלת־יד היתה פוגעת בו כמו עלבון.

– זאת אומרת סתם לבזבז ימים, – אמר בטרוניה.

– אז מה אתה מציע? – שאל מנשקה מתונות.

אף הוא היה נבוך, אבל קשה היה לקרוא בו את מבוכתו. פניו לא היו רבי ביטוי, פנים עגולים, בריאים, שעל נקלה היו מוצאים את מקומם בנוף של משק כפרי אמיד. כובד ראש היה בהם, ומשהו מענוה מסורבלת של נערים מתבגרים, שהחטטים המכערים את עורם מתמהמהים להיעלם. המשקפים לא נתמזגו עם פנים אלה, ואם כי הרכיב אותם מאז זכרו אותו חבריו, קרה להם עתים, שבשעת היעדרו, לשכוח פרט זה. לעומת זאת זכרו את הארשת המשונה שהיה לובש פרצופו בשעת התרגשות. מבטו הגלוי היה אז מתעמעם במין מצמוץ עצבני של העפעפים, גבותיו היו מתכוצות ועל שפתיו הרחבות היה עולה גיחוך רתתני.

אלא שהפעם שבו הפנים ונעשו שקטים, והיה בזה כדי להקניט את נחום עוד יותר. הוא נמשך לריב. אבל יותר משהצליח למשוך את מנשקה לתוך ויכוח, עלה בידו להתיר כליל את לשונו של טוביה.

שחורים ודביקים משמן וזיעה מצא אותם קמתי. תוך להט הויכוח של הסיבה המשוערת של הקלקול הבחינו במכונית רק לאחר שזו כבר נתקרבה אליהם, מבריקה, רחבה, מגונדרת כאשה יחידה בנוף גברים שומם. והנה מצאו עצמם עומדים לפני האורח כילדים הנוחים להתרגש, ושעדיין דמעות להם בשפע. הנה בא המבקר הראשון והטרקטור נשתבּש דוקא עכשיו! וממחטה בכיס אין וצריך למשוך באף… מבקר ראשון!

גם קמתי היה נרגש. הביט בהם ושתק. נציג המוסדות המישבים היה, אבל מעולם לא דוּבּר בו בביטול, כבעירוני איש־ניירות. היו אומרים: קמתי הבטיח; קמתי יבוא; קמתי יסדר – בנעימת אמוּן בלתי שכיחה. גם התואר “זקן” לא דבק בו. רצינותו היתה מחייבת. אבל שעה שצחק היה צחוקו מדַבּק, שפמו הכהה מלא הזיות ועיניו ערניות מאד. לא עלה על דעתם לערער על כנוּת שתיקתו, וכשהתחיל מדבּר היו אסירי־תודה על נעימתו העצורה, הרגילה.

– מצאתי את התלם, אמרתי להגיע לארכו לנקודה והנה פגשתיכם, – עכשיו לחצו ידים (“ידי קצת מלוכלכות, אפשר לומר”… “טוב, טוב, אני מתאר לעצמי”) ותיבּלוּ דבריהם באמרות בֶּדויים, קלוּטות מן המדבר.

– כיָאֶה לכובשי שממוֹת, – סיים טוביה את מלאכת טשטוש ההתרגשות.

– אגב, המזכיר של קבוצתכם ביקש למסור שיבוא אליכם מחר. ראיתיו בתל־אביב, פיניֶה שמו, כמדומני, לא כך?

מזכיר, תל־אביב – המלים הרעישו את אי הרובינזונים והעלו מיד חוטים שכוחים, המקשרים אותם עם עולם קיים, פועם ותוסס.

הראו לאורח את המערה, את מחילת הירבּוֹע, את הנבטים שצצו בשוּלי השלוּלית. יחד עמו עקבו אחר הדמות השחורה, המובילה גמל לעֵבר הגבעה. היתה זו אשתו של אבו־תרבוש, ג’הד, שהביאה פחי־מים מבארות ביר־אל־ג’עוד.

המכונית נעלמה מאחרי שובל אבק. הבדוית הסירה את המטען מעל הגמל וצעדה אל אוהלה אילמת, צייתנית כתמיד.

התענגו על שעת הרחיצה. השיטה היתה פשוטה: אחד עולה על הבית ושופך מלמעלה סילוני־מים על השנַים.

המים הוְרידו באוֹר השקיעה. מנשקה עמד כרוך־מגבת והביט אל המערב. באורח מוזר לו לעצמו נשתלטה עליו תחושת הצבע. אודם השקיעה כבש את הלב, אודם ללא שם, ללא תקדים, תבערה ללא סוף, פזרנות שגעונית של גונים באים והולכים, חולפים ומתחלפים, ללא שהות להבחין במעברים, לחוש אור חדש שאך זה ניצת והנה איננו עוד.

היה תקוע במקומו, כאילו אבדה לו תחושת הממדים. לא ידע אם לראות עצמו קטן, מבוטל, או גדול מאד, ענק.

– שיירה של מבריחים!

זה צעק נחום. אבו־תרבוש הוא שגילה אותה. מנשקה צידד ראשו. בים האדום והסוער הפליגה אט אט אורחת גמלים אפורה. כַּפיוֹת לבנות הבהיקו כמפרשים באגדת ילדים. נשאר עומד מוקסם ממראה עיניו. התמונה נראתה לו יפה מכדי לאיים. עלתה בו עליצות פתע, בִּטחָה נכונה להתגרות בעולם כולו. מצא עצמו חוזר ומתרפק על מנשקה מלפני שנים רבות, נער הצופה פני תבערה שאחזה ביערות האורן העוטרים את כפר מולדתו שליד נוֹבי־סוֹנץ': דמויות גדולות, אימתניות, התרוצצו סביבו, טילטלו אותו, קולות קטועים גידפו, עצי אורן נתבקעו בגניחָה כבדה, האש היתה עזה, הרת אסון – והוא, חיוך הזוּי ומטורף על שפתיו, היה גומע את פלא צבעי הלהבות… זה ארך רגע, ואולי שנים, ולפתע ראה את נחום עולה ממכתש המערה, חגור אקדח, תוהה עליו במבט שיש בו גם דרך־ארץ לגבי מי ששלוָתוֹ לא הופרעה, וגם לגלוג לגבי מי שאינו רואה נכוחה את כל גודל הסכנה. רק עכשיו הבין את הגיחוך שבעמידתו זו, כשהוא עירום עדיין, מול השיירה הקרֵבה. גלש למערה, תר אחרי בגדיו, שמעשה שטן התחמקו ממנו בחשיכה. לבסוף יצא ועלה אל ראש התל. השקיעה כבר דעכה, האופק החל נשרף ומשחיר. השיירה לא נראתה עוד, כאילו נצטנפה בתוככי אחת הגבעות שבגבול המישור. נחום וטוביה היו צופים לצד מערב, ואבו־תרבוש דיבר בקול מתחנן, מגבּב מלים ומשפטים בבהילוּת רבה, שלא כדרכו.

– רוצה שניתן לו נשק. הוא יוצא לאוהלי אבו־סאַמרה לברר מה השיירה, – הסביר נחום מבלי להפנות פניו אל מנשקה.

אבו־תרבוש התבונן בנחום במבט נכנע ועם זה עצוב. חיכה רגע ארוך, אך כיוָן שאיש לא נפנה אליו עוד, חבט ברגלו היחפה בבטן הסוסה ונתרחק.

– מה אמרת לו, נחום?

– שיש לנו כלי־נשק מסובכים, לא סתם רובים ושיהיה שקט, כי אנו שומרים עליו.

– שמע, לפעמים יש לי חשק לגלות לו שיש לנו רק אקדח אחד. אתם יודעים, זה כמו… – דיבר מנשקה ונשתרע ליד טוביה.

– סתם סנטימנטליות, – חתך נחום, – ממילא לא היה מאמין לך.

מנשקה שתק. נחום צודק, כמובן. ואף על פי כן אין בכך לפוגג את צערו על דרכים עקלקלות בעולם מסוּבּך של משחקי הערמה. נחום ניזון מזה, נהנה מזה, ואילו הוא אוהב דברים ברורים. מלחמה למען חיים ברורים, אף זו הגדרה למהפכנוּת. לא היה מרוצה מעצמו. מה פתאם תקפו אותו ענינים אלה, שאין בהם שום תועלת ברגע זה, במציאות זו.

נחום וטוביה שקעו בשׂיחה. נחום דיבר בלחש, במשפטים סדוּרים וקצובים, וטוביה היה מתפרץ לתוך דבריו בנעימה של בדיחוּת־דעת ולגלוג כאחד. מנשקה היה תוהה על הכוח המשכנע שבקולו של נחום. הרגיש איך המתיחות משתלטת עליו – ואולי פחד ולא מתיחות – על שום השיירה הנושמת אי־פה, קרוב, שיירה של בני מדבר שהערבה היא ביתם.

מקץ שעתיִם, ואפשר יותר – למנשקה נדמה שזמן רב מאד עבר כבר – חזר אבו־תרבוש. פסיעות הסוסה הצולעת בישׂרו את בואו. נחום גיבש את סיפורו הארוך של הבדוי בשנים־שלושה משפטים. מקום זה משמש תחנת־חניה למבריחים מזוינים, הנעים בין חברון ואל־עריש. שנים על שנים הם עוברים כאן. הפעם, מיד עם בואם, סוּפּר להם על יהודים מתנחלים. המבריחים הפסיקו הכנותיהם לחניית־לילה ויצאו לדרך.

נחום קם מרבצו. החשיכה היתה כבר שלמה.

– ככה, אז העתקנו את שביל המבריחים, התחלה לא רעה, – סיים דבריו ופנה לרדת אל האוהל.

העתקנו את שביל המבריחים, שינן מנשקה בלבו. ידע שמשפט זה ישמש לנחום פתיחה בדו"ח שלו לקבוצה. הוא ירשום אותו ודאי בראש הגליון באותיות גדולות, עם רוָחים, אותיות דפוס מרובעות. חולשה לו, לנחום, לאותיות דפוס מרובעות.

צרצר קדח בחשיכה, עיקש כשיכור החוזר בהתלהבות על אותה מלה עצמה. היה קרוב, אבל קשה היה לקבוע את מקומו. מנשקה לא נמשך לאוהל. שכב פרקדן על הארץ. השמים היו גדולים כמלוא הנשימה. שביל החלב הלבין, שלֵו ורך. בזכרונו עלה קול צרצר שהיה מעיר אותו בלילה, לפני זמן רב, זכרון שהיה רגיל בו ושתמיד היה מעלה בו ריח של קורות־עץ וריח יערות המקיפים את כפרו בקַרפַטים; גם עכשיו נתחייך בגאוה למחשבה שמבין כל ילדי המנסרה היה הוא, הילד היהודי, הבקי ביותר בעצים השונים, בטיבם ושימושם. עכשיו מתנהלת שם המלחמה. מלחמה מתנהלת תחת שמים אלה. המשפט חדר לתוכו בסרבנות, ולשוא ניסה להמחיש לעצמו את מלוא משמעותו. זנח זאת, ראה את השמים מתוחים מעל לחדרה של חנה, ושקע בניחוש גופה הכלוא תמיד בשמלה כחולה, רקומה. חנה, לוּ היית כאן הלילה – דיבר אליה במלים רמות כקריאה.


פיניֶה היה עיף ורגוז, ונשם קצרות מכובד גופו העצום. בלי הרף היה מוחה את זיעת קרחתו שהבשילה בטרם עת.

– הנחנו שיעלה לכאן כוח, לפחות עשרים וחמישה איש. והנה תובעים המוסדות שנהיה כאן רק שמונה. נימוקים תקציביים. אני מסביר: אנחנו רחוקים מאה קילומטרים מישוב צפוף, מִצפֶה אֵל־גבול שלושים קילומטר מכאן, וגם המצפּה החדש העומד לקום מזרחה לבאר־שבע יהיה מרוחק כארבעים קילומטרים מאתנו; הננו הישוב הדרומי ביותר בארץ, ללא קשר־עין…

– נו, ומה הם עונים?

– אנחנו יודעים, אבל עם עני אנחנו, בערך כך.

– נימוקים ממין זה הורסים אותי.

– שמע, טוביה, גם שם אין לוקקים דבש. צרות צרורות. כן, אז על מה דיברתי? בכן, על תכנית משקית־התישבותית אין בינתים מה לדבר. הכּוָנה היא לקיים שלושה מצפּות באזורים שונים של הנגב, מֵעין תחנות לנסיונות. האנשים יצטרכו ללמוד משך שנים את תנאי המקום, את טיב הקרקע, את האקלים, החי והצומח, לבקש פתרון לבעיית המים שהיא־היא העיקר…

מצפּות, מצפּות… משהו הלם בנחום, ואולי פשוט אך צליל המלה: מצפּות… הצעה בעלת מעוף, אומרים ודאי בחלונות הגבוהים. השאלה אם תספיק הנשימה למסע מאיים כזה, אולי גם מעניין, אל מרחבי הזמן. מצפּות… זבוב נזדמזם. משוּנה, לא שמו לב בבואם אם מצויים כאן זבובים. הנגב הוא בליל חידות וחיפושי פתרון ממושכים. ענין אחר הוא להתלהב מגורן, וענין אחר לחשוב על חוָה ואוֹרה ועל שנים של פירוד. אורה’לה בת חמישה חדשים, והוא ראה אותה רק חמישה ימים. תמיד ענינים, תמיד מחוץ לבית. אורה תוכל לחיות בנקודה זו רק לאחר שתיפתרנה חידות הרבה…

– למעשה, מוכרחים לתקן את הטרקטור, כאן אין כלים לכך, – אמר מנשקה.

– ומה? הרי אי אפשר להסכים שישבו כאן רק שמונה בחורים. מה חושבים שם, שנסכים לשבת כאן כמו ילדים טובים? צריך לצאת למלחמה, ללחוץ. אם לא בטוב, אז פשוט, להראות שלא מסכימים ודי! – התלהב טוביה.

– אין ברירה, צריך לקחת את הטרקטור ולעלות צפונה, – אמר נחום.

שתיקה נשתררה. ארבעתם ידעו: לא יימצא בהם האומץ להילחם בחולשה העולה מן המלים שנזרקו. ודאי שצריך לתקן את הטרקטור, ודאי שלחץ כזה ישפיע ויחייב להגדיל את מספר האנשים בנקודה. ודאי שיש לדון בקבוצה מחדש על יכלתה לעמוד בנסיון רב־שנים זה של מצפּה מבודד בנגב.

– שבעים ושבעה נימוקים – זרק טוביה, ומנשקה תמה: מנין לו, לטוביה, ההבנה הדקה?

ריכזו את חפציהם וכליהם במערה. הטרקטור הועמס על מכונית־המשׂא.

כשאעבור במושבה, בדרך למחנה הקבוצה, אתעכב לי על יד הקיוסק של סנדר ואשתה כוס מיץ קר, כוס גדולה אשתה, בבת אחת, בגמיעה ארוכה אחת, ואת השניה אסנן לאט לאט, – הירהר לו טוביה.

אפשר לקרוא לזה כוס מיץ בדרך הביתה, או בית, או ילדה, או פשוט עץ ירוק, או סתם אנשים מהלכים.

המכונית זזה.

– עוד נחזור, אבו־תרבוש! – קרא נחום אל שומר הקרקעות שליוָה אותם בחיוך תמֵה.

ד    🔗

כעבור שבוע חזרו, שנים־עשׂר בחורים, ומיד ניגשו ל“מה שנקרא השתרשות”. כך הגדיר זאת מאיר’קה, שסמכוּת רכּז־המשק ניתנה בידו, והתחיל שוקד על המצאת מיני דברים שיוכל לרכּז. רעיונו הראשון היה מגדל דלק. למלים “מגדל דלק” היה צליל מפתה, ומאיר’קה האמין באמת ובתמים שמטרת המגדל היא למנוע בזבוז בדלק. היו שפיקפקו בתכליתיות המבצע, אבל כשהוקם ה“מגדל” שוב לא עמלו על הגדרת תפקידו; הסתפקו בקביעת עובדה שחבית נפט מוצבת על ארבעה כלונסאות וצינור שחור מזדנב מתחתיתה – מגַונים ומשַׁוים אופי חדש לנוף האוהלים ולליפט־המטבח.

כנגד רעיונו השני של מאיר’קה התמרד שרגא. שובך־יונים – זה כבר באמת יותר מדי. הרי זו עבודת סרק! חבריו הוצרכו להודות שעצם הופעתו של שרגא ביניהם מחייבת מחשבה על מפעלים ממשיים. דמותו היתה גבוהה, כבדה במקצת; תנועותיו רחבות, אינן בהוּלות לעולם; בתוֵי פניו הברורים, הזויתיים, בעיניו האפורות נראה מבוגר מכולם. ולא כך היה. אפשר שדוקא משום הרצון להתגרות בו, בשרגא, הקימו את שובך־היונים והשתעשעו ברעיון של קשר יוני־דואר עם מחנה הקבוצה בצפון. תינוקות, בחיי, צחק שרגא. אבל בדרך לארוחת־הצהרים הודה כי השובך, אפילו הוא ריק מיוֹנים, משמש תחנה לעין המחליקה על פני המישור. הרים אצבעו והכריז בינו לבינו: הקו המיַחד את המישור הזה הוא חוסר כל קו מיוחד. אוף, חכמות של הפרופיסור להיסטוריה מלפני שנים, אבל איך תגדיר את הנוף הזה הגדרה ממשית יותר?

בשעת הצהרים הרגיע אותו במקצת הדיון העניני על תכלית. חרישת הגבולות הושלמה. הפלחים – עיניהם נוצצו ושוטטו לכאן ולכאן ותאבונם לחרוש גדול כערבה עצמה.

– חכו, חכו! עוד יימאס עליכם, – אמר מתוך חובה של אדם הנושא עליו, לא בלי חיבה, שלט של ציניקן.

– שתוֹק שם, לוֹרד שומר המקלחת! – העז כנגדו דוד, פלח בן יומַים.

– מקלחת אבנה לך, היה בטוח. השאלה היא מה תוציא אתה מן הקרקע הזאת חוץ מן הקלקולים במחרשה ובמוטור.

– מנשקה! שרגא! יהודה! ראובנצ’יק! אהרנצ’יק! איזה המון! – מכנסיו המטוּלאים וכובע הטמבל של טוביה הופיעו בפתח האוהל. הפכו ראשיהם אליו ושבו ואישרו שהוא היחידי, אולי, שלא נסחף בלהט “ימי העבודה הראשונים”. ואילו טוביה היה סוקר את ההמון הרב ומתמוגג בנוסח סנדר’ל־אשה: – אַי, אַי, אַי, אַי!

אחר הצהרים עברו לעבודה של ממש: סיקול שביל אל ראש הגבעה. טרטורו הקצוב של הקטרפילר הרגיע את שרגא לחלוטין, וכשעמדו עם ערב סביב הגוּמה ושתלו את העץ הראשון, עץ חרוב, מצא עצמו כמין עלמה רגשנית. מתוך החשש שמא הבחינו הכל בכך, ניסה להציל את כבודו:

– יהיה שמי בישראל ויזתא אם לא ירביץ מי מכם מכתב אל נערה בצפון בזו הלשון, – מחא כפים והתחיל לדקלם: – ויהי עם דמדומי השקיעה ונתלכד כל החבורה אל הגומה שנחפּרה בקרקע הבתולה שלא הפכוּה זה אלפים בשנים, ואבות האומה דרכו עליה, ובלב מלא חרדה ובידים רוטטות נטמן השורש עמוק באדמה הצחיחה. דוּמיה עמדה מסביב, שמים ואדמה נשקו, ולנגד עינינו חזות משקנו בעתיד: בית־ילדים גדול, דשאים ירוקים, עצים ענפים ערוכים שדרות־שדרות ובתים לרוב, ואסמים והמון שוקק, ובלבנו תפילה: קבלי אמא אדמה את בניך השבים!

– שמע, אתה מצטט בקלוּת מפליאה, אולי אתה עצמך עומד להרביץ מין מכתב שכזה, – נזדמר טוביה.

שרגא לא זיכה אותו בתשובה. הכל נתכנסו לאוהל ועקבו בשתיקה אחר המירוץ המטורף של הפרפרים סביב הפּנס המפוּיח. שרגא ידע שהגיע תורה של השיחה, אותה שיחה שפתחו בה עוד בשעת נסיעתם מן הצפון, כאשר מכוניתם עברה ביעף את באר־שבע השקועה בשינה. לא טעה.

– העיקר הוא, – פתח מאיר’קה, כשהוא תר אחר מקום באוהל הצפוף ומוצץ מזנב־הסיגריה.

– מה? מהו העיקר? – פיהק טוביה.

מאיר’קה נתגרד בקדקדו, במקום ששערותיו הלכו ודללו (בעוד שנה תגיד שגרם לכך הכלוֹר שבמים, טען טוביה), נאנח ואמר:

– העיקר הוא: אולי תגידו לי לשם מה חזרנו לכאן?

– אל אבּוּ־תרבּוּש חזרנו, ואל פיתות־הבצק של אשתו, – הכריז יהודה.

– לא הביתה, – רטן טוביה לתוך ספל הקהוה.

– אל תצחקו, גם בגלל תחושת הראשוניוּת שבמעשה זה, וגם מתוך ההכרח שבדבר.

– שימָלֶה, שימלה, מתי תיגמל סוף סוף מן ההגדרות הקולעות של מדריך בתנועת נוער?

שרגא הניח ידו הרחבה, שהפכה זה לא כבר יד פועל והיתה לו למקור גאוה, על לוח השולחן שטרם נוּגב:

– אני מציע לכם לא לחפּש בדברי סנטימנטליות. בכן, אני חזרתי, או נכון יותר באתי הנה, מפני שאינני רוצה לרבוץ באחת הגבעות או התּלים בצפון הדשן כאשר בנגב הזה יהיו מטעים וירקות ומכונות וטוּרבּינות, לרבוץ ולקלל: לעזאזל, הרי גם אני עצמי יכולתי… אין זה די בשבילך, מאיר’קה?

– כן, כן, אז, לכשֶ… ועד אז? – מאיר’קה לא שוכנע.

– תאמרו מה שתאמרו, שקיעה נהדרת היתה אז, כשגילינו את שיירת המבריחים, – נחום פתח בנעימה של מפליג בזכרונות שקסמם שייך לנבחרים בלבד, – ואת הבדוי הצהוב אתה זוכר, מנשה? קפץ לו המנוּול בחרב שלופה, – שתק זמן־מה, כשחיוכו שוהה על שפתיו, – כשעליתי אתמול ביפו לאוטובוס ערבי שיצא לבאר־שבע, אמר לי הנהג: אינשאללה, אתם מקימים מושבה מאחרי באר־שבע, חכו, חכו, עוד תזכו לביקור שלנו אצלכם… הייתם צריכים לראות את עיניו. ים של לגלוג.

– ואתה באת כדי להכין לו קבלת־פנים? – התערב טוביה.

– שימָלֶה, שימלה, שׂא לו אתה לטוביה את הנאום הציוני.

הרי ידענו שנחזור, דיבר מנשקה בלבו, אפילו למצפּה בלבד. אפילו לשנים של מצפּה בלבד, לכל זמן שיידרש. ואולי אך נדמה לי עכשיו שידענו? ניחא. שנים־עשר איש הם יותר משמונה, לא כל שכן משלושה. חשבון פשוט. שנים־עשר איש זה משהו. ותקציב לנסיונות חקלאיים גם זה משהו. נוסיף ללחוץ ונגדיל את מספר האנשים. אבל לא זה העיקר. מצפה מזה ומשק מזה – זהו! מי שאיננו איש משק איננו תופס מה רובץ בין השנים, בין חיים על הקצבות מזה ובין משק שלך, המפרנס אותך מעבודת אצבעותיך אלה. ומי יודע עד מתי יימצא הכוח להחזיק מעמד. הדבר תלוי בגורמים רבים כל כך: סוד מי התהום ומידת נכונוּתה של חוָה לחיות שנים במרחק גדול מנחום; גורמי־חוץ הפכפכניים; כושר הסתגלותו של הזית להשקאה במים מלוחים; נו, ושל חנה לנגב. ויש קיבה התובעת ירקות טריים, ואם יש למישהו אוזן מוסיקלית הרי היא תובעת את שלה. ועל בית־הילדים מה יהיה? נו, וצריך כשרון ליצור הוי־חיים ראוי לישוב מבודד במדבר חדגוני זה…

– שרגא, – אמר, – הלא הבאת את האקורדיון אתך, הא? שרגא לא סירב הפעם. דוד נתלוה אליו בקולו העמוק. משהו הקפיץ את נחום ממקומו. יצא מן האוהל ונתרחק כדי מרחק התבוננות. – כן, בדיוק, – שמח לאשר את הרעיון שנולד במוחו, – נוה צוהל במדבר של דממה.


ה    🔗

במכונית בלה וסדוּקת־חלונות הגיעו הנציגים המוסמכים של ההגנה. ואמנם חיכו כאן לבואם בכליון עינים, בנכונוּת לשאוב ארגעה ובטחון מכל מה שעתיד להיאָמר על ידם, מעצם עובדת הביקור. נרגשים הקיפו אנשי אילתה את המכונית, חשים מיד בהתפוגגותה של כל אותה מסכת יחסים הפּרושׂה כרגיל בין טוראי ומפקדו, אם זה בשעת אימוּנים ואם זה בשעת מפגש כלשהו. עכשיו ראו עצמם יותר כאנשי חזית, ובפניהם של הבאים חיפשו אישור להרגשתם, כי אין הם קומץ של אנשים זרוּקים במקרה בישימון, אלא חלק של מחנה, גששיו הקדמיים. הבאים הקיפו והקיפו את הגבעה. התקשו לציין תכנית “יעילה” להגנת המקום. הציצו לאוהל. נראו גלויי מבט ונטו לשיחה. דמות־הענק של שוּרה – אנשי אילתה הכירו אותו זה שנים, איש קומוּנה ותיק היה – נתכופפה עד מחציתה כדי להיכנס לאוהל. בן לויתו, יוסף, שנראה קשיש ממנו הרבה, דיבר: – חסר לנו נסיון בכגון זה. הנגב טרם נחקר על ידי סיירינו. מלבד שבילי הערבה הרי הדרך היחידה להביא אליכם עזרה, במקרה של התקפה, חוצה את באר־שבע. נו, וכאן אצלכם אין טלפון, אין חשמל, אין אלחוט, אין קשר־עין עם אף ישוב עברי… והאויריה שלנו, – עשה תנועה מסתורית בידו היחידה, מלאת החיים לעומת הכסיה החומה שבמקום כף ידו השמאלית. אהרונצ’יק חטף את התנועה, ופירש מיד: – חבריא, אל יאוש, יש לנו אויריה! – שטויות, – רטן מאיר’קה. נחום נקרא להתיעצות. היא נערכה במכונית. היתה קצרה, בחינת: אנו מבינים, אומרים מה שניתן לומר, יש דברים שאינם זקוקים להסבר – בחינה שהיתה ידועה לשני הצדדים. נחום גישש: – אילו היתה לנו מכונת־יריה יכולנו לשלוט על שטח המישור שסביב לגבעה במקרה של התנפלות. יוסף סקר את המישור מבעד לזגוגית. לשערו זרוק־השׂיבה היה גון של ערפל נמוג בשמש. – תקבלו תריסר רובים וכמות רימוני־יד פולניים. נחום ניסה שנית, כשעיניו בשורה, שישב באלכסון משום צרוּת המכונית. – תאשרו לפחות תת־מקלע. יוסף החזיר פניו: – לא נוכל. תדאגו יפה לסליקים. הכינו את העמדות כפי שקבענו. הנשק יגיע תוך שבועיים. – נזרז את המוסדות בענין מתיחת הגדר סביב הגבעה, – הוסיף שוּרה. – נכון, – אישר יוסף, וכשפניו לובשים רצינות חריפה נפנה אל נחום: – אתה נקבע בזה כאחראי למקום מטעם ההגנה. כל מה שביכלתנו נעשה. אני חוזר ומדגיש שתדאגו יפה לסליקים. האנגלים ירבוּ לחפש. והענין נגמר. המכונית זזה. שוּרה עוד זרק בשרבבו את ראשו, ובזויות פיו חיוך מבוּיש, כזה של אדם צעיר מאד: – קשה לעזוב אתכם בודדים כל כך… – ועוד משהו שנבלע ברעש המנוע. עמדו בחבורה צפופה ועקבו אחרי המכונית המתרחקת בשביל, שעפרו התחוח כבר התחיל לסמן קו רצוף וחיור במורד הגבעה.


ובאותו השביל הגיעו כעבור שעות מספר האנגלים. נחום גילה את שיירתם עוד בהיותה בקצה המישור. על פי מהירות התקדמותה, הצפירות שצפרה והמנהג שנהגה ניחש מה טבעם של הבאים. ואמנם היו אלה מושל באר־שבע ופמלייתו – גבר בלונדי ודל־בשר, בעל עינים חומות, נבונות, וצלקת עמוקה לרוחב לחיו, שהשפם הפּוֹרה לא הצליח לכסותה. על רקע החָקי של קציני הצבא בלטו מדי המשטרה הכחולים־כהים ושמלות ססגוניות של גברות. – תיכף אחזור, – זרק נחום אל אהרנצ’יק, ששמר בלילה ועכשיו הסתובב בטל באותה שעת־מנחה של יום שישי הנוטה בעצלתים אל לֵאוּתה של שבת. אהרנצ’יק נשאר עומד מן הצד, פניו רחבי־החיוך אדמו פתאם, והוא אינו יודע מה יעשה עם הבאים ועם עצמו. נזדעק על כן לעברו של שרגא, שהיה צועד בכיווּן המערה, מנסה לעקוף בסיבוב גדול את האורחים. – שמע שרגא, בחייך, אתה יודע את שפתם. אולי תשעשע אותם עד שנחום יחזור? – אינני יודע את שפתם, – הטעים שרגא, ואף על פי כן ניגש ובא, כולו כתמי שמן ועל פניו הבּעה של חובה מאוסה. נחום הופיע לבוש בחומרה, חולצתו במצב של: נו, עוד אפשר לסבול (בגדים להחלפה לא הגיעו מזה שבועים) והתיצב לפני המושל. הגברות עמדו בריחוק־מה, נשענות אל אחת המכוניות, כאל עולמן שלהן שאין לו כל שייכות לזה המקיף אותן בשעה זו. בעיניו של אהרנצ’יק נראו רזות וארוכות להפליא. לא עצר ברוחו ולחש על אזנו של שרגא: – לוּ היתה כאן שפרה’לה שלנו היו הקרשים האלה מתפוצצים מקנאה. שרגא קרץ בעינו להסכמה. הקשיב לשיחת המושל עם נחום. דיברו ערבית. מטרת הביקור היתה – כך הוגדר – לקבוע את מקום הנקודה במפות הממשלתיות. נחום העמיד את התביעה להקים במקום תחנת נוטרים, לפי הנוהג המקוּבּל. – אין ליסד תחנת נוטרים במקום שאין בו עדיין בניני אבן, – התערב מפקח המשטרה. שרגא קרב והציע באנגלית רהוטה: – יש מערה בנקודה, חצובה באבן. בנקל נוכל לבנות בה חדר מתאים. המושל זיכּה במבט של ענין את דמותו הגבוהה של שרגא, הפורצת מן האוֹבֵראוֹל הקטן מדי. – נברר, – אמר מתונות. – שמא תסכימו להעמיד לרשותנו כמה רובים עד שתחליטו. החלטות מפגרות לעתים אחר הצרכים. – כבר תסתדרו בעצמכם, – הפנה מפקח המשטרה את ראשו אל הגברות, והוסיף תוך קריצת־עין: – היהודים רוצים לומר לי שאין להם כאן נשק, הי־הי־הי־הי… שרגא נצטרף אל הצחוק ברוחב לב. – מי מערים על מי? – אמר יותר אל המתרחקים מאשר אל אהרנצ’יק. נשארו לבדם, ובפעם הראשונה הרגישו בכך הקלה.


בערב הבעירו מדורה משׂיחי הרותם, כמנהג הבדויים. דוד קרא בתנ“ך. פתחו בזמירות של שבת, אבל המנגינות לא מצאו משום־מה את אפיקן ונדמו בטרם עת, מבוישות. שרגא הביט באש. מילדותו אהב להתבונן בגחלים. מכל זכרונותיו מימי הדירה המפוארת בוַרשה, בית נעוריו, היה קשור ביותר אל זכרון תנור האריחים הלבן, המעוטר תבליטי גבס מוזהבים. היה מצפּה כלחג לערב חרפי, בו יֵצאו כולם, ההורים, האחות הבוגרת, סטאַחה המשרתת, ויעזבוהו יחידי בבית. בערבי חורף כאלה היה מכבּה את כל האורות, פותח את לוע התנור ומביט בגחלים. משפטים ומחשבות היו נרשמים בו אז כמאליהם, במין קצב מיוחד, שירי. עתים אף רשם אותם בזכרונו, כדי להעתיקם אחר כך לתוך מחברת לתרגילי האנגלית. עם השנים נהג לחזור אליהם ולשים אותם ללעג, אבל את המחברת לא השמיד. הביא אותה אף לכאן, והיא שמורה בארגזו ליד היומן. גם את היומן כמעט וזנח בנגב. פשוט לא מזדמן להיות יחידי באוהל כדי לכתוב. שוב ושוב קוראים כאן בתנ”ך. היה רגיל להתקומם נגד הפולחן הזה. למה מלעיטים ילדים בסיפורי קדושה? גם מורים מרכסיסטים אינם מוצאים מרכז אחר לחינוך? עכשיו נראה לו ויכוח זה כויכוח סרק. כאן לא חיפש איש את הקדושה בתנ“ך. כאן התחיל מגלה בו גם הוא את מה שהאחרים חיפשו בו – הסטוריה משלהם, גאוָה וגדוּלה של עַם עתיק, קרקע של שפה. פעם היה מקנא בעמים אחרים, בבני־אדם העוברים על פני שדותיהם ואומרים: הנה פה נתחולל קרב בשנה זו וזו; הנה פה הונח היסוד לקונסטיטוציה. אדמה האומרת המשך, כמו מובן מאליו. והנה נמצאה לו כאן תפאורת התפאורות, זו המתרגמת אגדות להוי של עם. מדוע לא לתת חופש לדמיון, להקשיב ולשמוע, כמו בשיר של ילדות, את פּעיית צאנו של יתרו ואת הד פסיעותיו של משה המהלך אחרי הצאן ומצרף יסודות לחוק ולמוּסר חדשים? מדוע רק לעמים אחרים מוּתר לשמור לעצמם את הזכות לגלות סימני קדמה בתולדותיהם? מדוע לא לראות באברהם ובמשה נושאים של רעיון חדש ומקדם של אלוהות אחת? אהרנצ’יק פיזם לידו פזמון של חיילים. שרגא הפנה מבטו מן האש. מצא עצמו תועה בדרכים־לא־דרכים. רק לראות הכל מתוך פרספקטיבה נכונה. לא להשלות ולא להגזים. כאשר ירפא ליהודים מרגשי הנחיתות מזה וממכת “אתה בחרתנו” מזה – יֵדעו שלא להעלים עין מן הקטעים החשוכים שבתנ”ך, לקבוע להם את מקומם בחיק תקופתם. רק אז יוכלו לאהוב את האנושי שבו, לקרוא בו כקרוא שירה קדומה, נפלאה, למצוא בו את הכמיהה לשלום, לחזור אל אברהם ויצחק החופרים בארות לאדם ולצאן, אל רבקה המשקה את אליעזר וגמליו, אל יעקב ורחל. סביב בארות נתמזגה האוּמה. האדמה הזאת היא ארץ של בעיית מים. מים, תעלות, טוּרבּינות – ואנשים. אנשים. דוד הוסיף רותם למדורה. השיח נתלקח במהירות, שלח קולות נפץ יבשים וגיצים דועכים במעופם. להביא טוּרבּינות למקום שם נתמזגה האוּמה, שם נחות התקופות זו בצד זו, שותקות. רועי צאן גירשו מכאן את עובדי האדמה. הבל ניצח את קין. נוָדים עוברים על פני חורבות של ערים עתיקות. הבארות נסתמות. כביש ריק מתנועה רץ ליד מסילת־רכבת תורכית חרֵבה. ולהם, לעובדי אדמה מודרניים, מה תפקיד מזומן בתהליך זה? להשמיע קול חלוש ולחדול? להיות פירור עלוב, נקי־מצפון וחסר המשך? הם נפלו ממרומי המאה העשרים אל זו התפאורה המוזרה, שכמעט לא נשתנתה במשך דורות. היעלה בידם לרפּא את נגע העקרוּת? לכרות ברית עם יורשי אבימלך?


ו    🔗

השיך סלאַמה־אבּן־ראשד, ראש מטה העזאַזמה – שבתחום נדודיהם שוכנת אילתה – ציוָה על נהגו להגביר את רמקול הרדיו עוד במרחק רב מן הגבעה: ידעו נא היהודים מי כאן נציג הציויליזציה. השיך סלַאמה שימש בתפקיד נכבד בעיריית באר־שבע. היה ידוע כאיש עסקים תקיף, שעל פיו ישק הכל. בדויי העזאזמה היו כולם עבדיו הנרצעים ונהגו בו כבוד מלכים. בחורי אילתה, מתוך ציפייתם המתמדת לאורח, לחדשות, למאורע כלשהו, נוהגים היו לזנוח עבודתם עם כל מכונית קרבה ולהתכנס בראש הגבעה, שם מסתיים השביל התחוח. ניתנה על כן לשיך סלאמה האפשרות לשלח חיוך שבע־רצון אל תושבי הכפר החדש שבאו – דבר המובן מאליו ושייך לסדרי בראשית – להקביל את פניו. ואילו הם, שהבינו את הדבר במאוחר – לא היתה כבר השהות בידם לסגת, ואף הסקרנות לא הניחה להם לוַתּר על המחזה – הם עמדו כקרבנות של איזו אי־הבנה מגוחכת, תמהים עדיין, אבל שבים אט אט אל בטחונם העצמי. דלת המכונית נפתחה. ירד ממנה נהג מטורזן שהליכותיו הליכות של שליש. בירך את החבורה במנוד־ראש מודגש; כנראה מצטוה לנהוג כך במחיצת אותו מנין אנשים הלבושים בגדי־עבודה מטולאים. אחר מיהר לפתוח את הדלת השניה והשיך סלאַמה הגליש רגליו לארץ, ומיד אחריו שני המלוים, שלבושם נקי ונעלים לרגליהם, ובכל זאת נראו כשארי־בשר דלים ומדוכאים של בעל־נחלה עשיר. נחום יצא לקראת השיך, בירך אותו, מחייך ומחוֶה תנועות מעוגלות בידיו. אחר כך הצביע על ליפט המטבח וזרק אל הבחורים: – בואו כולכם. והחבורה זזה, השיך ונחום בראש. אחריהם פמליית האורח, ובריחוק מה, בהילוך מרושל, כל תושבי אילתה. עיניהם נהו אחרי העגאַל המכסיף של השליט, ולפתע חשו, כמו תגלית, את תנועותיהם הם, תנועות בלתי כבולות, את הילוכם החפשי, את היותם יחד, מבינים את המתרחש סביבם, את היותם נועזים. השיך ומלוָיו הושבו על הספסל שבעומק הליפט. בחורי אילתה נשארו עומדים ונשענים על הקירות, או משוטטים אילך ואילך על אף הדוחק הרב שבפנים. נחום טרח על הכנת הקהוה. בהמתינו לרתיחת המים הביע את צערו על שתכנית המדאֵפה טרם בוצעה. ידע כי השיך, אף שכבר למד להתיסר יסורי שולחן וספסל, היה מעדיף ודאי להסב על הקרקע, כמנהגו. הבחורים העוקבים אחר תנועותיו של נחום הבינו את המלים “מדאַפה”, “שיג”, שפירושן משכן לקבלת אורחים. אף זאת הבינו: נחום מנסה לצרף לתפקידו של מארח גם משהו מתפקידי הדיפלומט, שמחשבותיו נתונות לעתיד, להסדרי העתיד. השיך סלאַמה הניד ראשו להסכמה. גופו הצנום, רצועת הזקן, העבּאיה ההדורה, הכל – פרט אולי לאותה רשת של קמטוטים סביב האף הדק והמוארך – היה כפי שנשתייר בזכרון מהגלויות המצוירות של ימי הילדוּת, המספרות על ארצות האגדה והפלא. אלא שאז לא תיארו לעצמם שייפגשו בדרך חייהם באכּזוטיקה זאת; ולא חשבו שלכיסיו רחבי המידות של שיך סלאַמה תשתלשלנה רבות מן הפרוטות שנאספו על ידם בעמל לא־מעט. השיך סלאַמה היה מן הראשונים שמכרו ליהודים קרקע בנגב. לאחר שגמע בקול גדול מן הקהוה, הסיט השיך את ספלו ופתח בקול חגיגי, שנדיבוּת־לב וחשיבות נשמעים מתוכו: – אפרושׂ עליכם חסותי ואשמרכם כבבת עיני, – העינים עצומות למחצה, הידים מורמות כמו לברכת כהנים, – על אדמה מקודשת אתם יושבים. אין היא נושאת עליה לא גנבים ולא רוצחים. שומרים הצבתי על גבולות אדמתי למען ישמרו על בטחונכם… שרגא, כּרוּבּוֹ של הקהל, הבין אך קטעי דברים. פניו נתקדרו. השקט השורר, ופניו האדיבים־הסתומים של נחום, המרידו אותו כנגד החזיון המנופח הזה. הם התפרשו בעיניו כהסכמה אילמת לזכויות השיכים, האפנדים, כהשלמה עם כל אותו עולם אפל ואימתני של עריצות. ביקש לעשות מיד, בו ברגע, איזה מעשה של התגרות, שישחרר אותו מתחושת אין־האונים. ניתק מן הקיר, פסע פסיעות אחדות ונשתפּל על ארגז שזוּנח בטבוּרו של הליפט; הוציא עתון ישן מכיסו, פרש אותו לכל רחבו והתחיל לעיין בו, משתדל שרשרוּש הנייר יישמע רם ככל האפשר. השיך סלאַמה הוסיף לנאום בלי לשנות משהו בקולו. שרגא הרים עיניו אל המסובּים. פגש במבטו הנוזף של נחום. במבטו של השיך לא נפגש, ואף על פי כן נדמה לו שחיוך דק עלה על שפתיו של זה. אז נראתה לו הז’סטה שלו ילדותית ואינה קולעת. קיפּל במתינות את העתון, כמי שהקריאה נמאסה עליו, וליכסן מבט אל חבריו. אחדים חייכו בחשאי. מנשקה נתן בו מבט של הבנה. – היו נא לי לבנים, – נישא קולו של השיך סלאַמה, – יהודים־בדויים, שבט חדש למטה העזאזמה. דעו שכבוד גדול הוא לכם. מטה העזאזמה הוא העתיק בין שבטי הבדויים ושלשלת היוחסין שלו מגעת עד לנביא הגדול. לפנים השתרע שלטון העזאזמה על כל האדמה שאין קללת היובש רובצת עליה, אלא שקמו עלי התיאַהאַ ובעזרת השלטון הזר הצרוּ את גבולי. עוד אשלם להם כגמולם. הראש התרומם, העינים נעצמו לגמרי, הפנים לבשו מסכה של נביא נוקם. הבחורים לא הצליחו יותר לכלוא את חיוכיהם. על אף עיניו העצומות הבחין השיך סלאמה כי ענין לו לאו דוקא עם מעריצים. התאושש על כן, נאנח עמוקות, שב ומצץ מן הקהוה, ולאחר שנחום הודה לו על נדיבותו, ניגש לגופו של ענין: – אל לכם לנהל משא־ומתן בדבר קניית קרקעות עם בדויים בודדים. הדבר עלול לקלקל. רק בידי להחליט על מכירת אדמות, ועליכם לדעת זאת. בכל תביעותיכם וסכסוכיכם תפנו אלי. בקרב שבטי העזאזמה השלטון הוא בידי, – העינים שוב נעצמו למחצה. אבל הפעם ידעו לשלח מבטי תוקף ואיום.

  • כן, כן, כאן קבור הכלב, – לחש שרגא.

השיך סלאמה גמר לגמוע מן הקהוה וקינח שפמו בידיו. – ומה בתכניתכם להקים כאן? עיר? מושבה? תחנת־נסיונות? – נזדקף, ועמו יחד שני מלויו, שישבו עד כה ללא ניע, – באתי להזמינכם למירוץ הסוסים שאני עורך בקרוב. לכבוד יהיה לי לשתפכם בו. השיך סלאמה־אבּן־ראשד הושיט ידו אל מוכתר היהודים.


ז    🔗

תוך להט החריש, תכניות הזריעה, ויכוחים על טיבה של משאבת־המים שהגיעה מן הצפון, ביקש דוד לצאת לחופשה. היה זה באחד מערבי ספטמבר, שהם צוננים ביותר במדבר, ערבי צותא שקטים ונוחים לשירה, להשתפכות, לשיחת רֵעים. – השבוע אי אפשר, – פסק נחום בתוקף, בהבחינו שהתביעה היא עקשנית ודיבור רך לא יועיל. – אני מוכרח לנסוע. – מה פירוש: אני מוכרח? – יום הולדתה של פנינה השבוע, – אמר דוד כשורף את הגשרים אחריו. – גבר אתה או סמרטוט? לכולנו יש תאריכים משלנו. תיסע אחרי שיבואו אנשים נוספים. אנחנו שנים־עשר אנשים בנקודה. אין לרדת ממספר זה. – עזוב, זכור שגם אתה, נחום, היית פעם צעיר… אבא בישראל! – לך לכל הרוחות, – נתרכך נחום, אבל מיד חזר בו: – אני אינני מאשר. אני מנצל את סמכותי ואינני מאשר. – אל תגדיש את הסאה, – אמר דוד בנעימה רצינית וקם ממקומו. נחום לא הוסיף לדבר. השכם בבוקר התחמק דוד מן האוהל ויצא אל הגבעות, לעבר הכביש. נסע. הבחורים חיכו לשוּבו מצוידים בתכנית של בירור כבד־ראש. אין להרשות זלזול במסגרות. אבל כשחזר דוד אחרי יומים, הסתיר אותו מעיני הזועמים מאורע בעל חשיבות כפולה ומכופּלת: יחד עם דוד הגיעה לאילתה רותי, התושב השלושה־עשר לנקודה בנגב. דוד הרשה לעצמו אפילו הערת נצחון: – מה אומר לכם, טוב שנסעתי… – ואיש לא הגיב. תכנית הבירור נמוגה כולה באוירת המסיבה שנערכה באוהל. דוד הוציא מתרמילו שני בקבוקי יין, נטל על עצמו תפקיד של מגיש ומוזג. רותי ישבה בראש השולחן בחולצת־טריקו הדוקה. גופה היה יפה, לא דק אך גמיש. היין צבע את עיניה החומות, הסתמיות כלשהו, בגוני קטיפה של העזה ופינוק. שרגא הרים ספלו בתנועת־הפגנה רחבה: – אנו כורעים ברך לפני הוד רוממותה האשה – הבת, כפי שזה שגור בפינו, שבאה אל המקום שהויכוח על הגדרתו: מדבר או ערבה, עדיין לא נסתיים. הביטו בו בתמיהה, אינם יודעים אם לצחוק, נבוכים קמעה, כתמיד, לסגנונו המוזר. – אמנם, רותי, אינך בת־ישראל ראשונה הדורכת בימינו על האדמה הזאת. ביקרו אצלנו בנות, לא לחינם מכריז ישראליק: עֵדה המערה הזאת כי אחרי אלפּים שנה הייתי אני היהודי הראשון שידע אשה בנגב הזה. רותי צחקה הישר אל פניו, ללא בושה. היה משהו היוּלי בצחוקה ובעיניה. גם מפיו של שרגא נדחק צחוק דק, שבטחה חילחלה בו: – אבל אַת באת הנה כבעלת בית, כלומר שעולים הסיכויים להגדיר את המקום הזה כערבה. אין מדבר במקום שם מטגנת אשה חצילים לפי שיטות מדעיות. אני שותה לחייך, רותי, לחיי כל אלה שאוהבים אותנו, ולחיי אותם אנשי מדע שיגדירו אחרת. נהיה נא רחבי־לב הלילה, כשם שרחבות נחלות אלה שלנו. הֵריק את ספלו בגמיעה אחת ונשתקע בשתיקה. האחרים הושיטו ידים מוּכניוֹת אל צלחת הסוכריות ואל קומקום הקפה. השיחה היתה רבת קולות ומקוטעת, פטפוט עליז על דברים של מה־בכך. ואף על פי כן אחרת מבכל הערבים הקודמים, ציין שרגא בלבו. התעצל להעמיק במה היא אחרת. ודאי שנוכחותה של רותי בדבר. נטל לידיו את האקורדיון. – נחום, נו? נשפכו מן האוהל. נחום לפת את רותי בתנועה של רקדן ותיק. – יש כאן אחד־עשר בחורים מיותרים, – לחש אהרנצ’יק אל שרגא. – או שחסר אחד, השיב שרגא בהגבירו את הקצב. – מי? נחמן? אומרים שהענין צולע. – תוציא לך מן הראש, אם כבר תקף אותך השגעון. – כאילו שאותך לא תקף?


אחרי בואָה של רותי נתרבּו המבקרים הנוהרים לאילתה, כאילו הוכפל כוח המשיכה של הנקודה האכּסוטית משום הימצאה של בת בין המתנחלים. באו שיכים וחג’ים, תמהים לאשה חייכנית במכנסים קצרים. אנשי המוסדות, בעלי בלוריות השיבה, הרבו לחייך ולכתוב מאמרים על גבורתה של בת־ישראל. חיילי הבריגדה חיפשו קרבה. רותי חוננה בחוש של בעלת־בית היודעת לכלכל מעשיה ותשובותיה. מזגה תה חריף, “בעל אופי”, לנציגי המוסדות, קפה סמיך לחיילים, המתיקה עד מיאוס, כמנהג, את הקהווה לנכבדי הבדויים.

בפסיפס המבקרים לא נפקד מקומם של תיירים אמריקניים. מצלמותיהם היו תמיד במצב של היכּוֹן. חולצותיהם המשובצות ואודם שפתי נשותיהם נראו כאן מוגזמים בצבעי הטכניקולור.

– גבירותי ורבותי, הבחורים האלה, החיים כאן, יהפכו את המדבר לגן פורח, – היה מסביר “המדריך מטעם” השב ופוקד את אילתה. היה לבוש מכנסי חָקי קצרים, כובע שעם, משקפי־שמש במסגרת מוזהבת; תוי פנים נוחים, משעממים למדי.

האורחים כיבדו בסיגריות באדיבות רבה. תנועות הידים המגישות את קופסות־הכסף הזכירו כאן קידות למוּדות של מטרוניתות.

– לא, תודה, אין צורך.

הנשים לא חדלו לחייך. אחת, בעלת עינים תוהות, היתה שבה והוגה בחמימות את המילה “בּויס”.

– איזה בחורים אמיצים! הם יושבים באי שומם זה ועוד מרצונם… אך ראו־נא, ראו! הנה אוכלים אבטיחים!

– כן, גבירתי, בחורים אלה יודעים לאכול גם אבטיחים, נוסף להרבה מעלות אחרות שיש להם, – העיר שרגא.

– אך, לא, לא. לא רצינו לפגוע, – ביטוי של צער אמת.

– ודאי, אנו מבינים.

עתונאי דובר יידיש פרש מן החבורה, ביקש אינטרביוּ אישי יותר. ניגש אל קבוצת חופרי היסודות. מעילו הכחול־כהה, המאוּבק, היה תלוי עליו ברישול, ופניו – פני גבר בלונדי שאינם משתזפים – היו ורוּדים־אדמדמים.

– שלום, חברים.

– שלום, – הושיט אהרנצ’יק את ידו הכבדה, קצרת האצבעות.

– אני עתונאי. אולי אתה מדבר יידיש?

– ודאי, אדוני, למה לא?

– אני מרשה לעצמי לפלוש לעבודת בראשית שלכם…

– לא כל כך בראשית. פשוט חופרים באדמה. שום דבר מיוחד.

– האדם העוסק בעשיה אינו רואה את גודל מפעלו. מי שמסתכל מן הצד, רק עשוי לראותכם כפי שהנכם, שליחי רעיון גדול. התבוננתי בכם בשעת ארוחתכם בצריף הפח. זה הזכיר לי את “הסעודה הקדושה” של ליאוֹנרדוֹ־דה־וינצ’י, אם כי זה ודאי ייראה משוּנה בעיניך.

– באמת, לא עלה על דעתי. בשעת האכילה, נדמה לי, חשבתי רק על ד.ד.ט. אתה מבין, פה ה־ד.ד.ט. לא הגיע לאחר כל ההזמנות הרבות, והזבובים אוכלים בנו בכל פה. לא שמת לב? גם קדושים לא היו מחזיקים מעמד.

טוביה וראובנצ’יק נתכופפו מעל לטוריות.

– נראה לי שהשקפת העולם שלנו שונה במקצת.

– לא נורא. רק הלשון שונה במקצת, – אהרנצ’יק נתחייך והציג טור שינים לבנות.

– אם כן, אולי תאמר לי אתה, בלשונך, מה לספּר לקוראַי על מפעלכם שמעבר ל“מדן ועד באר־שבע”?

נוכחות השנים הפריעה לאהרנצ’יק. אמנם הוסיפו לחפור, אבל חידדו אזנים. בערב ישימו אותו לצחוק.

– נתרחק נא מכאן, אדוני, אבק החפירה ודאי מפריע לך, לא כן? – ולאחר שעשו צעדים אחדים: – כן, נו, מה לספר לך? טוב, ראשית תגיד להם, לקוראים, שאין אנו גיבורים המקריבים חייהם למען… למען… איך קוראים לזה? זה כתוב בכל חוברות התעמולה. אנו גם לא אסירים במדבר. אתה מבין, צריך לישב את הנגב, נו הרי מישהו מוכרח לעשות זאת, ובכן, הוטל עלינו. אילו הוטל על הקוראים שלך, או על אלה שבאת אתם, היו ודאי מקללים את יומם, לא? ובעינינו זה אפילו מוצא חן, משוּנה, לא? זאת אתה יכול לרשום. גם כאן יפה, רק צריך לדעת לגלות זאת. יש כאן לילות עצומים. נו, ועושים משהו. זה נכון. פעם יאמרו: כשאלה התחילו היה כאן מדבר. תציע לקוראים שלך שיתארו להם את… נו, נאמר את הסטיספקציה שלנו אז. ובינתים קצת לא נוח, אבל אתה יודע, נעורים ועוד. את זה כבר תוסיף בעצמך. מה עוד לספר? אתה רואה את הנערה הזו? אתמול…

– מה שמה?

– רותי. אתמול הביאה לי…

– איפה נולדה רותי?

– אתה כולך עתונאי. מה זה חשוב איפה נולדה? בקניגסברג או בבוברויסק. אתמול הביאה לי לשדה שתי פרוסות לחם מרוחות היטב ועטופות נייר נקי, דקיק כזה… רשום: נייר נקי ודקיק! וטעמן כטעם צפיחית בדבש. רשום! מדוע אתה צוחק? דבר חשוב מאד אני מספר לך. בעוד חמש שנים אקטוף פרחים שיגדלו כאן ואביא אותם לרותי בעד פרוסות הלחם העטופות נייר. רשום, הנה אני מדבר כמעט בלשונך. תזעיק אנשי מדע, יבואו, יחקרו, יבדקו את הקרקע, יקדחו באדמה, יחפשו מי תהום, ימצאו ענין בחיים…

עפרונו של העתונאי רץ. יד זריזה לו, לבנה, דקה, מעוררת חמלה – הירהר אהרנצ’יק.

– האם מאמין אתה, חבר, שבעזרת המדע תיתן האדמה פרי?

– מדע ונסיון.

– והנגב יהיה אסם־בר של מדינת היהודים העתידה?

אהרנצ’יק לא השיב. מכונית לא־מוכּרת נעצרה ליד פתח המערה. נחום קרא לו מרחוק. ניגש אליו.

– שמע, קח את הדחליל הזה, יחד עם המלַוים שלו, וצא אתם לטיול בשטחים, לכל מקום שירצו. הגיע נשק, צריך לפרוק מיד ולהכניס לסליקים. אין זמן.

העתונאי היה נלהב לאדיבות איש שיחו, המציע לו טיול לסכר קדוּם.

– בכן, האם מאמין אתה?

– אה, בענין אסם־הבּר? זאת לא אמרתי. אינני יודע. אבל אתה ממילא תכניס זאת למאמרך. מכירים אתכם!

העתונאי חייך חיוך סתום.


ליד המערה עסקו בקדחתנות בהוצאת נשק מתוך המחבוא של המכונית. שנים־עשר רובים, שלוש מאות פצצי־רימונים (הרימונים עצמם לא הגיעו) וארגזי כדורים.

– הידד! גם מקלע!

האדמה בלעה בסליקיה את הנשק.


ח    🔗

ירח נגבי, לא גדול ובהיר מאד, האיר את המסובים בפתח המערה. הקהל – שלושים איש – מחציתו אנשי אילתה ומחציתו פועלים יהודים ממחנה הצבא הבריטי שבביר־אל־ג’עוד, אשר באו לעצרת הראשונה בנגב.

המרצה ישב אף הוא על הקרקע. קולו, המוּכּר מאסיפות עם וכינוסי מפלגה, צילצל כאן רך ועצוּר.

מנשקה לא הקשיב למלים אלא לקול, כפי שמקשיבים לליווּי שקט של מנגינה סוחפת. משהו מרגיע היה בליווּי זה. בלילה הקודם הביאו פועלי המחנה את הידיעה על כניעתה של איטליה לבנות־הברית. בעיצוּמו של לילה באו עם הבשורה. היה מין אי־שקט בשמחתם של אנשי אילתה. הנה נכנעה איטליה, מלחמת העולם השניה קרֵבה לסיומה, ולולא הפועלים במחנה הסמוך עלולה היתה הידיעה שלא להגיע אליהם ימים רבים. מנותקים הם מן העולם. מספּרים שבברית־המועצות יש כפרים ששנים רבות לא הגיע אליהם שמע המהפכה… ועכשיו ההרצאה הזאת. משמע שאילתה בכל זאת איננה ערירית ונשכחת, שהיא שייכת לרשת ישובים חיים; על ידי כך היא נקשרת אליהם יותר מאשר על ידי העובדה שמקומה נקבע במפות הממשלתיות.

– הייתי לן אצלכם ברצון, – אמר האורח עם פרידה, – אבל עלי להיות בבוקר השכם בעבודה.

פועלי הקמפּ השאירו סל עגבניות. גידלו אותן בעצמם, בחלקה קטנה שליד הבאר של ביר־אל־ג’עוד. הבטיחו לבוא שוב: היינו בודדים ועלובים שם, בחוֹר הזה בין זרים, עכשיו יש לנו שכנים.

באילתה אכלו את העגבניות בלי שום תוספת. משום־מה לא הגיעו מצרכים זה שבוע. האורז אזל והלחם היה כולו מעוּפּש. שכבו לישון רעבים.

מנשקה ננעַר מתוך הרגשה של סלידה. האם הרעב העיר אותו? השעה היא רק אחת־עשרה וחצי…

– בדויים!

קפץ מן המיטה, גישש אחר משקפיו ונעליו. מאיר’קה כבר היה בחוץ. אהרנצ’יק קילל בכל פה. הלילה לא היה בהיר כערב שקדם לו. ירד ערפל נמוך ולח. כתמי שיחים שחורים נעו בו והביטו בעינים פראיות של בני מדבר. פתח האוהל הסמוך נשאר פעור. מנשקה זחל. חש משהו מוזר סביב הקיבה. אם יספיק נחום להוציא את המקלע… מדוע אינם יורים? עיניו נתרגלו לאפילה. טוביה הוא הזוחל לידו, וקצת הלאה – רותי. כבש אותו החשק להתקרב אליה, לחוש את גופה. בחורה במקום – רק זה חסר… אולי הם מוקפים מחנות־מחנות של בדויים, מכל צד, סגורים במלכודת… התקדם בגישוש זהיר, כמי שפוחד שידרוך על נחש. מה הטעם לגישושים אלה? רוגז עלה בו. אצבעותיו נתהדקו, נתפסו באבן שנזדמנה. הידים הריקות הכבידו.

הגיעו לעמדה. טוביה צנח בכבדוּת לבוֹר.

– טססס…

נחום חיכה שם, ושרגא שפוף לידו. נחום חילק רובים. איך הספיקו להוציא אותם מן הסליקים במהירות כזאת?

רותי לחשה:

– אז מה זה? – והמלים נשמעו שלא במקומן.

– שבי בשקט, – סינן נחום.

מנשקה נצמד אל דופן החפירה – לא הועיל, הרעד שאחז בגופו אינו חולף. כלב רחוק יבּב ויבבתו הגבירה את הרגשת הצינה. שרגא מחט אפּו, להודיע שהוא שקט. ואולי באמת אין זו אלא בהלת שוא? מנשקה היה מתכּרבּל ברצון ונרדם כאן ושהלילה יעבור ושבבוקר יסתבר כי טעו, ושתגיע מכונית עם מצרכים, עם בשר… הזמן, ככל שחלף, חדל לאיים. ודאי שאין זו אלא בהלת שוא. דמוּתו הדקה של שימָלֶה, שומר הלילה, הופיעה על סף הבּוֹר.

– מה בעמדה של ראובנצ’יק, בסדר?

– כן.

– יש בפיך משהו חדש?

– לא.

שרגא פתח בקול רם ונחום לא היסה אותו:

– שימָלֶה, שומר ישראל, חלמת חלום.

– מה פירוש חלמתי? ראיתי להבה בראש הגבעה ומיד אחרי זה…

– שמענו, כבר שמענו… היה לך צורך להתבטא והזעקת קהל שומעים.

– הלואי והיה כך.

השחר הפציע. זועם וזר נתעורר המדבר לריק יומו.

– נו, נעלה לגבעה ונראה, – אמר נחום.

בראש הגבעה נתגלו שלושה פגזי־תותח מרוּפּדים בקש, פחית נפט, סמרטוט, ופתיל שקצהו חרוך. הרצינוּ.

– תכנית ברורה, לא? – אמר שימלה, – ואולי אני חולם?

שרגא שתק.

– נו, מנשקה? – שאל טוביה.

– מה, נו?

– הידידים שלך, השמחים לבואנו.

– אפשר שידו של השיך בדבר, – אמר מנשקה.

שרגא נתקצף פתאם:

– אפשר, אפשר… ואפילו בדויים מן הסביבה זממו להתנקש בנו, אז מה? אתה, טוביה, מגלה אמריקה? מה זה משנה?

– האין זה משנה אם אתה מתהלך עם ראש על הכתפים או בלעדיו?

– כל זמן שיש לי ראש על כתפי אני רוצה להפיק ממנו את כל התועלת. נניח שבדויים מן הסביבה. אז מה? יש ביניהם ששׂמחים לבואנו, אני נותן את ראשי, ויש מוּסתים שזוממים מזימות. קל מאד להסית את כולם נגדנו. ובכן, מה? ואותך, טוביה, קשה להסית נגד בדויים?

– אוהו, מגן האיסלם! מרביצים לו בשינַים והוא דורש דרשות!

– הדבר הקל ביותר זה לצאת מן הכלים ולצווֹח… אם המקרה הזה יזיז אותי מעמדתי, סימן שאין לי בכלל עמדה, ככה זה! איך שלא יהיה, צריך שהבדויים ידעו שאנחנו לא שונאים אותם, וצריך שידעו שאנחנו לא ילדים צרחנים. עוד נדע מי אירגן את הדבר, ועוד נטכּס עצה איך להגיב. הָיֵה בטוח שנדע, ולא סתם: ללמד לקח… ויבוא זמן שנהיה די חזקים כדי…

– לחנך, מה? להושיב אותם בבית־הספר, מה?

– כן, גם בבית־ספר. לא שמעת על מדינות שלקחו פראים והושיבו אותם בבית־ספר, גם כאלה שלא באו מרצונם הטוב.

– מיני השוָאות! ומדינה כבר יש לך? אתה מצחיק?

– בחיי שזה מגוחך, כל הויכוח הזה! ניסו להרוס את הנקודה, ואלה מתוכחים על שיטות חינוך, – פסקה רותי, והיא רועדת מקור במכנסיה הקצרים, – ולארוחת הבוקר אין לי כלום, שום כלום.

– על כל פנים צריך להודיע על המקרה למשטרת באר־שבע, – אמר נחום בקול מיוגע, – נו, שרגא, אתה עם האנגלית שלך?

– חבל על יום עבודה, – אמר שרגא והתחיל יורד לעבר האוהלים.


ט    🔗

את אבן הפינה לבנין המצודה ירו בלעדי טוביה.

אין העזיבות באות במפתיע. תוך חיי הצותא מכיר האדם את חברו לפנַי ולפנים – את מצבי רוחו, את דיבוריו ושתיקותיו, לא כל שכן בנקודה זעירה ומבודדת במדבר. התפלאו רק שהחלטתו ללכת בשלה דוקא בעצם ימי העיסוק בתכניות בניה, כשבאו המהנדסים וצריף חדר־האוכל נתמלא המיה ורעש. זה שבוע שסעדו בו גם סתּתי ירושלים, שבאו לחצוב ולהכין אבן לבניה.

ימים לא־מעטים התהלך טוביה כנעדר מחשבה, עשה מלאכתו בשתיקה, כשכיר יום, ונמנע להשמיע קולו בשיחות. אולי דוקא כאשר התחילו להתממש תכניות הישוב במדבר, נתברר לו שאין הוא משתייך אליו.

ערב אחד נשאר, שלא כדרכו בעת האחרונה, בין המסובים באוהל. הכל שתקו, כאילו הפריעה להם נוכחותו. והנה זרק:

– אני עוזב.

השתיקה נמשכה. שתי המלים נשארו תלויות באויר. הוא הביט ישר אל פני המסובים, הבטה של נכונות לקרב, באיזו העזה קהה של אין ברירה. לא נפגש בעיניהם.

– יותר אין לך מה להוסיף? – דקר נחום במבטו את פניו של טוביה.

– אולי, – טוביה היסס רגע, אחר התפרץ בשטף: – אחד שביקר כאן לפני שבועים אמר: אתם אסירים־מתנדבים של בית־כלא במדבר. אז הייתי מוכן למַעך את פרצופו, אבל במשך שבועים אלה שיכנעו אותי הדברים. הוא צודק. תאמרו שזה זמן קצר מדי. אין זה חשוב. במשך השנים ישכנע רבים.

– או שאנחנו נשנה את המדבר, – אמר שימָלֶה.

– מתי? אתה יודע מתי? ובינתים מה? אם יש מי שמוכן לקבור את שנותיו במדבר הזה – יקבור.

– יש שקוברים את שנותיהם בצורה גרועה יותר, טוביה. שנים בלי טעם, בלי שמחה, ואנחנו… – פתח שימלה, אבל אהרנצ’יק הפסיק אותו:

– אתה מתכונן להתוכח אתו?

טוביה קם ויצא.

– זהו, – אמר נחום.

אהרנצ’יק ביקש סיגריה. השאר שתקו.

למחרת ראו כיצד ארז את מעט מטלטליו, כיצד פסע, מתאמץ להיראות חפשי, אל המערה, אל מקום הקידוח, אל החלקה המרוחקת שחרש במו ידיו. לא מכולם נפרד. לאלה שפגש בדרכו אמר: – בכן, שלום. והם ענו לו: – שלום. רק רותי אמרה: – שלום טוביה, בוא לבקר פעם.


בשעת הנחת אבן־היסוד התאמצו שלא להרהר בטוביה. עמדו סביב החפירה, מעטים, רק הסתתים הירושלמיים אתם. אורחים לא הגיעו משום־מה. נחום דיבר דיבורים צולעים. שרגא לא מצא מקום לעצמו, חיטט ברגלו בעפר, קירטע לכאן ולכאן. לבסוף פנה עורף לנאספים והלך לאוהלו. תמהו לראותו חוזר וספר תנ"ך בידו.

נחום זה אך סיים. שרגא פתח את הספר במקום שהושמה בו פיסת־נייר, והתחיל קורא בשקט, בלי התרגשות, מדגיש היטב את סימני ההפסק:


העניים והאביונים מבקשים מים ואין, לשונם בצמא נשתה. אני ה' אענם, אלוהי ישראל לא אעזבם. אפתח על שפיים נהרות ובתוך בקעות מעינות. אשים מדבר לאגם־מים וארץ ציה למוצאי מים. אתן במדבר ארז, שיטה והדס ועץ שמן. אשים בערבה ברוש, תדהר ותאשור יחדיו.


מנשקה גחן קצר־רואי על מגילת היסוד:

– ביום כ"ט באב, שנת חמשת אלפים ושבע מאות ושלוש שנים…

המגילה הוכנסה לתוך בקבוק, סתמו אותה בדונג וטמנו בקרקע. כל העינים עקבו אחר פרטי הפעולה, כאילו עולם ומלואו תלויים בביצועה הנכון.

שרגא היה מועך את הספר בידיו. מה רצה להפגין? לשם מה קרא? משום שנחום דיבר דברים לעוּסים? ובאיזה פסוקים בחר? אני ה' אענם, אלוהי ישראל לא אעזבם. משך דורות בטחו בני אדם במלים אלה, מלים נוחות, פוטרות מחקירה ומשככות חרדה. והוא הרי שייך לאלה אשר נטשו את הנוחיוּת הזאת, שרוצים במו ידיהם ליצור משהו שיחזיר לבני האדם את בטחונם בצדקת דרכם עלי אדמות. כמובן, לא לפסוק זה דוקא התכון בקריאתו, אבל גם לא התחמק ממנו. ככלות הכל אין לו צורך להתחמק ממנו, ושיֵדעו זאת. בשירה עתיקה אין לחפש אמת מדעית או סמליות גמישה. יש לקרוא אותה כפי שהיא, ואין טעם לפסוח על מלות האמוּנה שבה, כמו שאין צורך לכסות את ההילות הזהובות, העוטרות את ראשי המדוֹנוֹת, כדי לראות את יופין.

התחילו מתפזרים. דוד נלוה אליו. רזה ונמוך הוכרח להזקיף ראשו כדי להגיע אל פניו של שרגא.

– ידי הציניקן רעדו בשעת קריאה, עוד איך רעדו!

שרגא ביקש להישאר לבדו, להיכנס לאוהל ולכתוב אל ברכה. לכתוב לה על אבן־היסוד שנורתה בידיהם כדי לשנות משהו במדבר הזה. בידיהם. נשא אצבעותיו אל רקתו כמי שנתקף מיחוש־ראש ורוצה שיניחו אותו לנפשו.

– נו? – אמר.

– אתה פחדן, – ניפח דוד את המלים בכעס, – למה אתה מתחמק תמיד? הרי נהגת כמו כולם: היה לך משהו לומר וברחת אל התנ"ך. האם כל כך הפריע לך שנחום אמר: רגע גדול? למה לא לקרוא דברים בשמם? יש דבר ששמו החיאת מדבר, ולמה אתה צריך לקרוא לזה דוקא צֶ’מוֹדנצ’יק? מה הפחד הזה מפני מלים?

שרגא תחב את התנ"ך לכיס חולצתו.

– אם אתה רוצה… טוב, אני יכול להשיב לך. פחד? שטויות! המלים מעוררות בי פשוט בחילה. גם אני משתמש בהן, אבל אין זה משנה. אנחנו לוקחים מילים גדולות ומגלגלים בהן ולועסים ומועכים עד כדי גועל. אם אני שומע מאה פעמים ביום “חזון” במקום תכנית, במקום הצעה, במקום משאלה – אז אם באמת אזדקק ל“חזון” לא תהיה המלה בעיני אלא מין צ’מודנצ’יק.

דוד שתק, ודאי סבור היה ששרגא מגזים.


י    🔗

צלילי הפעמון נפלו אחד אחד לתוך שלוַת הבוקר – פעימות חדגוניות, מתמשכות, חגיגיות. ההרים הרחוקים היו מכוסים ערפל של שחר, סגול־אפור. הטל טיפטף מן הגגות, כבד כגשם. צעדיו המזוּרזים של השומר המסורבל במעיל ארוך ודהוי אמרו מאורע בלתי רגיל.

– חבריא, – נזדעק אל האוהלים מוגפי־היריעות, – לוַאדי!

פרצופים אחוזי שינה הציצו בפתחים.

– מה קרה?

שטפון!

הרימו עינים תמהות אל השמים הצלולים, שכבר הזהיבו במזרח ונשתחררו קמעה־קמעה מגון הפלדה ששלט בהם עם שחר, משתאים שהו על עמדם, עד שקלטו אזניהם המחודדות את ההמיה הרחוקה, החדשה, שעלתה מן הדוּמיה הגדולה. וכאשר קלטו אותה לא זעו רגע ארוך, התמהמהו, חרדים לאבד אותה, כאילו אפשר להפחידה ולהבריחה. אלא שההמיה היתה רצופה, כמוה כהמיית ים סוער ורחוק.

פתאם נעקרו וגלשו במורד הגבעה כלהקת בעלי־כנף מבוהלת. רק שרגא נשאר ליד האוהלים האילמים, מסתכל ברצים, ידיו שמוטות לאורך גופו, ידים אכולות זוהמה כרונית של מכונאי, ועיניו האפורות קרועות לרוָחה בחיוך מנצח, שבע.

– הֵי, – נפנה אל הליפט, שם ישבה רותי שפופה מעל פרימוס עשֵן, – הניחי לזה, לא יברח, בואי.

לא חיכה לתשובתה והתחיל צועד בצעדו הארוך, גבו כפוף משהו וסנטרו משורבב קדימה.

השמש העולה נסתתרה מאחרי ערפילים מתקשרים במזרח. השמים חזרו אל גון הפלדה. חבורת הרצים לא היתה עוד פקעת צפופה אלא שורה עורפית מתארכת. לבסוף לא היו שם אלא אנשים רצים, שרוָחים גדולים מפרידים ביניהם – כל אחד ועולמו שנשכח לרגע, וכולם יחד אל הואַדי.

– הבט, דוד יגיע ראשון, – רותי נצטרפה אל שרגא. חזה היה עולה ויורד וסומק כהה צץ בפניה. ההתלהבות זיקפה את גופה החום, השזוף, וגילתה את כל רעננותו ונשיותו.

דוד, גמיש וקל רגלים, עלה עכשיו אל קו האופק, שם הסתיר קפל־קרקע את ערוץ הואַדי. ראשו הגדול, שעורו כעין הברונזה, היה בו – לפי סברתו של שרגא – כדי לעניין פסָל במשחק העשיר של האור והצל, בקיעוריו ובקימוריו הבולטים מאד, ובארשת המזרחית והאצילה הטבועה בו.

– נפלא! – הגיע אל שרגא קול הבס של דוד, וביתר שאת: – נפלא!

נתעורר האמן בדוד, עלתה מחשבה בשרגא, חלומות דחויים המתרסקים יום יום אל קירות המציאות המוחצת. באיזו החלטיות ויתרנו, כולנו, על חלומות, ולא רק חלומות… לא, לא עכשיו הזמן לעסוק בכל זה, גם לא עכשיו… וכבר רץ אף הוא, אוחז בידה של רותי, מושך אותה אחריו.

שטפון!

ערוץ הואדי נחשף לעיניהם, ולא היה זה עוד ערוצו הרגיל. מים אפורים־חומים מילאו אותו, הרחיבו, טישטשו את גדותיו. שמי הפלדה היו אטומים, ללא ענן. רק במזרח היה תלוי ערפל כהה. געש מים נישא. קול רעם התגלגל במרחק. הזרם גאה, קצפו הלך והלבין. מים ומים. אבן נעקרה בקול חבטה עמומה. שוב מים ומים. כוח מתגבר והולך, משתולל והולך. קצב, דהרה, סערה, פּראות.

– בן זונה! – סינן אבנר אל הזרם.

משמע, עוד שלוט נשלוט בך, תירגם לעצמו שרגא. ובעמדו כך, ליד אבנר, שבה ונתעוררה בו החיבה אליו, אותה חברוּת נושנה שלא נתפוגגה ולא נשתחקה אגב חיכוכי היום יום, וששמחו כל כך לגלותה ברגעי הכרעה, כשדרכי המחשבה שלהם חופפות זו את זו, כמו נובעות מאותו המקור עצמו. כמה נשתנו משך השנים, שניהם! אבנר השתקן והשקדן בלימודים, ובעיקר אבנר הביישן הגדול! ועכשיו, אבנר זה העומד לידו עצבני, קצר־רוח, עם הבלורית הכהה והנוקשה, זרוקת־שיבה בצדעות. אבנר שלאחר שנות הגמנסיה, לאחר לילות פרועים של נער־גבר, זה המתטלטל בין תפקיד לתפקיד, בין עיר למדבר, בין נערה אחת לאחרת.

פני המים הוסיפו לעלות. הואדי וערוצו היו לנהר רחב, זועף, איתן טבע.

השתיקה קשתה, והם לא ידעו עוד מה לומר, מה לעשות בידיהם השמוטות. כל התקוות וכל החלומות עלו על גדותיהם. רק העינים נשארו שקטות, נעוצות במים, פתוחות לרוחה ונחוֹת. כך נח הצמא לאחר הגמיעות הראשונות, שואף רוח כשהמים מוסיפים לקלוח לידו.

הריקוד בא כפתרון, הורה כבדה משהו בתחילה, מגושמת, עצורה, כמו מבוישת על היותה פתרון רגיל מדי, ורק אחר כך סוחפת, מהירה וחפשית.


לפנות ערב הואטה הזרימה. ישבו שקטים על יד המים ההומים, ושרו. נמשך לו ה“ווֹלגה־ווֹלגה”, משתאה וסרבני במרחב הזה, השונה לחלוטין מהמרחב שבו נולד. ישבו והטילו אל המים אבני חצץ זעירות, שהעלו אדווֹת רטטניות וחולפות. יחד עם האדוות עלו זכרונות ימי הילדות. שרגא צלל בזכרון הויסלָה, גשר פוֹניאַטוֹבסקי ואניית־קיטור לבנה חומקת תחתיו. בגיל עשר רצה להיות רב־חובל של אניה מבהיקה. בגיל חמש־עשרה התלבט האומנם יעודו הוא להיות עורך־דין. אז קרא בספרים על חיים שלא עלו יפה, ימי אין־חפץ של זקנה שמקורם יעוד מזויף, מקצוע שנבחר בפזיזות. והנה הוא כאן, כמה רחוק מהתלבטות ממין זה. יעוד? הנה המים האלה, האדמה המצומקת הזאת. וזה מול כל השאלות, החולשות, הפחדים. זה… עכשיו הגיע לאזניו קולו של דוד, שלא שקע בזכרון נהר ילדותו, ירושלמי היה: בשוב אדוני את שיבת ציון… כאפיקים בנגב, כאפיקים בנגב… המלים מובנות, ידועות, ורק המנגינה צורמת, רחוקה מהנוף וצליליו. מה גדולה מצוקת האדם המחפש יצירה שתבטא את העצור בו ואיננו מוצא…

– עשרות אלפי קוב עברו עד כה, – אמר מנשקה ושם קץ לאוירת הזכרונות הרחוקים, – וכמה מוזר, בספטמבר.

הקשיבו למנשקה, ידעו שאינו נוהג להגזים בהערכותיו.

– מאות דונם גן־ירק בהשקאה, – המשיך אחריו יואב בקולו הצפצפני. יואב בא לאילתה רק לפני ימים ספורים. יליד איטליה, נמוך, רזה, עם פנים מצומקים, שחומים, וחוטם בעל מידות. אף רגע לא ראו אותו שקט. אי אפשר היה לחשוב על שקט מול עיניו הבורקות תמיד במין התלהבות מוגזמת, או מול ידיו שלא חדלו לנוע.

– איפה המהנדס שיבנה פה, – התחיל אבנר, ויואב חטף:

– דניפרוֹסטרוֹי בזעיר אנפין, – בגלגלו ארוכות את הר’שים.

שרגא נצטחק. שלד גמל שט לו עם הזרם. צינת לילה ירדה וריח המים גבר.


יא    🔗

מזג־אויר משונה קידם את מנשקה. במקום השמַים רבצו מעל לראשו גושי מחנק אפורים. לא עננים היו אלה ולא ערפל. השמש היתה עמומה ונמוכה. האבק צרב בעינים וכיסה את זגוגיות משקפיו צעיפים טרדניים. ממזרח נע ונתקרב גל שחום־אפל, גבוה כמרחק שבין שמים וארץ. מנשקה נתרומם מעל מושב הטרקטור והוסיף לחרוש בעמידה. זכר סערות בהרים, קיר של גשם העובר ממקום למקום כתפאורת תיאטרון. סבור היה שהקיר הקרב יחבוט בפניו לכהרף־עין ואחר יחלוף. ואמנם חבט בו הגל, אבל לא חלף, נתפשט. מנשקה נשאר תקוע באפלולית הדוקרנית. הבית המתרומם על יסודותיו נעלם, היה רק זרם של עפר. העולם הפך סופה ותו לא. הטרקטור הוסיף להתקדם כחיה מוּכת סנורים. מנשקה החליט להחזירו הביתה, לסככה.

כובעו הועף, נתכופף לתפוס אותו. תוך כדי כך נפלו משקפיו. תחילה חדל לחפש מוצא מבין גלי העפר – רצה רק להגן על עיניו. דומה היה כאילו הקימה הרוח את כל האדמה מרבצה והוא נשאר סומא בתוֶך. טרטור הטרקטור ושריקת הרוח נשמעו לסירוגין, סותרים זה את זה, כאילו מעולמות שונים באו.

אחר כך נתאזר עוז וכיבה את המנוע. זנח את הטרקטור והתחיל משוטט ברגל. ממוחו ההמום ידע לסחוט רק זאת: המרחק בינו ובין המערה אינו אלא כמאתים מטר. פתאם נעצר: ושמא הולך הוא בכיווּן הפוך? היה תקוע על עמדו וזכרונות סבוכים חולפים בו, סיפורים על אורחות־גמלים קבורות בחולות המדבר, סיפורים על נוָדים תועים בסופת שלג, נופלים באפס־כוח וגוססים במרחק־מה ממקום המחסה… נביחת כלב? האם רק נדמה לו? כלב בֶרנַרדיני הוא שבא להצילו… היה דבר־מה מרגיע בתעתועי דמיון אלה. עכשיו קלטו אזניו קריאה רחוקה, ממושכת. התחיל לרוץ בכיוון הקול, כשעפעפיו מוגפים וידו המורמת מגינה על עיניו. ושוב נעצר, מקשיב. הקריאה לא נשמעה עוד. הוא טועה. אין זו אלא יללת הרוח. הנה, גם ברגע זה יש ביללתה משהו מזעקת אדם. ושמא הרחיק בינתים מן הבית? נפנה בסיבוב זהיר ורץ שוב. וכבר לא ידע אם אמנם חוזר הוא לכיווּן ממנו בא. אני עלול להתנגש עם הטרקטור, נזכר ופשט לפניו את ידו השניה. אם ימצא את הטרקטור יישען אליו וינוח. נעצר שנית, נושם נשימות כבדות, חנוקות מאבק. חול דקיק היה חורק בין שיניו. ושמא מוטב לחכות, לא לזוז מן המקום, עד אשר… אלא שעוד לפני שסיים את מחשבתו נעקר ממקומו כמו נרדף.

ושוב קול אדם. הפעם למעלה מכל ספק. חתר אל הקול. כמעט שהתנגש עם דלת המערה.

– איך הגעת? הוֹ־הוֹ! מראה יש לך!.. כבר חשבנו על ארגון משלחת הצלה, – היה זה קולו של נחום.

מנשקה מיצמץ בעיניו. הבחין באור הלוּכּס, בערימת החפצים שלרגליו, ובדמותו המעורפלת של נחום. אימץ כל כוח עיניו לראות את אשר לפניו.

– אבדו לי המשקפים, – זה היה כל מה שיכול לומר.

– שכב, למה אתה עומד? הרוח העיפה את כל האוהלים, את המטבח, את צריף חדר־האוכל, את הכל. מה שהצלחנו להציל הורדנו למערה.

דלת־הברזל חרקה ונפתחה. זרם של אבק פרץ פנימה. הלוּכּס התנדנד. מה טוב לשכב על מיטה. לא בחוץ!

– תוהו ובוהו! קץ העולם! –צעק אהרנצ’יק בהיכנסו.

– צריך לחפש את הטרקטור, – אמר מנשקה, – הוא נשאר במרחק של איזה מאתים מטר מכאן, אבל אינני בטוח בכיווּן.

– מיד נצא לחפש, – הרגיעוֹ נחום, – אתה תישאר כאן. לא? מדוע? מוטב שתנוח.

מנשקה חדל להתנגד. שכב בשקט. ערב ראש־השנה היום, הירהר מתוך מיחוש־ראש חזק והלמות ברקות, מיד אחרי החג יצטרך לנסוע צפונה, להשיג משקפים. חנה תראה אותו בפעם הראשונה בלי משקפים.

האנשים שבו לאחר שעה ארוכה. הטרקטור הוחזר אל הסככה. מנשקה התבונן בשבים. דוד היה כולו צהוב־אפור; השיער, הגבות, הריסים – הכל אבק. רק העיניים האדימו.

– הסופה שוככת?

– אי־פה! מתגברת והולכת!


תחל שנה וברכותיה – חקק דוד בעמוד־הסלע התומך את תקרת המערה. רותי פרשה מפה מצהיבה על השולחן.

– יש לי רק גבינה צהובה. זהו כל מה שהצלנו.

הסבו אל השולחן. עדה קדומה עטופה טליתות של עפר. גחנו בכובד־ראש מעל קופסות של גבינה משומרת, שהיו בחינת קשר אחרון עם העולם. לא, לא האחרון. סוללות מקלט־הרדיו הופעלו (המקלט הובא לאילתה רק לפני ימים אחדים ושכן כבוד במערה) וקולות נפצוצים ומנגינות החלו להגיע מן העבר השני של הסופה. גם בקבוק יין נמצא והועלה על השולחן.

גמיעתו של שרגא היתה ממושכת ואטית.

– אין דבר, רותי, ניטע משברי־רוח בערבה, עצים חסונים… מדוע אינך שותה? – נשען אל כתפה, – אל דאגה, אינני שיכור, אגן עליך מפני פראות המדבר…


למחרת מצאו עצמם נטולים כל רצון לספר סיפורים, להעלות זכרונות על שטפון, לדבר בכלל. מתוך שתיקה לעסו את הגבינה המשומרת, ארוחת הבוקר. שכבו סרוחים על המיטות, וככל שקמו על רגליהם נראו סילוּאֶטים בהירים על גבי סדיניהם החוּמים. מחנק ואפילה עמדו במערה החסומה. הלוּכּס העלה עשן. מדי פעם יצא מישהו וחזר עם הפזמון שאינו משתנה: – קץ העולם!

אחרי הצהרים (גבינה משומרת) החליט נחום שיש לגשת להתקנת מחבוא למכשיר־האלחוט, המחכה זה שבוע בסליק הכללי למקום של קבע.

– מיני רעיונות…

– זהו במקרה רעיון מוּצלח מאד. אין חשש לביקור לא רצוי, – אמר נחום ויצא ראשון מן המערה. שרגא ואהרנצ’יק יצאו בעקבותיו.

הרוח התנפלה עליהם בשצף־קצף, כאילו ארבה לקרבן. לא ראו דבר במרחק שלושה צעדים. איזו מחברת הנמיכה מעופה וצנחה לרגליו של שרגא.

– כתב־ידו של משורר באילתה… איזה גורל! – אמר ונשתנק באבק.

המומים ושותקים חזרו אחרי שעה קלה אל מקלט המערה.

לפנות ערב התחילה הסופה שוככת. בא אבו־תרבוש. ברגל בא. גמלוֹ וסוּסתו, כל רכושו, נעלמו בסערת החול. ביקש משהו לאכול. בלע בתאותנוּת את הגבינה המשומרת. הוציא פרוסה לאשתו, שחיכתה בחוץ, חזר ואמר:

– סופה כזאת אינני זוכר.

יצאו לחפש קופסאות שימורים פזורות בשטח.


יב    🔗

על גג הבית, שטרם נשלם, הועלו לפידים בוערים, נרות חנוכה. לא היה בהם ולא כלום מאותה שלוַת־חג בבית אבא־אמא, שלוָה עגומה במקצת, עם ריח לביבות ונרות שעוה. הרוח נאבקה עם הלהבות, פרעה בהן, שיטחה, מיעכה, חזרה והעלתה כדי לשוב ולהחניקן – אם כי למסתכלים מן החצר היה ברור שהלפידים יוכלו לה לרוח, שאורם חודר למרחקים עצומים, לכל הנגב, וכל עובר ושב בלילה הגדול נושא עיניו לאור הזה.

מאות מטיילים עמדו בתוך החומה. המבקרים באילתה – מספרם גבר והלך והיה לזרם ממש. קבוצות נוער רבות בחרו במקום הזה כמטרה לטיולי־החנוכה המסרתיים.

נחום גירש את דוּבּה מבין רגליו. הדברים שעליו לשאת לפני המטיילים, עכרו את שלותוֹ. הכלבה נבחה בקול חנוק, התרוצצה מבולבלת ויבבה יבובי סרק. זה שלושה ימים נמנתה עם תושבי אילתה. דב הביא אותה מביר־אל־ג’עוד – זעירה, מסורבלת, חומה־בהירה. לכבוד אדונה הראשון קראו לה: דוּבה. הלעיטו אותה כל טוב, מתרגשים למראה התקשרותה המהירה לכולם.

– ומה להגיד להם? – נרכן נחום אל מנשקה.

– את האמת.

לא היה לו צורך, לנחום, להגביר את הקול. שתיקה עמדה בחצר המוקפת חומת אבן.

– באתי לכאן מנחלת־אחים שבירושלים. אבי קשור אל עמו בשמרו את השבת ובקדשו את דת אבותיו. דב בא מוינה. בביתו רקדו לצלילי הוַלסים של שטראוּס עד לרגע האחרון, עד שלנדהמים הוברר שביתם נחרב. רותי נולדה בקניגסברג, שרגא בוַרשה. כאשר ניגשנו לבנות כאן את הבית הראשון, יחידי מאופק עד אופק, כתבנו את האות הראשונה של האלף־בית, בלשון המשותפת לשנינו, לי ולשרגא.

אור הלפידים, תיאטרלי במקצת, היה חולף גלים־גלים על פניו השחוּמים. גם אלה אשר ידעו היטב את פניו הביטו בהם עכשיו בענין.

– שתלנו כאן עץ. בלעדיו לא יהיה כאן צל לילדינו, לילדה של רותי, לילדו של דב. כדי להגיע אלינו נדדתם ימים במרחבים שוממים. במרחבים אלה יש חורבות ערים, אפשר שראיתם אותם, ובתי קברות, עקבות סכרים וכנסיות. היו כאן בני־אדם. בינם ובינינו מפרידים נוָדים עלובי גורל, בארות סתומות, עצים כרותים, אֵלם. בינם ובינינו קפא הזמן. קרקע דלה זו מעשירה אותנו בתפיסה בלתי־אמצעית של המונח: היסטוריה, של המונח: שנות אלף, של המונחים: מרחב וזמן. למי שזרה כתיבה על גבי לוח שטושטש מני אז, זה רשאי לרחם עלינו.

שרגא זע באי־שקט על גבי החבית ששימשה לו מושב. דברים אלה, משפטים אלה – הרי אינם של נחום דוקא. היכן ליקט אותם? היכן יכול היה ללקטם? מעולם לא דיברו ביניהם כך, ועוד בקול רם. אפשר שבאמת מתהווה כאן משהו מעין האחדת מחשבות. והרי נחום גם לא צריך להביא את דברו שלו, כי את דברם, דבר כולם. אלא מה? צר לך שהדברים יירשמו לזכותו? הנטיה הארורה לשמור על זכותך שלך לרעיונות?..

– מאחרינו קבוצה של חברים אשר שלחה אותנו לכאן להיות ראשונים. קבוצתנו, כמה מניני אנשים, לא טובים מאחרים ולא גרועים מאחרים. יהיו ביניהם שיעזבו את הערבה מהר, ויהיו שיבואו מלגלגים ויישארו במקום עם לגלוגם, ויהיו שמתוך עיפות ומרירות יזכו לצחוקו של ילד בגן… את היש לא קשה למנות לפניכם: אדמה כמלוא העין סביב, קידוח מפיק מים מלוחים מדי, אמצעים כספיים דלים, כמה רובים איטלקיים נושנים שסיפקו לנו השלטונות הבריטיים.

השתיקה נדרכה ונתעמקה. מטיילים אלה נשתייכו לאסכולה המעריכה דברים של ממש.

– בינתים אנו עומדים כאן, נדמה מבוטלים, חסרי ערך מול הערבה, נדמה נשכחים מלב. אבל בארמונו של הנציב הזר בירושלים מחכים לכשלוננו, ובבתי יהודים רבים, בערים רחוקות, מיחלים לראות אותנו ממשיכים ומשתרשים במקום הזה… הייתם רוצים לשמוע דין וחשבון, לשמוע על הישגים, התרגלתם שכך וכך חדשי עבודה מסתכמים בכך וכך פרות, כך וכך תרנגולות, כך וכך טונות של ירק. אין לנו מה להציג לפניכם. הישגים? גבולות האדמה שנחרשו ובדוּיים שמציצים בטרקטור, בנין שנבנה, וחומה, ושוב בדוּיים השותים קהוה באוהלינו… יהודי שחדר בעזרתנו לארץ, עולה לא־חוקי ראשון שהגיע מדרום, ולא יכול להבין את שמחתנו לקראתו. נסיון של קיץ פחות חם מכפי שסופר לנו, לילות צינה, סופות חול, שאחת מהן סגרה אותנו במערה לשלושים שעות, שטפון בואַדי. גשם לא היה… מכאן ואילך, כל דבר שאוכל לומר לכם מתחיל במלים: אנו מנסים. מי שיתפוס משקלן של מלים אלה ילמד לראות צמחים נובטים בקרקע זאת, שאחרים גזרו עליה: מדבר. זרענו שטח גדול ואנו מנסים. מנסים הכל. מה טיב הקרקע, מה טיב המים, איזהו העץ הנקלט ומה נחוץ לו לגידולו. ואנו מנסים גם את הכוחות שלנו אל מול פרספקטיבה של שנים, ששום עץ לא יצל על צעדינו.

הרוח חדלה פתאם. הלפידים בערו עכשיו שקטים, והקהל התחיל נע ורוחש.

נחום שתק רגע, אוסף במחשבתו את הדברים שעוד יש לאמרם. אחר הגביר את קולו:

– אבל אין אנו קוברים כאן את נעורינו. אין אנו מקריבים את יכלתנו לצחוק על מזבחו של נסיון נוסף. אַל תאמינו בכך. טובים הם ערבינו, טוב הצחוק באוהלינו לאחר יום של חריש, מלא כבאר שופעת. סַפרו לאלה שירצו לדעת כי אנו יודעים טעמה של בדידות. בדידות גאה היא זאת. סַפרו שאנו מתוחים לכל מכונית קרבה ושמחים לקבל אורח, אנו, בעלי נחלה רחבת ידים. סַפרו שאנו מצפים לכל בא ושדותינו מצפים לגשם.

נחום נספג בתוך עדת השומעים. מנשקה עוד נתעכב במקומו. האם אמר נחום את האמת? את עזיבתו של טוביה, למשל, לא הזכיר. לשם מה יזכיר? מה שאמר על עזיבות שתבואנה, על עיפות ומרירות – זה ודאי בהשפעת העזיבה הזאת.

נחום פילס לו דרך אליו.

– אוּף, יותר אינני עושה זאת, תהרגו אותי ולא אנאם, – צחק צחוק שלא שיכנע, מחכה כי יאמרו לו שדבריו עמדו במבחן.


 

פרק שני: הטירה    🔗


א    🔗

נוף הנגב היה מתנועע גלים־גלים רחבים, מלחכים את שלושת המצפוֹת המבודדים והמוזרים, הזרוקים במרחביו. הטירות זקפו ראשן בחוצפה תמימה, משתאות לאונו הבשל של המדבר. במחי־יד, כבהיסח־הדעת, נהדפה התקפת־הסתיו של הטרקטורים הזוחלים. אבק כיסה תלמים, אט אט, אבל ללא פשרות. הטירות ערכו נשקן להסתערות חדשה, עשירות בנסיון של עונה חקלאית.

היו שלהי מלחמת־העולם השניה. כמים העולים בערוגה, מכים על הדפנות, לוחצים ופורצים בנקודת־התורפה – כך התחילה ההתישבות בנגב. כוח הדחף של המתנחלים היהודים, שפשטו קודם לכן בעמקים, נתבססו בשפלה ונאחזו לבסוף בהרים – נערמו סביבו חומות חוּקים של השלטון הבריטי. שיכים ערביים, בעלי נחלאות נרחבות ובלתי־מנוצלות, חדלו בהשראתו, ותחת איומי הכנופיות המזוינות, למכור קרקע ליהודים.

הגיע זמנה של החדירה לנגב. כאן חיכתה אדמה בלתי־מעובדת, כאן עוד נשתהתה שעה שאין לאחרה. הכורח יצא נגד פחד המרחקים הלא־מוּכרים, נגד סכנת הניתוק ואיומו של היובש.

המצפות ננעצו בערבה כמשולש שחודו דרומה – אֵילָתה. שלשתם ללא באר מים מתוקים, על שלשתם אימת הבצורת המתמדת, כל מצפה עמוס בעיות חקלאות, בטחון, חֶברה. המצפה הדרומי ביותר היה גם הדל בגשמים. יתרונו – ואַדי ג’עוּד ושטפונותיו. מקומו בלב משכנות שבטי העזאזמה.

טירת אילתה הלבינה למרחוק – שני בתים וחומה סוגרת עליהם סחור־סחור. הבתים נבנו אבן־גיר רכה, חצובה מירכתי התל. אחד מהם, מוארך, קימר גגו גבנונים־גבנונים, השני בלש במרחבים בחלונות קומתו השניה.

מנשקה יצא מפתח חדרו. צינת־הבוקר קידמה פניו. מתוך הרגל הביט צפונה. מצא שהעננים במקומם, כמו אתמול, כמו לפני שבוע. היו גבוהים, כהים, ערפיליים. היה להם מראה של יאוש. אין לצפות לגשם.

רותי עברה על פניו. חבשה מטפחת־ראש לא־מוּכרת לו, משובצת ירוֹק ושחור. בענין עקב אחר הצבעים.

סופות־האבק המשתוללות קברו תחתן אשליות של קצרי־רוח. הקרקע המעובדת – רוּבה אף לא הנביטה. חוּקי היובש פעלו בדייקנות לגבי כל מה שנזרע. רק טיפות־גשם ספורות ירדו מתחילת העונה, ולא היו אלא זריית־מלח על פצעי הפלחים הקודרים.

באו ימים שהכל הפך בהם סופה: המרחב החשוף, הגבעות השחוחות, יבבות הרוח הממושכות, העינים המוכות עפר צורב, פני האנשים הצהובים מאבק.

מנשקה כיוֵן את הטרקטור לואַדי. בלי הרף היה מנקה את משקפיו. גם לזה ייקרא חורף! איך לשלב תמונה זו בנופים המוּכרים? חורף של ילדוּת בארצות הצפון; לובן שלג מהלך בצליל פעמונים עליזים; סוסים צוהלים, רתומים למזחלת מחליקה בין חורשות־אורן, ופולטת לאויר הצלול עליצות וריח פרווֹת. או חורף בצפונה של הארץ; הגשם הדולף, הדופק בלי הרף על גגו של צריף; עגלון מכה בפרדות ופורץ בדיוֹ־וֹ מהדהד, כשגלגלי העגלה תקועים עמוק בבוץ הדביק, המשחיר בדרך החוצה את שדות־התלתן הרחוצים. הוֹ, האבק הזה – קללה הרובצת על הנגב! איך כתוב שם? משהו מעין: והיו שמיך אשר על ראשך נחושת והארץ אשר תחתיך ברזל, ועוד משהו יש שם על מטר־ארצך שהוא אבק ועפר מן השמים. אבק ועפר מן השמים ירד עליך עד השמדך – ודאי, בפירוש כך. מן השמים מאַימים והקרקע מאריכה לשון. אומרים שחיו כאן בני־אדם. ודאי שחיו. גם הבדויים חיים, לא מלקקים דבש. אביונים היו בני שמעון, עלובי נחלות צחיחות, פרצופיהם שדופים. מה דור שני יגדל כאן? מי יודע עד היכן יגיע המדע בימיהם. האדם אינו עומד במקומו, מתקדם, מגלה תעלומות, כובש את הים, את האויר. מדוע לא ירסן את המדבר. מה עשו ההולנדים? איך זה נקרא שם מה שהם ייבשו? מה היה הנשק שלהם? ללא ספק מהנדסים, מדע, מחסור קרקע, כלומר הכרח. הכרח יש לך כאוַת נפשך, לו פחות הכרח ויותר גשם – אומר שרגא. אגרונומים נחוצים, הרבה אגרונומים. המחרשה המודרנית חדרה לאדמה עמוק יותר מהמסמר הבדוי, ולא הועילה. כאן צריך להעמיק חקור. החבריא התכונוּ להיות מוּז’יקים ויצטרכו להיות פרופיסורים. אין זה מצחיק, לא פשוט. לכל הרוחות!


ב    🔗

בשבת שוב טיפטף גשם, ובשעת ארוחת־הצהרים הלכה־סבבה שיחת היום־יום החרפית. בעד החלונות הקטנים, המרובעים כמעט, של החדר קמור־התקרה, אפשר היה לראות אדמה אפורה ושמים אפורים.

– רוּדי, כמה ירד הלילה? – התעניין מנשקה.

– מאתים וחמישים טיפות, – הכריז אהרנצ’יק.

– מילימטר חסר רבע, – השיב רודי בעברית המיוחדת שלו.

– כמה גשם בסך הכל?

– מתחילת העונה עשרים ושמונה מילימטר.

– ובתל־אביב?

– שלוש מאות ותשעים.

– כבישי תל־אביב והשדות שלנו מצמיחים שוֵה למרות השוֹני בכמות הגשמים.

רק המבקרים העירוניים חייכו עוד לשמע ההלצה.

רוּדי שלוֹסברג היה הראשון שקשר עצמו למדבר גם בעבותות שֵׁם – ישימוֹני שמו בישראל. בחור רב כמות, בנוי תבניות גיאומטריות מוצקות, דוחקות כלפי מטה, ושקדן גדול מטבעו. כבר מיומו הראשון בנגב עסק בעיסוקים רבים: ארכיאולוגיה, בלשנות עברית, מֵטאוֹרוֹלוגיה. נדירים היו השבועות שרוּדי לא יגלה תגלית חדשה. לעת כזאת נוהג היה להתיצב במעבר הצר שבין חדר־האוכל למטבח, לנצל רגע של שקט ולהטיל לתוך שני החדרים הדחוסים אנשים וריחות:

– מה אומר לכם, היום גיליתי תבליט־אבן, ביזאַנט ממש מדברת מגרונה. מלאכת מחשבת. שלחתי אותה מיד אל ישעיהו.

– אל מי?

– אינכם מכירים? ישעיהו רימון, ארכיאולוג ידוע מחוגי האוניברסיטה.

– הממ… כלל לא סיפרת שאתם ידידים.

רוּדי לא נהג להיעלב. פשוט, שעתו לא היתה פנויה לכך. אבנים לרוב היו פזורות מסביב למיטתו. בארונו, המקושט במנעולה היחיד של אילתה, היו שמורים דפי יומנו, עטופים במכתב ממערכת אחד העתונים, הממנה את רודי ישימוני לכתב ראשון בנגב. רודי התיחס ברצינות למינויו, הִרבה לשוטט. למעשה שוטטו שנַים, הוא ומנשקה.

היו נודדים הרחק בשבילי המדבר החיורים. רודי תר אחר עתיקות. מנשקה היה בוחן ובודק את הקרקע. הסיורים של שבת אחר־הצהרים הפכו להם חוק. עתים היה מצטרף אליהם גם מַרטין, שהגיע לאילתה לפני שבועות אחדים מאחת הקוֹמוּנוֹת הותיקות בעמק. קסם לו למַרטין המאבק עם ארץ מדבר. מיד בבואו התחיל חונק באורך־רוח של עובד אדמה את הספקות שכירסמו בצעירים. מרטין המצומק היה נוהג לעבוד עד מאוחר בלילה ולקום יום יום, ללא רחמים, עם שחר. תכוּנה זאת העריצו השומרים, שהיה משחרר אותם בוקר בוקר מספירת השעות הזוחלות. וכהתמדתו בעבודה כן התמדתו ליד מקלט הרדיוֹ. ערב ערב היה יושב לידו, נשען על מרפק, זנב סיגריה כבויה דבוק לשפתו התחתונה, הרירית, עפעפיו כבדים וסגורים למחצה, מקשיב למוסיקה קלסית. היתה לו אוזן רגישה, והוא התיסר בגלל ה־ר' וה־ז' שבאו לו בירושה מהשפה הגרמנית ושבלטו בדיבורו ממש כשם שבלט בפניו אפו השמי.

הקור חדר בעד השינֶלים והכֵּפיוֹת החרפיוֹת.

– עצמות מברזל צריך כאן, – רטן רוּדי כשהוא ממשש את ברכוֹ, – לולא הברך הכואבת הייתי מוכיח באופן מדעי שיובש זה יוצר תנאים אידיאליים בשביל חולי קצרת ורֶבמַטיזמים למיניהם.

– ולולא השעורה שלא נבטה הייתי טוען… מנשקה ידע שמַרטין לא יניח לו לסיים.

– קאָפ שוואנץ אויך איין הערינג, טוענים הותיקים מפולין אצלנו בעמק, – מרטין גירמן קצת את האִמרה והדגיש את ה: אצלנו בעמק, – הידיעות המדעיות שלך, רודי, מספיקות בקושי כדי לרשום את תצפיות מזג־האויר בלי שגיאות, ושלך, מנשקה, בפלחה, כדי לסובב את המַנוּאֶלה בטרקטור, לסובב כמו שצריך. עוד לא עבר חורף אחד וכבר מוציאים מסקנות, כבר פוסקים! בעמק, אחרי עשרים שנה עדיין לומדים. באנגליה עוסקים בנסיון חקלאי בודד מאה ועשרים שנה. אתה שומע, מנשקה? מאה ועשרים שנה! החיטה הראשונה שזרעתי לרגלי ההר, אצלנו, גם כן לא נבטה, ועכשיו יש יבולים. למדנו את התורה, עוד נלמד.

– מרטין, שמע, – מנשקה נעצר על יד תלולית חול שהחביאה בתוכה שיח זעיר, – אני אינני מוציא מסקנות, כלל וכלל לא, אבל ברור לי שכאן זה אחרת, אחרת מאשר בעמק, אחרת מאשר בגליל, או בשרון, מדבר זה מחייב גישה אחרת.

– זאת ערבה ולא מדבר, – תיקן רודי בתוקף.

– רודי, תפסיק עם השטויות האלה. כמה פעמים כבר דשנו בזה.

– אינני מקבל את דעתך, בכל זאת אינני מקבל.

– אל תקבל. אינני אוהב להשלות את עצמי…

מרטין נכנס לדבריהם:

– אני מניח שלא צריך להיות פרופיסור כדי להגיע למסקנה שאילתה היא על הגבול שבין ערבה למדבר.

– אינני מקבל פשרה זו, – אמר מנשקה, – אבל גם כך זה לא משנה במאומה. מרטין, כאן צריך גישה אחרת. אתה אומר: אצלנו. בין אצלנו שלך ואצלנו שלנו יש ארבע מאות, חמש מאות מילימטר גשם לשנה.

– יותר מזה, נו, אז מה?

– אז פשוט מאד. כל חקלאי יודע, גם שוליה כמוני, שמאתים מילימטר גשם לשנה זאת הנקודה הקריטית. באזורים שלמעלה ממאתים יש חקלאות, באזורים למטה מזה לא כדאי לזרוע בלי השקאה. אצלנו שלך הוא מצד אחד של הקו, ואצלנו שלנו מן הצד השני. גם שעורה לא תקבל בפחות ממאתים וכאן הלואי שנגיע לשמונים. גם לך ברור שלא נלך בדרך הבדויים, שזורעים רק בשקעים בין הגבעות, במקום שנקוים מי הגשם המעטים. ראית קודם את החלקה הבדוית. לנו לא כדאי אפילו לקצור חלקה כזאת. הם ישלחו נשים וילדים ויתלשו.

מרטין הוציא מכיסו קופסת־פח צהובה, מישש אחר גפרורים והטיל מבט חד במנשקה, כאילו גילה בפניו משהו חדש ומפתיע.

– חכו לי רגע, – אמר.

– לאן, מרטין?

– תיכף אשוב.

החזיר את הקופסה לכיסו והתחיל מתרחק בפסיעות דקות ומהירות בכיווּן הטירה.

– נסיון חדש מחכה לנו. יביא מקל יותר ארוך מזה שלך, – ביטל רודי. ישב על תלולית החול ועיוה פניו כשהוא מישר את רגלו הכואבת.

מנשקה החריש. ניקה את המקל שבידו מן הבוץ שדבק בו, התקדם כדי עשר פסיעות ודחף את הקצה המחודד לקרקע, הוציא והתבונן בעיון.

– הגשם אינו חודר לקרקע. אינני תופס את זה, לא חודר.

פיהוקים נשתלטו על רודי. מנשקה המשיך במדידת הרטיבות, עושה מלאכתו בשקדנותו הכבדה כלשהו.

– הזקן סוחב פרד ומחרשה, – התעורר רודי, – מתחשק לו לעבוד גם בשבת.

מרטין הוביל את הפרד ביד אמונה של איכר ותיק. לא נעצר ליד מנשקה, רק הראה בידו לצד מערב.

– בואו, – אמר, – האל הרחמן יסלח לי שדוקא בשבת.

– האל ודאי שיסלח.

– זה מה שאמרתי. אתה מבין, מנשקה, כבר כמה ימים אני מתהלך עם הרעיון… הם, הבדויים, זורעים בשקעים, מדוע?

– פשוט מאד, הגבעות שולחות את הגשם היורד אל השקעים, נו ומכאן אין למים מוצא והם נספגים אט אט באדמה החרושה, – אמר רודי.

– אל יאוש, רוּדי, ממך עוד יצא איכר בעל־גוף ובעל ראש… זהו בדיוק. זאת אומרת שאם השנה ירדו שמונים מילימטר והשקע בין שתי גבעות אלה יקבל את מי־הגשם מכל השטח הזה, שהוא נאמר פי שלושה גדול מן השקע עצמו, אזי הוא מקבל, כמה?

– מאתים וארבעים פלוס שמונים, יחד שלוש מאות ועשרים מילימטר.

– הבחור הזה הוא גאון, אני אומר לך, מנשקה, בכל הרצינות. ועכשיו, מה דעתכם שנחרוש רק רבע מן השטח, לא בשקעים, כי אם במישורים דוקא, זאת אומרת נחרוש פס של שני מטרים ושישה מטרים נשאיר בוּר, מה? שהרי המישור אינו שולחן ויש בו עליות ומורדות, תופס? אנחנו ננצל זאת, נחרוש לפי המבנה הטופוגרפי. הפסים החרושים יספגו לתוכם את המים הניגרים מהפסים הרחבים, הלא מעובדים, ויקבלו מים פי ארבעה. תופס, מנשקה?

אור אדמדם, פתאומי, של השמש השוקעת מאחרי ענן ריכך את פני האנשים. מרטין גילה את הגומות הילדותיות בפניו העגולים של מנשקה. טיפות הגשם הגדולות הגבירו את קצבן. האבק שקע. האויר נצטלל. האוֹפֶר המסנור של הקרקע התחיל עובר לצבע חום־אפור, כצבע הגמל. האדמה לא ספגה את המים. הם ניגרו מהגבעות לערוצים, לשקעים, לואַדיות. במישורים נוצרו בבת־אחת שלוליות גדולות, שטוחות, כמו בריכות מוכנות שבאו לנוח כאן. זר אילו נקלע בשעה זאת למישורים הרחבים היה מדמה לו שנתעה לארץ ברוכת מים. אלא שבאגמים האלה לא נשתקפו עצים, לא קני סוף, לא עדרי צאן. עוף מים דאה מעל לואדי וקרקור בודד של צפרדע חידד את הרגשת העצבות.

– כן, מרטין, ננסה, – אמר מנשקה.


ג    🔗

עם לילה שככה סופת האבק. הרוח נסתלקה במשכה אחריה סיעות עננים ואת פח־הנפט, שקוֹל חבטותיו היה לה בן־לויה מאז בוא המתנחלים החדשים. האבק רבץ דומם אל מול הלילה. הגיע למקום יעודו, להיות מעטה נוסף, מליוֹני, שנשלח ביד הרוח כמַתת המדבר לערבה, שכנתו. עם הדממה נתגלו שמים בהירים, מכוכבים, קור נגבי יבש ודוקרני ומין כמיהה לא־מוגדרת שבאי־שקט.

האנשים הפסיקו את עיסוקי הערב: קריאה, משחק השח, כתיבת מכתבים, ונתכנסו בחדרו של מרטין. כמה גדול נראה החדר בערבי החורף! לדיונים על בעיות חקלאיות היו באים כולם, גם שרגא, אלא שנוהג היה לאחר ולהפגין בכך את בורותו של מסגר בענינים אלה. את הדיונים ניהל מרטין. בעלותו ארצה מקאַסֶל, הביא עמו לא רק נסיון של עונות הכשרה חקלאית, כי אם גם רצון עיקש לחקור תופעות. לאחר שנים של עבודה בשדה, אגב חקירה ועיון מתמידים, היה בו הכל כדי שמנשקה יראה בו סמל של יוגב, יוגב בה' הידיעה.

השאלה כיצד מַפרים את קרקעות הלֶס דחקה הצדה כל שאלה אחרת. תוצאות בדיקות הקרקע נדונו ונותחו בהתלהבות של חולי אהבה. כל נבט שהופיע בחלקה המושקית במי הבאר המלוחים היה נהפך לנימוק דורסני כנגד הספקנות המתגנבת.

גם רותי השתתפה בדיונים אלה, נסחפה אף היא בסערת ההתענינות, אלא שהתענינותה שלה היתה כללית, שלא על מנת להיכנס לפרטים. גם עכשיו ישבה בפינת החדר, נשענת אל הקיר, כדרכה – “לעשות לעצמה נוח”. התוכחו על מועד זריעת החוּמצה. דיברו כולם יחד. עשן סיגריות נתפשט בגלים צורבים אל עיניה. נאנחה תוך חיוך. נתכרבלה כאדם המתכונן להירדם להנאתו, למרות הרעש המסובב אותו, ונתעטפה בשם הקרוב: נחמן. הוא כל כך גדול, נחמן, ממלא מיד כל חלל בו הוא נמצא. גם את השממה הזאת ימלא. הליכתו וקולו יעשו את הנגב לביתי יותר. טוב יהיה לאהוב דוקא כאן, להיות אהובה כאן. זה יגן בפני כל היום־יומי והמַלאה. כאן כל כך נחוץ הדבר, ליל השנַים בתוך ליל המדבר. מאז גיוסו של נחמן – זה כבר שנה? לא, זה למעלה משנה, ביום הולדתה הקודם כבר לא היה בבית – מאז שהוא קופץ הביתה לשעה קלה בלבד, ולעתים רחוקות, חי גופה מין חיים מרדניים. עורה, אותו הרגיל להיות רגיש לנגיעותיו, מתעורר עתים בתוך טרדות היום־יום ומדבר אל ידיו, והיא איננה משתדלת לטשטש אז את גל החום העולה אל פניה. בנימוק כלשהו היא מפסיקה עבודתה או שיחתה ופורשת לה. בין ביקורו האחד למשנהו היא שוכחת הרבה דברים, איננה זוכרת אף פעם את המלים הראשונות שלו, בהיכנסו לחדרה, גם את הרגעים החריפים ביותר של לילותיהם היא שוכחת לעתים קרובות. אבל שמורים עמה תמיד רסיסי פגישות מיוחדים – לחשי דברים, מבט מסוּים, הידוק אצבעות סביב זרועה – העשויים להצית בה בכל עת אותו חום רוטט, המלוֶה אותה עם ערב לחדרה, למיטתה, לשינה סרבנית.

ערב אחד שהיה גדוש געגועים אמרה לדוד בחיוך סלחני: מה אתה מבין בזה, מה שחשוב כל כך וחסר לי כל כך זהו השקט הגדול, השקט שרק אדם אחד עשוי להביא אתו, השקט אשר… נדמה שהעבירה אז את השיחה בחפזון לענינים אחרים. מה שביקשה לומר אז היה דבר ברור מאד: השקט של שובע.

נרעדה והביטה בחרדה אל דוד, כמו עלול היה לשמוע את מחשבותיה. צלצול המלים באזניה היה רם, כאילו צעקה אותן לתוך החדר. דוד דיבר על השקאה בתלמים. ענינים הרבה יש לו לדוד, אולי גם שכח את השיחה ההיא. מה אכפת לה, בסופו של דבר. לא אכפת לה גם אם יחבק אותה כשיצאו מן החדר. חדשים רבים, עד בואה של חנה, היתה יחידה בין בחורים אלה הצמאים לאשה ולגשם. שיחבק אותה, ספק מעשה פרחח, ספק מעשה גבר.

נחמן נמצא עכשיו רחוק מכאן. האם הוא בוגד בה? מדוע לא רצה בילד? אנשים שהתחילו בשגעון כזה, ישוב הנגב, חייבים להמתין קצת עם שגעונותיהם הם – אמר לה. עם דרך דיבורו כבר הסכינה ולמדה לפרש אותה לטובה, אבל בתבונת־החיים שלו אין לה אמון. הם חושבים שיחַיו את הנגב אגב התנזרות מהדבר הזה ששמו ילד. הבלים. בלי משפחה, בלי ילדים, לא יימצאו כוחות להיאבק עם השממה הזאת, לא יימצאו. היא איננה מאמינה בנצחונם של נזירים. לה אין כוח כזה. היא היתה מנסה בעוד כמה חדשים להעביר לכאן את בית הילדים. נחמן לועג לה: את עצמך אינך מאמינה במה שאת אומרת. ואולי, פשוט מאד, אין הוא רוצה לקשור עצמו. פיקוד, קורסים, בתי־קפה – מי יודע. אבל כל נערה עמה הוא נפגש מחזירה אותו אליה. יש גוף יפה פה, יש עינים יפות שם, ויש ריח שערותיה היא, צחוקה היא, השובע שלידה – חוזרים, יחידים. היא יודעת זאת. גם זה נצחון. האומנם זה נצחון? כיצד חושבים על כך אחרים? חנה, למשל. כן, חנה ודאי רואה את החיים באור אחר. חנה היא אחרת, קפדנית, רצינית כל כך. הנגב הולם אותה, את חנה.


ד    🔗

– הי, אריה! זה יהיה יפה אם תפוחי־אדמה אלה יתנו יבול, טוֹן, סתם ככה, בשביל לצחוק מאתנו. מה דעתך?

אריה נזדקף מעל התלם והתחיל מפזם, כשאצבעו נוקבת באויר להוכחה וקצב:

– תה ואורז יש בסין,

בארץ הנידחת –

ובנגב יש חזון,

ותפוחים – קדחת!

אריה הופיע באילתה עם ראשית האביב. מירושלים בא, מהדרכה בנוער כשליח הקבוצה. נתגורר שם במרתפו של בית ערבי נושן. לא תמיד הספיקה הפרוטה כדי שתי ארוחות ליום, אבל במועדון הנוער לא ראו אותו אלא עליז, שופע פזמונים ומעשיות. ממש כך היה גם באילתה. מיד עם הופעתו הפך מעין בעל־בית על הוַי המקום – בעל־בית שחייב להנעים את חייהם של בני ביתו.

– אל יאוש, קרא לי קוּגֶללַגר אם באילתה לא יגדלו תפוחי־אדמה, – הוסיף ונתכופף שוב.

גן־הירק הנסיוני היה חתוך תלמים־תלמים רטובים־כהים, ופסים יבשים־בהירים ביניהם. בקצה הנמוך שלו הוכנה ערוגה מוקפת דפנות ונבטיה הזעירים ניתנים לאבחנה אך בקושי. קצהו השני עלה בשיפוע קל עד למקום הקידוח, שם הורכבה כבר המשאבה. המים להשקאת הגן היו פורצים מברז־נחושת מרטיט וזורמים בתעלה בקילוח סואן.

יואב, זעיר וזריז, שהקדים את אריה כדי חצי שורה, זינק לפתע ממקומו, דילג מעל לתלמים וצנח ליד הערוגה. אריה הוסיף לזרוע.

– קטסטרוֹפה! קטסטרוֹפה! – היה יואב מטלטל ראשו וידיו, – בוא וראה, הצנון אבוד! נחנק בתוך הקליפה הזאת. דבר שכזה לא ראיתי מימי. מתי השקינו? שלשום? כל הערוגה מכוסה מין קרום קשה, כמו קליפת ביצה. בוא ותראה.

– ראיתי, – אמר אריה.

גמר את השורה, ניגש למלא את שק־הזריעה שלו והטיל מבט בשורה המסודרת של חנה. יואב צעד לידו, דומה שקוע בהרהורים, אלא שפרץ שוב:

– וכאן, בתפוחים, צרה חדשה! האדמה בין התלמים, ראית? יבשה לגמרי. כך לא טוב וכך לא טוב. מציפים במים את כל השטח, הרי לך קרום מחניק, אתה משקה בתלמים, טיפין טיפין, והנה המים שוקעים ושוקעים כאילו אתה שופך אותם דרך משפך, ולצדדים אינם מתפשטים… והכתמים הלבנים של המלח, ונוסף לזה…

– דיינו גם בזה, – הפסיק אותו אריה.

חנה קרבה אליהם אגב זריעה. הקשיבה לשיחתם בלי להתערב ובלי להפסיק מעבודתה. היתה מתקדמת בפסיעות מדודות, כשהיא מניחה את התפוחים בתנועות קצובות. שמלת־העבודה שלה, אפורה־דהויה ורחבה מדי, טישטשה את קוי גופה שלא היו יפים ולא כעורים. קווצות שערה הבהיר מאד – אלה הקצרות מדי, שאף פעם לא הצליחה לקלען בתוך הצמות – נתחמקו ממטפחתה ודבקו במצחה המיוזע. פניה, בעלי העור הדק והמתוח על אפה העשוי שני קימורים קלים, אמרו מחשבה, כובד־ראש והעדר חוש הומור. חיוך, מאיר במפתיע, היה פושט בהם אך לעתים נדירות.

– אריה, יואב, בואו לנוח קצת.

החום היה גובר והולך. צמחים דקי־גבעול, שתפרחתם מבוישת ומסתתרת, היו גדלים פה ושם לאורך תעלת־המים. בקושי אפשר היה להבחין בצבעיהם, צהבהב, סגול, לבן. יואב תלש גבעול אגב הילוכו.

– מין של פוֹליגוֹנוּם, – לעס בהנאה את השם הלטיני, וכדרך־אגב הוסיף: – ארכובית.

גם השם העברי היה זר לאריה. ננסים כעין אלה לא ראה בצפון. גם לא ידע אם הם מצויים שם בכלל. כאן גילה בתוכו אהדה מיוחדת לצמחים תשושים אלה, המצילים מריקנותו את מוּשג האביב בנגב. אבל ברגע זה אף לא הפנה ראשו. התגעגע לצל וידע שלא ימצא אותו גם בואדי. לא נותר אלא לגהור על החצץ שבערוץ.

רוח נשבה, כדרכה ברוב ימות השנה. נשאה עמה מסופות החורף ומיובש הקיץ. לא היה בה ולא כלום מן האביב.

אריה משך כובעו על עיניו. גם חנה נלפתה לאבני החצץ, מצחה על זרועה וגבה לשמש. יואב ירד לישיבה מזרחית, עיניו נכחוֹ וידיו מעיפות חצץ ללא אבחנה.

– בר מזל אתה, יואב, אינך תופס הרבה מקום והשמש אין לה איפה להטיל את מכותיה, – אמר אריה מתחת לכובעו בקול מנומנם.

יואב לא שם לב. שאל:

– מתי זרענו את הצנון? ערב פסח?

– כן, במקום להכין את הסדר זרעת צנון.

– גם ככה היה הסדר מוצלח.

קולו של אריה נתעורר.

– נהדר היה, ועוד איך! ישבנו בפתח המערה והשתדלנו ליצור יאָנטעוו הגוּן. חביבי, לא פה המקום לסדרים־הגונים לפי דוגמאות מוכנות מראש. בשנה הבאה נעשה את זה אחרת, לגמרי אחרת…

אריה הפקיר גבו לשמש וחבק ראשו בזרועותיו. עיגולים שחורים בולעים זה את זה, רקע אפור־ירוק, מרקיב ומשחיר. לילה. לילה בהיר, במלוא ירח, שמים מתוחים וגבוהים, הצל הכבד והישר של המגדל. במרחב שבין החומה והגבעות הסמוכות בוערות מדורות. במרכז – מדורת ענק, פראית, פרועה. לא, לא! מדורה רכה נחוצה כאן, שקטה. הסנה בוער באש ואיננו אוּכּל. כאן בער הסנה ולא אוּכּל. המדורה תהיה רכה דוקא וצורתה כלהבת־נר גדולה. הכל יושבים מסביב לה, עטורים כפיות של נוָדים קדומים. לא, אל תדאגו, אני יודע מה זה קיטש. אני יודע כיצד אשה קרתנית מתחפשת לצועניה… הכל יושבים וצולים כבשים על אש. הנשים, בשמלות לבנות, ארוכות וסגורות מתחת לצואר, מביאות מים בכדים. אולי הג’אַרות הערביות טובות לכך? כל זה חייב להיות גדול, פתוח. נחום יופיע על רקע המדורה הרחוקה. הכל יביטו בדמותו המוקטנת על ידי המרחק והמובלטת על ידי האש. קולו חייב להגיע עד למדורה הגדולה שבמרכז, ולהגיע ברור, קול שיחייב שתיקה. הידע לקרוא? דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה אנחנו… לקרוא כך שחריפוּת המלים תהיה כחריפוּת היי"ש, שהכל ישתנקו בגמיעה פתאומית של טעמן, מלים שעד כה לא השגיחו בכל גוני גודלן.

– שמע, יואב, חשבת פעם על זה שחגי ישראל נוצרו רובם במדבר, שהגלות רק עיקמה אותם? זהו, כאן במדבר צריך להחזיר להם את תוכנם.

יואב שתק, שלא כדרכו, אחר כך אמר:

– בילדותי אהבתי את חג־המולד.

חנה הרימה עינַים תמהות. חיפשה תגובה בפניו של אריה, בעיניו התכולות, השקופות כשל ילד. אבל אריה הוסיף לגהור על החצץ. בקלות עבר לתחומו של משפט פתאומי זה. חג־המולד, משמע געגועים לצינת־חורף, לעץ האשוח המדיף ריח יער. משמע לנוח מגישושים, מחיפושים. כאן תמיד מחפשים משהו: זנים, שיטות שידוּד, דמות חג. לנוח בצל זכרונות של ארץ אחרת, ארץ יערות ונהרות, שם יונקים הילדים מסורת יציבה עם חלב האם… כן, העולם הגדול, שם חיילי בנות־הברית משחררים ערים, עולם פושט צורה, שם נופלים אמריקאים, רוסים, כושים – בני־בריתנו… מלה יפה: בני־בריתנו. חבל רק שמעטים כל כך מאמינים בה. העולם הגדול שם נסוגה עכשיו אותה אימה שעמדה כאן בימים שלפני אל־עלמיין. ואנחנו מה? נחום, שרגא, יואב? שמא מסתגרים יותר מדי בבעיות שלנו, בבעיות המדבר הזה? לא, לעזאזל! הגיע הזמן שנהיה קצת מאוהבים בשלנו, ולתקופת מה אפילו יותר מזה – ויהיה הדבר אכזרי ולא צודק – עיורים קצת וחרשים קצת וקהים קצת לנעשה אצל אחרים. עלינו לחיות בנגב, משמע צריך למצוא כאן עולם ומלואו. יש מדבר ונוָדים, שירת מדבר וקצב מונוטוני. יש ברזל ונחושת והם חבויים בגבעה זו או אחרת. יש מה לעשות, מה לגלות. מנשקה לומד את האדמה, אני אלמד את הבדויים, וששרגא ילעג לי: הבדוי מיֶקלָנד. אילו ידע איך חיזרתי אתמול אחרי הרועה, זו בתו של סאַלֶם. נו, מה יש? בלעתי אותה לא יותר מאשר בעינַי. יצור נפחד שכמותה. האם שרגא יודע או אינו יודע שאני, לכל השדים והרוחות, אני עוד לא ידעתי אשה?

הרוח העיפה את כובעו. התרומם והתמתח, מעוֵת פניו בהנאה. היצור החבוב הזה, נפחדה!

גם חנה ויואב קמו על רגליהם וחזרו לגן לאורך הואַדי.

– שלושה שטפונות היו השנה. המים עוברים על פנינו, מים מתוקים, ואנחנו לא כלום, עומדים עם פה פעו–ר, – גילגל יואב את הר'.

אריה נתקף רצון לשאול אם כבר שמעו שהרוסים כבשו את ריגה, אבל ויתר.

– כאשר יגיע שטפון נוסף, הברירה בידך לעמוד עם פה סגור–ר–ר.


ה    🔗

חנה יצאה מחדר־האוכל אל הלילה בצעדים חולמניים. טוב שמנשקה חמק ומחכה לה ליד הברז שמחוץ לחומה. מַרטין יקביל מחר את פניה בשבת־שלום רגיל לכאורה, ובכל זאת קורץ: אנחנו כבר יודעים. מרטין הוא אדם טוב ומַשרה שלוה. בעוד עשרים שנה יהיה מנשקה כמותו? חייכה. איך נפגש מרטין לראשונה עם לוצי? באחד הלילות הרגועים יספר להם. בינתים מתובל הרַנדֶה־ווּ הראשון שלה עם מנשקה בקורטוב של סוד, העשוי להתנדף בעוד שעה, לכל היותר שעתים. יגלו אותו השומרים, או ההרגל לראות אותם מסובים עם כולם לארוחה של ליל־שבת.

בפתח החומה עוד העבירה ידה על שערותיה, באותה תנועה המיוחדת לאשה שעוררה שימת־לב ומחכה בחיוך של התעוררות לשעתה.

מנשקה עמד לידה.

– לא קר לך?

עלו בשביל המוליך אל הואַדי. החשיכה הלכה ונתעבתה, וככל שרחקו מן הטירה הטילה בחנה רפיון ומבוכה. מבלי־משים נגעה ידה בידו. נרתעה קמעה. לאחוז בידו ולצעוד רגועה בחשיכה? ואולי מנשקה לא יבין? בזה הוא שונה מאבנר.

– עוד מעט נגיע לואַדי, חנה.

כאילו הדבר יתחיל רק מן הואַדי, מהרגע שיגיעו לשם, ולא מיום בואה לאילתה, לא משיחותיהם ודיוניהם הבלתי־פוסקים (אף פעם לא בשנַים), לא מביקוריו החוזרים ונשנים בחדרה (היה עליז מאד במחיצתה של רותי, כמו ביקש לנקום על ביישנותו עמה). פעם חיפש להפתיע אותן. בא לקשט את חדרן בתמונות. את ה“מחשבה” הועיד לה ואת “הנערה הבוֹהֶמית” לרותי. תפסה אותו בחדר שעה שהיה תוקע את המסמרים בקיר. הוא נבוך, נסתבך בבליל הברוֹת, רפה־אוֹנים עמד במקומו וסינן את המסמרים בין אצבעותיו. מנשקה הטרקטוריסט, מנשקה חבר המזכירות, מנשקה הותיק, הכבד – את מנשקה הביישן והמסמיק ייתכן שאין מכירים.

המורד התלול בישר את קרבת הואַדי. החשיכה הכלואה בין קירות הערוץ, בגבולותיו הממשיים, חדלה להעיק. חנה נעצרה. סקרנית, שקטה, חיכתה למוצא פיו.

– נשב? – קולו היסס.

מצאה עצמה חפשית וקובעת. בקול של פינוק שאלה:

– וחצאית־השבת שלי, מה יהיה עליה?

שתיקה. רחש חיטוט בכיסים. לובן־חולצה גחן ודף־עתון נפרש על הקרקע.

– שממה, אבני־חצץ ואנחנו, – חנה ישבה, – חבל שעץ הצאלה רחוק כל כך. הנה בעיה נוספת על בעיות הנגב.

מנשקה נדרך, כמו מגיבים שריריו אינסטינקטיבית לצליל המלים: בעיות הנגב. פתאם שאל:

– מה בינך לבין אבנר? – ולאחר זמן מה, בלחישה: – אינך חייבת להשיב.

זהו איפוא מנשקה, בדיוק כפי שתיארה לעצמה. גלוי, ישר, גלוי מדי וישר מדי, עד כדי להטיל מבוכה. בלי תכסיסים של סחור סחור, בלי התחפשות. נשקוֹ היא הכנוּת. נשק קטלני לגבי מי שניצב לפניו, ואקדח־פקקים מעורר לגלוג למי שאינו רוצה לשמש מטרה.

– אבנר הוא אחר, – פתחה בלחש כממשיכה בשיחת־רעים שאין לה לא ראשית ולא אחרית, – ודאי שאחר. כמה זמן ישב בנגב? שלושה חדשים? אינו יכול לשבת במקום אחד. נצטרף לבריגדה, יצא את הארץ, נלחם. חדשים רבים לא כתב, ורק לפני שבוע, כך פתאם, מכתב ממנו: נוף איטלקי נפלא; פגישות עם פליטים יהודים; מה שלומך, חנה, את בנגב? אידיאלי, חנה, זה מראהו של הסטרומבולי הפולט אש לתוך לילה ים־תיכוני, וקסטה ססגונית בנמל מֵסינה ועיני הסיציליאניוֹת… טוב לשבת כאן, אתך, ולשוחח על כך. שקט לידך.

מנשקה כבש ראשו בברכיו הכפופות. העיקר שאמר כבר, שהשתחרר מאותו קוץ שנתקע בו ודקר עם כל מחשבה, עם כל אמירה. מוטב כך, אפילו ייראה בעיניה ילדותי ונלעג. רצונו לדעת, ומיד, ברגע זה, אם חנה תהיה אתו הערב, ובערב מחר, ובזה שיבוא אחריו, בכל הערבים. יחד אתה יראה לכולם מיהו מנשקה. רק רמז מאשר מצידה, אילו אך הצמידה ראשה אל כתפו. אבנר היה צוחק: הנסיך מנשקה חולם על צמותיה של בת המלך, איזו מין רכרוכיות, קואַטש, מוטב שתשים קץ מהיר לחיי הנזיר שלך… עזוב, אבנר, אין לי צורך בעצותיך. נכון, חנה, שאת עזבת את אבנר, שאַת עזבת אותו? נכון, חנה?

– אני חושב שהעיקר זה למצוא טעם בחיים כאשר האדם אינו יכול להרשות לעצמו כל כך הרבה ציוריות כמו סטרומבולי בלילה וחיוכי נשים סיציליאניות, – אמר בלי להרים ראשו ומיד נתחרט. המשפט צילצל באזניו מעושה, ועלול להתפרש כקנאה בלבד.

שוב נשתקע בהרהוריו, כשהוא ממעך את סנטרו באצבעות עצבניות. חנה ראתה רק את חולצתו המלבינה. הזמן היה חולף. העלתה בזכרונה כל אותם ספרים, הדחוסים דיאלוגים ארוכים של מאוהבים, דיאלוגים נרגשים, אך בעיקר ארוכים־ארוכים, והנה השיחה שלהם, הדיאלוג שלהם, כמה הוא מקוטע, כל כך מקוטע! שמחה כאשר שמעה את הרחש והבינה שהפנה פניו אליה:

– אני מתכון לזה ש… – אמר בחפזון, ושוב נעצר, אך נתאושש והמשיך, וחנה חשה באיזה מאמץ עולה לו כל מלה, – חנה, את יודעת הרי, את צריכה להבין אותי נכון, – דיבר בקול רם יותר, בעקשנות של מי שחייו תלויים בהבעת מחשבתו, אם כי מזה רגע ארוך הבחין בצלילי פעמון־האזעקה המגיעים אליהם מכיוון הטירה. עד אשר נגעה חנה בשרווּלוֹ:

– אתה שומע?

נשתתק והקשיב. חלפה בו וַדאוּת שחוזר עליו משהו שנתארע בעבר הרחוק. ערב, אולי פעמוני כנסיות? פחד.

רצו לאורך הואדי, מתוך ודאוּת שהשביל לטירה הוא בחזקת סכנה. צליל אחרון של אזעקה, משתהה וטומן סוד, נמוג באפילה הדמומה. ליד הקידוח עלו בזחילה מערוצו של הואדי. התרוממו אל צינת הלילה והביטו לעבר הטירה. דממה. אור קלוש בראש המגדל. ומיד התחושה: הדבר עוד לא נתרחש. בלי לדעת מה מצפה להם ביקשו שניהם אך להספיק ולהגיע. רצו, עיפו, ושוב רצו. היתה אי־התאמה מרגיזה בין פקודות המוח ופעולת פרקי הרגלים, כאילו נותקו מן הגוף. תוך התקדמותם הומחש להם: אורות מרצדים ומקרטעים סימנו קו שקצותיו פתח החומה ופתח המערה. דוּבה יבבה.

המערה קלטה אותם לתוך הארגעה שבמוּכּר. אור הלוּכּס קיער וקימר את חספוּסי הקירות שסגרו על גושי מחנק ולחוּת. נחום טרח בעצבנות בעיסוקים של לא כלום.

– איפה הייתם, לעזאזל?

– מה קרה?

– הלגיון הערבי.

– מה?

– גדוד משלהם עורך תמרונים בסביבה. עברו כאן בג’יפים במשך היום. ראו את רותי או את חנה. השד יודע. לפני חצי שעה הופיע ג’יפ והביא אוּלטימַטוּם: או שנשלח אליהם נשים, עוד הלילה, או שמחר עם שחר יגמרו אתנו, יכַּונוּ נגדנו תותחים.

– אמרת להם משהו?

– אמרתי. ליגלגו וניבלו פיהם. ממלאים פקודת־קצין, אמרו.

רותי נכנסה בריצה. הטילה על אחת המיטות מטען צלחות, ספלים, כפות, ומיני זאטוטים צבעוניים למלח (רותי, המלח ממילא תמיד רטוב ואינו נזרה דרך הנקבים… הו, מה אתם יודעים, זה יפה והגיֶני) וחיבקה את חנה בזרועותיה המלאוֹת.

וחנה:

– הצילו, לגיוֹנר! – ושתיהן געו בצחוק.

– רותי, גם אני מפחד נורא מפני לגיונרים, – אריה גרר פח מים, העמיד אותו בפינה, קינח ידיו בחולצתו ופתח זרועותיו. שתיהן עלצו לקראתו, – הצילו, שני לגיונרים, הצילו!

שרגא, מאיר’קה, דב ואהרנצ’יק באו מאצל הסליקים, דריו מן האלחוט.

– כולם כבר פה? דוד ושימֶלֶה שומרים למעלה. בכן, שבו. מצא לך מקום, אריה, – נחום גילגל בלי הרף את רצועת שעונו, – הדברים ידועים. אמסור רק הוראות. כולם יעבירו את חפציהם למערה ולא יצאו ממנה בלי רשות מפורשת. שנַים ישמרו למעלה, לסירוגין. זאת אומרת, כן, ריכזנו במערה אוכל, מים. בצפון עדיין לא קלטו את שידור האלחוט שלנו. זה הכל.

– נחום, עוד צריך להוסיף, – דב דיבר בקול מתון, כרגיל. היה בעל גוף אתלֵטי וראש זעיר כשל ציפור. כתמיד שרר סדר נוקשה בדבריו: – אלף, העברנו את הנשק מתוך הסליקים אל המערה ולכל אחד, כולל חנה ורותי, יש רובה ושישה רימונים. מאיר’קה ויואב ממונים על המקלע. בית, הוטל עלי ועל אהרנצ’יק להגיע לבאר־שבע ולהודיע על הענין למושל, ולחזור מיד. אני חושב שאפשר להתגונן במערה עד שתגיע עזרה. אנחנו יוצאים מיד, כנראה ברגל. אני מסופק אם יפעילו נגדנו תותחים.

– דעתי כדעתו של דב, – אמר מנשקה.

– האיום הושמע ברור, – הטעים נחום.

– ולי נדמה משום מה שיסתפקו באיום, – שרגא שילח את ידיו הארוכות לתמוך בדבריו, – שמעו לי, קציני הלגיון הבריטיים ודאי שיכורים עכשיו והם שבישלו את כל הדייסה הזאת. עם בוקר יתפכחו, אלה בני־בריתנו במלחמה לצדק ומוסר אנושי. יסתפקו באיום. אמצעי זהירות צריך, כמובן.

– ככה, ככה אתה חושב, – אמר נחום סתמית. השאר החרישו.

אהרנצ’יק נתכופף ולחש על אזנה של רותי:

– אולי יש עוד עוגיות, את יודעת, מאלה העגולות? ומה בדבר טיפת קוניאק של עזרה ראשונה? מוטב נשתה אנחנו, ולא ההם, לפני שאנו יוצאים…

חנה נצטמצמה בפינתה. עיפות? פחד? כן, פחד. מה יש כאן להתבייש. זמזומו של הלוּכּס הרדים. מדוע רותי עליזה כל כך? מסתירה פחד? הנגב מכרסם את נחום, אבל לא את מנשקה. מנשקה מתבסס כאן. השיחה בואַדי והמתיחות הזאת עכשיו. אבא ודאי סוגר כעת את דלת הרפת בכפר, ואמא מזילה דמעה על גורלו של רסקוֹלניקוֹב. אולי שרגא צודק? אילו שכב מנשקה לידה היתה נרדמת בשקט. כשתיסע לחופשה תביא איריסים לאמה, פרחים מן הנגב… עצמי עיניך, חנה, אשב לידך… למה אינו ניגש? אבל הוא ישנו, הוא נכנס עם אבא הביתה. הילדון הצהבהב של סונקה הפיל את ספרה של אמא. שוב באת להפריע, עוזיק?

הלוכס גוע. השומרים נתחלפו. מאירקה נחר. השעות זוחלות. קליפ, קלפ… דלף הטל בפתח. איזה קור!

בא שחר חיור, שקט.

מרטין הוא זה שנכנס? עוד שנים באו. נחום הוא שניגש אליהם, מנשקה זינק החוצה.

– טסס… – הרגיע דב, – הכל בסדר. משטרה צבאית אצל הלגיון הערבי. צריך להטמין מיד את הנשק. עלולים לערוך חיפוש בכל רגע. צריך להעיר את הבחורים.

– חנה, חנה!

נרעדה, נתרוממה. מנשקה עמד מעליה.

– הכל בסדר. אין יותר סכנה.

– כן? – ראשה שח ושב ונצמד לכר.

הבינה? איזה פה ילדותי לה שעה שהיא מקיצה משנתה.


ו    🔗

צילו הגדול של דב התנועע בודד במרחב. השמים נסכו עיפות בצבעם האפרפר. השמש, ספק של אביב וספק של קיץ, היכתה וייבשה. דב העמיד את הטוריה ליד שתיל הזית, העלה אש בסיגריה, אחר נתפרקד כשדופן הצלחת למראשותיו. מעשה־הרגל הוציא מכיסו נייר מקופל, קרע ממנו משולש וכיסה את אפו האדום, הנפוח בקביעות מאז תחילת האביב. מכל תנועה ניכר היה שהחוש לסדר הוטבע בו מילדותו. דב (דוּדי של פעם) דייק בשעות העבודה והקפיד על הפסקות־מנוחה במרחקי זמן קצובים.

מה לעשות ואין לו אמון בשימֶלֶה ותכניותיו. למשל האסיפה של אתמול. איזו התלהבות של קש. ואיך דיבר: העזה בתכניות, ממדים גדולים, קצב מזורז, אנחנו קובעים גורל של חבל ארץ, אדמות הלֶס מתאימות נפלא למטעי פרי (מנַין לו?), חייבים לנסות עשרות מינים וזנים: אבוקדוֹ, מנגוֹ, ציטרוּס, שזיפים, תפוחי־עץ, אגסים, אפרסקים; עונות הנטיעה חולפות ואנחנו מתקדמים בצעדי צב, קרי: כמו צבא בריטי לחזית השניה. הכל צחקו להלצה שהובאה מן הצפון ושימֶלֶה היה ברקיע השביעי. תודה רבה לך, אדוני בעל התכניות. איך אמר באחת הועידות אבי־יהודה: פלייצעס ולא עצות נחוצים אצלנו. נו, והפלייצעס של שימֶלֶה, כידוע, לא כל כך… הוא, דב, יגש לבעיה אחרת. נכון שקצב הנסיונות עתיד לקבוע במידה רבה גם את קצב ההתישבות. אלא שאין ערך לנסיון כל עוד אין מדייקים בביצועו. גם הוא משתעשע ברעיון שיום אחד יתגלה מין זן פלאי שייקלט דוקא באדמת הלס הכבדה והמלוחה, ידרוש מעט מים, יעמוד מול סופות ויניב פרי, טונות של פרי.

מישש בכיסו אחר קופסת־הפח. הביט בשעון, שהחזיר את קרני השמש בסנווּר עינַים, ועטף אותו שוב בממחטתו. עוד ארבע דקות. רצה לומר לשימלה שאין לחפש את הזן הזה בין הסוּבטרוֹפיים. לא מנגוֹ, לא אבוקדוֹ. גם אגס ושזיף לא יעמדו בהשקאה של מים מלוחים. רצה לומר שהוא מאמין משום מה בשבעת המינים. מעניין איך יתפתח הזית? או התמר? אולי דוקא התמרים יצילו? ודאי, כאשר יוקם הסכר על הואַדי, ואפשר יהיה להשקות במים מתוקים, אז יצאו לדרך המלך. אַי, מאמע זיסע, מים מתוקים ואפרסק מתפתח וגדל. נו, צריך לעבוד.

המים בכד היו פושרים ותפלים. חדשים רבים נתענה עד שנתרגל לטעם הלוַי של הכלוֹר. החזיר והשעין את הכד לדופן־הצלחת, שהושקתה אתמול וכבר נתכסתה קרום מתיבש ונסדק. ליד הדפנות נסתמנה רצועה לבנבנה. נטל רגב. ליקק וירק.

טפוּ, ממש מלח. אם נמשיך להשקות במים מלוחים נקלקל את הקרקע לגמרי – רטן לעצמו אגב עידור. מוכרחים לבנות את הסכר. עלעול מהיר ודחוּס נשתולל רגע ארוך לאורך שורת השתילים. דב הביט בו בזעם ופלט קללה. מוכרחים לבנות את הסכר. במה להיאחז אם לא במשפט זה? במה? באדמה הממליחה והולכת? במי הכלוֹר?.. כדי למצוא אישור לכעס העולה בו הקיף במבטו את המישור שגבולותיו מתמזגים עם קו האופק המטושטש. מצא בו את העלעול הנועץ חודו בשׁמַים אפרפרים, מתרחק ופוֹרם תפר סמוי בכיפת הרקיע. במה להיאחז? שב ונרכן מעל שתיל הזית. ופתאם נתחייך וקרץ אל השתיל קריצה קונדסית, מפייסת. נוּ, והטירה? כן, הטירה היא דבר של ממש, מבצר לבן ומבהיק.

כאשר הרים עיניו לטירה גילה את קבוצת האנשים היורדת מן הגבעה לעבר המטע. ראשי היורדים היו מכוסים ממחטות קשורות בקצותיהן, ומעילים תלויים על כתפיהם.

ודאי, זהו הדרי. הג’ינג’י מוביל שוב קבוצה של תורמי קרנות.

מאז המעשה ביחוּרי האֵשל לא שש דב לקראת הדרי. אמנם כבודו של הדרי במקומו מונח, אגרונום, אחראי־מטעם לכל הנסיונות החקלאיים, גם שליחו של קמתי. כמובן, אין לזלזל בידיעותיו, ובכל זאת אין שׂשׂים לקראתו. כל שיחה אתו דוחה. רגזן, פסקני, איננו יודע להידבר אתם. איך הגדיר זאת שרגא: הדרי עדיין לא תפס שכל נסיון שעושים כאן הוא לגביו נסיון חקלאי ולגבינו זהו נסיון חיים, ועובדה זאת מעמידה אותו ואותנו על מישורים שונים… טוב שקיים קמתי. הוא מחזיר את האמוּן באנשי המוסדות… ודאי שהדרי לא צדק אז בענין יחורי האשל, וּודאי שאת האשמה תלה בהם. זה היה עוד בחורף. מכוניתו של הדרי הגיעה בבוקר וזרקה פצצה בטירה: החלטנו לנטוע אשלים לאורך גבולות אדמתכם, משאית תביא את היחורים מחר, ואתם בחורים תעשו את המלאכה: כל יחור יקבל חצי בקבוק מים וייקלט. נו והם, הבחורים, עשו את המלאכה בהתלהבות. אלא שנתברר כי היחורים באו לאילתה יבשים, בלי רוח חיים. עשרות ימי עבודה הושקעו ואף יחור לא נקלט. מוצאם היה מאדמות עשירות במים, ונוסף על כך לא כוסו כלל בשקים רטובים בדרכם הארוכה מעמק הירדן ועד לנגב. יום שלם בלהט השמש, שומו שמים! הגיעו פגרים, והם הבחורים שפכו חצאי בקבוקי מים וחיכו לתוצאות. א נעכטיגער טאָג. לא היו תוצאות, כלומר היו: כל היחורים מתו. הדרי פסק: לא מילאתם אחר הוראותי. במה? מאיר’קה בא לכלל מסקנה שאדמת הנגב אינה שוה כלום. מרה שחורה ירדה על כולם. החליטו לנסות שוב. הביאו כמה יחורים מאשל מקומי, דאגו שלא יתיבשו, ונטעו לאורך התעלה בגן־הירק, ובשקע שליד המערה. ועומדים הנטעים על אפם וחמתם של הכל. אמנם זאטוטים עדיין, ובכל זאת עומדים. והתיאוריה על חצי בקבוק מים היא תיאוריה ולא יותר. האשל ליד הברז בגן־הירק גבוה מכולם, כיון שיואב לא יסגור ברז כמו בן־אדם. הברז נוזל והאשל גדל. אין חכמות.

– שלום דב, מתי חזרת מהחופשה? – הדרי הושיט ידו מרחוק להפגין יחסים משפחתיים. היה גבר נאה, חסון, שערו בהיר, מתולתל ונוטה לגון הערמוני. כמו חתוך מז’וּרנל לאפנה – פסקה רותי.

– שלום הדרי. מזה שבועים. כבר נפגשנו מאז.

– איך הזיתים?

– עומדים, נראה לי, יפה למדי. אתמול שוב השקיתי.

– לוּ ידעתם איך נלחמתי למען הזית במקום הזה, – נפנה הדרי אל המבקרים שעמדו קצרי־רוח, מאובקים ומוזרים בנוף, – מי לא התנגד לזית? מיד אמרתי שכאן מקומו, והנה, עיניכם הרואות.

הקבוצה כבר צעדה בדרכה לואדי. הדרי היה מנענע ידיו תוך דיבור רם. דב חזר לעידור.


ז    🔗

מנשקה דיבר כשעיניו בגופו הכבד של פיניֶה, ופיניה משמע העוֹרף של אילתה, היושב עדיין במושבה, על שמונים חבריו, על ילדיו, על בעיותיו – דבר שעושה אותו מסורבל ובעל תביעות.

– השנה לא קיבלנו כל יבול. בסך הכל ירדו שבעים ושנים מילימטר גשם. ממוצע שנתי כזה אין בו לבשר טובות. מַרטין מציע חריש בפסים. ידועים לך פרטי ההצעה. ננסה אותה בעונה הבאה. בעיות חקלאיות באיזור שחון כזה אין פותרים בשנה אחת, גם לא בשנתים.

– או שאין פותרים אותן כלל, – אמר פיניה.

– התוצאות לא הפתיעו אותנו, – דב קם על רגליו וביקש להצטמצם בפינת החדר, – מנשקה דיבר על פלחה. אין להסתיר גם את הקשיים בגן־הירק ובמטע. בעיות בלי סוף: סופות, קרום, מליחות מי הבאר. ובכל זאת יש שתילים במטע שמחזיקים מעמד וגדלים. זה כבר הרבה. יותר אין לי מה לספר לך. יש להקפיד ולדייק בנסיונות. אתמול מצאתי את יואב ממלא על פי הזכרון טבלה לרישום מזג־האויר, המקורית אבדה לו.

– מה פלא שאבדה, – נכנס מנשקה לדבריו, – הצנון נחנק תחת הקרום. ניסינו לשׂדד וזה פורר את הקרקע לאבק, לקמח. בתפוחי־האדמה שיחים בודדים בלבד, יש נוף אבל תפוחים אין למצוא. יואב אובד עצות. המים המלוחים משמידים כל דבר. את כל עולמו רואה בסכר. ומה באמת עם הסכר? מתי יאשרו סוף סוף את התכניות ויגשו לבניה?

– כרגיל אצלנו, יאחרו את העונה, – רטן מאיר’קה.

– כמה מים עברו בואדי? – חקר פיניה.

– לפי הערכתי זרמו במשך העונה כשני מליון קוב, – אמר דב.

פיניֶה קימט מצחו:

– אתם טוענים שעם הקמת הסכר אפשר להעביר לכאן את כל הקבוצה, על ילדיה. נניח. ומה יקרה אם נזכה לשנה בלי שטפונות? בשבעים מילימטר גשם יחרב הכל. האם עשה מישהו הסכם עם הריבונו־של־עולם שיזרים מים בואַדי כל שנה? אתה, מנשקה, אומר בעצמך שכל שנה שלישית היא כאן שנת בצורת, שכך אומרים הבדויים.

אריה לא הבליג:

– ולולא הואַדי והשטפונות לא היינו באים לכאן? בכלל האוירה בדיון זה היא אוירה של מושב זקנים. חכו, חכו, אל יאוש, יהיה עוד יותר גרוע. אז מה? ובכל זאת באנו להתישב כאן. ולומדים משהו. חשבנו שהבדויים לא יתנו לנו מנוח, ושקט. לא ידענו על שטפונות בואדי, ויש. הזיתים של דב עומדים. הלא מוכרחים להיאחז בנגב, אין חכמות. איפה נשארה קרקע להתישב עליה? בתל־אביב ברחוב אלנבי? סביב חדר־האוכל של עין־חרוד? איפה אתה רוצה להתישב, פיניה? על הים? שם המים מלוחים עוד יותר. צריך לגשת לבנין משק, להעביר לכאן את הילדים. ככה… – שירבב קדימה את סנטרו הבולט. שערותיו הרכות, הכהות, שנראו שחורות כמעט לעומת עיניו התכולות, גלשו על מצחו. אפו הנשרי נתעוֵת בביטוי של ילד רגוז ונשתלט על פניו.

– אני חושב שכולנו מעונינים כי אתה תהיה הצודק, – אמר פיניה ולא הוסיף.

אריה פרש לחלון והביט החוצה. שוב התפרץ והכל יצחקו לו. למי ביקש להטיף מוסר? למנשקה? לדב? לפיניה? שוב נתן להם תואנה לחשוב שהוא מתנהג כתינוק. עליו להחליט, אחת ולתמיד, להיות רציני יותר ושקול יותר. שטויות. ממילא לא יקיים את ההחלטה. ראה מכונית מתקרבת, הבולדוג של ישראליק.

– ישראליק הגיע, – אמר ביובש.

השיחה נפסקה. הכל יצאו אל פתח החומה. אהרנצ’יק הופיע בפיז’מה, כולו פיהוק של שבת. רותי רצה מן המטבח כשתרוד מטפטף בידה. דריוֹ טרח להסית את דוּבה לקבלת־פנים נבחנית, והתחרה אתה במירוץ לקראת המכונית הקרבה.

ישראליק הסיע את הבולדוג לתוך החצר בתמרוּן אֶלֶגנטי, אחר הוציא ראשו וקרץ אל רותי:

– יש לי מכתב מנחמן ומאה ביצים מתנובה.

במושב לידו ישבה חוָה, ואוֹרה בזרועותיה. על קרון המשאית עמדה ברכה בסוּדר אדום.

– אנחנו עיפות נורא, – העבירה חוה את התינוקת לנחום. לא אמרה שלום, אבל בעיניה הכהות, שהיו פתאם לחלוחיות, ניכרה ההתרגשות.

ברכה קפצה מהמשאית בתנועה גמישה ונשארה עומדת בצל החומה. לא היתה גבוהה ביותר, אבל ראשה בעל תסרוקת־הנער השחורה הוסיף גובה על גובהה. פניה היפים, הלא־סימטריים, עמדו בסימן שאלה גנדרני של גבת־עין אחת מורמת מעל לחברתה.

ה“מה־שלומך” של העוברים על פניה נזרק בנוסח בו מקדמים אורח שטרם עמדו על טיבו. השיבה בצחוק של בטחון. הצחוק נתכון אל שרגא המתקרב אליה בצעדיו הארוכים, שתמיד הם נראים כמתמהמהים.

– שלום, ברכה, רעיון נפלא שבאת. אני נוטל על עצמי ללא מורא תפקיד של מארח בארץ הנוראה הזאת.

זמן מה לפני השקיעה הוליך נחום את חוה ואת אורה אל עץ הצאלה. אורה הקדימה את שניהם, נעה נדה, נהנית מעצמאותה. אבל משעמדו על השביל הנמשך לעבר הגבעות ומשם הלאה לכביש, אחזה בידו של אבא. אפשר גונב גם ללבה שאין אמה מזכה אותה היום בשימת־הלב הקפדנית, אליה הסכינה.

ואמנם גמרה חוה בלבה להשאיר לנחום את הדאגה לילדה, ליהנות ממראה השנַים, ללכת לצידם באויר הצלול של בין־הערבים האביבי הזה, כדרך שהיתה הולכת לצידו של נחום בעבר, שעדיין הוא ממשי כל כך, נערתית, מחייכת אל צעדיה שלה וסקרנית אל מה שמאחרי כל סיבוב. טוב שבאה לכאן עם אורה, ולוּ רק ליום אחד. כך מתגשמים חלומות קטנים של ימי חול אפורים. אורה היא התינוקת הראשונה המבקרת במדבר־הגדול־והנורא, ככה יירשם הדבר בשיחות עם חברותיה ובתולדות אילתה.

הרחיקו במישור השומם והאפור, החסום גבעות ממזרח ומדרום. בצידי השביל נראו שיחים נמוכים, גוצים, סמל לעקשנות לחיות ויהי מה.

– את רואה, חוה, זהו האביב כאן. השיחים רעננים, צבעם ירוק עדיין, טרם נשדף. מרגישה באביב?

– מרגישה, – השיבה בפיזור־נפש.

במקום שם נלחץ השביל אל שיפולי הגבעה הראשונה נתגלו עקבות חריש ברורים ויבשים, כמו חצובים באבן. נחום גחן אל אורה:

– הביטי, עד כאן זה הבית, הלאה כבר לא.

פניה של אורה נתעותוּ פתאם לבכי.

– הביתה! אני רוצה הביתה!

– שכחת איך מדברים אל ילד, – אמרה חוה בקול מתרעם, שניכר בו גם העצב האמיתי.

נחום לפת את ילדתו, הניף אותה, כרך צוארו בזרועותיה.

– אל תבכי, אורה’לה, נלך לקטוף פרחים.

– למה אתה מַשלה אותה? תלמד שלא להאמין לנו.

– אינני מַשלה. תיכף תראי.

הגבעות נצטופפו בצידי השביל. בעיני חוה היו דומות זו אל זו דמיון שלא ישתנה לעולם. רובן היו קרחות, אפורות־שחומות, מוקפות חגורה של שיחים סוֹמרניים, שפרצו פה ושם את הקו וטיפסו ועלו על המורדות הרדומים. האביב ניכר אך בשקעים שבין הגבעות, ובערוצים, שם הוריקו פסי עשב סמיך ושופע. לא היה כל מעבר הדרגתי בין שיפולי הגבעות השוממות והמצומקות, ובין פסי־עשב אלה, ובין המישורים הרבודים אבני־חצץ אפרפר. איי חלמית גבלו בשקעים עם אבק השביל, ואין לדעת מנין שאבה החלמית כוחה להזין את פרחיה בצבע הסגול, ולתבוע לעצמה שימת־לב כזו שניתנת לפרחי תרבות. מבודדות עמדו קבוצות של עיריות תמירות, נושאות בגאוה את ראשיהן החיורים, הורודים־סגולים. האביב והשממה כמו עמדו זה מול זה בהפוגת קרב, כפותים לעמדות מוגדרות על ידי חוקים אכזריים. רק שדות החצץ – החמאַדה – אם כי נשתייכו לשממה, הזהירו אביביים אף הם, נוצצים באור השמש השוקעת כזכוכית לטושה. דומה, נחל פוחז אך זה הציפם והותיר אותם לחים.

חוה נעצרה ליד קבוצת עיריות.

– באמת פרחים, – אמרה כמודה על כרחה.

נחום העמיד לידה את אורה, שהתבוננה בצמחים בלי לגעת בהם.

– היא שתקנית היום, – העירה חוה.

– לָניוֹת? – תמהה אורה באי־אמון.

– יש איזה עצב בצבע הסגול הזה, – אמרה חוה, – פרחים אחרים אין כאן? אורה רוצה אדום.

נחום הרכיב אתהילדה על כתפיו. המשיכו בדרכם.

– יש גם פרחים אחרים, קטנטנים, לרוב סגולים וצהובים. הרבה מינים. אדום עדיין לא ראיתי כאן. מעניין אם יופיע פעם.

– מעניין אם, – נעימת קולה של חוה בישרה דברים של מרירות, – אין שומעים אצלכם אלא: מעניין אם. מעניין אם יגדל, מעניין אם יעמוד בסופה, מעניין אם ייקלט במים מלוחים. האנשים נעשו כאן מוזרים, כאילו איזה דיבוק נכנס בהם. אורה פחדה לגשת אליך, שמת לב? מה פלא? עוד לא בילית אתה גם שבוע אחד שלם. ועוד שנים יהיה כך, עד שנוכל לבוא לכאן. אני יודעת יותר טוב ממך, זה עוד שנים. אינני רוצה להקשות עליך, אבל תבין זה לא פשוט. וזה עוד יחריף. הילדה בלי אבא, ואני… הרבה פעמים נדמה שלא אוכל ככה, בלעדיך, עם הפגישות העצבניות לשעה, ליום.

הגיעו לעץ הצאלה.

– עוד נדבר על זה, – אמר נחום.

חוה הסתכלה בעץ ממרחק מה. עמד בצד השביל, מפתיע ומוזר על רקע הגבעה הקרחת שמשמאל והשממה שלפניו. גזע ערום, עביוֹ כשל אורן בינוני, מתגבן במחצית גבהוֹ. צמרתו הרחבה והשטוחה היתה כאילו מתוחה על חוטים אפקיים וזרקה צל לא־מרוסק, שלם ועגול ומתמשך אל מעבר לגבולותיו באור השקיעה.

– מה זה, אורה?

– עץ, – ענתה ללא פינוק וללא התלהבות, עיניה מצומצמות מעיפות ומרצון לישון.

– עץ משונה, – חוה נשענה אל גזעו, – כל כך יחידי. אתה חושב שהוא מעודד?

– מעודד? – נחום משך בכתפיו, – אינני יודע. הוא נותן צל. אני חושב שהוא יפה.

פנו לחזור. השמים במערב היו צלולים, עוברים מאותו סֶלֶדין שקוף של אחרי שקיעה אל הכחול העמוק, כעין הדיוֹ, כחול של ערב. האודם כבה מכבר ובנות גונו החיורות נאחזו בעננים הקלים, הבלתי ממשיים כמעט. היה באויר מבשורת הלילה, אבל קשה היה לפסוק: דמדומים.

החשיכה, אם כי ציפו לה, ירדה פתאומית, לא צפויה. אורה הידקה ידיה סביב צוארו של אבא, תלתה נכחה עינים נפחדות־עיפות ונרדמה. נחום הרחיב צעדיו. חוה החזיקה אחריו, מלכסנת מבטה אליו מפעם לפעם. פניו היו כהים כפני הערב, אבל נפרדים ממנו במוחשיות קויהם הידועים והברורים. עוד נדבר על זה, אמר לה קודם. התרגל לדבר כאן בקול שקט, שוקל, מונע ערעור. הוא נחוץ כאן. כאן הוא נחום. בעיר זורקים מאחרי גבו: פרֶנק. אותן פגישות חטופות בעיר וזו הנעימה בקול מכריה: אה, זהו בעלך, נעים מאד… ואותה ודאות שעם צאתם מבית דודתה תאמר זו לשכנותיה: בחור נעים ואינטליגנטי, ובכל זאת ספרדי. ממש כמו בימי ילדותה: ובכל זאת יהודי… באילתה שוכח נחום על קיום עדות, גם האחרים אינם זוכרים זאת. כמובן, חברות ראשונים. ואולי הממשות של האדמה הזאת. איך נראו העברים הקדומים שהילכו כאן? האם היו כהים כבני עדתו של נחום? איזה גון ינצח בסופו של דבר? הבהירות של נורית או השחימות של אורה? הליצנים אומרים: אורה של חוה ונחום משובצת כמו לוח השח. אורה היא יפה, בכך מודים הכל. וממי תירש כיעור, חייכה אל עצמה.

כאשר הבחינו בקוי המגדל שב הילוכם להיות אטי ורגוע. קרבו ומצאו עצמם במבואי האור של הלוכס. נחום גילה את חיוכה.

– על מה חשבת?

– על זה שצריך הרבה כוח כדי לעמוד כאן.

– ואל זה חייכת?

– בערך.

ראה את שערותיה החומות, החלקות, הקלועות בצמה סביב ראשה, את חולצת־השבת הכהה, ההולמת אותה כל כך. היה אסיר־תודה שלא הפכה רכרוכית, או אדישה, שיש בה צפונות משלה.

– אין ספק שאילתה זה נסיון נועז, ועם נסיון נועז, לפי הכללים המקובלים, גדלים גם האנשים הקשורים בו. ואולי אין אמת בחוק זה?

– איזו רוח ירדה עליך פתאם, – הביט בה בעינים אוהבות.

– ככה סתם. הטירה מעוררת כבוד, – צחקה חוה.


ח    🔗

השביל העוֹלה לאילָתה נהפך לדרך. כתשו אותו פרסות הפרדוֹת, חמוּדה ומכבּי, המושכים את מיכל־המים אל המטע הנסיוני; כתתו אותו צמיגי המכונית של קמתי; הג’יפ של הבריטים, הבאים לבדוק אם צוחצחו כראוי י"ב הרובים הרשמיים, ובעיקר כדי לרחרחַ בנעשה; הפוֹרד החדש של ישראליק המוביל אספקה וקרח ממוסמס; שחקו אותו עד דק הגמלים של משטרת המדבר וחמוֹריו של שיך חסן אבו־סאַמרה, הקורסים תחת משא פחי־המים; טחנו אותו לקמח והרחיבו הקטרפילר הצהוב, הוָתיק, והאינטרנֶשנל החדש, האדוֹם, המרעישים עולם בצבעיהם.

אריה ישב רכוב על קורה מקורות המקלחת והביט לדרך.

בדוי נתקרב ובא, משקע קצובות את רגליו היחפות, החרוכות, בעפר התחוח והמלובן. חמור שחור נסרח אחריו באטיות מטמטמת וקישקש בפחים הקשורים בשקַים שעל גבו. אשה נמוכת־קומה קירטעה אחריהם, עטופה שחור ואבק. העקבות הטביעו בדרך מחרוֹזוֹת מתמשכות ואובדות במרחב. בהגיעם אל השער צעק הבדוי משהו אל אשתו, בלי להפנות ראשו אליה. האשה נשארה תקועה במקומה, מסמנת בגלימתה ובצילה אות ערבית שחורה באבק המלוהט. הבדוי בעט בחמורו וכיון אותו אל הברז המזדקר מתוך החומה.

– שילוֹם, – קרא אל אריה.

– אהלן וסהלן ומית אלף מרחבּה.

– אִבּן ערב? – שאל הבדוי בהשתוממות.

– הרי בני דוֹד אנחנו, – אריה נהנה על ששיבחו את שפתו, – ומולדת אחת לשנינו.

– לא תמנע ממני מים?

– כאוַת נפשך קח.

הבדוי ניגש לטפל בברז, סובב וסגר אותו הלוך וסגור, הרפה ממנו, השמיע מין ריטון ממושך, הרים אבן, חבט בברז וסגר אותו עוד יותר.

– יה חואַג’ה, אין מים היום?

אריה הניח פטישו וירד לקרקע. ניסה לפתוח את הברז, הבין וחייך. נטל את האבן ומיד זרמו המים בקילוח הולך וגובר, גלשו בערוצם השגרתי אל צלחות האוֹרנים.

הבדוי מילא את הפחים, סתם אותם במגוּפוֹת עשויות שיחי לענה. המגוּפות הוסיפו למים גון ירקרק וטעם־לוַי מריר.

– אני משבט הסוּמראַן. סלמאַן שמי.

– ראש השבט שלכם הוא שיך חסן אבו־סאַמרה.

– הוא־הוא. שיך מהולל. רק עכשיו ביקרתי באוהליו. הביא אשה חמישית והחליף סוסתו האצילה בסוסו של מוּעמר אבן־סעיד.

אריה ניענע בראשו. כזו היא מסורת העזאזמה. שיך בעל ארבע נשים – הסוסה עדיין מותרת לו, בעל חמש – חייב להחליף סוסתו בסוס. אמנם לא בשיך כאבו־סאמרה הדברים אמורים. הוא ירד זה שנים מגדולתו, להיות עבדו הנרצע של שיך סלאמה אבן־ראשד. שתי נשותיו זקנות ואין ידו משגת להביא שלישית אל אוהליו. סלמאן קלט סיפור על שיך מן השיכים והכתיר בו את אבו־סאמרה. המעלה את כבוד ראש השבט מעלה כבוד עצמו.

– אוהלי בגבול אדמתכם, יה מוכתר. לכבוד ייחשב לי ביקורך.

– אינני מוכתר, – תיקן אריה, – אבל ברצון אבוא עם ערב להתארח באוהלך.

מחברת ועפרון בכיס, מקל ביד – אריה צעד עם שקיעה מזרחה. רק עכשיו נתעוררו הגבעות מתרדמת השרב, נהנות משעת בין־הערבים המעלה בהן גונים וצללים ומשיבה את רוחן. גבעה הצלה על גבעה, כיפות קימרו עצמן מלאכת מחשבת, דוק של סגול נח בשקעים ובערוצים. גמל הועלה אל קו האופק. נוף המדבר נולד כאותו פרח־פלאים המתגלה אך לשהות של הרף־עין, ומי שמחמיץ את השהות הזאת שוב לא יגלה אותו לעולם.

סלמאן קידם את הבא בחיוך רחב ובברכות רמות. עמד על רקע אוהלו המשחיר, פניו לשמש והם חומים כגון הקפה.

טול מסגרת ומתח אותה מעל לראשו של סלמאן, השאֵר את רקע השמַים התכולים, את הגבעה העטורה דוק סגול, את האוהל, הגמל, את ערימת זרדי הסירה – כפי שהם, בדיוק כפי שהם – והרי לך תמונת־נוף, ואין צורך בעיבוד כלשהו, רק לכתוב בשוליה: נוף מדברי עם בדוי ואוהלו, ולשלוח על פני תבל. כן, אלא שכמה פעמים ניסה לשוא לשרטט נוף של מדבר! הקו האחד, קו הגבעה באופק, מסרב ומסרב. נכנע לעפרונו פרצופה הסרבני של חנה, משקפיו הגולמיים של מנשקה, ראשה השטוח של דוּבה – הקו האחד אינו נכנע. מה פשוט יותר משרטוט גבעה באופק! לגלות סודה של פשטות זו, ידידי, משמע להיות אמן, אמן של ממש, ואתה לא חוננת אלא בקצת כשרון כאן וקצת כשרון שם, קצת מזה וקצת מזה. זהו. היה איפוא צנוע, עסוק בתרגום שירי בדויים ובשרטוט קריקטורות על פיסות נייר מקריוֹת.

– אהלן וסהלן, ת’פדל ת’פדל, – דיבר סלמאן על רקע נביחת הכלבים.

לחצו ידים. על פי הנימוס הניח כל אחד ידו על לוח לבו והניד ראשו ניד קל מן הקלים. סלמאן קרן כולו. במשפטים קצרים חילק פקודות לנעריו. אחד, נפוח בטן, סחב כרים מעוכים, עטופים מרבד מתפרם. סלמאן עזר להציעם במעגל מסביב הבקרג', הוא קומקום הנחושת הגדול, הניצב בפתח האוהל.

– אהלן וסהלן, ברוך הבא, הנה מקומך.

תמך את אריה בכרים, כולו אדיבות של פומבי.

– יה סאַלֶם, – נזדעק בקול.

אריה היה נרעש מקבלת־הפנים, אף על פי שתיאר לעצמו כי מארחו מחשב ודאי בלבו חשבונות של מים. אילו יכול היה לתת לסלמאן זה, לכולם, מלוא עולם מים, ושיבוא הקץ לשפת ההתרפסות האפלה.

– יה סאלם, רוץ והבא כבש, נשחט לכבוד האורח, – היה סלמאן מדגיש כל מלה, שלא תאבד מאוזן אורחו, – סלח לנו, יה חואַג’ה, העדר היה במרעה, לא הספקנו להכין.

– לא, רב תודות, כבר אכלתי, – התגנון אריה, – אסתפק בפינג’אן קהוָה.

זו דרכו תמיד, איננו יודע לרכוש לעצמו יראת־כבוד כנחום. הבדויים מלגלים עליךָ, מטיחים כנגדו באילתה. ייתכן. אבל כל עדרו של סלמאן מונה שני ראשים וחצי, ומזה לֵךְ והתכבד באחד. שֵׁיבוּשם לאחרים בטכסים ממין זה. הוא בא אל סלמאן לשמוע סיפוריו, לרשום מנהגיו. כן, ולנסות ולקשור קשרי אמת. כן, התקוה השגעונית המוליכה אותו אליהם – תקוַת הידידות. אפילו לועג לו סלמאן בלבו: היַהוּד כולו חידות, אין לפניו לא שיך ולא נכבד, עובד כעבד כושי, וזה הכסיל ויתר על כבש, אללה אכבּר, לוַתר על כבש!

סלמאן נאחז בסירובו של אריה כבישועה. רמז לילד שיסתלק. הוא עצמו החל עוסק סביב הבקרג', כשכד המים לרגליו. וכבר הפליג במעשיות על סוסות, בצורת, שיכים ונשות־אגדה. סיפור אחר סיפור, ללא כל מעבר, ללא כל קשר גלוי ביניהם.

אריה שקע כולו ברישום. סלמאן בחן אותו במבט תוהה, איננו תופס מה פשר הכתיבה הזו. ניענע ראשו בחשדנות־מה, אבל עיניו של אריה השקיטו אותו מיד, העינים התכולות התלויות בו ומצפות להמשך דבריו.

רגע אחד הפסיק מסיפורו. טפח על שכמו של אריה.

– ביני ובינך, יש לי חלקה טובה למכירה. נסדר הכל בלי ידיעתו של שיך סלאמה, אה?

לטפוח על שכם, נתהרהר אריה. לנחום לא היה מעז. אין טופחים על שכמו של נכבד. רק לא לטעות בבחירת הדרך. יש להתחמק מתשובה ברורה.

– יה סלמאן, ומהיכן נדד השבט שלך? – שאל ונתחרט מיד. הנה הוא מגובב שטות על שטות. אין הבדוי אוהב שיחקרו אותו.

סלמאן לא השיב. צחוקו הפך חיוך, שהלך ונתאבן על שפתיו העבות.

– אתם תתנו מים לכל עובר ושב או רק למקורבים?

הכלבים הגבירו נביחתם, בישרו אורחים. שכניו של סלמאן הריחו ריח קהוָה. חידה היא כיצד פועל הדואר הנעלם, המפרסם בקוטר של קילומטרים כי אורח נטה לאוהלו של סלמאן.

בזה אחר זה באו, יחפים, זקופים, צפודי פנים. הכל היו קמים לקראת כל נכנס.

– אללה יברך ערבכם.

– יערוב אללה ערבך בטוב.

מקומו של אורח במעגל כמידת כבודו וגודל עדרו. החשיכה נתעצמה. הנערים התרוצצו הלוך ושוב. הכינו זרדים למדורה במרכז המעגל, גיבבו ענפי־סירה על גבי גדם־רתמים.

סלמאן תר בכיסיו אחר גפרורים, ממשש פה ושם, לראוָה ככל האפשר.

– יה חואַג’ה, יש אולי גפרורים בכיסיך?

– אין, – נצטער אריה.

סלמאן לא איבד עשתונותיו. קוביית־פלדה נמצאה תחת ידו, פרם מכפייתו חוטים מספר וליפף בהם אבן־צור מהמפוזרות על הקרקע, שיפשף פעם ושתים, נשף בניצוצות עד שהזרדים הוצתו.

המעגל כבר היה שלם. נטלו זה מזה את המשך סיפוריהם החוזרים ונשנים. השיך כבודו מלא עולם. סוסתו אין שניה לה מקצה תבל ועד קצה. כולם עישנו מקטרות־חרס, בעלות פיות־עץ מוארכות.

הובא המִקלה. סלמאן נתן אותו על האש. משׂקית אפורה, קשורה לעמודו של אוהל, הביא אחד הנערים קומץ גרעיני־קפה ירוקים. סלמאן זרק אותם על המִקלה המלובן. היה מנענע את המקלה, זורה כלפי מעלה, שב ומנענע. הנה נשף מלוא ריאותיו. הקליפות נתעופפו וצנחו אל חיקם של המסובים. הגרעינים נתגלו שחורים־אפורים. בתנועה אחת, בלי להחטיא, שפך אותם לתוך המכתב – בול־עץ מקושט מסמרי נחושת צבועי ראש. ביקשו לקחת ממנו את העלי.

– לא, – ניסה סלמאן לסרב, – באללה אני נשבע, בעצמי אכתוש, אורחים אתם אצלי.

– לא, לא אתה, אני אכתוש. מקומי אני ושכן.

סלמאן מחל על זכותו ושכנו התחיל במלאכה. סגר על המכתב ברגליו, היה תוקע את העלי לתוך החלל, מסובבו שם ומוציאו.

כל מעיניו של אריה נתרכזו בכותש, הוא גם המספר, ובתנועותיו המלווֹת את סיפורו. חד – העלי בפנים, שתים־שלוש־ארבע – ספק נוגע בעלי, מסובבו ומוציאו, וחוזר חלילה. קצב נפלא, מין לחן מונוטוני הנמהל באִושת השממה.

סלמאן מילא את הבקרג‘, שפת אותו על האש. על מגש של נחושת הובאו ארבעה ספלי־חרס. סלמאן התחיל להדיחם. זלף טיפות אחדות מן הכד, שלא מש מבין רגליו השלובות, אל הפינג’אן הראשון, סובב אותו באצבעות יד אחת כשהבוהן מדיחה. גמר אחד והעביר אותן טיפות לשני, לשלישי. בינתים רתחו המים בבקרג’. נדם לחנו של המכתש. נטל סלמאן את זה ואת זה, להכין את הקהוָה. סיים ומזג טיפות אחדות לספל הראשון, מרח בהן דפנותיו, כבצבע כהה, הריק לשני. כאשר נמרחו הספלים כולם מזג לעצמו, טעם קבל עם ועדה, להעיד על כשרות הקהוָה. הספל השני הועבר אל אריה. שתו מפה אל פה.

– וג’פאַלה היתה היפה בנערות…

זקן מצומק גמר לשתות אגב גיהוק רם. ספלו הועבר אל אריה, שתורו שב והגיע. להגיש לפה ספל זה, מפי הזקן ממש, משיניו הצהובות, האכולות רקבון.

– וג’פאלה היתה היפה בנערות. מי לא הילל יפי עיניה? שיכים, חג’ים, מלכים. כל הרואה אותה יאהבנה, וכי איך לא לאהוב עינים אלה העמוקות כמו באר בערבה? והיא, ג’פאלה, מיאנה להינשא. כאן ישבה, בבקעה הזאת, על אדמות קאעת ג’פאלה. והבקעה בימים ההם ריקה, רק שתי דרכים עוברות בה. שקט בבקעה כל הימים. רק ביום השוק הגדול הומה היא כים הגדול. ורועה עני, מרועי העזאזמה, עבר יום אחד בבקעה בדרכו אל השוק, ותראה אותו ג’פאלה ותחשק בו, והרועה עדרו דל…

פעמים אין ספור שמע אריה אותה אגדה עצמה. היכן לא שמע אותה? בקרב התראַבין ובקרב הפראַחין. שם קוראים לבקעה קאעת עידה, לכן גיבורת האגדה עידה, כאן קוראים לבקעה קאעת ג’פאלה. רק השם משתנה. הוא עצמו סיפר אגדה זו לרועי העזאזמה. ואולי אין זה אלא הד סיפורו שלו?

– עלי להיפרד מעליך, יה סלמאַן. מחר עובדים אנחנו.

– כן, אנו יודעים. חרוצים אתם. ישלח אללה ברכתו לעמלכם. אבל מה החפזון, עוד הלילה ארוך לפנינו.

– הרי שעת חצות קרובה.

– אורח נכבד אתה, ותמיד נשמח לקראתך. גם את המוכתר נכבד בכבודו. בואו שניכם אל אוהלי.

טכס הפרידה נתמשך כרגיל. הכלבים נבחו. הגמל העלה גירה. ריח מדורה דועכת עוד ליוָה את אריה שעה ארוכה.


ט    🔗

חנה נתקשתה בעריכת מכתבה אל אביה. גן־הירק נכשל, שדות הפלחה לא הניבו. ביקשה לתאר את הנגב בקיץ ומצאה רק מלים ספוּרות: שמש לוהטת, רוח יבשה, אופר מסנוֵר. שוב לספר על תכניות בלבד?.. שמחכים לאישור כדי לגשת לבניית הסכר; שמעיינים בספרים מקצועיים; שממשיכים בבדיקות קרקע; שמתכוננים לחרישי סתיו… לרמוז משהו על מנשקה? לא… תכתוב על חג השבועות, שעבר אמנם ללא ביכורים, אבל אריה ליד המדורה יצר משהו מהוָי חדש… ומה עוד?

על בדוּיים. אותה תקופה נתרבו הכרוכים אחרי הוָי בדוּיים. גם העונה היתה יפה לכך. הקיץ בערבה היה חם, יבש וללא אשליות. הוא בא לא גלים־גלים אלא בבת אחת, פסקני, שליט. בישרו אותו רוחות־קדים דחוסות, שהנחיתו חבטות קהות על צמחיית האביב הזעירה, החבויה בשקעים ובערוצים. נותרו רק פרקרק־המדבר המשחיר ושיחי לענה שדופים. הקיץ נשתטח מלוא הערבה – בית־קיבול אדיר הקולט לתוכו את כל גלי החום, האור והאוֹפר הנוצרים ביקום. האנשים היו פנויים מעבודה חקלאית. חיפשו ענין ועיסוק ומצאו אותם בהיכרות עם הנוָדים החיים בערבות ובמדבריות שמסביבם. הלילות שלאחר ימים יגעים משכו חסד לסיפורי אגדות, למעשיות על סוסות, בצורת וגשם. אריה מצא מקשיבים לשירים שאסף במרחבים. סיורים של נחום בין שכנים קרובים ורחוקים היו למרכז ההתענינות.

סוּפה עברה משהו את חרמוֹנה. רכבו לאורך השביל שנועד לשדרת אקליפטוסים ובינתים לא היו בו אלא שני תלמים מקבילים, ששתילים זעירים ומאובקים עומדים בהם.

– סוסה נהדרת, – נחום הפך פניו אל עוּאַד הרוכב בעקבותיו.

סוּפה היתה סוסה ערבית גזעית. פאר תושבי אילתה – על פי סברתו של אריה. ליופיה יצאו מוניטין בערבה. פרשת קנייתה עדיין זכורה לנחום בירכים דווּיוֹת־רכיבה וימים של הליכה־על־העוֹקם. הביא אותה לטירה בדוי מערב־אל־ח’יל, ומיד עם הופעתה ידעו שיקנו אותה. כל שריר משריריה וכל ניע רגליה הטופפות אמרו אצילות. כולה היתה סופה של בוֹסר, מרמזת באי־שקט היצוק באבריה על כל הטובה השמורה למאלפה. אפשר לרכב? – שאל נחום את הבדוי מערב־אל־ח’יל. ת’פדל, ת’פדל – השיב הלה. נחום הוריד מהסוסה את האוכף הבדוי, קפץ, ובטרם הספיק להתבסס, זנקה סופה ממקומה ופרצה למדבר. איך הצליח שלא לשבור מפרקתו – פלא הוא וחידה עד היום הזה. הבדוי נשתנק מתמיהה כשראה את נחום חוזר לטירה ומחזיק מעמד. המקח־וממכר המיגע נסתיים לבסוף ונחום יכול היה לצנוח באפס־כוח על מיטתו לקול צחוקם של העומדים עליו. בינתים נתברר שסופה אינה מתעברת וזה שהניע את הבדוי למכור אותה.

פינקו את סוּפה באילתה. עד כמה נתקשר אליה הוא עצמו, זאת למד בליל־הסדר, שעה שאהרנצ’יק נפל פתאם למערה והודיע שגנבו את הסוסות מן הסככה. הכל פרצו החוצה, להתחקות על העקבות. התרוצצו עד אור הבוקר, מוכנים לטרוף את הגנב. יום תמים חיפשו. בשתיקה עוינת פגשו את הבדויים העוברים על פניהם, כשבלבם הרגשה של דכאון ואין־אונים. לך ובקש את הסוּפה בערבה! חרקו שן והוסיפו לחפש. כבר הספיקו להתיאש לחלוטין ולגדף מלוא עולם כאשר הבחינו בשתי סוסות רועות בצל אחת הגבעות. היה נעלה מכל ספק שזהו מקרה בריחה ולא מעשה גניבה. לולא דוד היה נחום נושק לה, לסופה, אבל בנוכחותו לא יכול שלא לשחק אתה במשחק הברוגז.

עוּאַד רכב על חרמוֹנה. כֶפייתוֹ נקיה תמיד, שב נחום ואישר. גם קוי פניו מיוחדים, ניכרים במרצם וערנותם. עוּאד מחפש את קרבת אנשי אילתה ומוכן לשרתם. מעניין מה הוא שממריץ אותו לכך? האם הראיה המפוקחת כי אילתה הופכת גורם בערבה ועתידה לסלול בשבילו דרך לעליה בהיררכיה של השבט? ואולי ריב משפחתי וחשבונות שבינו לבין חג' ראַשד? כן, חג' ראשד. אגוז קשה לפיצוח. ידע שיך סלאמה למי למסור את הנהלת עניני השבט. הוא עצמו עוסק בפוליטיקה גבוהה בבאר־שבע, מתכבד בכיבודים ומחליף מכוניות, וחג' ראשד “רוכב” על הבדויים, רוכב קשות.

– רוכב קשוֹת… מיני ביטויים, – עיקמה חוָה חטמה כשניסה להסביר לה מי הוא חג' ראשד זה.

הדבר היה לפני שבוע, בחופשתו במחנה הקבוצה שליד המושבה. סדין נקי, חדר ללא אבק, דשא ליד הצריף, עץ ברוש, אוֹרה ממלמלת, ולחוָה חולצה לבנה חדשה, הדוקה על גופה.

– אריה קורא לו ג’ינגיס־חג'. בעיני הוא פשוט איש ערמומי ואכול אמביציוֹת. את מבינה, הכל מרוכז בידו. הוא הכל־יכול, בא־כוח השלטון, המשפט, המשטרה, הדת.

– זאת אומרת?..

– זאת אומרת שהוא מקבל מהשלטונות את מצרכיהם של בדויי השבט ומחלק אותם על פי ראות־עיניו. הוא מוֹכר וטוחן את יבוליהם הזעומים ועושה ככל העולה על רוחו. הוא קבלן מטעם הממשלה ומעסיק אותם בסלילת כבישים, וכיוצא בזה. הוא גובה את שכר עבודתם ומשליך להם פרוטות עלובות. הוא מוֹכר בשמם את אדמתם – משרדי רישום־הקרקע מכירים רק בחתימת השיך ובחתימתו שלו – ונותן לבעליה פירורים בלבד. הוא שקובע את תוצאות הבַּשְׁעה…

– בַשעה?

– זהו טכס מעניין עד מאד. כאשר בדוי נאשם בשוד או ברצח, ואין עדים כדי להרשיע אותו, הריהו מובא אל הבַשעה. בפתיחת הטכס שׂמים מטיל־ברזל על אש, אחר כך בודקים אם נלהט דיוֹ. לנאשם נותנים כוס מים לשטיפת הפה, מגישים את הברזל המלובן אל לשונו, ועליו ללקק שלוש פעמים. והיה אם נכותה הלשון – אשם, לא נכותה – זכאי.

– ואיך מוחק חג' ראשד כויוֹת מעל גבי הלשון?

– אין צורך למחוק. הנאשם שמשלשל לידיו בקשיש הגון יודע שהחג' כבר ידאג שהברזל המלובן ייעצר במרחק־מה מהלשון, זו מלקקת אויר והנאשם כבודו הוחזר לו מידי אללה הכל־יכול.

– חג' ראשד הכל־יכול.

– כמובן. ומה שמעיק עלי הרי זו אזלת־ידנו. האדמות שלנו נקנו מידיו. הוא העמיד שומרים על קרקעותינו. אנחנו משלמים לו את משכורתם. והנה עוּאַד מקבל מחג' ראשד שליש ממה שאנחנו משלמים לחג' בעד עוּאַד… זהו מין הסכם ג’נטלמני. קרקעות קונים רק מידיו, ועל פי בחירתו, משלמים לו את משכורת השומרים והוא דואג שהבדויים לא יטרידו אותנו.

– הסכם בין אנשי קומונה לעריץ.

– ירידה לצורך עליה גם היא תכסיס מהפכני, כך אומר שרגא. אנו מעשירים את חג' ראשד והוא מאפשר לנו להתבסס במקום… נדמה לי שחג' ראשד לא יוכל להשלים עם המחשבה כי שוב אין בכוחו לחסל את אילתה. ההתפוצצות תבוא ביום מן הימים. אילתה מכרסמת את שרשיו. צריך להמשיך את המשחק בתבונה.

– משחק מסוכן, – אמרה חוה וקמה. ולאחר רגע: – אבל אתה בחופשה עכשיו, נחום, לא? נטייל קצת לפרדס, מסכים?

נעלה מכל ספק שהמשחק הוא מסוכן. עצר את סוּפה ופנה אל עוּאַד:

– מזמן רציתי לשאול אותך: מדוע לא תקבל את משכורתך ישר מידינו, ולא באמצעות החג'?

– לא, – השיב עוּאַד. כנראה לא הופתע מהשאלה ומבטו הפיקח הוסיף: אנו מבינים זה את זה.

הערבה היתה ריקה מאדם. רק בקרבת אוהלים נדירים נימנמו בדויים בצל אֵילה ערירית. עוּאד טוָה זכרונות, התפאר בתעלוליו מימים עברו, ימי נעוריו.

– הנהו הערוץ, כאן, אתה רואה? לכאן ברחתי עם אשתי הראשונה. כאן בעלתי אותה. אנשי השבט רדפו אחרי, לא רצו לתת לי אותה, הייתי עדיין רועה דל. אבל אחרי המעשה, כשזו כבר היתה אשה, נתפייסו, רק חייבו אותי לשלם תמורתה מחיר של חמישה גמלים.

– גבר אתה.

אגב שיחה ניסה עוּאד להציל מפיו מהי בעצם מטרת סיוּרם. נחום היה מבחין ברמזיו ושניהם צחקו. סיפר לעוּאד שרצונו להשתתף בחגיגות החג' הנערכות באוהלי סוַרקה. אחד השיכים הצעירים ממטה התראַבין מתכונן לעלות למֶכּה והזמין את מוכתרה של אילתה לקחת חבל בזבח.

– בקרבת מקום גרים הורי אשתי הראשונה, אמר עוּאד, משמע: לא עולה על דעתי להאמין לך.

נכנסו לתוך דיוּנוֹת החול, שבסיסן בשפלת־החוף והן תוקעות לשון מלחכת בערבות הלֵס. הבחינו בראשי אבטיחים ירוקים, ובזרועות המדוּזיוֹת של שיחיהם. בדוי זקן, שחור פנים, היה שרוע על הקרקע.

– החלקה שלך?

– לא.

– למי?

– למשפחת אבו־סאמרה, – ענה הבדוי באי־רצון גלוי.

– איזה סומראן?

– סומראן אל עזאזמה.

– חג' ראשד?

– כן, בקי אתה.

גון האבטיחים היה דהוי ובכל זאת ירוק. השׂיחים ניזונו ממי הגשמים שנקווּ בשקעים שבתוך הדיונות, במקום שם שכבת החול הרובצת על הלֶס דקה ביותר. נחום גחן להיוָכח שאכן אבטיחים. עוּאד הסתודד עם הבדוי, הצליח לשנות במשהו את סבר פניו הסרבני.

– ולך יש אדמה במקום הזה? – התעניין נחום.

– מאחרי הדיוּנוֹת. רוצה לקנות? נסדר עם החג'.

התחיל להעלות זכרונות. עבד לפני שנים במלָבּבֶּס. לא מעבד את כל חלקותיו. לא מספיק. גם היבולים זעומים. מחירי הגמלים ירדו. פעם היה טוב. גידלת גמל, היה לו ערך.

– נו, וחג' ראשד?

– חג' טוב ומיטיב. אללה ישמרנו.

בדויים נתקבצו, אין לדעת מהיכן. אחדים ניסו למשוך את נחום לצד.

– יש לי חלקה מישורית, גדולה, – מפה לאוזן ששני לא ישמע.

– תבוא אל חצר היהודים, – קרץ נחום, – תאמר: רוצה את המוכתר. בא אחר, אפוֹר־עינַים ובהיר־עוֹר.

– אתם רוצים לבנות מושבה. האדמה שלי לא רחוקה מכם, חלקה וישרה, טובה לסלול בה כביש. תסור אל אוהלי, יה חואַג’ה, נכבדך ככבודך. אוהלי קרוב, מאחרי הגבעה.

נחום סירב. אכלת אצל בדוי וכבר אתה בעל־חוב בעיניו. יתבע מים, פחים, רשות מרעה. מה סיפרו שם לוֹרֶנס, גֵ’רויס ושכמותם על הכנסת־אורחים אצילית, ולשמה! לא דובים ולא יער. כלפי המוכתר – כולו הכנעה, למען תקיף ישחַט כבש, אבל להֵלך העובר על פני אוהלו יוציא כוס קהוָה מרה, ולעתים יחוס גם על זה. את לורנס ודאי הקיפו בהכנסת־אורחים, וזה גיבב רומנטיקה מנופחת.

– עוּאד, נמשיך.

– כרצונך.

פנו צפונה. עדרי גמלים. כבשים בודדות. עזים שחורות מרקדות. רועים חולי־עינים. אדמות החוֹל־לֶס שמרו עדיין על שיירי האביב. קוי הגבעות השטוחות שירטטו בנוף צורות חדשות, אפקיות כמעט. גונן הצהוב הגביר את תחושת המדבר, אף על פי שכתמי־ירק הבליחו מפעם לפעם. קרבה שעת צהרים. עוּאד הפנה סוסתו אל שביל חיור משמאל לדרך.

– לאן?

– לאוהלם של הורי אשתי הראשונה.

רכבו בשתיקה. לפני חדשַׁים או שלושה הביא עוּאד אשה נוספת אל אוהלו. לוּ סיפרו לנחום שעוּאד ישא את אלמנתו הבלה של אבו־תרבוּש, רק כדי לזכות בחלקות אחדות עלובות, לא היה מאמין. אבל עובדה היא. ולמעשה מה הפליאה? כלום לא יקרה כזאת גם בעולם הגדול? שם מדובר בהוֹן רב, כאן בחלקות עלובות, בעוד שפחה לאדונה. בחורף אשתקד, בערבה הצפונית, נזדמן לפניו מחזה שאין הוא יכול לשכחו: צמד רתום למחרשה, חמוֹר ואשה; נער קטן, אולי בנה, אוחז בידיות וחורש. שאל אז את עוּאַד: ככה ייעשה לאשה? ועוּאַד: אשה רכושו של בעלה, כטוב בעיניו יעשה בה.

ריח־עשן ונביחת־כלבים בישרו מחנה־אוהלים עוד לפני שגילו אותו הרוכבים מעל רכס הגבעה. כחיפושיות גדולות נחו האוהלים השחורים, והתכונה שביניהם העידה כי כבר נודע על בוא אורח חשוב וההכנות לקבלתו נכנסו לשלב של קדחתנות.

שלושה זקני עדה יצאו להקביל פניהם.

– עד כאן, – אמר אחד ותפס ברסן.

עזרו לנחום לרדת מן הסוסה ונטלו אותה מידיו.

– סוסה אצילה, כבוד לבעליה, – אמרו במלמול מרושל בזה אחר זה.

לאטם צעדו לעבר האוהל המרכזי, אוהל־אורחים רחב־מידות, ללא תחום נשים, שתוכו אפלולי וצונן, יריעותיו שער־עזים וכבשים, ושטיחים פרושים על רצפתו. זקנים אחדים קמו על רגליהם לכבוד האורח. נער ניגש, זהיר וסקרני, לעזור בחליצת נעלים. בעל־הבית הסתודד עם עוּאד. נחום קלט מה שנאמר במתכון בקול רם, והוּסב אליו. – להכין, הא? לשחוֹט? – מיד, – השיב עוּאד.

הביאו את הכבש אל מאחרי היריעה, בחוץ, כדי שנחום ישמע את חרחוריו.

– הנביא מים לנטילת־ידים, – שאל הנער.

– לא, אלך לנטול, – משום כבוד הזקנים אמר כך.

הוליכו אותו, כמנהג, על עקבות דם־הכבש. בחוץ, כחום היום, כבר בקעו קריאותיהם הגרוניות של מכיני העצים, פושטי העור, משחיזי הסכינים. באפס קול, עמוסות קדרוֹת, חלפו על פניו הנשים. בטבורה של האנדרלמוסיה היתה גיגית גדולה שפותה על מדורה עשנה. זאטוטים שחומים היו מקיפים אותו ובוחנים בסקרנות את תלבושתו המוזרה. ערומים, בורקי־עינים ומתולתלי־ראש, לכלוכם ניכר למרות כהותם, עזבו אותו לפתע, כמו על פי צו, ונסו להמשיך בתחיבת אצבעותיהם לכל מקום, לתוך קדרות הבצק, מעי הכבש השחוט ונחיריהם הם.

שיחת הבדויים ימיה כימי השבט, דורות על דורות. מפסיקים אותה לשעות עישון ושעות שינה. הנושא שלה רחב וללא גבול, כמדבר עצמו. יש בה עליות וירידות, התלקחויות ושקיעות. אין דבר שהוא מחוצה לה.

נחום חזר אל האוהל ומצא את השיחה באחד מפרקיה הנמשכים ללא סדר וללא תכלית.

– אינשאללה חסאב, – היה חוזר אחד בעקשנות, קולו חלול כשל חולה לב.

– איך תהיה עונת הגשמים השנה? – התעניין נחום.

זה התנבא בכה וזה התנבא בכה. בערבה הדרומית רעב, אין מרעה. ממדבר סינַי עלו עדרים עד עזה. אחד הזכיר את הים הגדול, שני את ים המות, ג’בל סדום, עקבה.

– איך הדרך לעקבה?

– שתים יש. אחת של האנגלים, עין חוּסוּב עד אוּם־רשרש, ושניה למבריחים.

– איך זו?

– מה? – תמהו. מה פתאם מתעניין בדרך המבריחים.

– רוצים לקדוח בארות, – אמר נחום.

– יש שם ואדי אחד עם הרבה צבעים, אדום, לבן, כסף, זהב, אללה אכבּר.

– ואַדי רַמאַן, – הגיע קול מחרחר מן הפינה.

– רחוק להגיע לשם? – גישש נחום.

– גמל ילך שלושה ימים.

מוטב לחדול מנושא זה. שמועות לרוב מהלכות בערבה על אוצרות ואַדי רמאַן. צריך להגיע לשם, לבדוק. מי יודע, אולי יש שם מרבצי ברזל, או נחושת? האנגלים אינם נותנים לרדת לעקבה. איזור מוגן – טוענים, אף שהמלחמה רחוקה. מגרה דוקא דרך המבריחים. עבר לענין אחר.

– התראַבין חזקים בסביבה?

עלבון. בתוך העזאזמה יושב ומהלל את התראבין? שינסו מתניהם:

– השיך סלאמה עוד יראה לתראבין, לשודדים האלה. הם גזלו מאתנו בארות ואדמות טובות.

– כשהייתי ילד עבדתי בעיוּן־קרא, – אמר אחד שלא לענין, תנועותיו כתנועות סומא, – היַהוּד יש להם מים. בפרדס עבדתי. חואַג’ה גוֹלדברחְ עשיר. אתה גם כן חואַג’ה גולדברח? תמצא מים ויהיו לך עצים.

אויר דחוס עמד באוהל. הזקן נטול־השינים נרדם אגב מלמול. שני נתעורר, מיצמץ בעיניו שבינה ונסיון מצונפים בהן.

– חם, חם היום, – אמר, וחיוך של סבא טוב כבש את פניו.

זז אל נחום. קרקע יש לו. ריח של טבק חריף נדף ממנו.

זבובים ירדו על פיוֹת נפערים בפיהוּק.

עוּאַד, שדחק עצמו בפינה ונרדם, נתעורר עם התקבץ הגברים. השיחה חזרה להתגלגל עם הסעודה הקרבה.

– השיך שלנו יושב בסַראיה, ידיד הוא למושל.

– קראתי ספר של עארף־אל־עארף על חיי השבט, – ניסה נחום (מנין להם לדעת ספר מהו?).

– כן, הוא איש גדול, עארף־אל־עארף, – פסק המארח.

– אֶפנדי עירוני, – הוסיף שני, – מה הוא יודע עלינו. גם לילה אחד לא ישן בערבה.

– מפחד מפני הירבוֹע.

– עבד של אנגלים, – שינה המארח את טעמו.

הבשר הוגש. מגש גדול עם תפארת הנתחים ריכז סביב נחום את נכבדי העדה. בקצה אחר הסב מעגל של השניים במעלה. בפינה נצטופפו השאר סביב קדרת עצמות, ששיירי בשר נותרו עליהן משום חפזונם של המבשלים. נחום תר אחר הנתח היפה ביותר ושלח אותו בידי אחד הנערים אל בעלת־הבית.

– אתה אינך מן היַהוּד, אִבּן־ערבּ אתה, מנוסה ובקי, – קבע המארח.

– נתיתמת ודאי והיהוּד אספו אותך. דם ערבי בעורקיך, – החזיק אחריו הבדוי בעל החיוך של סבא טוב, – חזור אלינו, אִבּן־ערבּ אתה.

אכלו, גיהקו, מצצו, שרקו וליקקו בשפתותיהם. הותירו לנשים, לילדים. על השיירים יעוטו הכלבים. שריד לא יישאר.

עם ערב הגיעו לאוהלי סוַרקה.

הלילה היה צונן, רחב כלילות אילתה. רק הריח המתלוֶה לאוהלי הבדויים הזכיר את הניכר. יָשוּב על מרבד ותמוך כרים של משי חש עצמו נחום, לרגעים, כגיבור אגדה עתיקה. כבר נסתיימה הסעודה הדשנה, משׁבע הסעודות שעורכים לכבוד העולה למֶכּה בעונת החג', ובשיג שטפה השיחה. אותה שיחה עצמה שעזב כמה שעות לפני כן באוהלים רחוקים, כאילו דבקה בפרסות סוסתו והגיעה עד הלום. רק המשיחים היו עכשיו אחרים, מאובנים יותר, עם עגאַלים כבדים ועבּאיוֹת־משי ערוכות לראוָה. השיכים והחג’ים שתו את הקהוה באותה קולניות, אלא שהעינים הזקופות בו כבר שכנה בהן השנאה המוּכּרת לו היטב מעיני חנוָני יפואי, או מפרצופי השבאב הרוגמים את מכונית אילתה בעברה ברחובה הראשי של באר־שבע. פקד על עצמו שקט. צריך להיות מוכן לכל. אף על פי כן הפתיע אותו הקול שהגיע מפינה חשכה:

– אבן־סעוּד יבוא גם לכאן, יגמור עם היַהוּד.

השיך סלאמה ריטנן משהו לעבר הפינה, אחר נפנה אל נחום:

– אל תשים לבך לפטפוטי הצעיר הזה. הוא מאלה שהיו רק שבעה חדשים ברחם אמם. אל תיקח את אמריו.

חג' ראַשד שיפשף ידיו בהנאה:

– חואַג’ה נחום הוא ידיד שלנו, מכיר אותנו… ואני רק זאת לא אוּכל הבין איך זה אצלכם הנשים שווֹת בכל.

הסערה נמנעה. נחום נרגע מעט. שמח לחוש איך הדריכות משתלטת עליו ומתגברת על עיפותו.

שיך עטור פיאת־שיבה, בעל עינים נבונות, הרים ידו:

– לא ידובר בינינו על נשים. לא לכבוד הוא לנו.

– כאן לא ידובר על נשים, – החזיק אחריו שני בקול צפצפני, וללא כל מעבר: – שמעתי אומרים שהיהוּד שופכים מים יקרים לאדמה, עושים לעצמם גשם.

– עד הנה לא גדל אצלם שום דבר גם עם המים, – פירסם חג' ראשד בקיאותו: – גם לא יגדל.

נחום פרץ בצחוק, טורח להאריכו ככל האפשר.

– עוד יגדל ויגדל, חג' ראשד. יהיה לבך סמוך ובטוח… ואת הסיפור על היהודי שהתארח אצל חג' בדוי שמעת? לא? סיפור חדש וקצר. בא פעם יהודי לערבה, חקר, למד, חיפש בין חורבות. החג' קיבל אותו יפה. לא מנע ממנו לחם וקהוָה ובשר, יצוע רך הכין לו באוהלו, – נחום הניח לקצב האגדות שינועע אותו רכות, – כך היה. חי לו היהודי בעניניו, שילם ביד נדיבה, ולבסוף, בטרם פרידה, פנה אל החג' בזו הלשון: כטוב בעיניך בקש ואני לא אסרב. קימט החג' מצחו, חשב, חשב ארוכות, ואמר: אנא, אם נא מצאתי חן בעיניך המצא לי את הצינור שמסתובב לו ככה, סביב, ועושה בעצמו גשם…

לא נעמו הדברים למסובים. חג' ראשד צחק מאונס.

– בערבה לא תצליחו. היא חזקה מכם. זרים רצו לכבוש אותה לא אחת. היא לעגה לכולם ורוחותיה נשאו את עצמותיהם.

– אנחנו לא זרים לערבה הזאת, – נחום חיפש להוסיף נעימה של רוממות לדבריו, – בערבה הזאת נולד עמנו. אנחנו חוזרים עכשיו אליה.

שתיקה מעיקה עמדה באוהל. הכל הביטו בשיך סלאמה. זה פתח עיניו למחצה, ובקולו הרגיל, הצרוד מעט, התחיל מספר על בנו היוצא אל מדינות הים.

– ואולי יש ברצונך להכיר את הצעירים, – הציע המארח לנחום.

השיך סלאמה כבר סיים דבריו. בשיג החלה המולת הברכות והאיחולים לעולה למֶכּה.

– אמנם כן, – השיב נחום.

יצאו מהמחנק אל צינת הלילה. המארח הוליך אותו אל סיעת גברים שישבו במעגל מסביב למדורה. נחום השתדל שלא להפסיק שיחתו עם מורה־הדרך. לא נוח היה להתיצב מחריש וללא עיסוק אל מול בני־גילו אלה, שעורם חלק וכהה וברק עיניהם מאופק. המחשבה שעם לילה הם יבואו אל אשה באוהל, עוררה בו משום מה חולשת־דעת. ייסר עצמו ולא ידע מדוע.

אחד היושבים חזר ואחז ברבּאַבּה, כלי־נגינה מעור צבי, שמיתר אחד מתוח לארכו. לא הביטו יותר בנחום. אוחז הרבאבה החל שר ומלוֶה, מסלסל מנגינה חוזרת ונשנית. ברגע שהפסיק קמו הכל, אחזו זה בידו של זה, ניתרו ניתורים במקום. נחום דימה לעצמו שהנה יפרצו בריקוד סוער, אבל הם נשתהו עוד ועוד, דומה ניתוריהם אינם יודעים לֵאוּת ושעמום. עד שבמפתיע נשמע קול־גבר עמוק:

– מה אספר לכם על יופיה?

– ספר, ספר על יופיה, – ענו לו במקהלה.

– שערותיה שחורות ככנף העורב.

– ככנף העורב.

– עיניה רכות כעיני אילה.

– כעיני אילה.

– שפתותיה כיָפה באלמוגים.

– כיָפה באלמוגים.

– שיניה אבן־יקר ומרגלית.

– אבן־יקר ומרגלית.

– לֶחיה תפוח דמשק.

– תפוח דמשק.

– צוארה כצואר סוסה אצילה.

– כצואר סוסה אצילה.

– שדיה כשני רימונים.

– כשני רימונים.

הקולות נתרוחוּ, נתלהטו. הרגלים חדלו לנתר ורקעו תקיפוֹת, חזקות.

שתי נשים הופיעו מתוך האפילה וקרבו למדורה אגב ריקוד. שמלותיהן השחורות נוגעות בקרקע, תלויות דרך חירות על גופותיהן הרפים. מקלות בידיהן והן מנופפות בהם לקצב הרבאבה.

גבר עם חרב שלופה ניצב בין שורת הגברים הרוקעים והנשים המרקדות. הושלך הס. רק המדורה הטילה נפצוצים אל תוך הציפיה הדרוכה.

והנה נעקרה שורת הגברים ממקומה, מתחה עצמה בחצי־גורן, הראשים קדימה, תנועות בטן מודגשות. הנשים נסוֹגוּ, מעמידות פני בהלה ואינן פוסקות לרקוד. שורת הגברים רגעה, שבה למקומה, נתישרה. שוב קירטעו הנשים אל האש, שוב נסוגו, עד שפרצה שאגה מפי הרוקדים, זעקה ממושכת, רמה. שוב זינקו, כל אחד מבקש להיות קרוב יותר לרוקדות, לנגוע בהן. בעל החרב ניצב מקפיד על משמרתו. הרֶוח בין הגברים והנשים לא נשתנה יותר. נסוגות הרוקדות – מתקדמים הרוקדים. נסוגים הגברים – קרבות הנשים ומנופפות במקלותיהן. הגברים יללו, יבבו. הידים ניתקו, לא היתה עוד שורה רוקדת אלא יצורים אחוזי־דיבוק, גחים ונסוגים.

הנשים נבלעו בתוך הלילה. לאים, מרושלים, נתפזרו הרוקדים אל אוהליהם.

המשכּבים הוּכנוּ בשׁיג – שקַים של גמלים ועבּאיוֹת פרושות עליהם. שאגות הגברים שבו להדהד באזניו של נחום. האם חזרו שם לריקודים? אמנות מוזרה, הרבּאַבּה המוֹנוֹטוֹנית והריקוד הזה. אבנר שלח מאיטליה צילומים של ציור בוּשמֶני. כמה הפליאו לצייר חיות ובני־אדם! אריה מתפעל מיופיו של הגמל, בעיניו הוא היפה ביצורים. מדוע אין מוצאים ציורי גמלים על כדיהם של הבדויים?.. עואד ישב לצידו. כנראה נטל על עצמו תפקיד של שומר־ראש, ומחכה לו עד שיירדם. אילו אריה כאן, ודאי היה אומר לעוּאד: שכב לישון. אריה רך מדי, סוחב לחם מן המטבח וכשאין רואים מחלק אותו בין בדויים עוברי דרך. איזו בעיה מבעיות העולם אפשר לפתור בדרך כזו?.. בניו של שיך סלאמה מתחנכים באנגליה. הם יביאו משם בוז לילידים, בני עמם. ילמדו לנצלם ביתר יעילוּת. יעשו פומבי בבירות עולם לכּפיוֹתיהם האֶכּסוֹטיוֹת. יעלו בחכּתם מבטי הערצה של כמה גבירות סנטימנטליות. גם שנאה ליהודים יביאו אתם. אסור להיראות חלשים בעיניהם. רק לחזק מצייתים, ובידו הברירה לנצל ציות זה לרע או לטוב. מעניין מה יאמר חג' ראשד כאשר חבורה חדשה תעלה על אדמות התמילֶה. יתפוצץ ודאי. שיתפוצץ…

עואד קם, הוֹריד את העבאיה מעל יצועו ובא לכסות את נחום. אחר גירש את העזים שהסתובבו כבתוך שלהן ושכב לישון.

הלילה נתרוקן מכל צליל. יש לערוך את תכנית יום המחר, חשב נחום. השכם בבוקר יצאו למצפה אַל־גבול. מוטב להשאיר שם את עוּאַד. מאַל־גבול ירכב יחד עם צבי אל גוש אדמות התמילֶה. יחפשו שם גבעה שיש לה קשר־עין עם אחת הטירות. יסמנו מקום למחנה. מעניין אם קמתי התקדם בענין קניית האדמות המפרידות בין אילתה והתמילה… מיד כאשר יחזור מן הסיור יכתוב מכתב לחוָה. חופש נפלא היה החופש האחרון. שלוש שנים עברו מאז פגישתם הראשונה ונדמה רק עכשיו הגיעו להבנה כזאת.

בעד פתח האוהל רגעה ערבה שטופת כסף. שעת הטל הגיעה. אגלים נטפו מיריעות האוהל. ידע שהם יורדים בשעה זו על כל המרחב כולו. עז באה והטילה מימיה ליד יצועו. לא רגז. כיסה עצמו יפה בעבּאיה ונרדם.

עם שחר יצאו אל טירת אַל־גבול. מקץ שלוש שעות רכיבה נתגלה להם הבנין הלבן. אַל־גבול ניפנפה לקראתם בכבסיה המתיבשים על חבל, והפיצה ריחה של אילתה.


י    🔗

בהילוּכם לעבר חורבות סבייטה היה משהו מהילוכו של חולה חרד לגורלו, הנמשך אל רופאו הישיש והמרגיע. היה בוקר סתוי צלול שלאחר גשם. ההרים באופק הרחוק, גוני הקרקע, ערוצי הואַדיוֹת – הכל נראה קרוב יותר וברור יותר, כאילו הדיח הגשם איזה מעטה שהיה פרוש על המדבר. נוף עוּבּרי, אמרה חנה בלבה, טרם־נוף, כאילו הכל זונח בעצם הלישה. הגבעות המעוגלות, אותן גבעות שמסביב לאילתה, כאן שלטו בהן צבעים אחרים. אוֹפֶר הלֶס נצטבר בשקעים בלבד והמרחב עצמו היה חוּם, פרוץ פה ושם בלובן סלעי הגיר, חוּם מוּכר לחנה משדות העמק שלרגלי הגלבוע.

– כאן, כנראה, אדמה טובה, – אמרה אל מנשקה.

צחק, נטו מהכביש וקרבו יותר אל הצבע השחום. המישור כולו היה זרוע אבנים קטנטנות, חומות – משטח של חצץ שומם לחלוטין.

– הלוֹבן זהו גבס או גיר, – אמר מנשקה, – החום, שם, מישורי חַמאַדה. לֶס מעט בשקעים. אין כאן אדמה ראויה לעיבוד.

קוים ברורים של מגדלים וחומות נצטיירו באופק התלים. יד ביד טיפסו לעלות, שותקים שתיקה של הבא לבית־העלמין. שדה חורבות גדול קלט אותם לתוכו.

– ממש עיר, – אמרה חנה לבסוף.

רחובות שנשתמרו, צרים ומפותלים. מלבני בתים. קשתות תומכות תקרות. תעלות חצובות באבן לאורך הרחובות. בורות לשמירת מי גשמים.

– מנשקה, יש בהם מים, בחיי!

כנסיות. אחת, שתים, שלוש. קיר־מזרח עם שלושה אפסיסים. רצפת פסיפס. אגן־טבילה חצוב באבן. פרסקות, כתובות, שעון־שמש. רובדי־שיש בתחתית הקירות, שרידי עמודים. הגיון נפלא בניצול שיפועי הרחובות! תעלות חצובות לאורך קירות הבתים, מוליכות לבורות מים ולבריכות פוֹליגוֹנאַליות שבמרכז העיר.

מנשקה רץ מחצר אל חצר, מבור אחד למשנהו. צחק, צעק להד שיענה. תקף אותו בולמוס הספירה. מאה, מאה ועשרים חצרות, יותר, הרבה יותר. שלוש כנסיות, כלומר כמרים ובתי נזירים, כנסיות מלאות מתפללים. שלוש כנסיות, אלפי אנשים, ילדים, בתי־אולפנה, המון שוקק. הלכו כאן, ברחוב הזה הלכו, דיברו, התלוצצו, ברחוב הזה צחקו!

חנה רצה בעקבותיו. קירטעו בין העיים, זחלו לתוך כוכים, חיטטו בין גלי אבנים. רבבות אבנים! אבני גזית, מהן אבני משכית מקושטות תבליטים. לוחות אבן תלושות מרצפות ותקרות. אבני מדרכה. במורד הגבעה אבני־מחסום למים. אבנים במקום ברזל, במקום עץ – במוֹת למדע האבן.

בשקיקות של צמא ספגו את עדות החורבות. בנגב חיו בני־אדם, רבבות בני־אדם! עבדו, עיבדו אדמות, אכלו מפרי יבולם, אהבו, צחקו, רבו, שנאו, חשקו, מתו, חרשו וזרעו, סתתו אבנים, בנו קירות – אבות ובנים, נכדים, נינים, משחו מושלים, צעדו אל כמרים לוידוי, טבלו ילדיהם, ציפו לגשם, התפללו לגשם.

היו מוכנים לעקור את האבנים ממקומן, לחפש תחתן את האישור, את כתב־ההרשאה לעתידם שלהם. פסוקי התנ"ך על הנגב – רחוקים, מעורפלים, וסבייטה ממשית, מוחשית, ובממשותה ממחישה את הפסוקים ההם, השוֹכנים מחוץ לתחומי הוַדאַי, המוּכח.

עד שאפסו כוחותיו של מנשקה ונזכר:

– עיפה?

צחקה אליו, אל שובו מעולמות רחוקים.

– ודאי.

עמדו בחדר צר, ללא תקרה, חבוי בצלעה של הכנסיה הצפונית, הגדולה מכולן, מבטם באגן־טבילה ששמר על שלמות כל זויותיו ומדרגותיו זה למעלה מאלף חמש מאות שנים. כורסת אבן, ששימשה ודאי את הכומר העוסק בטכס הטבילה, היתה צמודה לאגן.

חנה ניסתה לשבת בכורסה, אלא שמיד עקרה ממקומה, כמו דחפו אותה משם רוחות רעות. ירדה לרצפת השיש ונשענה אל קיר. סגורה בין חומות וגלי אבנים ראתה רק פיסת שמים מרובעת.

מנשקה עדיין לא נרגע. שוב נכנס לכנסיה. מדד את רצפתה המרוּוחת, מנה את שרידי העמודים הסדורים בשורות מקבילות. רוּדי טוען שבסבייטה חיו עשרת אלפים איש. מגזים או לא, מה חשוב. ואם רק שמונה אלפים? עיר בת שלוש כנסיות! עמד במרכזה של הכנסיה וביקש להתאים את המראֶה לידיעותיו. לסדר במוחו את התקופות. עיר נבטית. שבט ממוצא ערבי. בראשיתה תחנה בדרכי מסחר בין אילת, אל־עריש ועזה. תור הפריחה בימי ביזאַנט. אורחא דחלוצא – כן, זו הבעיה: ממה חיו אלה? עיר שהיא תחנה בדרך? סבייטה עם שלוש כנסיותיה רק תחנה בדרך? ושרידי הסכרים באיזור כולו? במורדות הגבעה ברורים עד היום גלי־האבנים הסדורים שורות־שורות. משענות לגפנים? צוברי טל? הסטוֹריוֹנים מספרים על שש ערים גדולות באיזור הזה, על עיירות, מבצרים; קובעים בוַדאות שרבבות בני־אדם חיו במרחב הזה, שאין בו עכשיו אלא חורבות, וגמלים נדירים המטילים גלליהם בין העיים. הכל גוע.

– הכל גוע. מדוע גוע? – חזר אל חנה, אל קול חי שאפשר לצפות ממנו למענה.

– המזרח כולו גוע. באזורי המים והגשם אפשר לחיות חיים עלובים בכל התנאים, גם בלי בריכות אגירה. כאן פירושו מות, – דיברה חנה כמי שקורא בספר, מבטה קפוא באגן־הטבילה.

התבונן בה. הפתיעה אותו. עיניה היו גדולות וכמעט שחורות מחמת הצל. ביקש לגשת אליה, אבל נשאר תקוע במקומו.

– בהשואה עם הצפון חיו כאן תמיד חיי עוני, – אמר.

נזכרה: הילדים יקללו אתכם כי הבאתם אותם למדבר זה. צחקה לו אז, לאותו מבקר. כך אמרו ודאי גם לאביה כשעזב את ביצות פינסק ועלה לארץ האוכלת יושביה. איך להסביר לאנשים שאילתה היא מקום פחות נידח מאשר השכונה ליד המושבה, שם גדלה? לא יבינו.

מנשקה נתקרב. לא הביט בה. ינשק אותה? ירד אל רצפת האבן והניח ראשו על ברכיה. לא השמיע הגה. אילו אבנר במקומו… שוב ושוב אותם הרהורים. זה לא יהיה יותר. ואולי גם טוב ככה, לא להיות תמיד במאבק אתו ועם עצמה, תמיד על איזה משמר, תמיד חוששת: אם ישבו עכשיו שוב יתחיל הכל. ואחר כך להישאר שוב עם טעמם התפל של דברים שכמעט ונתרחשו, עם גופה שרוצה ומפחד לדעת את פירושו, עם הלגלוג כלפי עצמה, בפעם האלף: בדיוק כמו הסבתא, קודם חוּפה ורק אחר כך… וכיון ש“אחר־כך”, הרי הכל נהיר כביכול ושוב אין פחד ואפשר להמשיך בקשר של שתיקה על כל אשר אין נוהגים לדבר בו… אלא שהיתה גם שמינית אכזבה בשקט זה עכשיו. עם אבנר היה הכל תמיד תוסס, מלא ענין. היה מדבר, מנשק לה, נאבק עמה, גאה, מלעיג ומפייס ומתנשא, גאה תמיד. למען האמת, אבנר הוא שהוציא אותה מקפאוֹן השכונה. לפני בואו היתה חבורת בנות שרובן חלמו על המורה לטבע, הסתודדו כשלחייהן לוהטות, שוחחו על ריעוּת, התודוּ זו בפני זו וכל אחת שמרה על סודה הכמוס. היו חולצות רקומות וחצאיות כחולות, בעיות נפש ומועדון סגור על פי רוב. הפחד לאבד את אבנר, הרצון להיות מעניינת בעיניו, הם שדחפו אותה ללמוד, לקרוא עד אפס מחשבה, לעלות, לעלות… ומה עלה בידה?

הרכינה ראשה מעל פניו של מנשקה. הוא פקח עיניו, הביט בה, אחר כך בשמים, חייך. היו לו שתי גומות בלחייו. הנקודות האדומות שמתחת לעורו נראו מקרוב ברורות מאד. זגוגיות המשקפים הגדילו את עיניו החומות והבהירות.

– חנה, זה טוב לשכב כך ולשתוק, לשתוק בשנַים.

צחקה חרש. המשפט הסב לה הנאה, אבל עורר בה גם משהו מקוצר־רוח. כן, זה מחייב אותה להמשיך ולשתוק, להישאר עם עצמה.

דבר לא עלה בידה. אבנר נשלח לתפקיד מסוים בהגנה. רכש לעצמו עמדה בחוגי המחתרת. חדל לחפש פגישות אתה. נהג בה כבוד, ואת מקומו מצא אצל בנות אחרות. היתה מתביישת בפני עצמה בהעלותה בזכרונה אותם ימים. כמה עמלה כדי לתקן, להציל. הלא לשם כך עזבה את הבית ונצטרפה לקבוצה. אבל אבנר כבר היה רחוק ממנה. אחר כך נתגייס לבריגדה.

למה היא שוב מהססת? מקומה כאן, ליד מנשקה. בטחון לידו. ולא לשאול יותר.

– מנשקה?

– כן?

– אתה יודע, לא תמיד טוב לשתוק, – הד משוּנה היה לקולה בין שרידי החומות ואגן־הטבילה, – כי יש דברים שאולי חבל לעבור עליהם בשתיקה, לאבד אותם בשתיקה… למשל מה שהרגשנו כאן, מה שנתנו לנו החורבות. מעטים הרגעים האלה, וכשהם באים יש רצון לדבר על החיים, על העתיד.

נתכופפה יותר. התפללה שימצא את התנועה הנכונה, את מלת־הקסם, את היפה, השלם.

חיבק אותה. כבד־תנועה ומתפעל חיפש את גופה.

קפאה פתאם.

– לא, לא.

הסמיק. ידיו נשארו על ברכיה ללא פירוש.

– בואי, נלך, – גימגם.

כל הגה נוסף היה מעל לכוחו.

יא    🔗

נחמן טיפס במדרגות, שתים־שתים. בפרוזדור הארוך לא היו ספסלי־המתנה. יום עכור נשפך דרך חלון יחיד שבקצהו והאיר שורת דלתות אטומות. הפגישה נקבעה לשתים־עשרה ורבע. משמע עוד שבע דקות. ניגש לחלון והביט החוצה. הגשם המצליף טיאטא את האנשים לצידי הבתים. חנות לעגלות־ילדים שממול היתה ריקה מלקוחות. שתי עגלות לבנות עמדו אדישות בחלון הראוה, בלי שמץ של חן שירמוז על מטענן העתיד. המוכרת הצעירה, שעוּנה אל דלת הזכוכית, התבוננה בעינַים עגומות בסגריר שבחוץ, כמו השלימה מכבר שאין תקנה ליגון החיים.

שומרוני אינו מניח בדרך־כלל שימתינו לו. נחמן היה שבע־רצון שהפגישה הפעם תהיה חטופה, רגעים ספורים, הודעה, וזהו.

הדלת נפתחה ונסגרה מעל לקרע של ויכוח. שומרוני מיהר אליו. ראש ארי ישוב על גוף גוצי, חסון. עינים שקועות עמוק, בהירות עד כדי סנווּר, שלא איבדו בתוך גודש המאורעות את הכשרון לזכור פרצופים.

– זה אתה, אהא, הפעולה בוטלה.

מבט חד, בוחן ומצוֶה, ועם זאת מרמז על חבֵרוּת– כלומר: דעתי ידועה לך, אלא שבניגוד לה הוחלט מה שהוחלט. נעימת הקול לא הותירה מקום לכל תשובה, רק: טוֹב ושלום.

נחמן יצא לרחוב והפקיר עצמו לגשם. דמותו הגדולה, המתנדנדת פנים ואחור אגב הילוך, עוררה שימת־לב. היה רגיל בכך. שוב ביטלו את הפעולה. המחלקה מתוחה לקראתה כמו אינני יודע מה. כיצד מצליח שומרוני לשמור על עצביו למען משחק חתול־ועכבר עם האנגלים? הלא אינם יותר שלטון מיושב בדעתו, אלא מטרוניתא הִסטֶרית. מה, שוב לנאום על הבלגה ומשמעת לאומית? המחלקה תסתדר כמה ימים גם בלי המם־מם שלה. באילתה ודאי אין גשם.

שמי אילתה היו בהירים. רוח משכה אחריה שובל של אבק מעל שדות חרושים. נחמן צעד בצעדיו הארוכים אל פתח החומה. איזה שקט! בעיר מהומה כזאת וכאן טירה מימי הבינַים.

אהרנצ’יק ראה אותו מן החלקה המרוחקת של המטע.

– הי, שלום, – נזדעק, – שמענו שאתה עושה גדולות ונצורות. בכמה מדליוֹת עיטרו אותך כבר?

הקול נשמע חד וגוע ללא הד במרחב האילם. כזוהי איפוא קבלת־הפנים. הלגלוג הסלחני הזה. מה יש? חוץ מאילתה הכל כבר פסולת וטינופת? איך זה ששכח את קנאותם זו, המרגיזה?

החומה והבתים שבתוכה הלבינו לֵאים בשמש הצהרים. נפש חיה לא נראתה. רק עלעוֹל חולף היה מֵפר מדי פעם את השלוה. אפלולית עמדה בחדר־האוכל, זבובים וקטורת של טיגון. רותי היתה כפופה מעל למחבת. מכנסים קצרים, רגלים פשוקות, נעלים גבוהות, רטובות; על ירך ימין כתם של פיח.

עמד בפתח המטבח.

– נחמן!

באה ונלפתה עליו. נדף ממנה ריח זיעה ואותה חמיצות של הדחת כלים.

– שם הבצל נשרף לָך.

– אוֹי, כן. תיכף ארוחת־צהרים ואני גומרת את העבודה… נו, אמור משהו, נחמן. איך באת?

התחילו מתקבצים לארוחה. מנשקה נכנס עם דב. זרקו אליו: שלום, מה נשמע, בוֹא שֵׁב. ישבו לצידו ובלי לחכות לתשובה המשיכו בענין הקטטה עם אבו־סאמרה. נחמן נטל פרוסת לחם, טרד חבורת זבובים שעטו עליו, לעס והביט אל התקרה. הנה כך מקבלים אותך. אילו היה חופר בור לבית־שימוש באילתה היה אחד מהם, אבל אם הוא חופר סליק לנשק בסביבות העיר אז איננו שייך לענין. איזו צרות־לב, איזו צרות־אופק! הרי כמוהם הוא מסוּר ככלב לאותו ענין עצמו. קדח במבטו בתקרה, כאילו ביקש למצוא שם את פשר הדבר. הרי יש איזה הסבר פשוט, מאיר באור נכון, הנה הוא בקצה לשונו, הנה ידבר אל מנשקה, יסביר לו. כעסו גבר והלך. נזכר במעשיה שאמו נהגה לספר – מה פתאם נזכר בה? – מעשה בגוֹיה אַחַת מפלוֹצק שהיתה עולה לרגל אל הבתולה הקדושה של סקֶמפנה; אמרו לה: כל הגליל עולה אל הבתולה של פלוֹצק, למה אַת דוקא אל סקֶמפנה? והיא: הבתולה מפלוֹצק היא כקליפת־השוּם לעומת זאת מסקמפנה, הגם לזאת שבפלוֹצק ייקרא בתולה?

– למה אתה מחייך, נחמן?.. עושים חיים, מה, מם־מם? – דב טפח על שכמו.

חנה נכנסה, ראתה אותו, רצה למטבח:

– רותי, תסתלקי מכאן, מהר, – הוציאה מידה את התרוד.

רותי באה לסעוד עם כולם. ישבה מול נחמן, בין מנשקה לשרגא. חנה הגישה לשולחן.

– מה אתה שואל אותו? – אמר מאיר’קה, – אינך רואה איך בחור זה שמן?

– גם לך לא חסר, – זרק נחמן, כדי לומר משהו. מה הלגלוג הזה? מה הוא כאן, שעיר לעזאזל?

– אבל אתה יודע, נחמן, – שרגא חיבק את רותי, – אם מִפעלוֹתיך לא יירשמו בהסטוֹריה, פעלה של רותי, כאן, באילתה, ודאי וּודאי שיירשם בהסטוריה.

רותי צחקה.

נחמן סחט חיוך משרירי לחייו. היא נהנית כל כך? נתעטף בשתיקה. גמרו לאכול. צעדו אל חדרה. התבונן בה במבט בקרני. זה נכון שאשה צריכה לדאוג למראיה גם בשעות עבודתה. צריך שיהיה לה חוּש לזה, וקצת רצון טוב. על כל פנים יכלה להתרחץ לפני שנכנסה לחדר־האוכל. האבק והשמש, הקמטים האלה על המצח…

שתי מיטות מכוסות שמיכות אפורות. ארון־קרשים עם וילון רקום. כיסא אחד ועליו איזה פרט ורוד של לבני נשים. מעל למיטות שתי תמונות שווֹת־מידה. שולחן מכוסה מפה צהבהבת. צנצנת ריקה. נחמן ישב על המיטה.

– אתה יודע, – חייכה אליו, – אקפוץ למקלחת, אשתדל למהר. תנוח בינתים, – וכבר היתה אוספת כלי־רחצה, מגבת, שׂמלה.

ביקש לומר לה: טוב, בסדר, אבל השמיע:

– לא, אני תיכף נוסע.

המלים צילצלו מוזרות גם באזניו. רותי קפאה ליד הארון, שקית ומגבת בידיה.

– אתה… באת רק לרגע? מדוע לא אמרת לי?

– אז לא אמרתי. מה זה חשוב.

קרבה אליו. עמדה לפניו.

– נחמן, אתה כועס על משהו?

– כועס? לא. באתי לראות איך את מרגישה. נוכחתי לדעת שאת מרגישה מצוּין, גיבורה בנגב. אני שמח מאד, – דיבר וכבר האמין אמונה שלמה במלים היוצאות מפיו ובצדקת כעסו. שתישאר לה כאן, שתלגלג יחד עם כולם.

רותי קלטה את נעימת העלבון שבקולו.

– זה שצחקתי כאשר שרגא אמר?.. אבל הוא לא התכוֵן להעליב אותך. אתה לא מכיר את שרגא? חשב שיהיה לך נעים אם יגיד ככה. ושטות כזאת, בגלל זה אתה רוצה ללכת, ככה, סתם?.. נחמן! הלא אנחנו לא ילדים…

שֶׁרק לא תתחיל לבכות.

– אל תשימי לב. זה יעבור. אכתוב. חוץ מזה אין לי זמן. את מכירה אותי, לא? נו, שלום… שלום, רותי.

צנחה למיטה. הנה עכשיו תתחיל לבכות, או לצחוק. הנה עכשיו תעשה משהו… לא עשתה כלום. הוא הלך. לא זעה. והיא בחרה בשמלה המתכפתרת, זו שקל לפשוט. שמחה שיהיה להם חדר עד לערב, ושיש לה עוד טיפת מי־קולון… צחקה. אפילו לא ראה אותה לבושה, רחוצה, סרוקה. לא שאל לשלומה. זה הקל על הדמעות. אבל הן אזלו מהר. רבונו של עולם, הרי לא תשכב כך עד הערב, עד שחנה תבוא… לאן תלך? למקלחת? לא, תצא לשדות. מה יחשבו מנשקה, דב, שרגא? ממילא יֵדעו. ראו ודאי שכבר הלך, בלי שתלוֵה אותו, יכירו בפניה.

פסעה לעבר החולות. השדות החרושים נתבלטו יותר בקוי תלמיהם מאשר בגונם. היו אפרפרים ויבשים כמו השממה שמסביבם. הסתיו הותיר פה ושם איים ירוקים־משחירים – שיחי־פרקרק בודדים, המתפוררים עם נגיעה. באויר עמד טעם של סוּפה קרבה.

ההליכה הרגיעה אותה. תיגש עד למטע הנסיוני שמעבר לגבעה הסמוכה ותחזור.

אריה ושני נערים בדוּיים ישבו בין שורות השתילים הזעירים. צלילי שירה מונוטונית הגיעו לאזניה. ירדה אליהם בארשת של מטייל ללא מטרה. השירה נפסקה.

– רוצה להצטרף לחבורה שלנו?

אריה היה חבוש כֶּפיה לבנה, והמחברת הנצחית בידו. ישבה. הנערים לא נפחדו למראיה. אריה ודאי כבר ביית אותם קמעה. האחד היה שחור ככושי וילד עדיין. השני ישב מאובן, חושף שינים גדולות ולבנות להתמיה. קשה היה לשאת את ריח הצאן והמדורה הנודף מכתנותיהם הארוכות, החגורות חבלים.

– יש לי עכשיו עבודה טובה, שומר שדות, – דיבר אריה, כמתנצל בפני בגדי־העבודה שלה, – לומדים יותר מאשר עובדים. השנַים האלה הם רועים. נחמדים נורא.

תלה בה מבט מהצד. ראה את נחמן בא והולך. משמע לא נשאר ללון. והיא כמה חיכתה לו, ואיך חיכתה לו. אילו יכול לעשות משהו למענה, שלא תהיינה לה עינים עצובות כל כך.

– אתה רושם ומתרגם את שיריהם?

– כן. אינני יודע אם זה שוֶה משהו, כלומר התרגומים שלי. אבל זה משעשע. בעצם לא משעשע, מושך נורא. חכי, שמעי, – רעיון עלה במוחו, – אתמול תרגמתי את זה. נדמה לי שהשיר יפה, במקורו ודאי.

יש אשה כנחש פתלתל ומסוכן,

פי מאה ממנו אֶרס שיניה.

יש אשה כגן נובל, לא הובן,

כארץ ציה לא תחָיה בעליה.

יש אשה ככלב שמן, נבחן,

בין רע לרע תפריד בתככיה.

יש אשה ככלב מופקר, נבחן,

על כל הלך תנבח, על שכניה.

אשה יש השׂמה בפוך עיניה,

ואין יודע: בעוּלה או גרושה…

שר בקול פשוט ונעים, מדגיש את הע' ואת הח'. הרועים חייכו ללחן המוּכר, המשובש במלים הזרות.

ויש אשה זכה כבאֵר,

כל יצור ישתה ממנה וצלולה תישאר…

רותי נתקשתה להקשיב. ואולי באמת זה לא כלום, מה שקרה היום עם נחמן? נחמן רגזן, מתפרץ. גם על כך היא אוהבת אותו. פעם כבר תקף אותו משהו מעין זה. אלא שאז נתרחש הדבר במושבה, פשוט הלך לו ממנה. ידעה לאן הלך ובאה אחריו. וכאן מה? תרוץ אחריו אל הכביש? לא תשיג אותו. כמה זמן יעבור עד שיגיע מכתב? ואולי זהו הסוף? מה תעשה כאן בלעדיו? תוסיף לטגן חצילים בערבה? תשב עם אריה ועם רועים אלה?

אריה גמר לשיר. המלים: כל יצור ישתה ממנה וצלולה תישאר, נראו לו פתאם שלא במקומן, עלולות להתפרש על ידי רותי שלא כהלכה. מיהר לטשטש אותן:

– ויש אומרים, אפילו אצלנו, שאין להם שירה. מה את חושבת?

– תשיר עוד, – השיבה לו אמירה של סתם.

היה אסיר־תודה לה על התענינותה.

– ושיר זה הגיע אלי מרועים אלה:

הוֹי הבאֵר הרבי טוּבך,

מחר אבקש זולתך.

לא כיזבו, הבאר, מימיך,

בכרוֹת ירדו אליך.

הרבי טובך, הוֹי בארי,

שׂאי תודה, הוֹי בארי.

עת ינהרו עז ושׂה,

חלובותיך הרועה.

רועה עזים

מחצץ בין משאבים.

הרבי טובך, הוֹי בארי,

שׂאי תודה, הוֹי בארי…

השיר שטף, פרץ את נעימתו החדגונית. האהבה למלה: באר, נישאה בין השתילים הננסיים.


יב    🔗

– זהו נצחונו של הדרי, – אמר קמתי והעביר מבטו על פני מלוָיו.

עמדו ליד המגדל, שהגן עליהם מפני הרוח הגוברת. אנשי אילתה שבו ואישרו שאמנם זקוף־קומה הוא קמתי, שיש משהו צעיר בשפמו המשתפל לעברי פיו, שעיניו הממושקפות ערניות, ושאיזו יראת־כבוד אוֹפפת אותו תמיד.

הדרי עמד כמו במתכון בריחוק מה.

לפניהם נשתרע שדה־נגרין רחב־ידים, עד לגבעות שמנגד, כולו מעשה תשבץ, קוים וזויות, כלוח־שח אדיר הנח לרגלי שׂחקנוֹ היחיד, הוא המגדל הכבד והדומם. הגשם שפקד את אילתה לפני יוֹמַים נכלא בין דפנות המשבצות, החליק על פני הקרקע שנתכסתה קרום, ונפל למלכודת הצלחות העגולות. המים ניגרו אל השתילים הזעירים, כיסו אותם ושיבצו בשׂדה מראות שטוחות־עגולות, בהן נשתקפו מזה יוֹמַים שמים תכולים.

– ניסע.

קמתי הוא שתחם את השתיקה ונעקר ממקומו בתנועה של אדם שקשה עליו הפרידה.

הדרי נשתהה עדיין. לא נמנה עם אלה שחוגגים נצחונות בקול דממה דקה. היה מריץ את דב ואת ראובנצ’יק הלוך ורצוא, מקפיץ את בלוריתו ומתקתק במצלמתו.

– הצילומים יופיעו בלוח־השנה המצוּיר וישמשו מסמרי תעמולה – דיבר שרגא אל דוּבּה שכישכשה בזנבה, צמאה ללטיפותיו ובעיקר לציפרניו המגרדות את ערפה, – “שדה נגרין באור השקיעה”. ב“העולם” יתפרסם מאמר על נסיונותיו הנועזים של האגרונום הדרי. מי עוד קורא בימינו את “העולם”? אין אנו אוהבים את הדרי, נכון, דוּבּה? אַל תספרי לי מעשיות, גם את אינך אוהבת אותו, שאם לא כן, במטותא ממך, למה היבבוֹת האלה כשרק מופיעה המכונית שלו, מה? אומר לך את האמת, הוא משקיע כאן הרבה מרץ, אבל הוא אינו משלנו, ירדת לסוף דעתי? מה? קראת את חמישים הכרכים של הורודצקי על החסידוּת? גם אני לא, רק דיפדפתי. אבל נדמה לי שהדרי בינינו כמוהו כמתנגד בין חסידים. כאן אצלנו נחוצה התמצית ההיא, ההתלהבות הקנאית, הקרבה בין הרבי וחסידיו, בנת? מה את מעמידה פני עגל? בינתך נסתתרה כמו אצל כולם. בקטנותך, כשהלעטתי אותך חלב, אמרתי בלבי שיצא ממך בן־אדם, ואת כלום, ממש ככל הזאטוטים: כאשר הם קטנים הריהם נחמדים אַי־אַי, וכאשר הם גדלים ומתבגרים אז וַי־וַי.

הדרך החתוכה ערוצים טילטלה את מכוניתו של קמתי. האדמה הרוּויה גשם לא העלתה אבק. בדוי צעד בשביל, משתהה מפעם לפעם, מפנה ראשו ומביט במים העומדים בצלחות.

זהו נצחונו של הדרי, אמר קמתי. אבל זהו רק צד אחד של המטבע. טוב שמוצאים לעתים פגם גם בדברי קמתי, זה מוריד אותו מן האולימפוס ועושה אותו בשר־ודם, כמוני כמוך. יהודי חכם, קמתי, מסור בלב ונפש. איך מכנים כאלה? ברגע של התרוממות־רוח אומרים: בנאי, מתכנן. ויש רגעים שרוצים לגשת אליו, ללחוץ ידו ולומר, פשוט: אתה אינך מוסדות ומנהיגים, אתה משלנו. קמתי עשוי להבין מחמאה ממין זה… שדה־נגרין אינו רק נצחונו של הדרי. למעשה אין זה אלא צעד ראשון קדימה. משמע, להתפרנס מזה עדיין אי אפשר, אבל יש כאן כבר משהו ממשי, נראה לעין. ממה זה התחיל, בעצם? ראו שאדמת הלס מתכסה קרום מיד עם טיפות הגשם הראשונות והמים אינם נספגים אלא בורחים אל המקומות הנמוכים. אחר כך ראו שהבדויים זורעים רק בשקעים, לנצל את המים הניגרים מן הגבעות. נו, ומַרטין שהציע חריש בפסים מעובדים וצרים, אשר יקלטו את מי הפסים הרחבים, הלא־חרושים. מרטין הטוב! זה היה לפני שבועים, אותו יום של גשם שלעג לרעיונו. המים, במקום להיקווֹת בתלמים הפתוחים, פתחו להם ערוצים משלהם, הפכו את הקערה על פיה, ציפצפו על התלמים, פרצו דוקא לרחבם, פיזזו על השטח להנאתם, לשרירות לבם. מרטין קילל, שפך את כל ה“יוֹבּים” המגוּרמנים שלו, ולא נתפס לדכאון. אתם אומרים שיש לי ראש, אבטיח יש לי ולא ראש! מה זה, הרי בעצמי אמרתי שמישור איננו שולחן! הרעיון הוא רעיון, אלא שדרכי הביצוע, קינדערלעך, מפוקפקים. נדמה לך שהנה־הנה תפסת את הגשם בזנבו… ואז היה הגשם עלוב, כמה טיפות בסך הכל. שרעיון החריש־בפסים של מַרטין נכשל – ידעו כולם, אבל את יעילותו של שׂדה־נגרין עוד אי אפשר היה לבחון, פחות מדי גשם היה. כן, עכשיו כבר יודעים. דפנות המשבצות עמדו, עמדו בכבוד! הכריחו מאה ושישים מטרים מרובעים לשלח מימיהם אל צלחת אחת, אל שתיל אחד. פשוט מאד. פשוט עד כדי להתמיה. למה לא עלה על הדעת כבר לפני שנה? ככה זה, כל רעיון שאתה מצליח להביא לידי מימוש נראה פשוט להפליא… משמע שאפשר יהיה להפוך שטחי לֶס עצומים למטעים. ודאי, יש עוד ענין עם רנטביליוּת, התאמת זנים. דב וראובנצ’יק יצטרכו עוד מאות ימים לכתת רגליהם בין שטחי מטע נסיוניים, נסיוניים, נסיוניים… מעניין אם הדרי שם לב איך צועד דב יום־יום לעבודה. קמתי ודאי ששׂם לבו לכך, אף על פי שאמר: זהו נצחונו של הדרי. דב יצעד כך חמש שנים עד שהזיתים, או התאנים דוקא, יתחילו להניב פרי.

– דובה, אולי את יודעת מה יהיה כאן בעוד חמש שנים, מה?



 

פרק שלישי: מיומנו של שרגא    🔗

מרץ 1939

חבוב, האומנם הועלית גם אתה בחכה יחד עם כל דגי הרקק? ˗ הייתי שואל לו תפשתי מין שרגא שכזה המתחיל להשתפך מעל דפי יומן. מעניין היה לערוך סטטיסטיקה כמה מן הבריוֹת המכוּנים ציניקנים שופכים ליבם על גבי נייר אילם. ודאי אינני יחיד.

מי יודע, אולי יהיה מעניין לדפדף מקץ עשר שנים ב“יומן מסחרי” זה, בעל כריכת־בד צהובה ואותיות מוזהבות: 1939. יש בו מקום די והותר להרהורי נפש בודדה במשך עשר שנים. הכתיבה הזאת אפשר שהיא המשך לאותו הרגל של הכנת שיעוּרים, סיכום של מה שלמדת, או הצורך למסור דין וחשבון לאבא על הוצאותיך: כך וכך לקניית ספרים, כך וכך כרטיס לקונצרט. על הסיגריות שקנית ועישנת בבית־ השימוש של בית־הספר ˗ לא סיפרת. השאלה היא אם כאן תספר. הרפתקאות תספק לך המאה העשרים בארץ הקודש כאוַת נפשך.

כפתיחה זה ודאי מספיק.

העולם הגדול צועד לקראת מלחמה.

אפריל 1939

אני מביא לפניך, ״יומן מסחרי 1939״, טנא של התרשמויות בוֹסר. שתים הן המסקנוֹת שהסקתי עד כה:

הראשונה: בקוֹמוּנה שולט בכל חוק המכנסים. אלה שאני מקבל במחסן־הבגדים הם תמיד קצרים בכמה סנטימטרים, בשעה שהמכנסים שמקבל מאיר׳קה ארוכים תמיד בכמה סנטימטרים. חוששני שאצטרך להתאים רגלי לאורך המכנסים, בתקופה הראשונה ודאי שֵׁכן.

השניה: חדר־האוכל הקיבוצי זאת היא הקדרה בה מבשלת המציאות את מיטב תרופותיה כנגד החָליים הרעים שדבקו בה.

קדרה זו, כפי שהיא נראית היום, כדאי להנציחה, כי מיום ליום היא פושטת צורה ולובשת צורה. אין בחדר־אוכל זה שני ספסלים תואמים, ומחר יכניסו לתוכו טלאי של ארון חדש. כרגע הרי זה צריף מוארך, שמונה שולחנות מכוּסים שעוָניוֹת מתפרמות, כוננית צולעת, רדיוֹ צרוד מרוב שימוש ומטפלים, ארון עם שלט: צבע טרי, העשוי תאים תאים למיני עתונים וחוברות; זבובים ורעש.

נַפנה את המצלמה לאחד השולחנות, והרי התמונה:

אין זה פגם בעדשה, זאת היא קרחתו של פיניֶה המשתרעת ושולטת על השולחן. בצילה חוֹסים קוי פניו הרחבים, הממשיכים בלחצם לצדדים, ומרכזים בתוכם חיוך של “עמוד תוֶך” בחֶברה. ברנש זה אין להגדיר את שנותיו. כשראיתיו לראשונה חשבתי: פר הולנדי מ“בעלי הבשר” של פיטר ברויגל. בינתים הוברר שהוא מדנציג, שעל גבי משטחיו הנרחבים מזרח ומערב נשקו. מזה: חסידות ומתנגדים, עברית ומהפכת פועלים פולטת חלוצים קנאים, פרועי בלוֹרית ומחשבה ˗ ומזה: “פאוּסט”, ויורשי מנדלסון מקישים על מנענעי פסנתר ישר קוים ומתבוללים בשעת מעשה.

ברוֹיגל הוא עצום! לא משום שזאת היא דעת הכל, אלא משום שדוד ליד פיניה דמיון של ממש להם לסקיצה “מלחמת הדשן והכחוש”. אלא שאצלנו היו נותנים לתמונה שם אחר: האשכנזים משתלטים על המוסדות, אם כי פניו המוארכים והשחומים של דוד אינם מגלים שום נטיה לערער על שלטון שכנוֹ.

בחופה השני של הקרחת עוגן שקט וצנוע ראשו של אריה. ביטוי מתאים: עוגן. אריה היה מומחה לעגון בארגז סדוק בין אניות בנמל קיִל, להיתפש ולספוג את המכוֹת בעד כל חבורת הילדים הגוֹיים, שהצליחו להתחמק, נהנים הנאה מרובה מההרפתקה ומאריה הנענש בגללם. סיפוריו על ילדות בעיר הנמל מלאים הוּמוֹר מכניע. יש לבחוּר נפש פיוטית ושתי ידים שמאליות. מאוהב בכל שמלה שגבירתה שחרחורת, אידאולוג בתוּל של נשואי תערובת.

את זלטקה היושבת נכחוֹ הוא בוחן במבט אפיקורסי. אני לאו דוקא. היא יושבת בגבה למצלמה, אך אל פחד, היא שקופה עבורנו כבדולח. בדולח זה לוּטש על ידי הצותא באלפי המבטים של היממה. שפע שערות ערמוניות, חוטם חד וחצוף, בהרות־שמש לאין ספור, שכמה מהן מתגנבות לצואר העטור צוארון לבן ומגוהץ, נושא בחובו חמימות של בית יהודי בוֹוהלין הפולנית. אריה מביט בה ואוגר השראה לחריזת שיר־תהילה לבת תימן, ואני פוסק: ג׳ינג׳ית וחיננית בכל זאת.

עוד אחרים יושבים. מלבד דייסת־הסולת, המוגשת בכלי־אלומיניום שרוּטים, וקומקומי־תה מחוסרי מכסים, מלא השולחן צלחות עם פרוסות חציל מטוגן, הטבולות ברוטב אפל, ושבילים צהובים של מרגרינה נמסה. פיניֶה אומר: מחר שוב יוצאים למשמרת לפרדסו של מירסקי, או: ברצון הייתי זולל אוז צלוי ומקנח דוקא בקפה קפוא.

"מהו הדבק העושה את ישיבתם ליד שולחן משותף טבעית כל כך? איזה ענין הם מוצאים זה בזה? ״ ˗ היה חוקר פשיבוֹש הזקן אילוּ הבאתי אותו לכאן לביקור, פשיבוש הטוב, שהיה מגניב דעות מתקדמות לשיעוּרי ההסטוֹריה. "כל אחד מאלה אינו אלא פרוֹבלמצ׳יק קטנטן בתוך פרוֹבלמה גדולה של עם, אדוני הפרופיסור, כולם שונאים בהכרה את הבעל־ביתיות, חומר נפלא להפריית שממות ונסיונות במעבדה חברתית״… ״והמצע מהו, אדוֹני הצעיר? ״. “כל אחד יודע אותו על־פה, אדוני הפרופיסור, כפר גדול, גדל ופתוח, תא מהפכני, קומונה יצרנית וצרכנית, עבודה עצמית, חינוך משותף ושויוֹן האשה”… "ניתן להגשמה מעשית? ". “ניתן. מעיד על כך דוֹר שני למגשימים. את עדותי שלי אמסור מקץ עשרים שנה, אדוני הפרופיסור”.

בינתים, אגב ציפיה לקרקע, דוגר מאיר׳קה על מאמר בענין גידול עופות; אהרנצ׳יק משהה מבטו על צילום של אשה ערומה ב“ליליפוּט” האנגלי; רותי ונחמן נתונים לפיתוּיי הלילה מזה, ולרצון שלא לאבד הלצה או דיבור־של־רכילות מזה; מן הרדיוֹ בוקעים אימי מלחמה; סדרן העבודה תולה מבט ספקני בנוכחים; לאה משמיעה תוכחת־מוסר על בזבוז באוכל, בחשמל, בסבון ˗ כלומר הקדרה מתחממת והולכת.


מאי 1939

אם אמרת שהשחרוּר הלאומי והסוציאַלי שלובים זה בזה, לא חידשת דבר. אם הוספת ואמרת ששמורה ליהודים זכות על העבודה בפרדסיהם, בזמן שהסקטור הערבי סגור בפניהם לחלוטין מסיבה זו או אחרת וכו׳ וכו׳ ˗ גם זה כבר נאמר.

אלא שכל הבעיה הזאת לובשת ציוריות פנטסטית בפרדסו של האדון מירסקי. נא להציץ: המשגיח שמו פסח, הוא בעל גוף ובעל עבר של פועל. העודרים: אהרנצ׳יק, אני, פיניֶה, עבדאללה א׳, עבדאללה ב׳, עבדאללה ג'.. שעה שבע בבוקר. הגוֹנג מכה. כל אחד מששת העוֹדרים עומד ליד שורתו. עבדאללה ב׳, שכני, מניף את הטוּריה. הבוֹר שלי משובש ומלא יבלית. עבדאללה ב׳ לוקח מהירות. שבע ארבעים וחמש ˗ הפסקת נופש. בינתים תיקו. שמונה ˗ התחרות הבינלאומית מחריפה, המתחרים מצוידים ברוח ספורטיבית להפליא. פסח משפשף ידיו בהנאה. אהרנצ׳יק מקלל ומזיע. שמונה ארבעים וחמש ˗ עדיין תיקו. ארוחת בוקר. פיניֶה מרצה על ימי המאורעות, על שמירה בפרדסים מרוחקים, על יריות מן המארב (עבדאללה א׳, ב׳, ג׳?). שומעים הדים של התיעצות הסיעה הערבית, חוזרים לעידור. פושטים את החולצות. הרוח הקרבית של עבדאללה ב׳ יורדת פלאים. הוא קורץ אלי בערמומיות. אני מחזיר לו קריצת עין. מבינים זה את זה. לעומת זאת עולה תוקפנותו של פסח המשגיח. הפרדס טובע ב“יאללה”. ארוחת צהרים. אין כוח ויש יבּלוֹת. לֵאוּת של שעה אחת וחצי. חוזרים לעבודה. קרע בלתי צפוי בשורת העמלים. עבדאללה ב׳ קיבל זריקה בהולה של מרץ. ריצה מבוהלת מבוֹר אל בוֹר. פיניֶה עושה פרוֹפגנדה: לא ניתן שיקדימו אותנו! דבריו מיותרים. ברור שמוכרחים לעמוד בתחרות הבינלאומית, שאם לא כן ילעגו לנו וינצלו את יתרונם. פיניה עוזר לי לגמור את הבוֹר האחרון. הוא טוּריסט ותיק. לבסוף שעה ארבע. תיקו. ארבעים בוֹרוֹת על כל עודר, שבעה־עשר גרוּש שכר עבודה. נפחנו ממש את נשמותינו. עבדאללה ב׳ מראה לפיניֶה חפיסת שוקולד שקיבל כפרס מחואַג׳ה פסח. הפרס הובטח לו עוד בשעת הצהרים. אהרנצ׳יק לוטש עינים, ניגש אל עבדאללה ומנסה ללמד אותו את כל תורת הסוציאליזם על רגל אחת.

למען האמת אין הסכנה אורבת ממירסקי־פסח ושכמותם. הם נמנים עם גסי־האמצעים שבין הלוּמפנפרדסנים. להיזהר יש דוקא מכסיות המשי.


ספטמבר 1939

כלומר זהו ˗ המלחמה ממש.

היא לא באה כחתף. מצב של רתחה הוא תמיד תוצאה של חימום הדרגתי.

אני מסתכל במלים הכתובות. משתלט עלי חשק שאי־אפשר לי לכבוש אותו ˗ לירוק.

לעולם לא ˗ זעקו אנשי הרצון הטוב. בכל מקום בו היו אנשי רצון טוב זיכה אותם העולם בשׂימת־לב “נאותה”.

קטָה קוֹלביץ ציירה אמהות שמחפשות את בניהן המתים בשדות הקרב. גיאורג קוֹלבֶּה פיסל נשי־מופת ל״גזע הארי הגאוני״ ˗ עורפי ברזל, שדַים מתכתיים, מבטי קרב. שוב ניצחה הבהמיות.

זה לא רק המטורף הלה מבּראַוּנאַוֹ!

יש בין פליטי ברלין המסבירים שדורנו לקה במכת מטורף מסוכן, העומד לשרוף את העולם על דעת עצמו. הם מסרבים להבין שמקור האֵש חזק יותר ומסוּכן יותר גם מהטירוּף עצמו.

המשטר הקפיטליסטי, רבותי! ב־12 בספטמבר 1939 דומני שזהו חידוש בשביל רבים.

בינתים עוד מגיעים אלינו מרדיו וַרשה שירים פטריוֹטיים ומצעדי חיילים היוצאים לקרב. בין המנגינות יש כאלה שמשהו נצבט בתוכי אפילו היום הזה למשמען.

אותם, את הפולנים, רימו עד תכלית. אוֹֹהוֹ, תכלית רמיה רימו אותם. הם בטוחים שאם לא נתנו בשעתו הסכמתם לצבא הסוֹבייטי “לדרוך על אדמת פולין”, הצילו את כבודם, את מולדתם ואת העולם כולו מ״הסכנה האדומה". בינתים נופלות עריהם. הֵר בֵּק ומיניסטרים כבודים אחרים, טובי הציידים של השלַחטה הפולנית, הפכו ארנבות שפלות.

היהודים מה יהיה עליהם?

אין מפלט מהעולם הבזוי. צריך לדעת לחיות בו, אם יותן לחיות. ואם לא… גם את ה“לא” צריך לדעת.


ינואר 1940

המכחול הטיל את שרידי הצבע מחוץ למסגרת התמונה ˗ כך אני רואה את המחנה המוריק של הקבוצה בתוך החולות המקיפים את המושבה ˗ טיפה מחוץ לשלולית.

מספר בתי בלוקים; כמה צריפים נמוכי קומה; שלושה ארבעה אוהלים; שדרת ברושים ועץ שיטה נוטה לנפול ˗ זוהי האכסניה הארעית, המלאה מרץ, תמימות וחלומות חצוּפים, עומדת בסימן הויכוח הנצחי שבין פיניֶה ליחיאל.

פיניֶה רואה את המושבה לא כמוֹת שהיא, אלא כפי שהיא נחוצה לו כשדה לפעולתו. דומה הדבר לסוֹפרים מסוּימים המטלטלים את אופי גיבוריהם לצורך הרפתקת העלילה. על כל פנים כך נראה לי ברגעים המעטים שאינני שרוּף דעה. פיניה, כלומר מרביתנו. קשה לפיניה להסכין עם המחשבה שמשמרת נגד מפירי־שביתה, או הפגנה נגד ועד־המושבה השמרני, שהם בשביל ותיקי הפועלים במושבה לחם חוק, אינם בשבילו אלא סדן למרצוֹ. נוכחותו המוחצת בישיבות מועצת־הפועלים אומרת כוח של מאה איש קלי־תנועה, הרואים עצמם פלוגת־מחץ נגד ˗ המון נגד, די והותר לספק את צורך הבנות להפגין צעירותן בצעידה בסך, את נטיותיו של שימֶלֶה לנאומים, שאינם מתחילים אמנם ב“ימים טרופים אלה”, אך שייכים בכל זאת לאותו הסוג, ואת חולשתו של אהרנצ׳יק להיות גאה על כמה חבטות שספג מידי המשטרה הבריטית. אתמול, כשחזרנו מהמשמרת, אמר אהרנצ׳יק: הארץ הזאת עם הבריטים המנוּולים ועם מפירי־השביתה אינה מפנקת את פועלי המושבה, ואין דבר שאת המכוֹת סופגים אנחנו בעיקר. בעוד שנה־שנתים נצא להתישבות ונשאיר את הצרות שוב לטוּריסטים הנצחיים כמו הוֹלצמן וסעדיה.

אל דאגה, ניחם אותו פיניֶה, תהיינה לך מספיק הזדמנויות לחטוף מכוֹת גם אז, יביאו אותך באוטומובילים לכאן: עזרת ההתישבות לפועלים מושבתים. לא תחיה רק באידיליה של לול ורפת.

לא זו היתה, כמובן, דעתו של יחיאל. בכלל, איננו רוצה לדחוף אפו לקלחת המושבה. את כל המרץ יש לנצל, לדעתו, בהכנת הקולקטיב הצעיר לקראת תפקידו ההתישבותי, להכין בעלי מקצוע, מסגרים, טרקטוריסטים, פלחים, בנאים. חברָה, הוא אומר, ואולי הפעלתנות הזאת במושבה היא לא למען פועלי המושבה אלא מזון לססמאוֹת הרבוֹלוּציוניות שלכם, מה? ואולי תחכו ותזינו אותן כשנגיע לקרקע משלנו? שם יהיה לכם כר נרחב יותר להגשים אותן הלכה למעשה. כאן יסתדרו גם בלעדיכם, יהיה שקט יותר ושיקול־דעת יותר.

הויכוח נמשך. יימשך גם בעתיד. רק יחליף נושאים. בינתים מתחיל פיניה את דבריו באסיפה: אין בינינו ויכוח על כך שתפקידנו הראשון הוא להתכונן להתישבות. זה ברור וידוע. אבל חובה עלינו לאשר את יציאתו של שימֶלֶה להדרכה בנוער. יש הכרח להכין רֵזרבות התישבותיות.

ויחיאל: אין בינינו ויכוח על כך שהדרכה בנוער קודמת לכל. הנוער זו הרזרבה החלוצית. תפקידי ההתישבות מרובים ויש להחדיר בנוער את ההכרה הזאת. אבל, לדעתי, עשרה איש בשליחויות שונות זה די והותר עבורנו. שימֶלֶה חייב לצאת להכשרה בענף הרפת, אין לנו אלא רפתן אחד.


פברואר 1940

אין עבודה. שוקי העולם סגורים בפני פרי ההדר. רוּבנו סרוּחים בחדרים, נתונים להרהורים בטלים. החדרים דחוסים. נצטרפה אלינו לפני שבועים קבוצת־הכשרה בת עשרים איש. בחרו לעצמם עונה רוֹמַנטית לבוא אלינו, עם לחם במנוֹת ושלשולים מרוב דייסוֹת ותפוּזים.

הורה יש לנו, אין דבר ˗ עונה אריה לאקונומית, שעם כניסתה לתפקיד מגלה מהפכנות, דורשת לחסוך בנייר־עטיפה ולארוז את מנות־האוכל למעטים העובדים בחוץ בנייר עתונים.

אריה הוא מקור לא אכזב של ״לא ניכנע״. בחריקת הספסלים, המועברים לצידי חדר־האוכל כדי לפנות מקום לרוקדים, הוא מבקש להחריש את הריטונים; בועט לישראליק באחוריו וזה כבר נושף צרותיו לתוך המפוחית; זלטקה ונחום, הרקדנים בה׳ הידיעה, מפצפצים את שאריות המרה־השחורה בעלעול חצאית, דפיקות עקבים ושערות מתפרעות.

ימי הגדוד חוזרים ˗ מצרף פיניֶה את זוהמתנו אל זוך ימים עברו.

החברֶה החדשים הביאו אתם אוצרות ˗ את אברהם, אמן הבדיחה והעגלונים; ישראליק, ראש ארגון רוָקים־בעלי־הכרה, ומחבר תקנונו; מנשקה, הנחבא אל הכלים; דב, המנצח על מקהלה; שרה, שחקנית טרגית מבטן ומלידה. אחרי שבועים כבר בולטים הכשרונות.

מחוללים המחוללים, מציגים המציגים, מתרבתים התרבותנ׳יקים. בין כה וכה וכבר צד יוסף את צילקה מהחדשות, שמקרוב באו.

ובעולם ˗ מלחמה.


מאי 1940

אזנה של הקבוצה קלטה לראשונה את הצליל “נגב” כשם שקולטים נושא מוּסיקלי של יצירה לא־מוּכרת, מין הרהורי צבע, חלל וקו. אלא שתזמורת ההמונים “בוז לממשלה”, המלוָה את פרסום חוקי־הקרקע, ואותו שפע של מפות לבנות־שחורות־אפורות, הצצות בעתונות ובהן מופיע הנגב כמשולש אפל וחד ˗ אלה חורתים בתודעה ומעלים מהלא־מודע קטעי־דברים ורמזים נשכחים. כך נצטיירה במטוּשטש תמונה של מדבר־ערבה, גמל נטוי צואר, הגר משליכה תחת שיח־רותם ילד צמא, נוָדים שחומי־עור, ושבע פרות דקות־בשר מבשרות בצורת.

ובאחד מערבי המאי החם מצאנו עצמנו מסובים באסיפת חברים, דנים בהצעה על הליכתנו לנגב, להתישב בו.

שימֶלֶה ה״ידען״ (את הסמינר למורים גמר כמובן בהצטינות! ) פתח: חובה עלינו לתת תשובה לחוקי־הקרקע המחפירים, על־פיהם נכלא הנגב דל־האוכלוסיה ורחב־השטחים בחומת האיסור שנגזרה על היהודים. הנגב הנהו… וכו׳ וכו'.

בסיום הרצאתו הארוכה היה ברור לכולנו שאפשר היה לצמצם אותה לכמה הערות בלבד: את הנגב לא חקרו עדיין; שטחו ˗ מחצית ארץ־ישראל המערבית; יהודים בודדים וחברות רכשו שם שטחי־אדמה גדולים, שרוכזו בימי המאורעות תחת רשות אחת, ויש צורך להציל אותן מהסכנה של הסגת גבולין; התנ״ך עשיר בפסוקים המאירים חבל ארץ זה; ספרו של עארף־אל־עארף על שבטי הבדויים, זכרונותיו של גֵ׳רויס, המושל הבריטי של סיני, וכן מספר מחקרים ארכיאולוגים ˗ אלה הם המפתחות לסודה של הארץ החתומה.

ניהל את האסיפה פיניֶה. חזקה בידו לנהל אסיפות כאשר לכמה מאתנו נדמה שההסטוֹריה לוחצת בכל כובדה על קירות הצריף, ואילו אחרים מביטים מהורהרים אל הנברשות המכוסות אבק וצוֹאה של זבובים.

פיניה התחיל דבריו כדרכו בקול שקט ובהפסקות ארוכות בין מלה למלה. דממה מלאת־משמעות עמדה בחדר־האוכל: זהו דיון ראשון בתולדות ההתישבות בארץ על הליכת קבוצה לנגב דרומה מבאר־שבע. יש בתוכנו מחייבים ושוללים. כולנו, בלי יוצא מהכלל, מאוחדים בהבנת הערך הגדול שבישוב הנגב ודוקא עכשיו. הדעות מחולקות בקשר ליכולתנו למלא שליחות זו. ייתכן וקושי המעשה המוּצע לנו יגרור אחריו זעזועים חברתיים ועזיבת חברים (לרשום או לא לרשום את המבטים שהושפלו; לא לרשום! חצי נביא שוטה גמור). הנקודות בנגב תקומנה, אין לי ספק בכך, אך אין לי בטחון שההולכים עכשיו אמנם יישארו לחיות שם. צפויה בדידוּת גדולה במרחבים, שכמוֹתה לא ידע איש מאתנו. אני בעד ההליכה, כיהודים וכחברי קיבוץ עלינו ללכת. יעשה כל אחד את חשבונו…

זלטקה ישבה ליד פיניה ונהנתה מההקשבה הדרוכה. אף היא עשתה ודאי את חשבונה. תופעה מעניינת: פיניה זה השולט בנו בהגיונו, ובשיקול־דעתו הזהיר והמדוּיק, אין לו כלפיה… נו, ימים יגידו.

נחום גרם לי אפתעה נעימה. אינני בדעתו, אבל הוא אמר את דבריו מבלי לחשוש למה שיירשם בתולדות הקבוצה: אנו מבינים את הצורך בהליכה לנגב. קשה לסרב. אבל קשה יותר להיענוֹת. אני מעביר עיני על פני החברים היושבים מסביב ושואל: מי ישא בעול הכבד הזה? היכן הם הכוחות הארגוניים, החברתיים, הבטחוניים, שיוכלו להרים משא כזה? ראשונים בנגב הרחוק? לדעתי אסור לנו ללכת, אין הדבר לפי יכולתנו.

אחרי דברי נחום נפלה שתיקה. יחיאל וחסידיו התלחשו: למה דוקא אנחנו? תמיד מסדרים אותנו. מצאו עבורנו ג׳ובּ: לך והפרה מדבר! יודעים שאנחנו ילדים טובים ורוכבים עלינו מהמוסדות.

אבל הדברים לא נאמרו בקול.

מי רוצה לדבר?

שקט.

מי רוצה לדבר?

שקט.

מי רוצה לדבר?

שנַים התחילו לדבר בבת־אחת. אחר כך הפסיק כל אחד לחוד, חיכה שהשני יתחיל. וכשזה שתק שוב התחילו שניהם, וחוזר חלילה, כמו שנים שאצה להם הדרך והם עומדים למכשול זה לזה. צחוק רם פרץ וההחלטה היתה כבר ברורה.

לאה אמרה: כמובן שיש ספקות והתלבטויות כשדנים בגורל אדם ובגורל ילדיו שיבואו. אבל אין כל צידוק להטיל תפקיד זה על אחרים. אני רוצה רק להדגיש שללכת פירושו ללכת עד הסוף.

ופיניֶה: לאחרים אין יותר כוחות ארגוניים מאשר לנו. מבחן איננו מחליש קומונה. עלינו ללכת על אף הקושי. אנחנו צעירים ובזה יתרונות רבים. בנגב לא ייאחזו אנשים שלא שרפו אחריהם את הגשרים לחיים קלים יותר.

נערכה הצבעה אישית. היו רגעים שבהם נדמה לי שהאחריות ההסטוֹרית פורטת פרוט ושוב על חוליות עמוד־השדרה שלי.

ארבעים ושישה מחייבים. אחד־עשר שוללים. חמישה נמנעים.

נחום ויחיאל הצביעו נגד.

ההורה שרוקדים עכשיו בחדר־האוכל ייתכן ואחרונה היא להורות “אין דבר”. לפנינו מבחן הבדידות.


אוגוסט 1940

מוּסוֹליני נושא את נפשו לכניסה לקהיר כאימפרטוֹר.

ענין התישבותנו בנגב נרדם מיד לאחר היוָלד ההצעה, ועכשיו הוא ישן את שנת חוֹני המעגל. יש קשר בין דברים, מסבירים לנו מגבוה. ואני, באֶוִילוּתי, סבור הייתי שהחלונות הגבוהים נתפשו לעצבנות. שיגרנו משלחת לבירור הענין, ציידנו אותה בנימוקים רציוֹנַלִיים ורגשיים ˗ לשוא. השיבו למשלחת: אנו מעריכים את ההתלהבות של הנוער, אך היא חייבת להיות לא כלהבה של קש אלא כנר התמיד, אורך־רוח, יגיע הזמן.

ברור שאין זו דחיה לחודש חדשיִם. ייתכן ושנים מפרידות בינינו לבין ההתישבות, כלומר עוד עונות־גשמים עם רקבון מושבה מסתגלת להוָי ימות־ מלחמה; עם בירורים על משבר חברתי, שהם עצמם מחריפים אותו.

בינתים שעות אפורות, נגררות אל ה“נַפלֶבַט ולא לחשוב”. נדמה שאותו חוק טבע, המשנה דברים ובני־אדם שניה אחר שניה, פסח על הקבוצה הזאת משך שנים, והנה הוא פולט בבת־אחת את כל אשפת חיציו אל חוֹטמה.

בצל וַרשה שנפלה, ופריס שנכנעה, נראית לרבים כל רכות כקיטש, כל אמונה כטפשות, גוף אשה כאוֹביֶקט לסיפוק תאווֹת בלבד. באספקלריה כזאת הופכים כל האחרים לדוֹן־קישוֹטים.

דוּלצ׳יניאה היקרה, כלל וכלל אינך מפלצת. יש להתכונן לגל עזיבות.


ספטמבר 1940

השעות המעטות עם יעל היו קלילות, דקיקות כמלמלה. היה להן ריח של מחסה־הרים.

פגישה מקרית בשעת רצון לשנִים.

בת משק, בת כפר. על כאלה יגידו ברחבי תבל: קהוֹת, גוּצוֹת. חמורים ארוכי אזנים!

פיטפטנו על מורים שהופכים להיות ילדים במרוצת השנים, על פדגוגים גדולים, על ביקורו של יאַנוּש קוֹרצ׳אַק מלפני שנים, על פריס, בירת עולם, שנפלה, ועל תקוה שעמה יילחם.

היה ירח סלחני, יעל אינטליגנטית, תנועות גוף מתפנקות, גופות מספרים אחד לשני אגדה.

לא נוֹתר שום משקע עכור. כשניפגש שוב באחד הימים נלחץ ידים, נצחק צחוק של שובבות.

נספר לאלה שנאהב על פגישה יפה.

הלילות עם ברוריה רחוקים וחתומים, כבדים כשיעורי הטריגונומטריה ˗ חיפושים, עצבנות, סיפוק קהה.

את נקודת החן על עורפך, יעלי׳ק, אזכור כמו תות־שדה־בקצפת שמגישה לי אמי הטובה.


נובמבר 1940

נוֹדדים.

בגמר עבודות־העפר בתל־נוף, ובדרך אל מחנה רפיח ˗ חטפתי יוֹמַים בבית.

נזדקן חדר־האוכל. את הוילון שנקרע לפני חדשים טרם תיקנו. אין עוצר את השתלטותם של קורי העכּביש. נטשנו אותו. נודדים, חבושים כובעי טמבֶּל, ויוצקים בתים במחנות־הצבא המוקמים בקדחתנות. נפנופי ידים ו“שלום חבריא” נשפכים לחללו. תחנת רכבת.

המלחמה פרעה בלוח סידור־העבודה. לוח זה עוד ילמדו ממנו דרדקים הסטוֹריה של ארצם. מדוֹריו מאלפים: גודרים בצפון. מחצבה. נמל. רכבת. נוטרות. פלוגות וינגייט. חניתא. משמרת עבודה עברית (מהדורת 1940). משמרת נגד מפירי שביתה. בית־חולים ˗ פצועי משמרות. סדום. חוסר עבודה. גיוסים. מחנות צבא.

מחלון־ההגשה במטבח נעלמה חוָה, ויחד עמה אומנותה להפוך חציל לכבד קצוץ עם ריח, טעם וצורה. עכשיו היא מפזרת חצץ בקילומטר השבעים בכביש הנסלל מעזה. אריה, התרבותניק־במאי־קריקטוריסטן, סוחב דליים ברפיחַ וחורז פזמוני געגועים לבית. אהרנצ׳יק תוקע עמודים בתל־נוף. לאה מבשלת בקילומטר החמישים ושתים. פיניֶה חופר תעלות אנטי־טנקיות בדרום.

מעטים נשארו בבית. מנסים לשוא להשתלט על חדר־האוכל. הריקנוּת שבו סופגת כל מה שחודר לתוכו מבחוץ. רוח המושבה מהלכת בו. קולותיה הגבוהים והמסולפים מושכים ומפתים את העיפים.


דצמבר 1940

יש פרלוּדיוּם לשוֹפֶן שקוראים לו פרלודיום הגשם.

משכבר, ואני פרחח שבוי בקסמי הרוֹמַנטיזם הפולני ונוטה לחלומות אֶלֶגנטיים, אהבתי לראות לנגד עיני אשה בשמלה שחורה פורטת את הפרלודיום בערב סתיו על פסנתר מואר נרות, ואת עצמי תולה בת עינים עצובות.

כאן אין סתיו. גשם חורף דולף. המילים “גשם חורף” עדיין צורמות באזני.

אני מנסה לשיר את הפרלודיום, אבל אינני מצליח לשיר בבת אחת את המנגינה ואת ליווּי טיפת־הגשם החוזר בעקשנות מוֹנוֹטוֹנית.

למעפילים המגורשים מחופי הארץ אין שהות להרהר במוסיקה. יש ביניהם גם יוצאי פולין, מעריצי שוֹפֶן. הוא שוב יורד בארצו למחתרת.

המעפילים היו סבורים שניצלו בנס והגיעו. אין נסים מתרחשים בזמננו. דואגים לכך אדוני האימפריה הבריטית, אלה שהפליאו את העולם (גם אותך, שרגא, גם אותך) בעמידת בירתם בימי הבליץ.

ועכשיו נהגו כפריצי חיות.

וכאשר אתה שוכב בחדרך במצב־רוח מדוכדך, מוסר־כליות יש לך על שהרשית לעצמך לעת כזאת מותרות של שעה סנטימנטלית, שמא יפוג זעמך על אבירים אלה.


מרץ 1941

שוב עוזבים את הקבוצה.

את חיים אכלה הקוֹניונקטורה המלחמתית. ליצנים אומרים שהוא בחור לירי, אוהב את הלירה. מסגר סוג א', סכויי הרוָחים בעיר שיחררו אותו מהר מחלומות על הנגב.

שרה גררה אחריה גם את מוּנדַק: אין שויוֹן בקיבוץ, היא טוענת בנגדי, נעמי קיבלה נעלים לבנות מהוריה ולי אין, אם אין שויון בקיבוץ למה לחיות בו?.. נכון, גברתי. יש גם בקיבוץ אי־שויוֹן. אני מודה ומתודה. בשל שמונים אחוז שויון ועשרים אחוז אי־שויון אַת הולכת להגשים חיי שויון של מאה אחוז בעיר. הגיון נפלא! אערוך יום סרט במושבה, מהכנסותיו אקנה לך מתנה, זוג נעלים לבנות. אז תאמרי לי שחוטמי שלי ארוך יותר משלך ושוב אין שויוֹן. זה לא זה, חביבתי. זה ה“בעל־בית’ל” שנתעורר בך. על כן אל תספרי מעשיות ולכי לך לשלום. רק אל תתבעי ממני שאקבל ברצינות את נימוקיך.

אלא שגם ברכה הלכה. ללמוד הלכה. רוצה להיות גרפיקאית. תעבוד בעיר, תלמד, תתכונן. בשיחותינו האחרונות ניסיתי לשדל אותה שתדחה את תכניתה למועד אחר. הצעתי־־שתלך יחד אתנו לנגב, וכעבור שנים אחדות תצא ללמוד. אז תראה אותה הקבוצה כשליחתה. מאד רציתי שברכה תישאר. היא מהמעטים שמקשיבים למוסיקה, אינם מנועעים ראשם לקצב ושומעים בכל זאת. בהרבה תחומים היא כזאת.

אילו!

אילו ניתן לנו לעלות לנגב אשתקד, לפני שהמלחמה הטילה בנו מומים, לעלות עם ברכה, עם שרה ˗ כן, גם אתה.

רגעי חולשה כוחם יפה להטריד את מיני ה“אילו” הנחים רדומים בחיק האין־אונים.

אותה אסיפה בה הוחלט על נכונותנו ללכת לנגב היתה נקודת שיא. בלוּנה־פרקים יש נדנדות־כלובים; נכנס אתה לכלוב כזה, התנופה מעלה אותך עד לנקודת השיא, וכאן, כשהנך שיכור עליה, צונח לפתע הכלוב, אתה גולש כשראשך למטה וכל בני־מעיך מתהפכים בך; אחוז בחילה אתה דורך על הקרקע ורואה לנגד עיניך את שיווּי־משקלך המתנדנד.

אין דבר, ברכה, ייתכן וש־שיכּ־כּוֹר אהבה אני, כלומר אינני יודע. אני אוהב לשגות בדמיונות, להשתעשע בראשך השחור שתסרוקת־נער חצופה לו. נערות אחרות עולות בהרהורי בקימורי גופן בלבד.

אני באהבה מאמין.


יולי 1941

עולים באש כפרי־הספר בברית־המועצות. הכל מהללים את גבורת האדמה החרוכה.

המציאות מלמדת ˗ מינכן שנשתכחה חזרה אל המודע.

המלחמה בין הקומוניזם והנאציִזם לא התחילה ב־22 ביוני. באותו יום היא רק שינתה את מערכותיה, האויבים בנפש ניצבו פנים אל פנים בחזית ברורה, בקרב לחיים ולמות.

"קל לך להציג כך את היטלר־סטאלין־פאַקט, אדון אדום, כשחייך אתה אינם נתונים בסכנה. קשה יותר למליונים אלה שחייהם כן נתונים בסכנה״ ˗ זרק מישהו כנגדי. עניתי: "לאלה מבין המליונים שהם בעלי־דעה קל יותר להביע דעתם מאשר לי. להם איש לא יזרוק בפרצוף שמזלזלים בחיי אדם״.

“ניוכח אם היו ביניהם כאלה”.

“ניוכח”.

שוב אנו לומדים מחיילי סמוֹלנסק ומוסקבה את תורת הלחימה וההקרבה. ייתכן וגם לנו מחכים ההרים והפרטיזנקה. בצרפת קוראים לזה רזיסטאַנס. אצלנו ˗ פלמח.

מלים מסוּימות, השגורות בפינו, עושות בזמננו רושם של כרוז. אין דבר. יש בתוכי גם מלים אחרות, יותר משלי, אלא שקשה לדלות אותן. העיקר שתזדהינה ביסודן עם אלה שבהן משתמשים כאשר אין זמן ואין כח לחפש אחרות.


אוקטובר 1941

כמו במכבש נלחץ המחנה הקטן של הקבוצה בין המושבה והקֶמפ שהוקם לידה.

עיירה בעורף, כאלפי אחרות, מוצפת מַדים ססגוניים. בתי־הקפה הפרובינציאליים פוערים דלתותיהם. מתוך רצון לעשותם “מוֹדרניים” טיאטאו בעליהם כל שרידי מצפון כאנַכרוֹניזם מיותר. נערות־הפקר לא בוששו לבוא ˗ סנוניות המבשרות את השפעת הארצות שתרבותן “יציבה”. עיסוקן בחמישים נציגי עמים שונים מקנה להן ארבעים מלים של סלֵנג חיילי. העסקים פורחים.

בלילות חמסיניים, מאחרי עצי האקליפטוסים ולצלילי הג׳ז, מקיאים חיילים שיכורים בירה מהולה במים. האזרח ההגון של המושבה מושך כתפיו ומונע בעד אשתו מלעבור ליד המקומות שם מוֹכרים במחירים מופרזים את מנעמי החיים.

אנחנו מארגנים נשפים אמנותיים עם מודעות מאירות־עינים ואולמות ריקים.

חדר־האוכל גונח בתוך המכבש ˗ ועומד, בינתים. עתים נדמה לי שגורלו כגורל אותו שיכוׂר עיף, שמבקש להציל עצמו מחרפת השתיה בפונדק, מביא לו יי״ש הביתה ושותה בבדידות, בגמיעות קטנות.

לאה עובדת בצבעוּת במחנה הסמוך. היא מוקסמת מ“הנפש הקסומה” (מה פסול בהתלהבות זו, חסרת הניתוחים המחוכמים, אינטליגנט שכמותך! ). מנגינות הג׳ז שמישהו העלה ברדיו משבשות קריאתה בספר. היא נכנסת לחדר־האוכל הרועש ורועמת: חבריא, תפסיקו את השוּנד הזה!

שומעים בקולה. גאה על נצחונה היא חוזרת לחדרה, אל אַנֵט. (ג׳זי המסכן! אני חושש לומר משהו לזכותך, יש בך, עתים, ערגה נפלאה שכזאת, אלא ש…).

בחיי, היא סבורה שפתרה את הבעיה.

ההתישבות רחוקה.


אוקטובר 1941

מה פשוט יותר, מובן ואנושי יותר ממתנה לחבֵרה.

רציתי לשלוח לברכה אלמוגים אדומים, אלה שראיתי בחלון־הראוה של ריבוֹלי בתל־אביב. מחירם עשרים וחמישה גרושים.

מה לי ולאניני־הטעם שרואים באלמוגים חיקוי לתרבות של ריבות־כפר. יראו כאוַת נפשם.

אלמוגים אדומים יהיו ודאי נאים מאד לברכה, ישלימו את השמלה האפורה בה ראיתי אותה לאחרונה.

אלא שאין לי כסף.

יכולתי לשלוח לה פרחים, מאלה שגדלים בערוגה בין הצריפים. ואינני רוצה. נתפס אני לדעה שמישהו הביע פעם, כי לנערה אין לשלוח פרחים קטופים כמתנה. הם קמלים מהר ויותר משיש בהם ריח וגונים יש בהם רמזי חדלון.

אמרתי להכין מאפרה ממתכת, אבל הכלים במסגריה גסים, ונוסף על כך שייכת מאפרה לזוטות החדר. אני רוצה לשלוח לה אלמוגים אדומים ודי.

הענין פרוזאי מאד. אין לי כסף. אילו הייתי פועל בעיר הייתי מוַתר על ארוחות אחדות ועובד שעות נוספות.

התקציב שלנו אכזרי. ההכרח עושה אותו אדיש לבעיה זו. הוא חייב להשתנות. הוא נתחבר על ידי אנשים חיים וחייב לענות לצרכיהם. הוא קנאי לעת עתה, נוקשה ˗ קנאות קרבית. יש לקבל את גזר דינו.

לברכה אשלח מכתב בלבד: רציתי לשלוח לך במתנה את האלמוגים האדומים מאצל ריבולי, אבל לקח אותם מידך התקציב הקיבוצי הקר. אל ירע עליו לבך. במו ידיו הוא מכין את יורשו האחר.


נובמבר 1941

יחיאל צועק: תנו לי להתגייס, נמאס עלי הכל.

יש מה שיימאס.

מרבית הקבוצה עובדת במרחקים. שוב ושוב לוקחים את החברֶה לג׳וׂבּים. אנו ממלאים את מכסוֹת הגיוס ומעלימים עין מה“עריקים” הבורחים לפלמח ולצבא.

במושבה אתה בטל בשישים. כמה אנחנו עכשיו בבית? ארבעים איש? אומרים עלינו: בחורים טובים, אבל תמימותם גובלת בכסילות, ככה לחיות כשהקוניוֹנקטורה מגישה לך הכל, ובשפע?

המעטים שנשארו בבית נצטנפו כקיפודים במאורתם. דלתות חדרי־המשפחה נסגרות עם חשיכה. שממון. נוח מאד להתכרבל במיטה ולחזור אל קריאה של יצירות מופת. קורי־ריטון ומורת־רוח מתעבים לרשת סבוכה, המכסה על כל מה שיכול להיות יפה בחיי קומונה. לעזאזל! בעברית המליצית הזאת אין קללה הראויה לשמה!

הכנסתי את שריוֹן הציניות שלי אל בית־העבוט. קניתי לי תמורתו שׂמלוֹנת ורודה של מוכיח ומטיף.

יחיאל צועק אלי: שרגא, גם אתה מתחיל כבר. אני אינני יכול יותר. מה אתה מקשקש לי בראש עם מכסות גיוס. על כולנו להתגייס! החשוב עכשיו זה פלמח וצבא. לכל השאר אין ערך. חבֵרות הרות וחולים נעביר למשק ותיק. השאר יתגייסו. תיגמר המלחמה, נתארגן שוב ונצא להתישבות

אני מנסה לעמוד בשער: ראשית, אל תצעק; שנית, אל תהיה גיבור קופץ בראש; שלישית, משישים בחורים התגייסו כבר עשרים; רביעית, אסור לפזר גוף התישבותי, אלה מעטים מאד ויש לשמור עליהם מכל משמר; חמישית, את המשך ישוב הארץ אין לדחות עד גמר המלחמה; ואחרון אחרון ˗ מי ילך לנגב כשנצטרך לעלות לשם ביום מן הימים?

יחיאל משתתק לרבע שעה בדיוק.


ינואר 1942

מתגייסים והולכים.

אברהם, יוסף, אחריהם עמיחי ויחיאל ˗ בלי אישור הקבוצה. מלווׂת אותם לדרכם מסיבות־פרידה ושתיקה משלימה.

נעמי והַנסי מתכוננים להתגייס עוד השבוע. קיום הקבוצה מתנדנד כשיכוֹר.

עם פרידה מיחיאל אמר פיניֶה: לא קל לא ללכת אתך, יחיאל. שנינו יודעים, לנו אין צורך להסביר את ערך ההתגיסות. אמרו לנו שעלינו להפריש מתוכנו עשרה חברים וזאת המכסה שלנו לגיוס זה. רבים התפרצו ללכת. אישרנו עשרים. אתה הולך בלי אישורנו. נעמי והנסי מתכוננים ללכת גם הם. אומר לך, יחיאל: הקרקע של המוּסר שלנו עשויה שכבות־שכבות, העליונות מעובדות יפה, נושאות פרי הניתן מיד למכירה, ואני מדגיש את המילה “מיד”. אתה מתפרץ, רוצה למלא תפקידך מיד. אבל יש למוּסר גם קרקע עמוקה יותר, היא נוקשה. כפויית־טובה, אבל עליה בלבד אפשר להקים בנין מוצק. הנגב מחכה ליכולתה של הקבוצה הזו. הליכתך והליכתו של עמיחי הם מס שמן ההכרח לשלם. אנחנו יודעים שכפרי רוסיה בוערים, אנחנו יודעים מה זאת סטרוּמה, גם אנחנו חשים את הפחד הרובץ על הגבול הדרומי.

אכן, דברים בזמנם.


פברואר 1942

הימים חולפים כחישורים בגלגל המסתובב במהירות. אין לראות אותם, רואים רק אוֹפר נוֹשב. יש שאתה מעכב את הגלגל מדהירתו ומתבונן.

יום מימות השבוע. חריש שקט בגן־הירק. הפרד כמעט שהפיל ממטרה. אברהם בא לחופשה מאי־שם, סיפר הלצה מפולפלת. בחמש נבלעת בנשימתה המרעננת של המקלחת. שלמה צהל כסוס בתוך הסילונים, ספג מים לתוך בלורית נוקשה־מסובנת, לש בה בידיו הגרמיות ופלט שני זרמים מלבינים־מקציפים לאורך רגליו השעירוֹת, המפושקות. בשעת בין־הערבים הציף אותך ריח לבלוב ההדרים, באותה התרככות נואלת ונהדרת של זכרונות אביב ותקווֹת אביב. בחדר־האוכל קידמה אותך חסיה, הגישה את המנה בחיוכה הטוב, המגלה כלשהו את שיניה הבולטות.

בערב הקשיבו לקונצרט. היה צ׳יקוֹבסקי ותקליט חדש, “תמונות מתערוכה” למוסורגסקי. הקשיבו, לא רעשו. שלמה, שפיהק נוראות הסתלק אחרי החלק הראשון בלי להפריע. הבנות סרגו סודרים לבחורים. אחר כך דברו על הסרט “זמנים מודרניים” והכל התלהבו מצ׳רלי.

בדרך לחדרך היה ראשך כמו בַלוֹן של צעירות מנצחת, וכל פסיעה מפסיעותיך רמסה את המרה־השחורה.

מאורעות פעוטים. ובכל זאת יש טעם לטעם החיים.


מאי 1942

מזל טוב, מזל טוב! לזיגי ולשושנה נולדה בת, הבת הבכירה בקבוצה. שמה נורית. היא בת שבועים, וטרם למדה להגיב באורח אנושי על הפרובוקציות של החברֵה, הנדחקים אחרי העבודה אל חדרה הלבן. אינני מבין הרבה בצנפת חיתולים כזאת, אבל יש לה כפות ידים משעשעות, חי נפשי!

זלטקה הפכה מטפלת למופת. לא רק מגרשת, גם מסבירה מדעית.

כלומר באותה אסיפה לא זכיתי להיות, באותה אסיפה! זה היה עוד בעיר, בתקופה בה התכוננתי להצטרף לקבוצה. מומחי העיר הסבירו לי שקומונה, כחֶברה המכונת את חייה מראש, יש בתכניותיה גם סעיף ששמו: מועד יסוד בית הילדים. רק האסיפה הכללית זכאית להחליט על כך. אוכזבתי קשות.

רק עכשיו אני יכול לזהות את הזמן בו התחילה נורית להיוָלד במחשבה. לפני שנה, בערך, נכנסתי יום שישי אחד למחסן־הבגדים, כדי לקחת את חבילת הבגדים לקראת השבת. הקדמתי לבוא והצלחתי לתפוש את נימוקיה האחרונים של חוָה, אותה ראינו אז כמועמד לאם מספר אחד.

משהו מעין זה: דוקא עכשיו, נעמי? חיינו עדיין ארעיים, החבריא מפוזרים, פיניֶה מצליח בקושי למצוץ פה ושם ולאזן את התקציב. נו, והמלחמה? החזית מתקרבת. משהו אחר יהיה כשנזכה סוף סוף לצאת להתישבות קבע. אבל עכשיו? לדעתי זה חוסר אחריות משוע.

נעמי, כזכור לי, ישבה בגבה לדלת. כפופה מעל למכונה לא ידעה על נוכחותי כי השיבה בשקט, בלי להפנות ראשה: עזבי, עזבי, חוה, אין מחסום לדרכם הטבעית של החיים. ההתישבות רחוקה, ומי יודע כמה זמן תימשך עוד המלחמה. וחוץ מזה, מי אומר שאין להביא ילדים לעולם בזמן מלחמה? ואולי ההיפך מזה? הנה זיגי עומד להתגייס ושושנה דוקא רוצה בילד.

ועכשיו פועה נוּרית במיטתה. דומני שלקול פעייתה מתחור שיש פחות יסוד לדבר על ארעיות ויותר יסוד לעריכת תכניות והכנות לקבע, למרות הכל. אינני יודע איך נעמי חוגגת את נצחונה אי־שם, אבל יש לי הרגשה שיחוג את נצחונו חדד־האוכל ˗ הברוֹמטר של החֵברה.


נובמבר 1942

קבלתי מתנה מברכה ליום הולדתי ˗ אוסף רפרוׂדוּקציוֹת של פיקסוֹ. ביניהן גם גֵרניקה.

תחילה התפעלתי והתרגשתי שהנה זכרה את היום. התחלתי לדפדף באוסף, יותר מתוך מחשבה על ברכה מאשר מתוך כונה ליהנוֹת מהרפרודוקציות. אלא שעד מהרה התחלתי להתפעל ולהתרגש גם מהספר עצמו, על שקלע למטרה, ובא במועד הנכון, מבלי שאדע זאת בעצמי.

אני חוזר ומתבונן בגֵרניקה. לכמה שבועות זנחתי את היומן. צבאו של רוֹמל עמד בשערי אלכסנדריה. סביבנו דוּבּר על פינוי הצבא הבריטי, על פינוי ילדים ונשים אל מעבר לים. גונב אלינו שהיה מי שדיבר על בקשת חסות בינלאומית ליהודי הארץ.

אחר כך ניסיתי לרשום את הימים האלה, וללא הצלחה. פיקסוֹ עזר לי לראותם.

כתמי צבע כהה על יריעה חרוכה. הפחד רובץ למטה ושולח ידים שעירות ורזות ˗ נֵמירוֹביוֹת ˗ הקורעות כסותם של דברים ופרצופים. פנים, איברים, ידים, עינים מוּכוֹת אימה ˗ מרחפים סביב הרדיוֹ החוּם (הצבע החוּם הארור! ). באפילה מתחבאות עיני אשה, תפילה בהן. וידי פיניֶה ומשה ואריה ולאה, שקטות וללא רעד, מול אלה הנֵמירוֹביוֹת. התמונה מרטטת במוחי גלים גלים. הנה באוֹת האותיות השמנות: ס, ט, ל ˗ סטלינגרד, וכובשות את היריעה כולה בעקשנותן התקיפה. אחריהן אל־עלמיין.

חולפת בהרת אור.

ושוב אפילה, לתוכה יורדים יהודי פולין. היא מתפשטת בחיצים שחוּטים של ידיעות בעתה, עומדת ואינה נמוגה.


אפריל 1943

הגיעה בשורה על מרד גיטו וַרשה.

אני מביט בדף חדש ביומני.

גבורה, הצלת כבוד עם ˗ ודאי.

החדר ריק. דייריו יטיילו עד מאוחר בלילה.

אילו ברכה כאן, היינו מהלכים בין פרדסים. הייתי פוסע ומחריש, ואולי מספר לה על וַרשה כפי שהיא חיה בזכרוני.

איומה המחשבה שהנה מחר נשלים עם העובדה שאין ביכולתו של בשר־ודם להזדהות עם דברים שהם מעבר למרחקים.

אני מנסה שלא להשלים, מבקש להזדהות ולראות.

גיטוֹ אחוז להבות, בונקר חשוך, אנשים המומים לאחר קרב משרכים דרכם בתוך תעלות ביוב.

דומה שסובב־הולך בתוכי מין תקליט, שקוֹלוֹ, כשל קרין, חוזר שוב ושוב: אלה יודעים שמלחמתם זאת, הדועכת תחת חורבות בתים וחיים, תבקיע לה דרך אל תולדות בני־האדם…

ואולי אין הם מהרהרים כלל ברגע זה, ורק נחנקים באותה תעלה המעלה סחי וצחנה.

יותר מזה אינני יכול לחדור.

אֵילתה בנגב ־ אוגוסט 1943

התחושה הראשונה כאן ˗ תחושה של מי שמפליג בלב ים. האופק הפתוח לכל צד, הקו הבלתי מופרע, המחבר שמים וארץ.

ארץ כיסופים ליריים. ירבו משוררים באילתה!

הים והמדבר מדברים בשפה אחת של סוּפוֹת, של דממה גדולה, של אִושה מונוטונית.

קל לתאר עיר ססגונית, מושבה ירקרקת ˗ כאן נוח להחשות, לדבר על דומיה, או על היום־יום.

יום שלישי בשבוע. חורשים ומכינים חלקות לגידולי פלחה ומטע. משתוקקים לחופשה, כלומר ל“צפון”, כלומר נמל לאיש הים. ביום האחרון לפני החופשה מונים את השעות, וחוזרים ברצון אל הים. חזיון מובן ליורדי הים.

דוד התקין לנו ארוחת צהרים. מילא סיר אורז, הוסיף מים ושפת את הסיר על האש. האורז תפח, הסיר עלה על גדותיו. דוד העביר מחצית האורז לסיר שני וזה תפח והלך. דוד מילא את כל הסירים הקטנים שברשותנו, והאורז תופח ותופח והסיר עולה על גדותיו.

מענין לענין. המציאות מחייבת עין חדה. יותר מצבעים יש לראות כאן גונים דקים באפור, בצהוב, בחוּם.

לכשתהיה כאן אשה נציע לה שתתקשט במטפחת־ראש אדומה, כחולה, סגולה. המטפחת הצבעונית תיראה ממרחקים, תעורר את העין הלֵאָה. את תריסי חלונותינו נצבע בצבע ירוק ורעפים אדומים יהיו לבתינו.

לכשיהיו.


ינואר 1944

חזרתי מתל־אביב מביקור אצל הורי.

לאחר לובן דירתם נראה לי חדרי מאוּבק ביותר. אחרי רעש־העיר וירק־הצפון נראות הגבעות מול החלון בכל שממונן.

אבל, ואני מאשר זאת שוב, אין בי שום דכאון. להיפך, מעין שמחת־שׁיבה, גם אל הנוף.

את אמא פגשתי עומדת על המרפסת, צופה פני הכביש. היתה שעת דמדומים. הדירה היתה ריקה, חשוכה. אבא לא חזר עדיין מעבודה.

״הרי לא כתבתי שאבוא, למי את מחכַה? ״

“אינך יודע? אני מחכה תמיד”.

לא הייתי בעיר מאז חתונת אחותי, שעברה לגור בחיפה. אף פעם לא תיארתי לעצמי כמה בודדה היא אמי. חייה עוברים בציפיה מתמדת: למכתב, לידיעה, לאבא שישוב מעבודה. אגב שתיקתה יורדת עליה הזקנה.

אבא חזר מאוחר. דובר על מס שיש לשלם, על רהיט שצריך לחדש, על אותות משבר בענף העץ, על כוחות שֵׁכלים מחמת זקנה. אמא חיממה ארוחה. אבא אכל, עבר לכורסה, התנמנם מעל לעתון. גלגל־חיים בלתי פוסק, אבא מסובב אותו, מסובב, עבד לצרכי הבית. ישבתי עם אמא במטבח. השאלות נדלו. שתקנו.

הרהרתי משום־מה בילדים שמטפסים על טרקטור, הרבה ילדים ערומים, חבושים כובעים ענקיים. אחר כך על ילדים מתיזים מים זה בזה בבריכת־שחיה, מאותן הבריכות במשקים, ושוב הרבה הרבה ילדים. ואחר כך ראיתי פתאם את אמי במטפחת כחולה, בשמלת עבודה מתכפתרת, פוסעת לה לאט מהמחסן אל המקלחת, פוגשת בילדים וצוחקת. אמא צוחקת. אמא משוחררת מעצב.

לוּ ניתן לי לשחרר אותה מאותה בדידות שבדירה מתרוקנת, בלב לבה של קריה הומיה.

דברנו פעם, אבא ואני, על הבדידות הגדולה בעיר הגדולה.

ודאי, אמר לי, אתה טוען שאצלכם משוחררת האשה מעצב של בית מתרוקן, שאצלכם חיים כולם עם דופק העשיה. ניחא. אצלכם האשה משוחררת מהכל, גם ממה שאין ברצונה להשתחרר. אשה אוהבת בית משלה, עם מפית עגולה על מפית שניה, מרובעת דוקא. היא רוצה להתעורר בלילה לבכי ילדה שלה. האשה שלכם משוחררת ממסורת, ממוּסר. הפקר.

כמובן. כשהגברת ק׳ חיה עם האדון ר׳, בשעה שהאדון ק׳ משחק קלפים במועדון לילה, זה סקנדל בודד. כשהאדון י׳ מכה את אשתו כל שני וחמישי, זוהי טרגדיה אישית. כשחֵזי הקטן מספר בחצר שאמא נסעה ואבא ישן עם הדודה ˗ זוהי טפשוּת ואי־זהירות של אביו של חזי. וכל זה בבית בו גרים הורי ובו כשני תריסרי דירות.

אבל כשהרוָקים צדים את אסתר ליד עץ השיטה ˗ כאן כבר סכנה לדור, אהבה חפשית! הפקר!

אני מצטער, אבא, אבל קשה יהיה להטות את לבך למחשבה שסכנת האהבה החפשית, התיאוֹריה של “כוס מים”, איננה מאיימת עלינו עוד. כל רעיון חדש יש בו תגובה ראשונה, חריפה, ועם חלוף הזמן נשאר העיקר והצעקנות חולפת. המתנגדים זוכרים את הצעקנות עשרות שנים, ואת העיקר שוכחים מיד, האשה בתוכנו תמצא את מקומה הנכון גם בחיי ילדיה, גם בתוך מפיוֹתיה. היא חפשית. גורלה בידה. ואסתר איננה מפריעה לי, מפני שאינני עוסק בדמויות נייר. לעומת זאת עוסקים החיים־ללא־תלות בעיצוב דמויות מבשר ודם.

שמע, אבא, בינינו לבין עצמנו, אני כבר הקרבתי קרבן על מזבח הלא־הפקרוּת שאצלנו. אילו גרתי בעיר ˗ גברת א׳ זאת או אחרת, משועממת ותלויה בכיסו של בעלה, היתה ברצון מקבלת על עצמה את התפקיד ללמד עלם רוֹמַנטי את האלף־בית של אהבה. בקומונה זה לא עלה בקלות. היה עלי לעמול הרבה כדי לפרוץ דרך הג׳ונגל של נסיונות ראשונים, עם אחת שאיננה בקיאה יותר ממני. בביקורי בעיר־הקודש שלנו, ירושלים, היה הרבה יותר קל להשיג אוֹיֶקט כדי ליהנוֹת מגברותי.

ישבתי במטבח עם אמא ושתקנו. אבא פרש לישון. אמא הביטה בי בעיניה הסבלניות. השעה היתה מאוחרת. מישהו עלה במדרגות, עבר ליד דלתנו, המשיך לעלות. צעדיו הידהדו עריריים.

נשקתי לאמא ללילה טוב.


מרץ 1944

רב תודות לך, פרנק פלג, על ההֵנדל והבטהוֹבן שקלטנו מירושלים. הסכת ושמע: מנין יהודים מוחאים לך כף ארבעים ושנים קילומטרים מגבול מצרים ושלושים ושבעה דרומית לבאר־שבע.


מרץ 1944

ברכה הגיעה אתמול. לפני שעה חזרה צפונה.

לומדת גרפיקה. פשוט, אמנות מושכת אותה, גרפיקה מושכת אותה.

״האות פ׳ אף פעם לא הזכירה לך פיל? וג׳ גמל? ˗ שאלה.

"רעיון שלך? ״

“רעיון שלי אין פירושו שאני ביטאתי אותו ראשונה”.

כמעט הערצתי אותה.

"אתה יודע שאני באמת רוצה ללמוד. לא סתם משתמטת ממשהו. אני פשוט מוכרחה ללמוד. אתה רואה כאן פתרון למי שמוצא את שגעון־חייו בגרפיקה? ״

אין בי ספק שהיא באמת רוצה ללמוד.

“אינני יודע, עניתי, אני רואה כאן פתרון למי שמחפש תוכן לאותיות ולמלים. זה לא פתרון קל, כמובן”.

אינני יודע אם התרשמה מדברי. רציתי לתת ביטוי למחשבה קרובה ללבי, אלא שברגע האחרון נכנס בי רצון לעשות רושם, וסיגננתי אותה יפה מדי.

אני כותב כל זאת, אבל למעשה אני מהרהר במשהו אחר. אני מהרהר בנשיקה.

סוס זקן! עד כדי כך עודך מתרגש מנשיקה? מנשיקה?

כן, כנראה.

שכני לחדר היה בחופשה בצפון. נשארתי לבדי. כשהלכנו מארוחת־הערב אמרתי בלבי שזה יהיה טפשי לשחק תפקיד של גיבור.

"תבואי אתי לחדר? " שאלתי בחוצפה. לא הסתתרתי מאחרי אדיבות.

“כן, למה לא”, השיבה.

חיכתה עד שאדליק את מנורת־הנפט. אחר כך ישבה על המיטה.

כשלקחתי את פניה בידי ידעתי שגם היא לא תשחק משחק של תמיהה. יש לה שפתים רגישות ואמיצות. הייתי מאושר. פשוט, פשוט מאד.

עכשיו נעים לי לחשוב שהערב עבר כפי שעבר, שהיה בי הכוח לחכות, לחכות עד שהדבר יבשיל (אם יבשיל).

לוּ היתה ברכה כאן, אתי? ההייתי רוצה בכך? אינני יודע. בעיות. געגועים ללימודים, חיי־משפחה במסגרת שלא הוכנה עדיין.

פירוש הדבר שאינני אוהב אותה?

לא, לא זה.

פירוש הדבר שאהבה איננה מתאימה לנגב?

ודאי שלא.

פירוש הדבר שברכה איננה מתאימה לנגב?

ייתכן. אם כך הרי זה עצוב מאד.

אל תהיה בטלן, תתאים אותה לנגב.

לפני שנסעה, אמרה לי: “אני עוד אבוא.”

“אני מחכה לך תמיד”, קדתי קידה ג׳נטלמנית.

אבל משרחקה מכונית־המשא וחולצתה האדומה ריצדה מנגד, מילמלתי: ברכה, בואי אלי.

ימים יגידו.


 

פרק רביעי: הסכר    🔗


א    🔗

קלצ’קין היה בראש וראשונה מהנדס. מהנדס ותיק. מקצועו היה רודה בו ביד חזקה, למעלה מעשרים שעות ביממה, מטלטל אותו בחדר, רצוא ושוב, מפינת המגפים המרופטים אל פינת המפות המעוכות, הגלולות זו בתוך זו.

למען האמת מפריע לו מנשקה זה בעבודה. איך אמר? כבר השקיעו מאתים ושלושים ימי עבודה בבניית הסכר. בדרך כלל בחוּרוֹן חביב, פשוט, בלי חכמות. מן הסתם איזשהו בית־ספר עממי במושבה. לא, ודאי למד באיזו עיירה פולנית, אולי בחדר.

ניגש אל החלון הקטן, המרובע. הזגוגיות המכוסות אבק וצואת־זבובים סיננו כדרך קנוָה חסרת־צבע בוקר אפור וקהה.

˗ כמה ימי עבודה השקעתם בדצמבר, מאתים ושלושים?

הטרקטורים זחלו כבדים, מגושמים, וסגרו את האופק מצפון בסוללות עפר. דחפורי פלדה נעצו בקרקע היבשה להבים בוטחים. היא פלטה אל מולם גלי אדמה שצבעה אחיד, אינו משתנה עם העומק, משמע: רק בקליפה תגעו, אל חובי לא תחדרו, לא אתם ולא שכמותכם.

בריכות העפר, מלכודות ענק לרבע מליון מטרים מעוקבים של מי שטפונות, הלכו ונעשו מוחשיות יותר מדי יום ביומו, נתקערו, נתגבהו בסוללות רחבות של אדמה שפוכה.

משנים את הנוף! מוריק משהו במטע, במשבצות שדה־נגרין, והנה הסוללות האלה! היודע בחורון זה, בעל הפנים העגולים־הילדותיים, מה הוא מחולל פה, בשממה? אי, פהקן שכמותו. עיף, אינו ישן דיו. ודאי מאחר לשבת ליד הסוללה ומהדק אליו את זו, מה שמה, את חנקה.

כן, יש לה איזה עצב בעינים, איזו בגרות שלפני זמנה, מין אכזבה משלימה. מאתים ושלושים ימי עבודה, אמר. לאמיתו של דבר אין יותר ממאה ושמוׂנים. חמישים מוסיף מנשקה על חשבון פזרנותי, סבור ודאי: קלצ׳קין אינו זוכר ואינו רושם. מרמים את המוסדות ˗ היה אומר ההוא, במכנסי הרכיבה, הדרי המטורזן, בבטחון שהנה גילה את הגנבים בה׳ הידיעה.

˗ מאתים ושלושים ימי עבודה, אתה אומר?

˗ אבדוק עוד פעם ביומן העבודה, ˗ נרתע מנשקה.

˗ אין צורך, אני מניח שהצדק אתך, ˗ קלצ׳קין פרש מן החלון.

הבחורים לקחו על עצמם לספק בקבלנות זפזיף לבניה, מהזפזיף שנצטבר שכבות־שכבות בפיתולי הואַדי. לא חישבו כראוי את המחיר שהציעו, ונכשלו. רוצים לכסות את הגרעון ורשמו לזכותם ימי עבודה נוספים. אפשר לומר: חשבון הוגן. הוא יאשר להם את ימי העבודה. מה חשיבות יש לזה לעומת הדבר שנעשה כאן, שתוסס בך ואין לך שהות כדי להגדירו. תוסס ˗ אילו מלים דבקו בו כאן, רגשנות מיותרת.

מנשקה התבונן בקלצ׳קין, שחידש ריצתו בקו האלכסוני, ותוך כך שב והצית סגריה. מסתבר שהצית אותה עוד לפני שהקודמת כבתה. אדם יקר, קלצ׳קין, עובד כמטורף. איך אפשר להסתפק בשלוש שעות שינה ליממה? מטורף שכזה. פלש אל הליפט הנושן ˗ יותר קרון צוענים מאשר ליפט ˗ וממלא את החלל שמתחת למיטה גרבים מזוהמים וזנבות סיגריות. איך קיבל את אשתו שבאה לראותו?! לא כתב, אמרה, חדשים תמימים, נו, איך אפשר… ובכן באה. העמיד פנים מכורכמים אל מול ישראליק הנהג: למה הבאת אותה, שתפריע בעבודה? בפניה אמר את הדברים. אוהב אותה על פי דרכו, זה ניכר מיד. תספורת עשתה לו, צחוק נורא היה. חיטטה בכל מקום, בתוך החומה ומחוצה לה, למצוא את בגדיו. ביקש מישראליק שיוליך אותה ויראה את הכל. לו עצמו אין זמן. היא צחקה, לא גילתה שום מבוכה בשל נוכחות הבחורים. הוא תמיד כזה, אמרה, עבודה, רק עבודה, ובכל זאת אין דומה לו, האמינו לי, מכירה אני אותו יותר מכפי שאתם הספקתם להכירוֹ.

˗ עוד משהו, שמע, מנשקה, אני בענין מספר ימי העבודה אינני יודע. לא חשוב. ידוע לי שהפסדתם בזפזיף. אני לא מעונין שתפסידו. נהיה גלויים, לא? ובכן, בסדר?

מנשקה זה הוא יסוד בריא. לא חלוצים רוקדי־הורות וחולמים־בהקיץ ˗ כפי שמתאר שם איזה סופרצ׳יק עירוני. שקדן ומתמיד. אינו מבריק באִמרוֹת־כנף. ממתי חייב איכר להבריק? הדברן הזה, שימֵלֶה, זה מבריק, ומנשקה עושה. אם יעזרו לו יקים משק. הסכר, כמובן. אם יצליחו כאן, יקימו עוד סכרים על הואַדיות, יספקו מים לכמה נקודות ישוב. כמובן, אלה מפעלים מקומיים, מפלסי דרך. אילו היתה המדינה בידינו! תכנית ארצית גדולה, ניצול מי הירדן, הירקון, הו־הו! הסכר העתיק בכּורנוּבּ איננו נופל מזה שהם בונים. אז לא ידעו על ביטוֹן וברזל. גם אז היו מהנדסים, עם דיפלוֹמים אחרים. בעבדָה נשתמר בית־מרחץ, מלאכת מחשבת, אלף וחמש מאות שנה! נתדרדרה אבן בשעה שעמד שם עם מנשקה, לפני שבועים או ככה. למהנדס שתיכנן את בית־המרחץ היו ודאי חיבוטי קבר, רצה לשוחח עם חבר למקצוע, ח־ח־ח.

˗ יש גם ענין העבודה של בהמות הובלה.

˗ שמע, מה השעה?

˗ עוד מעט צהרים.

˗ אז מה אתה מבלבל את המוח, עכשיו?

שוב נכנסה בו רוח תזזית. מנשקה חזה מבשרו את מזגו של קלצ׳קין. יש שעות שהוא מתמוגג, מסביר פנים, ויש שעות שאין לעמוד במחיצתו. לך דבר אתו עכשיו!

קלצ׳קין חטף את הכובע מבין כלי המיטה, תקע לכיס חפיסת סיגריות, חיפש גפרורים, נתיאש והשאיר את מנשקה בתוך הערבוביה של נייר־שרטוט, מחברות, מיני מלבושים, ועל הכל זרועים זנבות מעוכים של סיגריות.

מיהר אל הסכר. טרטור מכונת הביטון, שונה מטרטור הטרקטורים, אותת ממרחק שהעבודה מתנהלת כסדרה. גם הקריאות “דרעק דוּ איינער” הגיעו ברורות ובמרחקי זמן קצובים, לאמור: שמחה עומד על משמרתו.

גם קלצ׳קין, גם השממה, טרם הסכינו עם הקולות המהדהדים במרחב. לכאורה, מראֶה רגיל של קבוצות־יוצקים, ושממת נגב רגילה. בלתי רגיל היה אך שילוב השנַים. אף שמחה לא נתמזג עדיין עם הנוף הרחב והאילם. גרבי החָקי שלו, המגיעות עד ברכיו הגרומות, והקרחת הבהירה מעל מצחו שזוף־השמש, המנצנצת לכל תזוזה של כובע השעם, עשו אותו שייך יותר לנוף מחצבות, כבישים או פרדסים. כוּרדים גברתנים, ידידי אילתה מימי בנין הטירה, עם חולצות נוקשות מעפר וזיעה, עבדו בשתיקה, בידים מגוידות, רגילות עשיה. בחורי אילתה, תישים צעירים לעומתם, גידפו וביזבזו מרץ בזירוז עצמם. אהרנצ׳יק, כולו פלגי זיעה, נאבק עם ערימת חצץ שסירבה להניח לאתו שיינעץ בה. דמותו השבירה של אריה היתה מדדה עם דליים מלאים מי־סיד; שרגא, אחראי למכונת הביטון, דחף מפתח אל ראשו של בורג וספג משמחה: דרעק דו איינער, תקצץ לך את האצבעות, חדשות לא תקבל במחסן הקומוּנה.

חומת הסכר, נמוכה עדיין ומטולאה פה ושם טלאי קרשים, שירטטה זגזג חד־זויוֹת החותך את הואַדי לרחבוֹ. פתחים פעורים סיפרו על שערי־ברזל שיהיו מוצבים ומוגפים בבוא העת.

קלצ׳קין נתפש במערבולת העבודה: איזו אבן לקבוע בקיר, מה מקומה של מריצת הביטון הבאה, אילו חומרים עורבבו בתערובת האחרונה.

˗ שרגא, ˗ דיבר כמבקש רחמים, ˗ תן יותר מלט לתערובת. אל תחסוך במלט. המוסדות לא יפשטו את הרגל בגלל שק מלט, והסכר, זכור את הסכר, שלך הוא. נו, שלוֹמיקוֹ, ˗ מישש את זויוֹת האבן שבידי בנאי בא־ בימים, כמוּש ועטוּר־שׂיבה, ˗ איך האבן, קשה מספיק, הא? והאשה בריאה, שלוֹמיקוֹ? ברוך השם, אתה אומר, נו, נו.

שמחה הביט בשעון. צהרים. טוב מאד, מצוין. קלצ׳קין מטורף זה, לעולם לא תנחש מה שגעון יעלה במוחו בעוד רגע. יריץ את החברֵה מעבודה לעבודה, יכניס תוהו ובוהו. הרבה מעלות יש לו לקלצ׳קין, אבל לארגן עבודה ילמד ממנו, משמחה.

˗ צהרים, חברֵה! ˗ חיצצר כשהוא מנגב במטפחת חקי אדירה את עורפו העשוי חריצים־חריצים שתי־וערב, ופנה אל קלצ׳קין: ˗ צריך להביא אבנים. המכונית האחרונה היתה דרעק ולא אבנים.

צעדו אל הטירה. הכוּרדים פסעו לאט, זה אחר זה, ידיהם שמוטות לאורך גופם. בחורי אילתה עברו על פניהם בחבורה אחת. הד צעקותיהם נישא כעלעול וגוע בין חומות הטירה.

˗ אתה אומר: תחנת־נסיונות לעוד שנתים־שלוש זה בריא מבחינה משקית, ואני אומר לך שניהפך לריכוז של עשרים פסיכוֹפטים. לא ככה מיַשבים את הנגב. אני אומר לכם, ואומַר גם לקמתי, בחיי שאומַר.

˗ בענין הפסיכוֹפטים אתה טיפוס חלוצי, אהרנצ׳יק, ˗ חטף אריה בשקיקות, כדרכו, ˗ אבל לעצם הענין כמוני כמוך. שמע, פיניֶה, אני מצפצף על חמישה פרופיסורים ומוּמחים. את ההתישבות בנגב תקדם לא תחנת־נסיונות אלא קומונה, שתוּכל למצוא נחמה אצל זלטקה כאשר התלתן לא יצליח, ושהבן שלך יחייב אותך לחפש פרנסה במקום. נוכחותו תצמיח לך ישבן סטַבּילי ובגודל מספיק למרחב הזה. ישׁבנים כאלה קיבלו בשעתו בעמק ואנחנו נקבל אותם כאן, רק אולי גדולים פי כמה.

˗ אתם מתפרצים לדלת פתוחה, ˗ אמר פיניֶה בקול רפה ונשתתק.

הויכוח היה ישן נושן. פיניֶה נהג להתחמק ממנו. לא ראה מוצא. קמתי טען: ככל שנרבה בנסיונות במצפה כן יוקל עלינו לבצע התישבות גדולה, נסיונכם יחסוך כסף, מאמצי־שוא, תעיות, זמן. לכאורה דעה שקולה וביצועה פשוט: עשרים בחורים עוסקים במיני נסיונות, מחכים להוראות, ממלאים אחר הוראות. אלא שפה קבור הכלב. לך ודרוש משרגא שיסתפק במילוי הוראות, או מאריה, או ממנשקה. הם לא קורצו מחומר כזה. הם אומרים: המשק הקולקטיבי קדם בארץ לתחנת־הנסיונות. הקומונה היא דינמית, וזה מה שנחוץ כאן, בנגב הזה. ולקומונה אין רוח אחרת במפרשיה מאשר אחריות עצמית ויזמה עצמית, משמע: משק על נשותיו, ילדיו, משבריו, הכל בכל כל. אתה רוצה הרי זה הויכוח מלפני דור. מה עדיף: הנהלה ממונה או אחריות הקולקטיב. אלא מה? כאן התנאים קשים פי כמה ובהסתערות כזאת אפשר לשבור את המפרקת. אמר בנעימה זהירה:

˗ אבל על דבר כזה ששמו רֶנטביליוּת של משק חשבתם פעם?

˗ אומר לך, אינני חושב על זה. אם נוכיח שאפשר לחיות כאן, זה יהיה שוה אלפים ומליוֹנים, אתה מבין? ˗ דיבר אריה. היה תוֹקֵף בעיניו התכולות.

˗ תעביר לכאן מיד את הילדים?

˗ גם הבדויים מגדלים ילדים.

˗ שטויות אתה מגובב. חלב מנין תיקח. ורופא? קל לומר: כמו בדויים.

˗ נחטוף רופא מתל־אביב, ˗ התערב אהרנצ׳יק וזיקף את אפו החצוף, ˗ נאמר לו: שמור לנו על הילדים, אנחנו שומרים לך על תל־אביב ועל ילדיך.

הטירה היתה כבר קרובה. אריה נצמד אל שרווּלוֹ של פיניֶה ודיבר מהר, כמו חושש שמא יאחר דבר מה.

˗ בעקבות הילדים יבוא רופא. בעקבות הפרוֹת יהיה מספוא ומים.

נוכחותה של אילתה תחייב תכניות גדולות. לא נסתפק בסכר, גם צינור מים מהצפון יבוא. כזהו ההגיון של ההתישבות בארץ הזאת.

˗ הגיון הגיוני מאד.

˗ תפסיקו למזמז את הבעיה, שוב ושוב אותו דבר, ˗ קולו של שרגא בישר מלים כדרבנות, ˗ היה לנו מספיק זמן כדי לגבש דעה. את המשימה ששמה ישוב הנגב תבצע רק מדינה, אתם שומעים? מדינה בלבד! ואנחנו רק בדרך לזה… תן לי לגמור… ולא כל מדינה. לכך מסוגלת רק מדינה תכניתית, שגיסוֹת־עבודה עומדים לרשותה, בריגדות־עבודה, נוער מתנדב. ואנחנו חייבים… מה אתה אומר? חכו, תנו לי לגמור… ואנחנו חייבים עד אז לגלות כל מה שצפון בערבה הזאת, זאת אומרת שאנחנו מוכרחים להיות בני־בית כאן, וחפשים לנצל כל שמץ של יזמה. פקידים לא יעשו את זה, גם לא פועלים שכירים… אני יודע שגם אתה טוען כך, אמרתי שלא? טוענים, טוענים, צריך לדעת בדיוק מה טוענים ומדוע, אתה שומע, פיניֶה? ובני־בית פירושו: כאן חיה הקומונה כולה, כאן גדלים הילדים, כאן אנו שוכבים עם נשותינו. מה אתה לוטש עיניך? אני מצפצף על מלים חלקות.


ב    🔗

אריה יגע חדשים רבים כדי לזכות באהדתה של סוּפה, וזו עקשוּת נכנסה בה להיות שוַת־נפש דוקא כלפיו. לא רגז. השלים מזמן עם העובדה שתנועותיו מסורבלות, חסרות חן וגמישות, אינן לפי רוחה של הסוסה. צריך להקפיד על קשירת האוכף, לשים יותר לב בשעת סריקת הרעמה. סוסה אינדיבידואַליסטית, צחק אליה, רוצה שיחושו את כל תהפוכות מִזגה. סולדת מפקודות. רצונך שתדהר, ניחא, אבל לא מספיק לפנות אל המתג, אל הצו, צריך לדעת להלהיב, להיות בקי ורגיל בשפת הרמזים המסובכת, זו פרשת הנגיעות והלטיפות שבין רוכב לסוסתו. אריה טרח לפי מיטב יכולתו, אבל סוּסת המוּכתר ˗ כפי שכינוּ אותה הבדויים ˗ שמרה אמונים למוכתר הראשון, לנחום. לא השלימה עם יורשו.

נחום בעיני הבדוי כמוהו כשיך נגיד ומצוֵה. דיבורו, רכיבתו, דרך כניסתו אל השיג ˗ כמנהגו של אֶפנדי. אמנם יש וזה עובד, בפירוש ראו אותו בכך, כאחד עלוב, או כעבד כושי, אבל זוהי ודאי מסורת אצל התושבים החדשים של קאעת־ג׳פאלה. בכלל מוזרים מנהגיהם. האשה מהלכת בתוכם גלויית פנים וירכים, כצועניה זו הפוקדת את אוהלי הערבה, יוצאת במחול לצלילי הרבּאַבּה ומפקירה עצמה תמורת מטבע נחושת. אלא ששם נוהגים כבוד־שיכים בגלויית הפנים שלהם… ואיך טפח חואַג׳ה נחום על שכמו של חג׳ ראשד, באללה טפח, כלומר הוא אחד כמוהו, אחד מאלה שאלוהים חנן אותם בכוח־שלטון ואין להמרות פיהם, מאלה שפגיעתם רעה, ומוטב לך שלא תרגיז אותם. שיך הרי זה שיך. כך היה וכך יהיה לעולמים, והעולם כמנהגו נוהג.

והנה בא זה, חואַג׳ה אריה, והיה למוּכתר. זה, ילד הנהו, וכאחד הרועים ינהג: יזמר, יחלל, יסביר פנים לכל הֵלך. לא הדרת־פנים לו ולא תוקף. מוּסה, בנו של סעיד, גנב את פגיונו, פגיון של מוכתר! ˗ וזה לא כלום, שותק כמו אבן. ולמחרת לקח את מוּעמר מהצביחאַת ואת אשתו אל הדוקטור, וזו העקרה ˗ הרתה. ומי לא שמע את הסיפור על מַקבּוּלה שהלכה אל חלקת היהודים, בחשיכה הלכה, והוציאה מהתלמים את תפוחי־האדמה שזרעו, והנה, המוכתר, חואג׳ה אריה, בא, ומקבולה תוחבת את התפוחים אל בין שדיה, וזה עומד לידה ואיננו מכה. ברחה וזה רק צועק ואיננו מכה.

˗ יה מוכתר, ואיפה חואג׳ה נחום? ˗ היו שואלים את אריה.

˗ נעשה אחד גדול, יושב בסַראַיה של היהודים, יותר חשוב מאפנדי, ˗ היה משיב להם.

השביל המוליך אל מאהל אבו־סאמרה סימן קו ישר וחיור. אריה קרא בעקבות את שהתרחש כאן משך ימים ושבועות. שפת העקבות נכנעה אט־אט למבטו, החלה מתבררת ונקלטת על נקלה. סוּפה קיפצה גמישות. תפקידו של נחום בהגנה ˗ אכן רציני. פיקוח על הערבה הדרומית, דע את המתרחש, למד את הלכי־הרוח. נחום שוֹחה כאן כדג. יש לו דרך משלו, מהלך בגאון. ודאי אומר בלבו: ידעו העלובים האלה כי מוטב להם שלא לעורר סכסוכים. דרך סלולה, נוחה לנחום ומוּכרת לבדויים. ואותו, את אריה, עוד אין מבינים, לא הבדויים ולא אף אחד. קל להציב מטרה: שיֵדעו כי מוכתר יהודי אינו שיך, אינו מנצל ואינו מכה. קל להלכה. אבל הלכה למעשה? איך לעשות שירצו להיעזר בו? רפואות? כמובן שלוקחים. מי באר? ודאי שמשתמשים בהם. אבל לגנוב אינם חדלים. לך תחוב ידיך אל שְׁדי הזקנה והוצא משם את תפוחי־האדמה שגנבה, לך והרבץ בה! ושיך חסן יודע על הגניבה, על הכל הוא יודע, ייתכן שהוא עצמו שלח אותה. אבל שידע שיך חסן שלא יקבל אף טיפת־מים אם לא יחזיר את התפוחים. לכל הרוחות! צריך לחרוש בציפרנים במוח: עוד יבואו זמנים אחרים, לבטח יבואו, אורך רוח. אורך רוח!

שיך חסן אבו־סאַמרה, השיך החיגר, היה הדל בין שיכי העזאזמה. כל מאהלו כשלש מאות נפש. אדמותיו רחבות־ידים, אבל צחיחות ומקוללות־בצורת. ימי שוד האורחות חלפו ללא שוב. מחיר הגמל כמחיר הכבש. לא נשאר אלא להשתעבד לשיך סלאמה־אבן־ראשד התקיף, שמכר מאדמות אבו־סאמרה ליהודים, והותיר לחסן אך שטרות־כסף אחדים. בשעת הסופה הגדולה נעלמה סוסתו החומה, זו בת־הרוח. חיפש אחריה חדשים במרחבי הערבה והעלה חרס. חמור ירש את מקום הסוסה. השיכים התחילו בזים לאבו־סאַמרה, הוציאו אותו מקהלם. לא קראו אותו אל אוהלי סוַרקה לחגיגות החג׳. את מוכתר היהודים קראו, ואותו זנחו. ידו של שיך סלאמה בדבר. יש לנקום על בזיון שכזה. לשיך סלאמה עסקים עם היהודים, תכה את היהודי והיכית את השיך, מבלי לגלות עצמך. אבו־סאמרה הוא שיך בין שיכים! עד לנביא מוחמד, מגיעה שלשלת היוחסין שלו! ומהיהודים אפשר לסחוט כסף. ניגשו לבנות סכר. אבל מי־הואַדי שייכים גם לאבו־סאמרה, גם לו אדמות כאן. ואולי גם הוא יבנה סכר? למה לא? יעצרו היהודים את הזרם הגדול והוא יעצור את העודף. לא כסיל הוא אבו־סאַמרה! יגובב אבנים, אדמה ושיחים בערוצו של הואַדי, סחף יצטבר, והנה לך סכר לעודף המים! ואת התעלה יעמיק, זו התעלה שחפרו האנגלים לפני שנים רבות, בשביל המלחמה חפרו, והיא מוליכה אל אדמותיו. הרי גם ליהודים תעלה. לא קראו אותו אל אהלי הסוַרקה ˗ הוא יראה לכולם מי הוא חסן אבו־סאַמרה.

אמר ועשה. כבר שבועים עובדים אנשיו בהעמקת התעלה.

מראֶה הבדויים העובדים הדהים את אריה. בכל זאת למדו דבר־מה. השיך חסן עובד! שומו שמים, שיך עובד!

˗ סלמאת! ˗ כיון את סוּפה אל השיך. מצב רוחו עלה פלאים. כמעט ושכח את ענין הגניבות.

השיך היה זעוף, עוֹין. הפטיר אהלן רפה וחזר אל עבודתו. לא הציע לאריה לסור אל אוהלו, משמע יש דברים בגוֹ. הבדויים מדדו את הסוסה ˗ אמתלה להניח לזמן שיחלוף באפס־מעשה ˗ נשענים על אתים גנובים (מוטב לא להסתכל באתים, אפשר לגלות גם מרכושה של אילתּה). אריה נבוך. צריך להיוָעץ בבית מה דרך ינהגו בשיך חסן. הפנה את סוּפה עם כיווּן התעלה, לאורך שביל ביר־אל־ג׳עוד. התעלה חדרה פה ושם אל תוך אדמות אילתה. לפתע תקף אותו צחוק פרוע. כל שרירי בטנו נתרעדו. הוֹי חסן, אדיוט שכמותך, אינך רואה שהתעלה עולה, עולה יחד עם הגבעה? רוצה להעלות מים, השיך בעל שלשלת היוחסין רוצה להעלות מים! את החברֶה צריך להביא לכאן, יתפוצצו מצחוק. רק הבדויים עלובים. כאשר המים לא יעלו ימצאו אישור נוסף שאין טעם לעבודה עלי אדמות.

˗ סוּפה, הביתה!

יום חורף עכור וכבד־נשימה עמד בערבה. השמים רבצו נמוכים וציפפו את הדממה. קול הרעם המתגלגל מצפון־מזרח הגיע ברור ומלא. המרחבים היו עזובים משריקות־רוח ומיבבות־סופה. עולם ריק ציפה לגזר דינו. רכס תל־אל־רחמה נעלם בעננים.

עוֹרה של סופה הרטיט גלים־גלים. אריה סילסל מלוא־חזה לחני ערבה. הדממה הלחה חטפה את המנגינה ופיזרה אותה במרחב. הצחוק עדיין חילחל בו.

הסערה כבר היתה גדושה כדי התפקעות, ואת הגשם טרם שיחררה מתוכה, שמרה אותו בקנאות כאקורד אחרון. הרעמים היו קיר שואג פרוץ דממות קצרות. ברקים, למרות אור היום, סימנו על פני הרקיע זגזגים חדים וברורים. החשמל דיבר מהם קרוב ומוחשי, מוכן כל רגע לפגוע ברוכב הערירי, המטרה היחידה במרחב הפתוח. אדמה אכולת־יובש נתמתחה תאֵבה, תבענית. הערוצים והואַדיוֹת, יבשים עדיין, כבר אמרו את מחול האפיקים הצפוי.

˗ סופה, הביתה! ˗ נזדעק, ˗ גשם אצל תל־אל־רחמה. שטפון בא! הסכר, ה־ס־כ־ר! שעת המבחן הגיעה. הי! הי!

רוח נתיפחה, מטורפת על שאין ענני־אבק נלוים למחולה, ורובצים בצקיים על פני קרקע נרפשת. הגשם פסק. דמויות עטופות עבאיוֹת ניצבו בפתחי אוהלים שחורים. כפות רגלים יחפות ליטפו את הבוץ החלק, רגישוֹת ונהנוֹת, כאילו רוכזו בהן החיים של הגוף כולו. מהי השמחה האמיתית? ˗ לבוסס בבוץ אחרי היובש, אומר הפתגם. השמים ריחמו, אללה אכבר!

השיך חסן פסע אל הואַדי הגועש. הגיע אל רכס הגבעה והביט אל המקום שם התפתלה החפירה שחפר עם אנשיו. בתעלה זרמו מים, אבל זרמו לא אל חלקותיו אלא מהן והלאה, עם המורד, אל הואַדי.

קילל, את הכל קילל.


ג    🔗

משהו מעין גאוה נשמע בתשובותיה של ברכה לבריות: אני ירושלמית. ראשית הכרתה את ירושלים כבר נתלותה תחושה שבעיר זו קל יותר לשאת את הבדידוּת, שאפשר לך להיקלע יחידי לאולם־הקולנוע מבלי לעורר שימת־לב יתירה. היה בזה כדי לאשר את בגרותה של העיר. תל־אביב נראתה לה שחצנית וחסרת ענין, עניית־גונים בבתיה הסטנדרטיים, המצטופפים ברחובות גושים־גושים ˗ שלש קומות, עמודי חזית, עצי פיקוס עם תספורות מרובעות ומעוגלות בכניסות. ברכה אהבה להצטנף אחר הרחצה בחלוק האדום ולהביט אל הרחוב הירושלמי העולה ויורד. פני העיר היו ניכרים בדמויות העוברות בו, והיא השתעשעה בפענוחן, כדרך שפותרים תשבצים. הנה זה, הלובש שחורים ומחזיק ידו על כרסו דרך בעל בעמיו ˗ ודאי חנוני ממאה־שערים. ואותו קבצן, ששיחרר שרירי פניו מן הביטוי התובע ללא־רחמים את הרחמים ˗ מכּר מאצל הכותל. והבחור המרקד, המחזיק ספריו ברשלנות חיננית ˗ סטודנט מהר־הצופים. קצה הרחוב היה מוצף זהב־שקיעה, שעטף ברכוּת חוּמה את צריח־המסגד, והעמיק אחר כך, בדעכו, את תחושת התעלומה היורדת על החומות, הכנסיות והכוּכים. שמחה על שהכותל־המערבי חבוי מעיניה ואפשר לתאר אותו כפי שעולה ברוחה; שאפשר להאציל עליו מהנער בעל הפיאות ועיני התכלת, זה שמזדמן כל יום בדרכה, בלכתה ללימודיה, ואשר החליט לבסוף למלמל “שלום” מבויש אל מבטה החייכני. מצאה בו משהו מן הממשי, המקורי, תחושה המוּכרת לה מהשעות ליד מנחם הזקן, הפוסע יום יום אל מטע־הזיתים במשק הותיק. אלא שהשוָאות מעין זו היו מחזירות אותה אל בעיות העולם, מכריחות אותה לצאת מתחומו של המתבונן להנאתו, לראות את הפיאות הבהירות כבעיה מבעיות החינוך, ולקלוט את פני הקבצן כקלוט זעקה מזעקות הזמן. אז היתה זונחת את החלון וחוזרת אל ספריה.

בדירת הד״ר וייל שלטו החוּם והבֵז', פרט לירוֹק העצים שבתמונת מַכּס ליברמן, הנתונה אף היא במסגרת חומה. כבדה. התמונה הפיצה מלוא חפנַים נוף מוּכר מימי הילדוּת, והפריעה לה בנוכחותה. עם שאר הדברים שבחדר כבר הסכינה, אף נתקשרה אליהם. חייה בבית משפחת וייל היו נוחים וחסרי אפתעות. זוג הישישים, ידידי סבּה מימי פרנקפורט ד׳מיין, ראו לעצמם חובה לעזור לשרידה, נכדת מכריהם. מסרו לידה את הטיפול במשק־ביתם ובחדר־הרופא, ושילמו לה משכורת מופרזת מעט, שהספיקה כדי שכר־לימוד ומחיה, ועוד נותר לדמי־כיס ולכרטיס לקונצרט.

ברכה חיבבה את החורף. הוא נטה חסד לאוירה של זכרונות וחלומות, שנטווּ אף הם בנוסח מסוגנן, המקרב אותם לזכרונות. נמשכה לשחק בפני עצמה את בעלת־הנסיון, יודעת חיים ואהבה, להעביר בזכרונה את הרפתקאותיה ˗ ביניהן שתים של ממש: עם מדריך בתנועת־נוער, וזו עם חבר מקרי בעיר, אינטליגנט בעל דעות עצמאיות, ששיעממו אותה בסיכומו של דבר. מצא חן בעיניה לאסוף סימני נכונות והזמנה זהירה של הסטודנטים המלוים אותה לביתה בערבי הגשם, ואת מבטי המרצה־לאמנות ה“מקסים”, לבנות עליהם סיפורי־מעשה שאינם מחייבים, ושמימושם הלכה־למעשה תלוי אך בה.

מאחרי כל זה ניצב שרגא. הוא היה נוכח תמיד ועתים אף הפריע בנוכחותו, השונה מכל שאר הדברים, אומרת עולם קפדני ונוקשה, קיים ללא ערעורים, בלתי ניתן להתאמה חפשית אל משחקים קלילים של דמדומי חורף. מכל תכניותיה החולפות היתה חוזרת אל שרגא. הוא היה כעין מקלט לעודף אפשרויות החיים, שיבה אל ההכרח לנקוט עמדה בעולם. עם כל פגישה נהגה לספר לו על “הפלירטים הזעירים” שלה, ולהוסיף שהם נחוצים לה “כי אתה אינך מרבה במחמאות”. הוא צחק, לא גילה קנאה ולא ניסה להשפיע על דרכה. זה חיזק בה את הרגשת הכבוד שרחשה לו.

כאשר הציע לה המרצה רַנקין לטייל אתו לנגב במכוניתו ˗ ששה בכל זאת למחשבה שתופיע בפני שרגא עטופה אהדתו של איש מאישי האוניברסיטה.

הפוֹרד היה חדש. ריפוּדי־העור, אדומים־כהים כעין הפטל, הזכירו לה אשה רכה בנעלי־בית. הזדמנות כזאת להגיע לנגב! נוף הרי יהודה, בתוּר ושסוּע, הטיל תמונות־תמונות בעד זגוגיות המכונית ואיבד כדי כך את חדות צבעיו.

˗ זהו, ברכה, מה שאמרתי. נוף הארץ הזאת על מעבריו החדים, התהומיים הייתי אומר, מחפש זה מזמן את שיטת הביטוי של הציור המודרני. רק בשיטה זו ניתן למזג יחד נוף מזרחי ואדם שלא צמח בו, טרום־הסטוריה וקדמה, דת קדומה ומוסר ליברלי. את מבינה?

הקשיבה בענין פוחת והולך. מרצה לא רע. “רמברנדט והשפעתו על מַטיס וסוּטין”, “פיקסוֹ ובראַק”, “התקופה הכחולה של פיקסוֹ”. התלמידות הצעירות היו מקשיבות ומתאהבות בזו אחר זו. כל עוד לא גילתה את שמינית הגיחוך שבו ˗ כבש למעשה גם אותה. צדעות שיבה, שׂיער שחור, מבט חריף, בן ארבעים או ככה, מדבר בקול־בריטון חם ובקלות על עירום אשה.

˗ למשל נוף זה, עם הישוב החדש שם, במורד הגבעה. הביטי: נוף עתיק, משקע אלפי שנים, וגגות אדומי־רעפים. איזו חוצפה והעזה! את חשה ודאי את הדיסוֹנַנס, זוהי מוסיקה מודרנית. תקופתנו היא תקופת הדיסוֹנַנסים. כן, כן, ילדתי.

ברור, זהו הטון: ילדתי. עכשיו הוא לוחץ את ברכוֹ אל בִּרכה. זה מתחיל. לחשוב שלא מצא משהו מוצלח יותר. למעשה שמחה שהנה נהרסת שארית קסמו. פעמַים זזה אל הפינה והנה שוב. טרדן.

˗ הדרך מעיפת מאד, ˗ אמרה ונתכרבלה בפינה.

היו שלהי חורף. צפון הערבה היה מכוסה ירק חדגוֹני. גם שדות הפרחים הצהובים והסגולים ˗ הצבעים אדום, כחול, תכול, הלכו ונעלמו ˗ היו אחידי גון והפיצו ריח מתקתק ותפל. הנוף, על צבעיו שאינם מתמזגים, משול היה לציור פרימיטיבי שטרם סיגל לעצמו את תורת שעטנז הצבעים. דרום הערבה מרד באחידות הירוק בגבעותיו האפורות, הזוקפות כיפות מנומנמות, מדגישות את העסיסיוּת השופעת מתוך הערוצים והשקעים.

השטפון בואדי־אל־ג׳עוד הלך ופחת. פני המים היורדים גילו טפח אחר טפח מן הסכר שנבחן במבחנו הראשון. בתחילה הופיעו הצירים הלוליניים עם הגלגל לסיבוב בראשם, מושכים אחריהם מתוך המים את תריסי־הברזל הכבדים, ואלה עמלים, שטופי זיעה, למשוֹת את הסכר עצמו. הבריכות היו מלאות, התעלה המוליכה אליהם חסומה, לתת למים העודפים לזרום אל אפיקם הטבעי. המים, עיפי־פראוּת, זחלו נרפים כלשהו, מלקקים כל חפץ המזדמן בדרכם, חוטפים זהרורי שמש שוקעת כדי למשחם על חלוקי־האבן הרבוצים בקרקעית, צובעים עצמם בגון השמים האפלוליים, שהד רך, ורוֹד, נוגע בשיפוליהם; לבסוף דעך גם האשד מעל חומת־האבן של הסכר.

שרגא שילב אצבעותיו באצבעותיה של ברכה וסגר אגודלה בכף ידו הגדולה. שעה שהגיעו לבריכות כבר ירדה האפילה. עמדו במרומי הסוללה. בשעה זו היה במראה האגמים כדי להלהיב את הדמיון. גבולות הבריכה טושטשו בחשיכה. המים לא רגעו עדיין במכלאותיהם והשתערו שוב ושוב לעבר הדפנות. האורות הבודדים של הטירה רעדו עם הגלים.

˗ ממש כמו שכתוב: אשים מדבר לאגם מים, ˗ סייג שרגא את השתיקה.

ברכה נתקנאה בו על שהרהוריו קשורים כל כך לארץ הזאת, על שאיננו תועה עכשיו, כמוה, בין אגמים רחוקים.

˗ יש אגם בבוַריה, קֵניגזיי. למימיו צבע ירוק, ירקוּת עמוקה מאד. כמו… שבע פעמים עונה שם ההד מהסלעים. שר־א־א־גא־א־א… ˗ נזדעקה אל המים, ˗ כאן אין הד. אמי היתה זורקת את שמי אל הסלעים… תחזור על הכתוב.

˗ אשים מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים, ˗ ציטט ללא הדגשות, כמי שכוָנתוֹ אך להזכיר, והחריש.

כמה התמסרות בכף ידה! המרצה הזה, מה שמו, זה שבא עמה ונסע. דיבר על תקופת דיסוֹנַנסים. הוא נראה באמת כדיסוֹננס למדבר בתלבשתו, ועוד יותר בזעקתו כשהתחלק בבוץ והשתטח מלוא קומתו. השטפון, אמר, נראה כדיסוֹנַנס למדבר הזה. איזו שטות! אבק החריש, אשד המים, כמה זה מובן והרמוני בסיכומו של דבר.

˗ נסי, ברכה, לתת לאותיות “כאפיקים בנגב” צורה שתבטא אותן. זה שייך לגרפיקה ? קחי את המסורתי שבאוֹת שלנו, הוסיפי מאדריכלוּת הסכר, אַת יודעת, קוים ישרים, קחי מנוף השממה, מהשתוללות המים, נסי.

נתרגלו אל החשיכה ופסעו סביב־סביב לבריכות.

˗ אני משתפך היום, יש לנו בריכות מים. זוהי הכמוּת הראשונה של חומר יקר שאנחנו מטילים על גלגלי הנסיונות, ˗ חיוך נשמע בקולו, ˗ סגנון פיוטי? מה לעשות, כאן ארץ של כיסופים ליריים. כאן מרבים לכתוב שירים, לא אני כמובן, זה ברור לך.

˗ מרבים לכתוב שירים… למי שיש נטיה אמנותית ומעט זמן פנוי, כותב שיר לירי. אינני מזלזלת, אני רק קובעת עובדה. לא תכחיש, זאת עובדה. שטחי האמנות שמצריכים חקירה וזמן, מוזנחים. לכגון אלה אין הזמן מספיק. אמרת: נסי “כאפיקים בנגב”. זה מחייב שבועות של עבודה. אצלכם מעריכים רק את מי שלובש חולצת־עבודה ויוצא לחריש, או לחפירה. אהרנצ׳יק שלך לא יזרוק לי: מה טעם את ממלאה מגירות בנייר מלוכלך, מה תכלית בזה למשק? הוא יראה בי טפיל, לא? יתנו לי מספיק זמן אצלכם לשרטוט? אתפנה כדי לראות מה עוׂשים אחרים? תערוכות? מה נתחדש? יתנו?

שרגא לא השיב מיד. נעצר.

˗ אומר לך, ברכה, ˗ קולו היה שלֵו, ˗ עובדה? נכון. אני חושב עובדה חולפת. סיבותיה חולפות. ניסית פעם ליַשר גליון־נייר עבה שהיה מגולל לגליל במשך זמן רב?

˗ נו?

˗ כדי שיתישר צריך לגללוׂ בכיוון הפוך ולהשאיר אותו כך זמן ארוך למדי.

˗ נכון.

˗ זהו. כך זה אתנו. היינו מגוללים יותר מדי זמן בכיווּן אחד. יותר מדי עם־הספר, יותר מדי כשרונות אינטלקטואליים. וצריך להתישר, וצריך שיהיו בינינו אנשים המוכנים לקבל עליהם את ההיפוך הזה, וצריך להזכיר לאחרים שהוא איננו סופי, שאיננו התכלית האחרונה, ושאסור לשכוח ליַשר אותנו מחדש.

˗ לא רע, באמת. כן, אני מכירה את דעתך. רצית לקנות לי אלמוגים אדומים, זוכר? התקציב הקבוצי הוא קר ואתה מקבל את גזר דינו. הוא מכין את יורשו הטוב. זה היה מכתב יקר… ˗ סיימה ללא מעבר, בקול אַלט נמוך.

דומה שמשפט זה שיחרר בשרגא את כל המתמהמה. לפת אותה בחזקה, אחר דחה אותה מעט, אחז בידה והתחיל רץ, מתחלק ברפש ורץ ומושך אותה אחריו.

˗ לאן? ˗ צעקה תוך צחוק, בנשימה קצרה.

˗ אל הארמון.

הבקתה שימשה עמדת־מצפה השומרת על הסכר. מכאן נהגו לראות את השטפונות הגולשים. היתה שם מיטה צרה של שומר.

ברכה המשיכה לצחוק, צחוק שופע ומלא, מוצא בתוך עצמו מקור לא־אכזב להתחדשות, כוח־נעורים ובטחון שבבגרות; צחוק של שעת־חיים ששום צל אינו מאפיל עליה, של עולם גדול ובהיר. ותוך הצחוק הזה היה הכל פשוט וקל ומובן מאליו.

היתה עמו בשמחה מופלאה, ללא שמץ של היסוס, בכל העזתה. עדנה לא צפויה נמצאה לה בשרגא, גדולה מכפי שהעזה אי־פעם לדמות לה.

בלילה החרידו את המחנה צריחות השומרים:

˗ הבריכות נפרצו!

לא הועילו טוריות, לא טרקטור. המים לעגו למאמצים, הרסו סוללות ודהרו, קודם בהצפה רחבה ואחד כך בערוץ עמוק ˗ אל הואַדי.

היו שאמרו כי יד בדויי אבו־סאַמרה בדבר. אחרים אמרו שהיו נקודות תורפה בסוללות.


ד    🔗

שוב היו מצפים לשעת גיאוּת בואַדי.

ובינתים החלה להימוג אותה התלהבות של ראשית, המשכיחה את המחשבה שהנה הזמן החולף הוא גם זמנו החולף של כל אחד. הרבו לשתוק, לרטון, לחפש פתרונות כל אחד לעצמו, ונראה היה להם כאילו חיפושים אלה מפרידים ביניהם. משאלות פשוטות ביותר ˗ תשוקה לצל, עתון מדי יום, הצגת תיאטרון, פירות טריים ˗ עלו לדרגת חלומות. דיברו על בנין משק, על קץ משטר המצפה, על נקודת קבע. היו עיכובים, תמיד נתגלו עיכובים. ניזונו מהשמועה על קבוצת־נוער גדולה שהחליטה להצטרף אליהם, קבוצה צעירה ˗ משמע, כמובן, גם בנות.

קנאו במנשקה ובשרגא. לאלה שיחק המזל. למנשקה אשה במקום. לשרגא ˗ ברכה, יפה, חצופה, ימים ולילות אתה. לא ידעו מה עובר על מנשקה למחשבה על לילם שטרם בא. מה עובר על שרגא למחשבה שברכה אינה רואה באילתה את ביתה. שנַים אלה נחשבו בני־מזל. מאיר׳קה לא הצליח להסתיר את קנאתו. רטן, רגז, עקץ, ובבדידותו היה מהרהר שהנה ראשו מתקרח והולך. צרת רבים ˗ גם שערותיו של דריוֹ דללו והלכו, אלא שֵׁבדריוֹ קשה היה למצוא שותף למרה־שחורה. בשעות הפנאי המעטות שנותרו לו אחרי עבודת יומו, ומאה עיסוקים אחרים לאחריה ˗ מלבד האלחוט, כמובן ˗ היה מעביר על פני הדואגים את חיוכו, את קלסתר פניו הבהיר, שאין בו כל תו שֵׁמי, ואת הערותיו השופעות קורת־רוח מהכל, כאילו כל תענוגות העולם נפלו בחלקו. היה היחידי מבין יוצאי־איטליה באילתה שמאחריו חיי פועל של ממש. החיים בנגב לא הכבידו עליו, להיפך, מצא בהם הרבה טובה, אולי משום שחייו עד כה לא קלים היו, ואולי משום האפתעה שכאן מעריצים כל כך את ידי־הזהב שלו. דריוֹ וראובנצ׳יק, מתחרהו לתואר: “בעל־ידי־הזהב”, ˗ בחור לא גבוה, עצור, שהענוה שולטת בפניו, נדמה עודף של ענוה, במצח הניצב, בעינים החומות־בהירות, בקול השקט ˗ שנַים אלה חייכו ועבדו, ושוב חייכו ועבדו.

יהודה, שותפם לחדר, היה מסתגר בתוך עצמו יותר ויותר. כבד־תנועה ומחשבה, חיפש ליצור סביבו אוירה של טרגיות, כדי לחַיוֹת בה את ספקותיו והתלבטויותיו. אפילו את התואר “בחור משוּנה” נבצר־ ממנו לכבוש לעצמו. כל פעם שהיו נתקלים בדמותו הגדולה, ובמצחו המסוגר, השותק כאילו, היו מושכים כתפים ומתעלמים מרמזיו העיקשים על איבוד לדעת. היה מספר:

˗ הורי ניספו בשעת שטפון בכפר אוסטרי.

גם כאן היו שטפונות. היו שהירהרו בלבם שהבדידות אינה טובה לו ליהודה, ולא אמרו דבר.

חיכו לשטפון נוסף.

בינתים יצאו יואב ואהרנצ׳יק לחופשה אל מחנה־הקבוצה שבצפון. יואב יצא ללא כל מטרה, פשוט משום שהגיע תורו לחופשה ˗ מפוזר, מתלהב מדברים פעוטים ושוכח תוך כך את חייו. אהרנצ׳יק נסע אל אילנה. למעשה הכיר אותה מזה שנים, את שמלותיה, הבעוֹת פניה, תנועות ידיה בשעת אכילה ועבודה. לא היה בה כדי להפתיעו. אלא שאהרנצ׳יק לא חיפש עוד אפתעות. היה זקוק לאשה שתהיה לא־כעורה ושתרצה לחיות אתו באילתה ˗ ואילנה החלה מוצאת חן בעיניו. ואם גם נתפס לפעמים למחשבה שאילו ניתן לו לבחור בין אלפים היה אולי בוחר באחרת, בכל זאת בא לכלל מסקנה שאין שום ודאות שאז היתה בחירתו נכונה יותר. שרידי ספקותיו נמוגו עם הנגיעות הראשונות בשׂערה ובזרועותיה המלאות.

המושבה פיהקה פיהוק של שעת־מנחה, אטומה לכל ערוּת, גם זו של אביב. חיילים בריטיים על מרפסות בתי־הקפה איבדו על רקע הקירות והשולחנות המזוהמים את כל הדרת מדיהם, אף את כוחם לעורר אסוֹציאַציות קודרות. נראו כשיכורים רגילים בפונדק רגיל, מאחרים שבת, עקורים ממקום ומזמן.

אהרנצ׳יק היה זורק מבטים חטופים לצידי הכביש. נדמה היה לו שכל נשות המושבה גמרו אומר להציג את חלוקיהן בפתחי הבתים, ולהטיל את שעמום השבת במטרה הלא־צפויה ˗ שני בחורים עטופי כֶּפיוׂת העושים דרכם אל מחנה הקומונה. יואב נשא ראשו אל ירקוּת האקליפטוסים, ונעליו סימנו קו פתלתול לאורך הדרך.

עם דמדומי ערב ישבו על ספסל הצופה פני הכביש ונשען אל קיר חדר־האוכל. היה ערב אביבי, מאותם ערבים העולים על גדותיהם מעוצר ריחות, צלילות ועונג, והמעיקים באי־תואם שבין כל זה לאדמת בני־האדם הכאובה. עץ־השיטה שילח בדיו ללטיפה.

בחצר, משמאל, על המדשאה הגדולה, התרוצצו זאטוטים בהירי־שיער, וביניהם רק אורה שחרחורת. פיניֶה טרם סיים את משחק השַׁח עם דוד. זלטקה הביטה בילדים, או בפרחי הציפורן שליד הצריף. השיחה תחת עץ־השיטה דעכה. הנושא: קבוצה חדשה לאילתה ˗ נדלה עד תום. זלטקה קמה ממקומה, אספה את הילדים. שערה הערמוני והדמדומים סביב ˗ נראתה יפה מאד.

חוָה שלחה מבטה בחובשי הכֵּפיוׂת. ביקשה לשכנע עצמה שהיא עוד תנסה להמשיך ולהאמין באילתה. לא תתוכח עם נחום ˗ ואולי בכל זאת ייגמר הכל בכי טוב, ויוכלו לחיות שם? הביטה בצריפים שעמדו נכחה שקטים, נדירי אורות, בית־לא־בית לחבורת ממתינים. הנגב רחוק, עמוס בעיות. כאן מתבסס ה“עורף”. כוח־ההסתערות של הנעורים לא נוצל, ואורך־רוח של בגרות נתבע מהם, ימים של חולין עם דאגותיהם, ולילות עם ריקנותם ˗ הרבה ימים והרבה לילות הלכו וניתקו את אנשי העורף מעל הנגב, והיכולת לשמור על הקשר פחתה ככל שנשתרשה ההרגשה שלחיים כאן נגרם איזה עוֵל שאין לשאתו.

אהרנצ׳יק לא הרבה להרהר בכל אלה. היה עליז. חיכה לאילנה שעדיין לא גמרה את משמרתה במטבח. יואב הביט משולהב בכל: בעצים, בפרחים, בילדים, בשבויים האיטלקים העוברים בכביש. צבע מדיהם היה מוזר, חום־אדום. היטב הכיר את הפרצופים האלה. קלט מלים בודדות משיחותיהם. רצה לצעוק להם שכאן יושב אחד המבין את שפתם.

˗ טיפוסים שֵׁמיים בתכלית, ˗ חזרה חוה על הערה נפוצה.

לא שנאו את השבויים האיטלקים בימים אלה של שלהי מלחמה. הקשר בין המושג “מדינות הציר” לבין דמויות אלה העוברות בכביש, היה רופף מאד. אהדתם של חיילי הבריגדה לעם האיטלקי וסיפוריהם על יחסו ליהודים עשו את שלהם.

אחד השבויים נעצר מעברו השני של הכביש. עישן סיגריה והביט בעינים שחורות, בולטות, אל ערוגות פרחי הציפורן. יואב לא עצר עוד ברוחו:

˗ בוּאוֹנה סיאֶרה, ˗ קרא אליו.

האיטלקי הרחיק סיגרייתו מפיו. החזיק אותה כמי שרגיל לעשן זנבות ˗ בין קמיצה ואגודל. חיוך רחב פשט על פניו השחומים. נתקרב אל הספסל.

˗ איטלינוֹ? ˗ הראה על יואב.

˗ נולדתי שם, ˗ אמר יואב ופינה לו מקום לידו.

הלילה ירד פתאומי וצלול. אילנה הופיעה. אהרנצ׳יק קם. התרחקו שניהם בכיווּן הפרדסים. האיטלקי עקב אחר דמות האשה הבדולה מהאפילה. חוה עוד ישבה במקומה, מקשיבה לצלילי השפה הסלסלנית, אורה׳לה כבר ישנה, והיא נתמהמהה לחזור לחדר הריק.

גילגלו שיחה על ערי מוצאם. השבוי היה מבַּלאֶרנוֹ. מבטאו עורר ביואב, יליד מילַנוׂ, זכרונות מטיולי נעוּרים: ערימות בתים צפופים, חומים־אפורים, צמודים במורד גבעה ˗ עיירות איטליה הדרומית.

˗ מוזר שאנחנו נפגשים עכשיו בארצי, ובאורח כזה, ˗ אמר.

˗ הגורל רצה שגם אנחנו נטולטל אל העולם, אל ארץ הקודש. קודם לא עזבתי את עירי אפילו פעם אחת.

חוה קלטה את המלים: טֶררה סַנטה.

˗ היית מעדיף לשבת בבית, מה? ˗ שאל יואב.

האיטלקי צחק צחוק תמים.

˗ ודאי, ודאי. גם בבית לא מלקקים דבש, אלא שארצך היא ארצך, לא?

˗ לא מלקקים דבש? ˗ חזר יואב בסקרנות.

˗ רבים אמרו בלִבם שהכל ישתנה לטובה. העם מאמין תמיד, ותמיד אותו דבר, המנהיגים הולכים והעם סובל.

˗ נו, ואילו נשאר ה… ואילו נשארוּ המנהיגים?

˗ אומר לך, ˗ האיטלקי אחז בשרווּלו, ˗ מוסוליני עשה שגיאה גדולה. היה צריך להסתפק בנצחונות בספרד ובחבש, ואחר כך לשבת בשקט. מספיק דאגות היו בבית. זה לא בריא להתערב בעניני העולם. הרבה מעריצים היו לו… לולא המלחמה, כמובן.

באיזה נעימה של חברוּת הוא אומר: הנצחונות בספרד. אינו מעלה אפילו על דעתו שיש בזה כדי להוציא אדם מכליו. דכאון ירד על יואב. הרצון להמשיך בשיחה נמוג.

˗ איך נפלת בשבי? ˗ שאל מתוך טרדת השתיקה.

˗ נפלתי? ˗ האיטלקי צחק שוב, ˗ יהיה שנפלתי. למעשה לא נפלתי… פשוט, פשוט הלכתי.

˗ זאת אומרת שערקת? מסרת עצמך לשבי?

˗ כך קוראים לזה. אבל מה ההבדל?

˗ מה פירוש: מה ההבדל?

˗ אני מתכון, מה הבדל בין שבי זה לאחר? קודם היינו עבדי הגרמנים, עכשיו נהיה עבדי האנגלים או האמריקאים. ליהרג בין אלה לאלה, לשם מה?

יואב החריש רגע, ופתאום פרץ בצחוק רם.

˗ ואומרים שאנחנו אין אנו חפשיים, ˗ אמר.

ידע שאיש־שיחו אינו מבין את משמעות המלים, ואת הקשר בינן לבין שיחם. לא שם עוד לב לשאלה שנשארה תלויה באויר. בחר לדבר עם חוה על דברים של מה בכך, בעליזות רבה.

השבוי הוסיף לשבת במקומו. חוה הגישה לו סיגריה. יותר מאחת סירב לקחת.


ה    🔗

אור הפנס החליק על פני המים, העלה מן האפילה את מד־הגובה ונשתהה בקטעו הגובל עם הגלים. טיפות גשם זחלו לאורך המוט הלבן ועירפלו את הספרוׂת השחורות.

˗ כמה?

רודי רעד מקור.

˗ עומד על תשע, ˗ לא עלה בידו לעצור את נקישת שיניו.

˗ לי נדמה שזה רק שבע, שבע ומשהו, לא יותר, ˗ ראובנצ׳יק אימץ את עיניו.

רודי כיבה את הפנס.

˗ על כל פנים זה כבר שמונה שעות זרימה. לפי חשבוני הבריכות מלאות.

˗ אגש ואבדוק שוב, ˗ אמר ראובנצ׳יק והחל בוסס באדמה הטובענית, מועד ומקלל. הגשם נתגבר. צעדים מגששים בבוץ נתקרבו אליהם מתוך החשיכה וקולו הצורמני של קלצ׳קין שאל:

˗ בחורים, איפה אתם? יקח אותו האופל, הפנס שלי אינו פועל. האירו לו את הדרך. נתגלו מגפים מרופשים, חופזים ומתחלקים.

˗ הבריכות מלאות. סיגרו את התעלה ופיתחו את שערי הואדי.

הגלגל זז בסרבנות. צינת־הברזל חדרה בעד כפפות הצמר. השערים חרקו בכבדות, עלו. הזרם פרץ לואַדי, נתפשט לרוחבו והעלה אִושה מתונה ומונוטונית.

˗ מתי אתה ישן, קלצ׳קין?

˗ זה מה שמעניין אותך עכשיו? ˗ חתך קלצ׳קין והחל מתרחק לאורך התעלה, ˗ שימרו היטב על הבריכות, ˗ ונעלם בלי ליטול פרידה.

˗ זה נקרא לעבוד, ˗ אמר ראובנצ׳יק, ˗ יישאר ליד הבריכות עד הבוקר.

˗ בררר… קר. מיטה ואשה, זה מה שנחוץ לי עכשיו. אפשר לחטוף דלקת־ריאות כמו כלום… היית צריך להיות פה בזמן השטפוֹן הראשון, כבר שנתים עברו. היתה אז שמש, יום בהיר, התלהבנו קצת.

˗ לא חשבתם שהסכר יתבע עשר שעות שמירה בגשם, מה?

˗ מה השעה?

˗ שלוש וחצי.

ראובנצ׳יק לא ידע לשהות זמן רב באפס מעשה.

˗ בוא נקיף עוד פעם את הבריכות. בדויים או פרצוֹת, היינו הך. בוא נבדוק.

עם ערב היו מסובים בחדר־האוכל, שׂבעים־נחת ממראֶה הבריכות המלאות. השולחנות כוסו מפות לבנות. שני בקבוקי יין נזדקרו חגיגית מעל צלחות של דברי מאפה.

קלצ׳קין עמד בפינת השולחן ודיבר. הקשיבו לדבריו יותר מתוך הכרת־טובה מאשר מתוך ענין כלשהו. למן הרגע בו הקיף מבטם בריכות עומדות ללא פרצה, שוב לא נזקקו לשום סיכום נוסף. רק לאה, שהגיעה מהמושבה לאחר הליכתה של רותי, נשאה אליו פנים מתוחים של תושב חדש במקום.

רותי הלכה בראשית החורף. להילחם על נחמן הלכה. אנשי הטירה ליווּ אותה בשתיקה. רק מנשקה אמר: אַת יודעת, רותי, טוב היה אתך, אנחנו תמיד נחכה לשובך. חנה ארזה לה את חבילתה. הגניבה לתוכה חולצה נוספת. זו נחוצה עכשיו לרותי יותר מאשר לה, כאן. שרגא הסתכל ארוכות בעיניה החומות, שהצער הפכן לחלוחיות ובוגרות. ביקש לומר: את שוגה, רותי, עליך להישאר כאן, את זקוקה לטירה זאת לא פחות מאשר היא זקוקה לך. אבל לא אמר דבר, גם לא סיפר לה על פגישתו האחרונה עם נחמן, בשעת ביקור מקרי בעיר. שאל אז את נחמן: מתי אתה חוזר הביתה? נחמן התחמק מתשובה, הקיף אותו בהמולה רבה. צרורות של רכילות פוליטית היו שמורים אתו, כתמיד. עשה רושם של מי שמבלה זמנו במסדרונות של מוסדות ודברים, רחוק וזר לאילתה.

˗ הודות לעבודה מסורה הגענו לתוצאות ראשונות, ˗ נישא קולו של קלצ׳קין, צורם ומרוכך מעט על ידי המבטא הרוסי. היה עומד כשכתפו האחת מורמת, ˗ זאת אומרת שהצלחנו לעצור את המים, לכלוא אותם בבריכות, אבל אין אנחנו יודעים עדיין איך להשתמש בהם, איך לשמור עליהם…

חנה נתאמצה להקשיב. לא הצליחה. מנשקה ישב בקצה השולחן ממול. לא הביט בה. אולי הלילה?.. מתמיד נרתעה מפני המחשבה שדבר זה, לדעת אהבה, יתרחש באורח סתמי, בחדר מקרי, בין קירות הואַדי, באיזה לילה כלשהו, כך סתם. והנה שעה מבושמת מעט, אותה שכרוּת יפה, מוצדקת, מצדיקה… מדוע לא להפוך אותה למועד שלהם, ושיזכרו: זה היה באותו לילה שאחרי השטפון, אחרי שנתמלאו הבריכות בשנית.

˗ ולא לבזבז אותם, כי אסור לבזבז נסיון, ˗ הוסיף ודיבר קלצ׳קין.

אסור לבזבז, אסור לבזבז. זה יהיה בסוכתו הריקה של ישראליק?

פעם ניסה מנשקה להוליך אותה לשם. לא הסכימה… האם גם הפעם יציע לה זאת? הנה קלצ׳קין מסיים. אולי מוטב לצאת עכשיו, כל זמן שכולם יושבים במסיבה? מנשקה ודאי יֵצא אחריה. יש שישימו לב, כמובן, אבל הרי ממילא יודעים… העבירה רגלה מעל לספסל ונתקלה ברגלו של שרגא. הרים אליה מבט קורץ, ולה נדמה שהסמיקה. בחוץ היה רטוב וקר. גשם דליל טיפטף. מנשקה יצא, או לא יצא? דלת הסוכה דפקה אל חומת המגדל. יש מנעול בפנים, חשבה, ונתביישה לחשוב. דלת חדר־האוכל נפתחה, פלטה לחשיכה רצועת־אור וקטעי־קולות, ונסגרה שוב. מנשקה!

˗ אַת מחכה לי, נכון? בואי, חנקה.

קולו היה רוה, שלא כרגיל.

הנה הפעם מתרחש הכל כפי שציפתה. עקפו את החומה. בשתיקה הלכו לעבר הסוכה, כמו על פי הסכם.

˗ ניכנס?

לא השיבה. הלכה אחריו. בעצמה משכה אחריה את הדלת המעופפת, ובמו ידיה נעלה אותה. מחשבותיה היו צלולות עד כדי להטריד. ביקשה למצוא בתוכה דבר־מה מדמדום ההתלהבות, ולא מצאה אלא החלטה נואשת.

המיטה היתה קרובה מאד, לא היה צורך בשום מאמץ כדי לצנוח עליה.

מנשקה לא נשק לה. כמעט שלא חיבק אותה. והיא ידעה רק שאסור לה לדחות אותו הפעם, שהיא חייבת לעזור לו, לא להניח לשניהם להישאר מגוחכים ועלובים.

מנשקה נרדם שקט וילדותי, ראשו על כתפה. נאבקה בהרגשת הצער. אבל לא, זה משום שהם ילדים, ילדים נבוכים. עוד ידעו את היפה. הנה היא אשה, אשתו. הוא נח לידה, שקט כל כך, והיא שומרת עליו. אפשר שהיתה מעדיפה שלא יירדם, שישמור הוא עליה, שידאג לה, שיגיד דבר מה. קר לה. מדוע לא חשב שיהיה לה קר, ושעליה לחזור לחדר כדי שלאה לא תחקור ולא תשאל שאלות. הוא נרדם, הוא עיף כל כך. הבריכות, לילה שני ללא שינה כמעט. השמיכה הזרה צרבה את עורה, כן, היא חייבת לחזור לחדרה. להעיר אותו? לא.

בזהירות הוציאה את זרועה מתחת ראשו. הוא זע, נאנח. אספה את קצות השמיכה השמוטים וכיסתה אותו היטב. חיפשה את בגדיה בחושך. זה היה כמעט מעל לכוחותיה, מישוּש זה באפילה. תקנה את השיער, קלעה צמותיה בתנועות של אשה הרגילה שלא להיזקק למראה. אחזה במנעול. הדלת חרקה. סגרה אותה מהר אחריה.

הגשם פסק. הדממה היתה שלמה וחשודה, אומרת ברור שהרוח לא נעלמה, אלא יושבת שפופה אי־שם ואוזרת כוח להתפרצות נוספת.

שֵׁרק הדלת לא תיפתח. שלא יתקרר, חייכה אל עצמה והוסיפה לרדת בשלבים.

מתוך קבוצת האורחים שבאו לחזות בהשקאה הראשונה במי־הבריכות נתקל מבטה של חנה בכֵּפייתוֹ המעופפת של חג׳ ראשד ובדמותו הזעירה של מַרטין. גם קמתי ופמלייתו היו נוכחים, כתמיד בימים של חגיגיות. חג׳ ראשד ודאי חש עצמו שלא בנוח בין המבטים החצופים הסובבים אותו, והוא רגיל למבטי תחנונים. ניגשה אל מַרטין. לחץ ידה בלבביות.

˗ אני בא לאילתה כפי שבאים אל אהובה. את התואר “אשתי” אני שומר למשקי שלי. איך חיים, חנה?

גלויית־לב הביטה אל עיניו ועפעפיו הכבדים.

˗ טוב, ˗ אמרה והסמיקה.

עבר עליה יום מרגיע של עבודה מאומצת. הארוחה החגיגית לאורחים, הכנת בגדים נקיים לבחורים. מהבוקר שקעה בשלוַת התנועות הלמודות. היום נטה לערוב, יום רצוף אורחים, ברכות שלום, ואותן שתיקות פתאומיות בידים שמוטות: מה זה היה הלילה?

˗ למה מחכים? ˗ שאל מַרטין.

מנשקה בא רכוב על סוסה. מבטו המודאג החליק על פניה של חנה.

˗ למה לא מתחילים? ˗ כיונה אליו את שאלתו של מַרטין.

כמה יגעה שֵׁקוׂלה יישמע טבעי! ראתה אותו עכשיו לראשונה מאז הלילה.

ענה לה בחפזה, עיניו רחוקות, כולו נתון לעניניו:

˗ פתח הבריכה סתום. קלצ׳קין משתולל. סידורים פרימיטיביים אלה… האורחים התאמצו לשמור על הבעה של ציפיה למשהו מפתיע, מלוא־חפנים התרגשות מוכנה כל רגע להתפרץ ־ משהו שמזכיר תחנת־רכבת, כאשר כל הברכוׂת וכל הבלתי־רגיל שבפרידה כבר נדלו והרכבת מאחרת לזוז ממקומה.

מנשקה נפנה מחנה ורכב לאורך התעלה אל החלקות המחכות להשקאה. אחרת רואה את הדברים אורח, ואחרת איש המקום. האורח רואה בריכות מים, ואינו שואל עצמו: ומה הלאה? הנה מסתבר שבמשך יום אחד הפסידו הבריכות חלק שישי מכמות המים. התאדות, כמובן, אבל זה כאין וכאפס לעומת חלחול האדמה. המים נספגים בה במהירות מפתיעה. אותה אדמה, המתכסה קרום בלתי־חדיר לאחר הגשם, מעבירה למעמקיה כמויות עצומות של מים כשאלה לוחצים עליה ואינם מניחים לה להתיבש. תוך ארבעה־חמישה ימים חייבים לרוקן את הבריכות, אחרת יֵרדו המים תהומה. ואיך להשקות? מה שיטת ההשקאה? והלא זהו השטפון האחרון השנה! משך ארבעה ימים חייבים למצוא את שיטת ההשקאה, אחרת שוב הפסד של שנה. הפסד של שנה! נסיונות השקאה בשיטות שונות ובזרמים קטנים לא לימדו דבר. משך ארבעה ימים צריך לנצל מאתים אלף מטרים מעוקבים מים. לעזאזל, ארבעה ימים יקבעו שנה תמימה!.. מדוע אין הוא חושב על חנה, כאילו במתכוֵן איננו רוצה לחשוב על הלילה שעבר. לא, לא זה, המים, השקאה בזרם גדול…

צעקת התפעלות. המים ודאי התחילו לזרום. מנשקה זינק אל פתח הבריכות.

אִושת המים הזורמים השקיטה בעקשנותה את קרעי הקולות. קלצ׳קין הוריד משום־מה את הכובע ונתיצב גלוי־ראש, כאיכר שקוע בתפילה מרוכזת. כל העינים היו נעוצות בו. שעה ארוכה לא ההין איש לשבור את הקשר הזה עם דמותו. אף חג׳ ראשד נשאר תקוע במקומו. קלצ׳קין הוסיף לשתוק. המבטים חזרו והופנו אל המים. הזרם ריתק, עדיין עצר את הקולות.

דב חיכה למים בחלקה המרוחקת. בשעות הציפיה תיקן את התלמים והכין שקי־אדמה על כל צרה שלא תבוא. הכל היה מסודר בקפדנות. עם דמדומים ראה את לשון־הקצף קרבה בתעלה. זרק מבט אחרון אל החלקה שהוקצתה לו. היתה חתוכה תלמים־תלמים, מסתעפים מהתעלה הראשית ומרוחקים זה מזה כחמישים צעד. לפי שיטת ההשקאה הפראית צריך היה לכוֵן את הזרם לתלמים ולחסום אותם מדי פעם כדי שהמים, באין מוצא, יציפו את השטח כולו.

המים הגיעו לתלם הראשון. רגע קט תקף אותו פחד־פתאום שלא יעצור אותם, שיניח להם לזרום, או יקפוץ לתעלה ויעמוד בתוך הזרם. דמדומי־זכרון רחוק עלו בו: כך עמד פעם על גשר נטוי מעל נהר, דמי־הכיס בידו, אחוז פחד שהנה יזרוק אותם לתוך המים, ולא יכול לזוז ממקומו.

הזרם הלך וקרב. דב קפץ ממקומו. בבהילות גובב את המחסום הראשון, אחר הביט, גופו נטוי קדימה, מוכן לזנוק לכל מקום תוּרפה.

אלא שהמים לא נתפשטו לצדדים, רק חפרו ערוצים עמוקים לצידי המחסום, עקפו אותו, סחפו את הקרקע הפוררנית, החליקו קלים, קלילים כדי פורענות, כאילו לא יד אדם היא שהביאה אותם לכאן, כאילו שום מוח אדם לא תיכנן מעולם תכניות.

דב היה מגובב ומגובב את האדמה. תנועות הטוריה הוכפלו, השתוללו. החשיכה הלכה ונתעבתה. צעק לעזרה. הקשיב רגע. מכל החלקות הגיעו צעקות דומות.

יואב הגיע. דב התאמץ לאסוף מחשבותיו. שניהם חסמו את התלם הראשון וניסו לעבור לשני. אור־פתאום ניצנץ על ידם. לוכּס מאיר הוצב ברפש. דב לא ידע מי הביא אותו. אורות מרצדים נתגלו סביב. קלצ׳קין בא ביעף: אני מקטין את הזרם, המשיכו!.. הלוכּס נתנדנד. המים התחילו גורפים את התעלה, העמיקו ערוצים, דהרו. דב ויואב זרקו שקי חול כדי להציל את התעלה. להציל את התעלה!.. לשוא! לא ראו עוד כלום, רק עיגולים וקוים אדומים. זוהי העיפות, או אור הלוכּס? נתרוצצו כמטורפים. שקעו בבוץ. צעקו.

נראה שכל התעלות פרצו, והוא, דב, עומד ליד הערוץ הגולש מהבריכה. גופו כמו נתרוקן. עמד שקט מאד, שקט כפי שעומד כמי שהמם אותו אסון. שמע את קולו של קלצ׳קין, רחוק, רחוק: מוּ־כר־חים להמ־שיך… ה־מ־ים ב־ברי־כות שוק־עים… פתאום ראה את יואב עומד אין־אונים עם מעדר שמוט, ואורות מרצדים בשטח. כמו בשעה שמסריטים סרט גדול על שטפון, על קבוצת חפרים, על פנסים בלילה, והמים גועשים וגועשים.

בחצות־הלילה צנח על המיטה. לא היתה בו עוד שום מילת־קסם שתעמוד בפני הודאות: שוב חלפה שנה ללא תוצאות. המים בבריכות שוקעים. בריכות העפר הכזיבו. ההשקאה הפראית הכזיבה. אל השטפון הקרוב מוליך שוב אביב, קיץ, סתיו.

להירדם. רק להירדם.


ו    🔗

לא לשאת עינים, להסתכל בדמויות המתקדמות בין השורות, להקשיב לרשרוש העלים היבשים, לעקוב אחר השׂקים המתמלאים קלחי־דוּרה, אחר להבי־הסכינים הנעים במהירות ˗ ברכה ניסתה לתאר לעצמה שהיא נמצאת בתוך שדה רחב־ידים. במשק גדול, במרכזו של מישור ירוק.

השתדלה שלא להתבלט בעירוניותה. את חולצת־העבודה ואת המכנסים הקצרים קיבלה במחסן, מחנה. רק מטפחת־ראש התביישה לבקש ואספה שערותיה בזו שלה, אדומה וזרועה ציורים שחורים נוסח פוטוריסטי. רגליה הנאות, שתנועותיהן גרמו לה תמיד עונג, היו שזופות רק עד לברכים, והשמש תקפה את ירכיה החיורוֹת ומשכה עליהן, משך שעה קלה, אותו גון אדמדם כאצל תינוק לאחר אמבטיה. הן כאבו עם כל נגיעה.

הדורה הצליחה מאד. היבול עלה על המשוער. זרעו באביב את החלקות שהוצפו במי־הבריכות הפורצים. שׂידדו את האדמה הקרומית, פוררו אותה. האדמה המשוחררת מהשריון החונק הניבה. זאת היתה תגלית מועילה ומבטיחה.

שקי הקלחים נערמו מסביב לשדה, שצורתו מקרית, כצורת שלולית כלשהי.

˗ שמע, מאה ועשרים שקים. לא צחוק.

˗ כמו בעמק.

˗ עכשיו עוד בריכת־זפת ולימַנים ואנחנו על הגובה.

וחוזר חלילה:

˗ שמע, כבר מאה וארבעים שקים.

המלים: “בריכת־זפת” ו“לימַנים” קנו להן שליטה על השיחות היומיומיות בטירה. כבר היה סיפק בידה ללמוד שבריכת־זפת משמע בריכה אטומה, שמימיה אינם שוקעים כמֵי בריכות־העפר, אלא נשמרים ˗ בהתאדות מסוימת ˗ עד לעונת הקיץ השחונה, ומאפשרים משהו תכניתי בעיבוד האדמה. לימַן, הסבירו לה, זה כינוי שנתן קלצ׳קין למין ערוגת־ענק המשתרעת על דונמים רבים והיא מפולסת היטב; הפילוס ימנע סחף־קרקע והדפנות הגבוהות יכלאו את הזרם ולא יתנו לו לחפור ערוצים; הלימַן יקלוט בבת־אחת כמות מים גדולה ויחלק אותם שוה־בשוה על פני שטחים רחבי מידות. כך הבינה מתיאורי האנשים שדיברו על הלימַנים בוַדאוּת ובפסקנות, כאילו נשמו זה כבר את נופם. שטח־לימַנים מותאם לנפח בריכות־העפר, ועוד בריכת־זפת לשימוש גן־ירק והמטעים בקיץ ˗ או אז נראה אותם, את החג׳ים, השיכים, ואת כל המלגלגים למיניהם! כך נתגבשה האופטימיות לאחר כשלונות החורף.

ברכה גילתה את היבלת הראשונה במקום שם מתחכך ניצב־הסכין באגודל. אבל לא זה שהכביד, גם לא החום, או הזיעה, או הכאב בגב ˗ אלא אותו חוסר־תיאום בתנועותיה: באיזה אצבעות להשתמש, עד כמה להתכופף כדי להטיל את הקלח לשק, מתי ולאיזה מרחק להעביר את השק. בשעה שנדמה היה לה כי סוף סוף סיגלה לעצמה את הקצב, שהתקדמותה מוכנית ונכונה ˗ לחתוך, להניח, לצעוד, לחתוך, להניח, לצעוד, לגרור את השק ˗ היתה שבה ומתבלבלת כאילו איזה גלגל בתוכה חורג ממסלולו, ושוב לא ברור לה איך להתחיל.

ומה בכך? עוד תלמד. דברים רבים ודאי תלמד בחופש־לימודים זה. חדשיִם אלה באילתה, עם שרגא ˗ מי יודע, אולי גם יתנו לה את הכוח לבוא ולחיות כאן אחרי שתסיים את למודיה. זה יהיה בעוד שנתים. שנתיִם ˗ איזה פרק זמן עצום! העולם עלול להתהפך תוך שנתים. בין סטלינגרד לסוף המלחמה עברו בסך־הכל שנתים וחצי. כן, המלחמה נגמרה. כאן לא הורגש הדבר כמעט. באיזו פשטות אומרים בני־האדם: כאן לא הורגש הדבר כמעט. אילו שמע מלים אלה חייל שחוזר מחזית?.. בעוד שנתים תהיה בת עשרים וארבע. לוַתר על הלימודים? לא, כבר ניסתה פעם ולא עמדה בנסיון.

כלל לא השגיחה שראובנצ׳יק כבר גמר את השורה שלשמאלה, והיא בשורתה עדיין לא הגיעה אל המחצית. עכשיו ראתה את פניו המופנים אליה, נדמה לה שחייך, אפשר מלגלג עליה ועל עבודתה. המריצה תנועותיה. אף על פי שהחליטה שלא להיגרר אחרי תחרויות הבחורים, ולעבוד בשקט ובהתמדה, בכל זאת עלה בה הרוגז כשיואב הכריז שכבר סיים ארבע שורות, וכל העובדים, עם הערותיהם וצחוקם המקוטע, נראו לה רחוקים, נתונים בעולם מקביל לעולמה, רק מקביל, עולמות שאף פעם לא ייפגשו. ורק כשסיימה את שורתה ויואב הפטיר “יופי” מלא הערכה, חשבה שטוב יהיה לשבת בשעת ארוחת־הצהרים מול שרגא ולדעת שמבטו, החבוי מאחרי חיוך, מלטף את פניה המחוממים, פני אשה החוזרת מעבודת השדה.

מהמיטה שליד חלון־הבקתה ראו אך את השמים, ערב אין־גבולות כמו השממה. בעונה שלא ציפו בה לשטפונות היתה הבקתה עזובה לחלוטין. ברכה הביאה לכאן סדין נקי וניערה את השמיכה מאבק.

צינה רכה ליטפה את ירכיה השזופות, ושרגא היה נוגע בהן קלות באצבעותיו הרחבות. ברכה שבעה שוב ושוב את ההרגשה המפתיעה שאין היא זקוקה יותר לשום דבר בעולם.

˗ יום אחד זה יפה, אז נדמה לך שהעיפות אחרי העבודה זהו האידיאלי. אבל חדשים, שנים תחת שמש זאת, ˗ אמר שרגא בקול עמוס. שארית אור היום נתרכזה בעיניו האפורות.

חייכה. הבינה את הצפון במלים אלה. היא עצמה נטתה לדעה הפוכה: היום הראשון עדיין אחוז באותו אי־שקט של דבר חדש, ורק רצף ארוך של ימים, חדשים ושנים, של שעות־עבודה ושעות־נופש, של בית נבנה, וידיו הכבדות של שרגא ˗ זהו השקט הטוב. צריך רק לדעת לחיות את החיים האלה, ומי יודע אם היא… כן, ידעה שכל מחשבותיו של שרגא דרוכות לנושא אחד, לשיחה על בואה לאילתה. מה שאמר על עבודה תחת שמש זו אינו אלא מעין אזהרה שהחלטתה לא תהיה פזיזה. אמנם הוא מדבר בנעימה אירונית, אבל היא יודעת לפענח את אשר מעיק עליו.

˗ אתה יודע, שרגא, ˗ אמרה והסיטה מעט את ראשה לאורך זרועו, ˗ יש דבר שעליו אני כמעט מתביישת לדבר אתך, ובכל זאת… יש אנשים, לאו דוקא פסולים בעיני, ששואלים: ואם אינני בקומונה, כלום אינני אדם הגון או יהודי מסור? לשם מה הקנאות של כת נבחרת, אני ואפסי עוד? אם מישהו יש לו נטיות משלו, כשרון מיוחד… אינני מתכונת אל עצמי, כמובן.

˗ אל תצטדקי.

˗ טוב, זה לא משנה ולא כלום.

זרועו נעה מתחת לראשה.

˗ כת נבחרת? שטויות. כת נבחרת היא סגורה, מסתגרת. אנחנו לא. כלום אסור לו לאדם שיהיה גאה על מעשיו? ˗ נשתתק רגע כמי שאוסף מחשבותיו, והוסיף בפסקנות: ˗ נדבר בפשטות. לרוב אנחנו מפחדים לדבר בפשטות מפני החשש שזה יישמע כתעמולה. אמרי, אַת רואה כוח בארץ, מלבד הקוֹמוּנה, שילך בתנאים אלה ליַשב את המקום הזה כאן?

˗ טוב, אני לא על זה דיברתי, דיברתי על מקרים מיוחדים. לפעמים נדמה לי שכולנו משתייכים לסוג המקרים המיוחדים.

˗ אין להיכנע לפולחן “המקרים המיוחדים”, ˗ אמר שרגא בקוצר־רוח ומיד ריכך, ˗ על כל פנים יכול להיות שיש יותר תירוצים מאשר מקרים מיוחדים. נהוג בעולם ש“המקרים המיוחדים” אינם פטורים מלהשתתף בקרבות, ולעתים נדמה לי כי מה שמוטל עלינו אין לראות אותו אחרת. אלא כמין קרב ממושך.

˗ אבל אין זה נכון שרק הקומונה לוחמת.

˗ ודאי שלא. יש לנו חזיתות הרבה בארץ הזאת. במסוכנות שבהן מופיעה הקומונה. אנחנו חיל־חלוץ. מה לעשות שאין לזה שֵׁם אחר… ולכך נחוצים הרבה אנשים, ˗ קולו נשתחרר ממעצורים והיה פשוט וקרוב. לא ראתה עוד את עיניו, רק את צללית ראשו, הכהה יותר מן האפילה, ˗ שמעי, ברכ׳קה, אינני רוצה לדבר אתך סתם. אני מדבר על דברים שעלו לי בדי הרבה מה־שקוראים ˗ התלבטויות. לדעתי טרם הגענו לנקודה בה צריך לשאול: צורת־החיים בקומונה, רמתם, זאת המטרה הסופית או לא… אני רואה בקומונה תא שמכין צורת־חיים חדשה, אני רואה בה מסגרת שבתוכה אפשר לעשות כיום את המכּסימוּם, לעשות כיום, ודעתי היא שכיום חייב כל אדם לעשות את המכּסימום.

עצמה עיניה. משפטים כאלה מחייבים שיקול־דעת שבשתיקה, ולוּ לרגע בלבד.

˗ ולי, ברכה, לי נחוצים כאן גם “המקרים המיוחדים”, גם בעלי־הכשרונות. אחרת יהיה משעמם נורא, ˗ ניסה להגניב נעימה קלה, מתפנקת.

˗ לךָ כן, ולאחרים? ˗ נאחזה בדבריו.

˗ גם לאחרים, אלא שלא כולם יודעים זאת.

˗ אתה תמיד מצדיק אותם, את אנשי הקומונה, כאילו אין ביניהם כסילים, רעי־לב, אכולי קנאה, צביעות, קטנוּניוּת, ˗ קולה היה עכשיו עיף מעט, מבקש לזנוח תיאוריות מופשטות ולחזור אל המוחשי, המכאיב לה מאד.

˗ יש, אפילו חשבתי פעם שאין. אבל אינני רוצה להשתייך לאלה שבהתבגרותם, ולאחר שנפקחו עיניהם לראות, מוצאים צידוק לכפור בכל אמונה. ודאי שיש. אז מה בכך? אין אנחנו דור אידיאלי. אנחנו דור שלומד בינתים לעבוד, להגן. זה הרבה. מסגרת הקומונה היא הערובה שאתה נמצא בחזית הנכונה.

˗ טבען של מסגרות שהן כובלות. אתה מבין אותי?

˗ ודאי, גם לי לא קל. לפעמים אפילו קשה מאד. ראי: תמונה בתוך מסגרת תלויה על קיר, זהו פתח לעולם, פתח מחדרך לעולם… אני חושב שאין לצאת לדרך־המלך אלא בעזרת המסגרת.

˗ ואתה מרבה לשכנע אותי במשלים.

˗ הי, את, חצופה שכמותך! אם גם תשתכנעי הרי לא תודי.

עכשיו ליטף את שערה. נתאנחה, ראשה חזר ונשען אל לחיוֹ.

˗ אמוֹר, שרגא, ˗ וקולה כבר מתפנק לגמרי, קול שנשתחרר מכל חובה, ˗ אמור, אתה מאמין שיבוא פעם דור אידיאלי, דור שלא יהיו בו כסילים, ורעי־לב, ואכולי קנאה וצביעות?

הנה היא שוב אותה נערה שקובלת על משא החיים, על כובד הזמן שבו נפל בחלקה לחיות, ומבקשת ממנו תשובה לכל תלאות העולם.

˗ נדמה לי שאני מאמין, ברכ׳קה, ממש כמו שאני מאמין שיבוא דור שבו לא יהיו חולי שחפת, ולא חולי סרטן.

˗ למה לא בימינו? למה הכל לא בימינו?

עכשיו לא היה לו אלא לחבק אותה, ללטף את זרועה, ולספר לה על החיים, ועל כל אותם הדברים שיכולים לבוא עוד בימינו.


ז    🔗

חנה רקמה מפת־שולחן לאור מנורת־הנפט. החדר היה קר ואפל, אבל קירות־הלבד הגנו יותר מאשר יריעות־האוהל מפני רוחות החורף וסופות האבק. חדר־משפחה ראשון אחרי אלפים שנה, מתלוצץ ישראליק. נוספים לא יאחרו ודאי לבוא, הם יעלו מתוך האנדרלמוסיה העומדת בצריפים שפרצו את החומה עם בוא קבוצת הצעירים, והמלאים בינתים שאון־נעורים של שיכון מעורב.

גם הדממה שונתה. שקט של ארבעים איש שונה משקט של עשרים. אינה דומה שתיקה דרוכה של צעירים לשתיקה שברפיון. צעירים ˗ כך מכנים אותם הותיקים, שאינם אלא בני עשרים וכמה. הדממה שונתה, יש בה עכשיו יותר צחוק ויותר שירה, קולות בלתי־מוּכרים עדיין, שכל רגע עתידים לפרוץ מאחד האוהלים או הצריפים, ויש בה גם מן התחושה הטובה שמנשקה יושב ברגע זה עם הצעירים, מסביר שיטות־עבודה ותכניות.

הם מחבבים את מנשקה, עמדו על תכונת היושר שבו. הוא מוכן ˗ כמעט כל הותיקים מוּכנים ˗ למסור להם את כל עניני אילתה, שינהלו הם, כרצונם, ובלבד שידחפו את החיים קדימה, שימלאו אותם נעורים ותכניות חדשות, שיטאטאו את הרפיון שנאחז בקצווֹת. טוב שהותיקים העמידו עצמם קצת בצד, אם כי… לשרגא לא נוח לציית ל“פרחחים” אלה. מאז חזרה ברכה אל לימודיה בירושלים מרבה שרגא לשתוק, אבל גם הוא ודאי משתדל, בדרך המיוחדת לו, שלא להשבית את שמחת בואם של הצעירים. מאיר׳קה רוטן, “לא מבינים אותו”, נו, מה אפשר לדרוש ממאיר׳קה? והרי עוד רעננוֹת בזכרון התשואות שקידמו את שתי מכוניות־המשא המלאות “המון” רועש ומאובק, ותלי תרמילים. עמדה אז מולם מלאת אדיבות ושלוה של בעלת־בית, חשה עצמת מבוגרת מהם במאה שנים וזקוקה לצעירותם כשם שהם זקוקים לבגרותה. היא, אשתו של מנשקה. מנשקה לא הביט בכל נערה קופצת מהמכונית כבאוֹבּיֶקט נוסף בחישובי העתיד. רבים ודאי הביטו כך. פעם שמעה מבעד לקיר הדק את קולה של דינה, מהצעירות: מנשקה הוא נחמד נורא, טוב כמו אבא. ומיד אחר כך בא לחש לא ברור, משקיט כנראה, של איה, וצחוק חנוק. נזכרו שֵׁגרות בשכנוּת לחדרה.

הרחיקה את המפה מעיניה, היטתה ראשה אל הכתף לבחון אם הציור מתמלא כרצונה. נהנתה מצירופם של הצבעים וליטפה את הבד בידה.

דינה ואיה ˗ מוכרחים לומר בנשימה אחת: דינה ואיה, פשוט לא ניתן לחשוב על כל אחת מהן לחוד ˗ מזכירות לה את השכונה, לא את זו שלה, אבל דומה לה: נהג חבוש כובע ירוק עם מצחיה שחורה ומבריקה, תיק־מטבעות מקשקש אגב הילוכו, וילדים מצפים לו עם דמדומים, מטפסים אל המכונית ˗ טרמפ; עצי־גוּיבוֹת לצידי בתים, שדומים קצת זה לזה ושונים קצת; צרכניה ולוּבּה המוֹכרת: שימי את העודף בכיס, ותשמרי היטב, אין חורצ׳יק בכיס, הא? ˗ שכונה דומה, ואותה אוירת הסתודדות, אנשים העצורים מעל למידה, חוששים מפני צחוק גלוי. איה יכלה להיות יפה עם שערותיה השחורות־חלקות ועיניה החומות־בהירות, כמעט זהובות, לולא שפתיה ההדוקות וחוסר הצבע שבפניה. ודינה, זו כמו כרתה עם איה חוזה של שיתוף־מראֶה, כמו גזרה על עצמה שלא לגלות את הגומות המופיעות בשעת צחוק במקומות מוזרים בפניה הסגלגלים, ואת ההתכוצוּיוֹת החינניות של אפה הקצר. לוּ יכלה היתה ודאי צובעת אפוֹר את לחייה הורוּדוֹת כדי לדמות אותן לאלה של איה.

מנשקה הוא כמו אבא… הניחה את הבד על ברכיה, שבעה את השלוָה הנובעת ממשפט זה. חייהם זורמים באורח טבעי, ומצאו מהר את אפיקם. ימי עבודה ערבים שקטים. לילות הכּרוּת פינו מקום ללילות קרבה. גם החשש מפני אזני הכתלים ˗ הקירות הדקיקים האלה! ˗ כאילו מוסיף חן בלתי־צפוי, התפרצויות צחוק עצור לתוך הכרים. עוד יגיע ודאי תורם של געגועים אל קירות אטומים, בינתים טוב גם כך.

ילד? ˗ אולי מוטב היה לחכות עד שיבנו כאן בתים, שלא תחיה בפחד תמיד: סופות, קור, מדבר. אולי מוטב לחכות עוד? איך שלא יהיה מנשקה ידאג לה.

ערבוביית־קולות נישאה מכיווּן חדר־האוכל. אחזה במחט בתנועה מבוהלת, כאילו פחדה שיפתיעו אותה בהרהוריה. אחרי זה נשמעו צעדים כבדים על מרפסת הצריף וטריקת דלת בחדר הסמוך. זה יוּסוּף, שכנם של דינה ואיה. בתחילה הפחיד אותה יוסוף זה, דמותו הענקית, עיניו שנראו לה פראיות משום־מה, סיפוריו על הברחת־גבולות, על קנוניות המשטרה הסוּרית, על קרבות אקדחים. משך הזמן נתרגלה גם אל פניו, גם אל דבריו הסובבים תמיד סביב ציר אחד, המגיעים מבעד לקיר ומשתתקים על פי רוב מבלי שיעוררו לשיחה את שכנותיו לחדר ˗ התרגלה לראותו פלח בין פלחים.

כלומר שהישיבה שם נגמרה, ומנשקה עוד מעט יחזור לחדר. הורידה מהמיטה את כיסוּי־היוּטה הרקום פסים, וחייכה אל הפיז׳מה של מנשקה ששרווּלה נראה כמחבק את זו שלה.

דומה שהחבורה הפורצת דרך פתח־החומה בצעקות ובתנועות־ידים לא ידעה דבר על היחס המוּזר שבין גודל הלילה השומם לבין גדלה היא. כל עוד צפופים האנשים, בצותא, הם חשים פחות את עצמתו הקרה של הירח המדברי.

˗ שטפונות, איפה שטפונות, סתם מעשיות. בכלל בחרתם לכם מקום, ˗ דיבר אורי.

לא המלים עוררו צחוק אלא הסתירה שביניהן לבין נעימת הקול העליזה. גם מנשקה צחק. אורי זה, בעל הדמות הגבוהה והפנים היפים וזהובי־העור, שסגולה לו לרכוש ידידים בכל מקום ועל נקלה ˗ אורי זה משתייך לאלה שאוהבים את עבודתם ומשום כך אינם רואים צורך להרבות ב״בירורים אידיאולוגיים״. רק במכתביו הביתה ודאי משתפך: לאמא, לאבא, לאח׳לה! עבודה עצומה מחכה לנו, בעוד עשר שנים יהיו כאן עצים גבוהים ואתם תשבעו נחת מהזונדעלע הגדול שלכם…

˗ אם אין שטפונות אז בשביל מה בנינו את הסכר? ˗ שאל מנשקה, נסחף בעליזותו של אורי.

˗ כדי לשכנע אותנו שיש כאן משהו ולקבור אותנו כאן, ˗ השיב לו גיורא ובעיניו נדלק אותו נצנוץ חם, המיוחד להן כל עוד אינן אחוזות כעס, ˗ העורף שלכם, במושבה, תפס את הענין ולא רוצה לבוא, ואתם מושכים אותנו בלהטוטי סכר. מכירים אותך, מנשקה. שמע, ברצינות, צריך לחסל את העסק במושבה. טובה לא תצמח משלולית־הבוץ הזאת, סתם טינופת.

אפשר שגיורא עצמו ידע שלא אלה הן המלים הנכונות, אבל ככל שהיה שומע אדם מסביר משהו בנחת ובהרחבת־דעת היתה תוקפת אותו מין הרגשה מוזרה שהעולם הולך ונרדם, שתבערה עלולה לאחוז בו מבלי שיתעורר לפעול, וכאן צריך לרוץ, לצעוק, לגדף!

אלא שהפעם היו הכל תמימי־דעים אתו. מנשקה לא מחה, גם לא רצה להטיף למתינות. סברה שבעיות המקום תביאנה את התפרצויותיהם של הצעירים אל החוף הנכון.

שלוש בנות פרשו מהחבורה והלכו בכיווּן שדרת האקליפטוסים הזעירים. איה ודינה פסעו חבוקות. רחל׳ה, קצת מרוחקת מהן, נראתה עמוסה זוהר שערותיה הזהובות, וכמו מתביישת בגאותה עליהן.

בודדות ושותקות ירדה עליהן מלכוּת הגבעות האילמות, שטופות אורו הבהיר של ירח. רחל׳ה הביטה נכחה, וככל שהתבוננה יותר חמק הנוף ממנה והטיל בה מעין מועקה של חלום, כאשר רוצים לקרוא לעזרה ואין קול בגרון. מדוע זכותו של אדם להישאר בנוף מולדתו נראית מובנת מאליה בכל מקום, ורק לה אין זכות להישאר בנוף שלה, נוף הרים וים ועצים, על שפת הכנרת? אם תאמר שאיננה יכולה, פשוט איננה יכולה לחיות את כל חייה רחוק מהנוף ההוא, יצחקו לה, לא יאמינו. לא, היא לא תוכל לחיות כאן, אבל תנסה, ואסור להניח מראש שהמאמץ יסתיים בכשלון. עמי, עמיהוד זה הגאה…

˗ יש כאן משהו, ˗ אמרה דינה, ˗ יש בנוף הזה משהו כל כך עצום, כל כך גאה, שפשוט חבל לי שיבואו אנשים ויקלקלו את ההוד הזה.

רחל׳ה נתקפה רצון למחות. איך אפשר להשמיע בשויון־נפש דבר לא־אנושי כל כך? רצתה לומר לדינה: גם אני רואה את היפה, לא פחות ממך, אבל אדרבה, שיקלקלו אותו לגמרי, שיביאו הנה אגמים וכפרים ויערות… אבל תוך עריכת המשפטים, כמו תמיד, החלה נוטה לספק. אולי יש משהו במשפט זה של דינה? ˗ והמלים יצאו מפיה מעטות ומפייסות:

˗ לא, דינה, את עצמך אינך חושבת בדיוק כך. וחוץ מזה יש עוד זמן לדאגות כאלה.

אבל דינה נתעקשה לפתח את רעיונה, ולוּ לשם קנטור בלבד:

˗ יש זמן? ועכשיו מה עושים? עוד לא הספיקו לשׂבוע את הנוף וכבר משחירים אותו מדי יום בעשן גועלי זה של זפת. חפרו בור באדמה ומורחים אותו במשחה שחורה. ממש קריקטורה של טבע. ושטפונות ממילא אין.

רחל׳ה שתקה. אחד הדברים המעטים שאהבה בשממה הזאת היא בריכת־הזפת, העשן השחור הנראה כתוהו־ובוהו שממנו נברא העולם; הצחוק במכבסה כאשר מנסים לגרד את הזפת שדבקה בבגדי־העבודה; והבריכה עצמה, הדומה אמנם לקרקעית־אגם כמו צעצוע־פח לציפור חיה, אבל בדמיון אפשר למלאות אותה מים מכסיפים לאור ירח, ודמות בבגד־ים שוחה בהם. ופתאום חשבה, לא בלי שמחה, שיום המחר יהיה יום זפת, כמו כל הימים, ורק רצתה שדינה תחזור בה ממה שאמרה, כדי שהיא, רחל׳ה, לא תצטרך להרגיש עצמה זרה לה.


ח    🔗

בריכת־הזפת הושלמה ונחה כאמפיתיאטרון עתיק ואפל, נטול־חיים. הבדויים שוב דיברו על שנת בצורת, הרבו להשתטח על קברי־קדושים, לנדור נדרים ולזבוח זבחים. חורף חשוך־גשם ועכור־סופות קרב אל קצו. רק בראשית מרץ, באחד הלילות הקרים, גאו המים בואַדי. אי־שם במרחבים התנגשו גלי אויר חם ולח, שהגיחו מהדרום, עם גלים קרים וכבדים מהצפון. נתחוללה סערת־ברקים פתאומית, מלוּוָה התפרקויות־חשמל ומטרות־זעף. משך לילה ויום הגיעה כמות הגשם לממוצע השנתי. מיד אחרי זה בא תורו של האביב.

השטפון היה קצר ורב־כוח.

דב צעד לעבר בריכת־הזפת. היה שחר שלֵו. בטירה הידהדו קריאות־ההתלהבות של תושביה החדשים, שזה להם השטפון הראשון. ערפל דק נח על דפנות־הבריכה השחורים. מוּסה, מן החדשים, עסק ליד השיבֶּר ˗ דמות גוּצה, עינים קטנות, שקועות עמוק, קווּצת־שיער דביקה יורדת על מצח צר ומשוה לפנים ביטוי של בן־כפר פיכח. דרך אחיזתו את גלגל־הברזל היתה תכליתית, וראובנצ׳יק, שעמד לידו, סר מיד למשמעתו המובנת כאילו מאליה. המים זחלו על הקרקעית כשרץ גדול, מצופה לכּה.

דב קפא לזמן־מה במקומו. נתחייך, אל המים נתחייך, אחר נפנה והלך אל המטע.

עם ערב הגיע קלצ׳קין מן הצפון. נכנס ישר לתוך המולת המקלחת. מבעד לריחות מעורבים של סבון, זיעה ושיער רטוב, מצא את מנשקה ואת רוּדי. בואו ˗ זרק להם ויצא בצעדיו המהירים והעצבניים.

חטפו את בגדיהם ורצו אחריו. מצאו אותו גוחן ליד מד־הגובה שבבריכת־הזפת.

˗ רודי, עד כמה מילאו את הבריכה?

˗ עד לקו האדום.

˗ אתה בטוח?

˗ חושבני שֵׁכן.

˗ חושבני, חושבני, אולי תלמד לדבר כמו בן־אדם ולא תצחצח בלשון? ˗ קלצ׳קין שב וגחן לראות את מד־הגובה.

˗ אני חושב שכן.

˗ זאת אומרת שהבריכה מחלחלת, המים בורחים, שוב בורחים. לכל הרוחות!

מנשקה שתק. ידע על כך כבר בצהרים. בבוקר הכניסו מים לבריכת־הזפת מבריכת־העפר העליונה. המים התחילו שוקעים. בהתחלה חשבו שיש קלקול במערכת־הצינורות. דריוֹ צלל לקרקעית, רועד ומכחיל מקור. אחר צלל שנית ושלישית, בדק היטב. לא גילה שום נזילה.

˗ התחלנו להשקות את הלימַן הראשון במי בריכות־העפר. הולך מצוין, ˗ סייג מנשקה את השתיקה.

קלצ׳קין העביר ידו על כתפו של מנשקה. הבין. שקע במחשבות.

˗ צריך לרוקן מיד את בריכת־הזפת, ˗ אמר לאט ובשקט, ˗ עכשיו חודש מרץ. אולי עוד יזרמו מים בואדי, הא, מנשקה? ˗ התרחק כדי צעדים מספר ושוב נפנה אליהם: ˗ אני עצמי אעשה זאת, ˗ והלך.

רודי הביט אחריו. לא קילל, רק ירק אל המים.

˗ איך, מנשקה? שוב שנה, מה?

˗ בוא ניגש אל הלימַן.

אסור ליאש את הצעירים. אולי בכל זאת רק כמה סדקים בזפת? אולי ניתן לתיקון מידי? צא וחשוב כמה פעמים ניסו את הזפת. הכינו בריכות זעירות, עשרות פעמים ניסו, והזפת היתה אטימה, החזיקה את המים. והנה לך! אולי לחץ־המים גדול מדי? כמה עבודה וכמה כסף השקיעו בזה? וקלצ׳קין? בעצמו ירוקן את הבריכה, רוצה למנוע מהם צער זה. שוב שנה. בעוד חצי שנה אהיה אבא, והוא ˗ איך נקרא לו, לילד? ˗ הוא יקדים את גן־הירק, יחכה עדיין לבריכה אטימה. נו, וחנקה?

קלצ׳קין וגיורא עבדו ליד פתח הדופן. הלימַן, אגם מלבני, רוָה מים.

˗ תהיה אספסת אייזן, ˗ הרים גיורא עיניו אל מנשקה.

˗ ועוד איך, ˗ חייך אליו.

חיבב אותו, את מרצו ואת כנותו, על אף הצעקנות העוקצנית המעכירה אותם. בעיניו הכהות, התוקפניות, של גיורא, הניצתות עתים במבע מתפנק וחולמני, ובהילוכו שאינו יודע דרכי־עקיפין, מצא ערובה לחברוּת, ליציבות.

צאנו של אבו־סאַמרה היה חוזר מן המרעה. פעמוני עזים נתנגנו רכוֹת. המים ליטפו את הדפנות שהזהיבו בבנות־אור אחרונות.

־ זהו, ־ קלצ׳קין הקיף במבטו את הלימַן ותלה עיניו במנשקה, רוצה לומר: זו תהיה שיטת־ההשקאה כאן, ככלות הכל שוב התקדמנו.

˗ זהו, ˗ הסכים מנשקה.

ראה את ההערכה בעיני קלצ׳קין והסמיק. ביקש לנצל את החשיכה כדי לגשת וללחוץ ידו. לא עשה זאת.

קלצ׳קין רוקן את הבריכה. הסדקים מבריחי־המים, המתגלים בשכבת־הזפת, הטילו בניצבים סביבה משהו מעמידה על קברם של נצחונות קלים.

למחרת ניגשו לסתימת הסדקים. העבודה הקצובה הקלה על מועקתם. שוב נתאבכו ענני־עשן שחור וסמיך. ריח זפת שב וחדר אל חומות הטירה ולא מש מהם ימים רבים. עכשיו שמחו להפכפכנותו של אקלים הנגב, העשוי להוליד שטפון גם בשלהי אביב. תיקון הבריכה הפך לציר חייהם, דוחה ממעגל התענינותם כל דבר שגוזל זמן ומאמץ כלשהו. עבדו ללא ימי־נופש. לעתים רחוקות פרקו עיפוּתם בערבי שירה.

רק ליום אחד החליטו להפסיק את עבודתם ˗ בפורים. ליום זה נקבעת שיחת־הקבוצה, על ותיקיה, צעיריה ואנשי־העורף שבמושבה. בשיחה זו צריך היה להחליט על חיסול המחנה במושבה ותחילת בנינה של נקודת־הקבע בנגב.

לאחר גלגולים ושיקולים נשתכנע גם מנשקה שחיסול המחנה במושבה הוא הפתרון האכזרי והאחד. נזכר בדברי פיניֶה באותה אסיפה שבה הוחלט על הליכתם לנגב: בנגב יחיו רק אלה ששרפו אחריהם את הגשרים לחיים קלים יותר. אמנם לא זה בדיוק מה שיש לומר, “חיים קלים יותר” זה מושג רב־צדדי מדי, אלא שאמת היא שבאֵילתה אי־אפשר לחיות לחצאין ולרביע. אומרים: גם חֵברה זה משק, וחברה ותיקה זאת, המפוצלת לאנשי “חזית” ואנשי “עורף”, מתחילה להתפורר בדרכים הארוכות שבין המושבה לנגב. למעשה גם קמתי שוכנע כבר שאת עוּלה של אילתה ישאו אנשיה, בשבילם אין הטירה לא תחנה בדרך ולא תחנה לנסיונות אלא נקודת ישוב וחיים.

והנה, יום לפני פורים, במפתיע, נתקשרו השמים עננים. עצמותיו של רוּדי ניבאו שטפון, ותיקוני־הזפת טרם נסתיימו. ואמנם לא איחר השטפון לבוא. עמי הציע: נחזיק את המים בבריכות־העפר, נתגייס כולנו ומשך יומים־שלושה נביא את בריכת־הזפת למצב שנוכל לשוב ולנסותה. הוחלט לשנות את ההחלטה ולעבוד גם בפורים. השיחה המקווָה תיערך רק בערב. סוף סוף הבריכה היא העיקר. שֵׁרק לא יופיעו סדקים חדשים בזפת!

במחנה שבמושבה לא שׂשׂו לקראת השיחה. חששו ששוב לא תימצא להם השפה המשותפת. זלטקה סבורה היתה ששפת אילתה זרה לה, שמאז ומתמיד הקשיבה לה כלניב זר. לא גילתה בפני איש את הקנאה העולה בה עתים כלפי מנשקה, שרגא, אריה והאחרים. אלא שלאלה אין עדיין ילדים, היתה קובעת בלבה. לחיות במדבר זה, מילא, אבל להעביר לשם את נורית, או את דני בן השנה? לא, לא היא. מי ששמע פעם בכי של ילד בלילה חייב להבין אותה. איך אפשר לקיים בית־ילדים באילתה? זהו חוסר אחריות! כמה נוח היה לוּ יכלה להגיד זאת יחד עם כולם, עם מנשקה: יישארו שם הצעירים, ואנחנו הקשורים יחד זה שנים, עם צרור בעיותינו, נלך למקום אחר, קל יותר. את שלנו עשינו… אלא שמנשקה מתעקש, עומד על דעתו אף על פי שחנה כרסה בין שיניה.

משקרבה המכונית לאילתה היו השמים בהירים. רק דוּבּה, הכלבה, יצאה לקראת הבאים. הטירה היתה ריקה. אנשיה התחרו זה בזה בריצה עם דליי זפת חמה על פני המדרונות המשופעים של הבריכה.

חנה יצאה מחדרה. פטורה היתה מעבודת הזפת. ראתה את המכונית הנכנסת לחומה, נעצרת. את האנשים התוהים סביבם, אינם יורדים לפשר השתיקה ולקבלת־הפנים המשונה. ניגשה מבוישת, מבטה מתחמק. האם יודעים שם שהיא הרה?

˗ איפה כולם? ˗ שאלו כמה קולות בבת־אחת. איש לא ירד מן המכונית.

˗ עובדים בבריכה. היה שטפון.

˗ הרי׳ ידעתם שנבוא, לא?

מה עושים? תיגש לקרוא למישהו מהעובדים.

˗ רדו מהמכונית. תרגישו עצמכם כמו בבית, ˗ אמרה ומיד ידעה: הלצה שלא במקומה.

˗ ככה… תודה.

˗ אגש לבריכה להודיע שבאתם.

מיהרה מאד. לא נוח היה בחברתם. נעלבו. אינם צודקים. הלא כולם עובדים והמים שוקעים בבריכות־העפר. הלא מוכרחים היו להציל. פגשה את דב. מהבריכה ראו את הבאים והנה שלחו אותו להקביל פניהם.

הוא מצא את האנשים מצטופפים סביב המכונית, כטיילים קצרי־רוח שעדיין לא נשלח אליהם מורה־הדרך. זלטקה היתה מרוגזת, האבק הזה והשמש הקופחת. ארבע שעות של טלטולי־דרך וכאן, הרי לך, אתה נחוץ כמו גלגל חמישי לעגלה.

˗ ככה אתם מקבלים אותנו?

˗ היה שטפון, המים מחכים בבריכות־העפר. אתם מבינים מה זה? רוצים לסתום את הסדקים בחלק התחתון של בריכת־הזפת, רוצים לנסות אותה שוב. יכול להיות שזהו השטפון האחרון השנה, ˗ דב דיבר מהר, מהר מאד.

התגובה היחידה היו ההתלחשויות בין הבאים. הגרוע שבמצב זה הוא הגיחוך שבו, חלפה מחשבה במוחו של דב. אבל הרי מגוחך מדי לשער שלא יימצא מוצא.

˗ שמעו, מה הקוּנצים האלה? נגמור את העבודה וניגש לשיחה. בואו גם אתם אל הבריכה. מצוין שבאתם, תעזרו לנו לגמור מוקדם יותר.

˗ חשבנו שאתם מיחסים ערך לשיחה זאת. בערב נהיה עיפים כולנו. אנחנו מוכרחים לשוב עוד הלילה. אין טעם לדיון חטוף כזה על דברים גורליים. אני מציע שנחזור ודי, ˗ אמר יחיאל.

˗ השתגעת, יחיאל, ˗ דב חיפש את עיניו של פיניֶה, אבל פיניה שתק, ˗ נו, חֶברה, אל תהיו ילדים. אני מוכרח לחזור לעבודה.

לא חיכה לתגובתם, התרחק. בלכתו דיבר אליהם, שיכנע אותם. עכשיו מצא את המלים הקולעות, המסלקות כל אי־הבנה. מיהר אל מנשקה שטרח ליד משאבת־הזפת:

˗ נעלבו, מתנהגים כמו תינוקות.

בצהרים הפסיקו את העבודה. צעדו בחבורה אחת לעבר הטירה, הותיקים מקדימים את הצעירים. מצאו את האנשים על המכונית. ניסו לחפש דרכי־פיוס. דב שוב לא מצא את נימוקיו, ידע רק שכל הענין נשאר מגוחך כמקודם. פתאום ניצנץ רעיון במוחו.

˗ חֵברה! ˗ במרץ סידר את אנשי־הזפת בסדר של מקהלה. צייתו לו תוך חיוך, ˗ נו, ״לא נרפה ממך״, נו, שלוש־ארבע, ˗ הרים ידו. זה היה השיר שהכינו במקהלה לקראת הפסח.

לא נרפה ממך שממה לוהטת,

ממעמקיך נחצוב מים, מרגביך לחם…

שרו כשצחוק של רוָחה מחלחל בהם, והרוגז מפשיר מתוך ההנאה של הפתרון הפתאומי. איש לא הבין מדוע הודלק מנוֹע המכונית. מנשקה לא הספיק לומר את שעמד לפרוץ מתוכו. המכונית זזה. איש לא ניסה עוד לעצור בעדה. נשארו עומדים בסדר המקהלה וזה שוב היה מגוחך, אבל רגע אחד בלבד.

˗ זה לא יגליד כבר, ˗ אמר דב.


ט    🔗

רחל׳ה הקשיבה להלמות פטישה המחדיר את התערובת הכהה והסמיכה לתוך הסדק הפעור. הפטיש קיפץ והצחוק רעד בה. השמחה שבתוכה דומה היתה ליצור חי ורגיש, המוכן כל רגע להפתיע, לגדול, לעורר צחוק. בריכת־הזפת נשתרעה כאיזו מפה אדירה, אטימה, שמשקל המים שבתוכה מותח אותה כלפי מטה, ובקצוֹתיה יושבות דמויות ננסיות ומאחות את קרעיה. איחוי אמנותי הוא: כאשר ייאטמו הסדקים ותתיבש הזפת לא ייראו הטלאים לעין וגם המים לא ימצאו אותם.

האֵש אִיושה, חבית־הזפת שעל תלת־הרגל העלתה חַשרות־עשן אפלות וסמיכות. צלילות שמי־האביב המיסה אותן. הימים היו שטופי־שמש ˗ כך נתעקשה רחל׳ה לקרוא לימי הנגב המסנורים, הנשרפים לאפר ˗ שטופי־שמש משום שהשמחה שבתוכה היתה ספיגה מאד וקלטה את עודפי החום והאור, ומשום שעוֹרה שׂשׂ לקרב עם השמש. עמי אומר שהאשה אסור לה להסתגר בבית, שעליה לעבוד בחוץ, שבשמש היא גם יפה יותר. בסמוך לזכרון של המלים האלה, ובסמוך לדמותו הניצבת בפישוק־רגלים על הדופן שמנגד, חשה את תנועות גופה כבעלות יופי ומשמעות מיוחדים.

˗ במחסן יש בחורה,

יש אפילו שתים,

צריך לצאת לעבודה

ואין לי מכנסים.

הרימה ראשה. השיר היה מופנה אליה. אריה ישב במרחק־מה ממנה, הציג לראוה את מכנסיו שנתפקעו מעל לברך, וניצח על פזמונו בתנועות מלאות מבע ונחת, כשחקן באופירה קומית:

כן אכפת, לא אכפת,

למאי נפקא מינה…

קרץ קריצה, שחצנית לכאורה, ותמימה מאד, וחזר למלאכתו תוך ל־ל־ל, אי־ל־ל־ל, לפי הקצב של כן־אכפת־לא־אכפת.

אספה את חיוכו למלאַי השעות הטובות. היום זרם בנחת, וכל המלאכה הזו סביב לא היתה אלא קצב־לוי לידידותה עם העולם. כל האנשים הם ידידים משום שעמי הוא ידידה. בעיר אומרים: בעלה. איזה ביטוי מצחיק: בעלה.

קולו של עמי הגיע אליה מהדופן שמנגד. דיבר עם יהודה החבוש כובע רחב־שוּלים. המלים שהשמיע צילצלו תקיפות ויבשות. נתקדרה. למה לא ייגמל מדרך־דיבור זו? האנשים טוענים: גאותן. הוא קפדן, אינו יודע פשרות. מטילים עליו תפקידים אחראיים משום שמכירים ביכולתו. הוא מקבל אותם עליו, אינו מוחה ברבים, כיוָן שהוא עצמו מאמין בכוחו. מזכיר המשק, מסוגם של אלה שאינם מחפשים לרכך חיכוכים ונוטים תמיד אל הפתרונות החותכים. מקבלים את מרותו, הותיקים בשמץ פליאה סלחנית, הצעירים מתוך ריטון מתמיד על יחס של זלזול.

עמי צעד עם השיפוע וקרב אליה. הרימה ראשה בתנועה אלכסונית. נעצר לידה. בעמדו כך מעליה נראה גדול מאד, סנטרו המרובע והתקיף תופס מקום רב בפניו, וחיוכו מתפרש משום כך, כתמיד, כמבקש לשכוֹן גבוה מעל כולם. ידעה זאת, אך ידעה גם שכל פעם שהוא מניח ראשו בין כפות־ידיה היא אוספת את החיוך הזה מלוא הפנים.

˗ אני חושש שאינך מחדירה מספיק את החומר לתוך הסדקים. בכל זאת לא עבודה בשביל בנות, ˗ אמר ועבר הלאה.

השמחה נתכוצה בה וצנחה ככדור קטן וכבד. מדוע הוא תובע ממנה יותר ממה שהוא תובע מכל שאר העובדים? כדי שלא יאמרו כי האחראי על בריכת־הזפת מעניק זכויות־יתר לקרובים לו? משום שהוא רוצה להתגאות בעבודתה? הרי זה ילדותי כל כך! האם אינו רואה שהיא עובדת מעל לכוחותיה, ומלאכתה אינה נופלת ממלאכת הבחורים? הלא היא מרגישה עצמה אחראית לבריכה לא פחות מאחרים. בעצמה בחרה מקום־עבודה זה כדי להיות יחד אתו גם בשעות היום. הוא הסכים לכך, שמח שיהיו גם חברים לעבודה.

קמה, עלתה מהבריכה, לקחה דלי מלא תערובת. לא היה איש על ידה ואיש לא השגיח בה. סחבה את הדלי, החזיקה אותו בכל כוחה גבוה, גבוה… אסור לגרור על פני הזפת, אסור לגרור… המשקל משך אותה אחריו. הנה תיפול, תיפול ותתגלגל אל המים, ועמי איננו מביט בה, ואריה מכה בפטישו ומסלסל מנגינותיו. לולא המאמץ המושקע בסחיבת הדלי היתה פורצת בבכי. לבסוף הגיעה למקומה. ואולי באמת אין היא עובדת די הצורך? עכשיו תהיינה השעות כבדות, משום הרצון לשמור על כעסה עד הערב. עד שייכנסו לאוהל.

ודאי, בערב יבקש עמי את סליחתה על כל הערה שעשויה היתה להישמע כפוגעת. היא תאמר: נו טוב, כבר טוב, והוא לא יאמין לה עדיין, יאמר: אני מעדיף “לא” אמיתי על פני “כן” חלקי. ובאותו רגע עצמו שבו יחכה לקבל ממנה את ה“כן” הכפול והמכופל, את ה“כן” המשכנע ˗ באותו הרגע יהפוך שוב להיות החזק, כאילו היא־היא המבקשת את סליחתו. אחר כך יגשו, רגועים כבר, אל הקריאה המשותפת, מאותו המקום בספר שבו הפסיקו בערב האחרון. תחילה תקשיב לא לתוכן המלים אלא לשמחת־השעה, לגאוַת־הלימוד בצותא, ותעשה מאמצים נואשים כדי לרכז מחשבותיה. ובבוקר יקום עמי, כתמיד, בארבע־וחצי, לבדוק אם לא שכח שומר־הלילה לחמם את הזפת. רדוף־אחריות ילחש אליה: את יכולה עוד לישון קצת, רוֹחה.

רחל׳ה מחייכת ונזכרת שהחליטה לשמור על כעסה עד הערב.

אדמה ללא צל ־ קבוצה ד ־ יונת ואלכסנדר סנד


 

פרק חמישי: ראש־גשר    🔗

א    🔗

משעזבו את חומת הטירה גלש הטנדר מן הגבעה בסיבוב שיכור, ללא בלמים, כאילו הנהג היה הפצוע. האנשים שתקו, טולטלו ושתקו, צופים פני הגבעה. תיק העזרה הראשונה קיפץ על ברכיה של רחל’ה. אחזה בו ביד אחת ובשניה את ידו של עמי, והביטה בתיק ובכף ידו של עמי. הבחורים שלידה כרעו, רוביהם כלפי חוץ. ראתה רק את רגליהם והכל היה כהמשך – סופת החול, הנרות במגדל, ויהודה המת בין הנרות, בתוך הסופה.

מי נפצע? הנהג אמר: מארב כנופיות ליד החולות, יש פצועים, אחד קשה. מיהו הפצוע קשה? חי עדיין? כבר למדו מארב מהו. עכשיו נוסעים בין גבעות וכל גבעה היא מארב. אז עוד לא ידעו. אז היתה בטוחה שתמצא את יהודה חי. מוסה עמד בפתח המסגריה ואמר לעובדים: היו שקטים, יהודה נהרג. רצה אל המגדל, היתה בטוחה שהוא חי. רצה ולא ראתה דבר. מסביב יבבה סופה.

הטנדר חצה ביעף ערוץ של ואַדי. עצמה עיניה. עפעפיה כאבו. הסופה טרם שקטה והוסיפה לסנוֵר אותה.

אבל במגדל דלקו נרות. לולא דלקו נרות אפשר היה עוד לעשות משהו. אבל דלקו נרות, הוא מת. אחר כך יצאו כולם, נשארו רק היא ועמי. הורידה את השמיכה מעל פניו של יהודה. זו היתה לה הפעם הראשונה לראות מת, חבר מת, חבר הרוג, והתכוננה לכך כמו לקרב. אבל פניו של יהודה היו ללא פגיעה, ועיניו הביטו פתוחות. היה בהן ביטוי רגיל לגמרי, שמץ של פליאה לשם מה הנרות האלה וכל הטורח סביבו. כל מה שחשבה על חיים ומות נשתבש בה ואבדה לה היכולת לקרוא בשֵׁם לדבר כלשהו בעולם הדברים. אפילו עכשיו איננה יודעת מה שם לקרוא לרגע זה של עמידה מול עיני חבר הרוג, עינים מביטות בביטוי רגיל לגמרי. רק פצע אחד היה לו, בעורף. כאשר חבשה את הפצע החל הדם זב, ומאז ועד עכשיו איננה יודעת עוד את פשר המלה: מת.

נרעדה בכל גופה. צליל היריות היה חד וממשי. והלא החליטה להיות מוכנה ליריות, לא להותיר מקום להפתעה.

– זה שום דבר, רוֹחה, – אמר עמי ולחץ ידה בחזקה, – כיווּן אחר לגמרי, הקשיבי.

הקשיבה, אבל היריות לא נשמעו עוד, וכיוָן שלא נשמעו בשום מקום עמדו להישמע בכל מקום, קרוב, מעל הרכס של הגבעה הסמוכה.

– אינני מתמצאת בכיווּן יריות, – אמרה בקול חרישי.

הטנדר דהר. הבחורים לא הפנו ראשם ולה נדמה שהמלים אבדו בטרטור המנוע. רק עמי אולי שמע אותן, אבל לא אמר דבר.

זה לה מבחן ראשון כחובשת קרבית, פנים־אל־פנים מול חובת אדם לפצוע – דבר נדוש כל כך מרוב שינון והתכוננות פנימית, ואולי גם מתוך חלומות נסתרים על גבורה. המחשבה על פחד הפכה להיות פחד ממש, אבל התחושה של חובת־התפקיד נשארה, חזקה דיה לעטוף את הסכנה בכסות מנחמת של גודל המעשה. חזרה ונתעקשה לחשוב שאם יקרה לה משהו, אזי הדבר האחרון שתרצה להרגיש בו, תהיה ידו של עמי בידה. מכל המחשבות על המות היתה זו הקלה ביותר.

הטנדר נעצר. קפצו. עם נגיעת הרגלים באדמה הפך העולם מציאותי יותר ופשוט יותר. שוחררו מן הקצב הסומא של הנסיעה. מכאן ואילך היה לָכל שֵׁם ברור ותפקיד מוגדר – לריצה בין גבעות צהבהבות, לעץ־האילה המסמן את הכיווּן, למנשקה הנושא, אלונקה, לידי החובשת.

בצל אילה ערירית שכבו כמה בחורים במצב הכן, רובים דרוכים, רימונים בחגור פתוח. אחד שכב פרקדן, שתי ידיו הדוקות על חזהו, מעל ללב, פניו מאמץ שלא לצעוק. גוף רחב וראש קטן – דב.

שוב נשמעו יריות. לא נתחוֵר לה אם היא פוחדת או לא. ראתה את ידיה הטורחות, את שני הפצעים, אחד בכתף ואחד בבטן, למטה, וחשבה: אני אציל אותו.

דב היה במלוא ההכרה. לא צעק. ידיו חיכו, קרובות אל ידיה הטורחות, כדי לשוב ולהילחץ לאותו מקום בחזה, מעל ללב. הן הפריעו לה, וכל פעם שהסירה אותן שבו וחיכו. הוא לא צעק, דיבר:

– אני יודע שהריאה נפגעה. אני יודע שזה בריאה. תגידי, לא? אני יודע שזה בריאה.

לא הקשיבה לו ובכל זאת שמעה והשיבה כאילו הקשיבה:

– אל תדבר שטויות, איפה כאן ריאה.

רמזה לבחורים שיגשו עם האלונקה, ופקדה בדייקנות:

– אחד, עד לברך, שתים, הרם…

– אני יודע שזה בריאה, – דיבר דב על האלונקה, ופסק, וגנח, וככל שגנח לא היה בזה עוד לא פחד ולא תלונה אלא רק מאמץ שלא לצעוק.

– שמאל, ימין, זהירות, לא לטלטל, – פקדה, נסחפת עם קצב ההליכה ורואָה את הגבעות הצהובות מתנדנדות עם טלטולי האלונקה. שבה וחשבה: אני אציל אותו, אני אציל אותו.

ישבה על רצפת הטנדר. הסירה אצבעותיו של דב מהתחבושת, מעל ללב, הניחה ידה עליה והוא חזר והידק ידה בידו, על הפצע. הבחורים עמדו סביב, להגן על החשוב מכל – הפצוע והחובשת שלידו. אורי עמד מלוא קומתו, ענק, וצפה פני הדרך. יִשרה גבה, לאשר את הרגשת הבטחון הזורמת אליה מזקיפות קומתו. הטנדר לא דהר עכשיו. דב דיבר. הקשיבה לו. היתה לבדה אתו ועם דיבורו, נמוך על רצפת הטנדר. האחרים לא שמעו. האחרים היו אך חומה מגינה סביב. הביטה בו. טוב שאינו רואה את עצמו, חשבה והיתה משיבה לו במלים של מה־בכך, מחזקת אותן בחיוך, בצחוק, הכל לפי חישוב, לפי חשבון.

– ואני בן יחיד, ידעת את זה? הנה לא ידעת. אז מוּתר לי עכשיו… את מבינה…

ביקשה להחליק על פני מצחו המכוּוץ עד כאב בעיניה, ורק אמרה:

– כן, נשלח מכתב.

– לא, – גנח דב והביט בה בפחד, – לא, לא מכתב. אל תגידו לה, אל תגידו לה בכלל. את מבינה! לא, אני יודע בעצמי שאי אפשר. היא תדע, בסוף, וזהו. את מבינה? זהו.

– שכב בשקט, – אמרה וידעה שצריך היה לומר משהו אחר, אבל לא מצאה מה.

– אני לא יכול למות, – אמר דב ברור, במשפט שלם וללא הפסקות, ושוב דיבר בקושי, כל מלה לחוד, – אני…לא יכול… זה… יהרוג אותה.

הספיקה להכין את המשפט הנחוץ ואמרה בכעס:

– אל תהיה מצחיק. מחר תתבייש.

נשא אליה עיניים קשובות ונשתתק. לא ידעה אם שיכנעה אותו או שנתיאש ושוב אינו מחפש הבנה. הטנדר קפץ והוא גנח, ושוב היה בזה רק מאמץ שלא לצעוק.

אני אציל אותו. אילו הייתי במקום, במארב הקודם, הייתי מצילה גם את יהודה. אילו אפשר היה להחזיר את הזמן אחורה, אילו היה כוח בעולם שימחוק את העמידה על הקבר, את המלים של אריה: יש לנו בית־קברות עוד לפני שיש לנו בית… יש לנו בית־קברות. זה לא נכון. לא יהיו יותר קברים! אלוהים, חשבה וידעה שאיננה מתפללת ואיננה מדברת אל אלוהים, ושבה וחשבה: אלוהים, שלא יהיה לנו בית־קברות, שהקבר של יהודה יישאר יחידי. תן לי להציל את דב, ושאיש לא יפול עוד.


יצאה מהמרפאה. דינה נשארה ליד דב. עכשיו, כאשר כל דבר שאפשר היה לעשותו נעשה, כאשר הדופק נרגע ודב עצמו נרגע, תקף אותה הפחד ביתר שאת. הנה עשתה את שלה, ושוב איננה יכולה לעשות כלום. אלוהים, למה הם דנים עוד, למה אינם יוצאים? יהיה ביר־אל־ג’עוד, יהיה מצפה בית־סירה – אבל שיהיה כבר רופא, אנגלי מהקֶמפּ או יהודי, אבל שיהיה כבר, כבר יכול היה להיות כאן. והם עוד דנים. הרי אינם חושבים שהיא תעשה את הניתוח. עוד לא הבינו מה זה חבר הרוג?

הגיעה בריצה אל חדר־המזכירות. עמדה בפתח. עמי הפנה ראשו. אורי קם מאצל השולחן.

– מדוע אינכם יוצאים? – צעקה, ולמעשה רק נתכונה לצעוק. קולה נשמע שקט.

אורי ניגש אליה. מה? הוא מחייך?

– הנה אנחנו יוצאים. היה צריך לברר משהו. הוחלט לבקש אמבולנס בקמפ ביר־אל־ג’עוד. הדרך לבית־סירה ארוכה יותר ומסוכנת יותר. אל תתרגשי, יהיה בסדר, דב יהיה בריא ושלם, – העביר ידו בליטוף על שערה, – אני נוהג בטנדר וכשאני נוהג…

הקשיבה לקולו ולפתע נראתה לה בהלתה נלעגת. יצאה בעקבותיו אל החצר. עמי עבר על פניה, ניגש לטנדר, הסביר משהו לראובנצ’יק, שכבר ישב בפנים, עטוף שינֶל רחב. אורי התניע.

– מוכנים?

– סע, – צעק יואב בקפצו אחרון אל המושב שלידו.

הציצה בשעון. אולי יצליחו להזעיק את האמבולנס עוד עם אור היום? שבה אל המרפאה. דב לא נרדם אחרי זריקת המורפיום, אבל היה שקט.


נסעו. ראובנצ’יק הביט בעצי הזית של שדה־נגרין. אריה סקר את הגבעות. היו שישה על הטנדר, לכל אחד רובה, מאה כדורים, ועוד עשרה במחסנית ואחד בקנה. יובש של פחד ושל סופה חנק בגרון. כל תנועה נעשתה בכבדות. האבק טימטם ולא נשאר אלא שיהודה הרוג ודב פצוע קשה ושעכשיו רק ראשיתה של פורענות. יואב הביט בעקשנות לצד, רק לצד. משום־מה נדמה לו שאם יחזיר ראשו קדימה יפלח כדור את רקתו. שתקו. רק כאשר גלשו במורד הגבעה, זו עם עץ הצאלה, אמר אורי:

– הצאלה.

ושוב שתקו. הכפר שבבקעה היה דלוח־סופה. אורי היה בן־בית אצל כל פניה של דרך, אצל כל גבשושית. ביד גדולה כיוון את הטנדר אל משרדו של הקֶמפקוֹמַנדיר.

שכבת־אבק נחה על לוח השולחן. הקיעורים של מכשיר הטלפון היו אפורים. הוא קם עם כניסתם. כבן שלושים. פנים רשמיים, נפוחים משהו, חוטם בשרני.

אריה דיבר. הקמפקומנדיר עמד בגבו לחלון. הכפר נראה ריק מאדם.

– יש לנו פצוע בבית, פצוע קשה. אין לנו רופא. אנו מבקשים את עזרתך.

– במה אוכל לעזור?

– נחוץ אמבולנס שיביא אותו צפונה. יש כנופיות מזוינות בסביבה.

– כאן, בקמפ, אין לי לא רופא ולא אמבולנס. אתעניין.

ניגש אל הטלפון. אבק נתפרח.

– הלוֹ ג’וּליס…

השעינו את הרובים אל הקיר, רובים רשמיים. עמדו כשידיהם שמוטות.

– הלו ג’וליס…

הביטו אל השפופרת השחורה. דב מה יהיה עליו? שיענו משם, שימהרו שם, בג’וליס. הקמפקומנדיר היה סוקר את תמונת־המלך המאובקת התלויה ממולו. קיבל את ג’וליס. דיבר, עיניו בתמונה. אחר כך החזיר את השפופרת למקומה. נשמע צלצול מקוטע.

– אין, – אמר, – אין אמבולנס בג’וליס.

– אולי תעמיד לרשותנו מכונית־משא צבאית. נקשור אלונקה. אנשי הכנופיות לא יעיזו לפגוע במכונית בריטית.

– הרי גם לכם יש ודאי מכונית. תעמיסו עליה את הפצוע. אני ערב למעבר המכונית בקמפ שלי.

– תודה בעד אדיבותך, – הטיח אריה בחמת אין־אונים.

יצאו. הוא יצא אחריהם. ניגש אל הטנדר.

– כדור? – שאל. ראה נקב בזגוגית הסדוקה.

– כדור.

מצד הגבעות נכנסו לכפר שתי מכוניות עמוסות אנשי כנופיות. הן נעצרו ליד המסגד.

– מביאים את הפצוע שלכם? – שאל שוב הקמפקומנדיר.

– זה לא הפצוע, אלה הם הפוצעים, – אמר אריה.

כנופיות אוּם־צאַלֵח. זה נתחוֵר להם מיד. ודאי סיימו מלאכתם ליד החולות והנה שבים אל בסיסם. עכשיו ניעור הכפר מנמנומו. בדויים הופיעו בכל מקום, בין האוהלים, ליד טחנת־הקמח, ליד בית־הבאר, בכל מקום.

– למה אתה מתכוֵן?

– אני מתכוֵן לזה שֶׁאלה הם אנשי כנופיות.

– כך אתה חושב? המממ… – הקמפקומנדיר חייך סתומות והחל מתרחק בצעדים ארוכים, בלי להפנות ראשו.

– תעלה למכונית שלנו, נוליך אותך, – קרא אריה אחריו.

לא השיב. נתרחק. הכפר נתגעש. הם עמדו שישה ליד הטנדר. בדויים עברו על פניהם, הביטו ורצו בכיווּנים שונים.

– אולי ניסע בכיווּן באר־שבע, ישר עם הכביש? בדרך הביתה הם יגמרו אתנו. הם מתכוננים. הביטו!– יש פקודה לחזור הביתה. ודב. צריך לפרוץ.

היה קשה לחשוב. הקמפקומנדיר צעד עם הכביש אל בנין המשטרה.

עלו למכונית. השיגו אותו. שוב הזמינו אותו שיעלה. נוכחותו תבטיח. רק נוכחותו עשויה להבטיח.

הוא לא השיב, צעד בעקשנות אל בנין המשטרה.

ירדו לדרך המוליכה אל אילתה. בחזית בנין־המשטרה ניצבו בדויים מזוינים. הקמפ נראה שומם לחלוטין. אנשי הכפר רצו עדיין, חיפשו מחסה. עשרות נשתטחו מאחרי גדר המשטרה. הקמפקומנדיר עדיין צעד. הדומיה סביב הטנדר היתה עכשיו שלמה. גם טרטורו של המנוע לא הצליח להפר אותה.

היציאה מן הכפר לא היתה חסומה. אורי לחץ על דושת־הדלק. ברגע זה קפץ בדוי כחוש, אין לדעת מהיכן, סגר את הדרך בסליל־תיל ונעלם מאחרי בקתה.

הקמפקומנדיר הגיע אל בנין המשטרה.

– אני קופץ לפתוח, – צעק יואב. היו במרחק כמה עשרות מטרים מגדר המשטרה.

היריה הראשונה פקעה רמה, כאילו נחרב כל חלל האויר. את הבאות כמעט לא שמעו. שמעו רק את רוביהם הם. המכונית התקדמה, עברה על המחסום. נאבקו עם הכדורים שסירבו לחדור לבית־הבליעה.

אורי צנח מלוא כובדו על ההגה, ידיו שמוטות לצדדים. המכונית נעה עוד, האטה, ראשו של אורי נח על ההגה. נצמד אליו. המכונית עמדה. עכשיו שמעו את צפצוף הכדורים. יואב מצא עצמו, פתאום, בין כולם, על הטנדר. ירה ללא אבחנה, ראשו מופנה אל המשטרה. לא חשש מכיווּן זה, חשש מכדור שיבוא מן הצד ויקוֹב את רקתו. ידע שהאחרים שוכבים על רצפת הטנדר ויורים. ידע שמישהו הוציא את הרובה מידיו של ראובנצ’יק. ידע שראובנצ’יק אינו יורה עוד. ראה את אריה מתרומם מעל לדלת האחורית, מכוֵן, ובאותו הרף־עין ראה איך רוטשה גולגלתו של אריה ואיך הוא צונח למטה, ללא אנחה.

– מי חי? – צעק וקפץ מן הטנדר והתחיל לרוץ בדרך, – מי חי? – רץ והסתובב וירה ללא כיווּן, מפנה פניו תמיד אל המשטרה, רק אל המשטרה.

– אחר כך לא ראה עוד אלא גבעה, ועוד שנַים רצים, וידע שאין זה לא אורי ולא ראובנצ’יק ולא אריה. גבעה ועוד גבעה.הוסיף ורץ, הוסיף וירה. גם השנַים ירו, אחד מהם צעק: – אני פצוע, וגם הוא צעק משהו ללא פירוש.

פתאום ראה את מוּסה, ועוד אנשים. קול נתפרץ מתוכו:

– כולם נהרגו!

לא הבין מה שואלים אותו. ראה שתפסו את הפצוע, השכיבו אותו על האדמה, קרעו בגדיו מעליו ואמרו בשקט: – אינך פצוע. השקט הלם בו, ושוב התחיל לרוץ. אחר כך לא ידע אם הוא רץ או מהלך, עד שנשען אל חומת־האבן של הטירה.


עם ערב הגיע אמבולנס צבאי כדי להעביר את דב צפונה. אחד האנגלים, ילד כמעט, אמר:

– שנים הרוגים. הנהג, מחוסר־הכרה, חי עדיין.

– יש רופא לידו? – שאלה רחל’ה. לא הביטה בהם. לא הביטה באיש, רק דיברה, כמו תקליט, ללא שום קלסתר פנים.

– אין. הגשנו לו עזרה ראשונה.

– אני יורדת אתכם לקמפ.

לא פחדה, לא חשבה, לא ידעה כלום מלבד זה שאורי פצוע, כמו דב, ואולי יותר קשה, ושנשאר לבדו שם.

– לא נוכל להחזיר אותך לכאן, אנחנו נוסעים רק לצפון.

לא הבינה.

– אני יורדת אתכם לקמפ.

– לא, רחל’ה, – אמר מוסה בתוקף.

עכשיו הבינה. הוא צודק. היא החובשת היחידה במקום. הוא צודק. והיא איננה מפחדת. היא איננה מפחדת.

מנשקה עלה לאמבולנס.

– דב איננו יודע כלום, אל תשכח – לחשה לו בקול לא לה, ללא מבט, אחר כך הוסיפה: – להתראות, מנשקה, – ורק עכשיו הוחזרו לה פניה, שהכל רטט בהם.

דב היה שקט.


את גויוֹתיהם של אריה וראובנצ’יק העבירו האנגלים למצפה בית־סירה שליד באר־שבע. אנשי בית־סירה סיפרו על אנגלי אחד שבכה, הסתכל בהרוגים ובכה.

אורי מת בדרך צפונה.


ב    🔗

בימים חפרו עמדות. השתדלו שלא לזנוח גם את העבודות ההכרחיות בגן־הירק ובמטע, שהם הערובה לקשר שקשרו עם גבעות הלֵס האפורות. משך השנים למדו לגדל עגבניות, לקבל יבולי אספסת. היו מוהלים מי־באר מלוחים במי־שטפונות שבבריכת־הזפת – שלא חדלה להיסדק והם לא חדלו לתקנה – ומַשקים את המטע. רחל’ה היתה ניצבת אז עם רובה ודגל, מקשרת בין המַשקים לצופה שעל המגדל. בהפסקות־מנוחה היו מדברים בקול רם על ביר־אל־ג’עוד, על הנקמה בביר־אל־ג’עוד. לא הזכירו את שמות הנופלים.

משורינים בריטיים היו דוהרים בכבישי הנגב הארוכים. הותירו את השבילים החיורים לשלטונן הבלעדי של כנופיות אום־צלאח, שלא חדלו להניח מוקשים ולשים מארבים. באחד הערבים הותקפה אשלים, מן הנקודות החדשות שעלו על הקרקע בסתיו האחרון, להיות חוליות מקשרות בין המצפות לישובי הדרום והשפלה. בדויים וגמליהם עטו לשם, מוכנים לבוז בז. המתקיפים הונסו. המרחב נתרוקן, מת. היו סוקרים את המרחב מראש המגדל. משקפת לא היתה להם. מיכאל העלה את הניבַליר ובעדשות הניבליר הופיע הכל הפוך, שׁמַים למטה ולמעלה אדמה ועץ בודד תלוי, טובל צמרתו בתכלת. איש לא צחק אז, כמו שהיו רגילים לצחוק לרעיונותיו של מיכאל הוינאי, מתחרהו של רוּדי, שבא לאילתה בודד, כך סתם, ונשאר בה בודד, עם פניו הבהירים־חלקים, עם נסיונותיו המורכבים במטֵאורולוגיה, המלוּוים הסבר ספק־מוגזם ספק־מתלהב. בעדשות הניבליר ראו את הכפר שבגבול החולות – ולמעשה לא כפר אלא כמה חנויות ובאר ומושב משטרת־המדבר – והנה הוא ריק מאדם.

השקט שעמד בטירה לא היה עוד שקט של אֵבל טרי. חזרו והקשיבו למוסיקה. חזרו אל הויכוחים הנצחיים עם נחצ’ה מן הצעירים, הנוטה תמיד, יחידי לרוב, אל שביל־הזהב ומאמין בפתרונות של שביל־הזהב. נחצ’ה הצטיין במין טוב־לב רגזני ובקפדנות חמורה. היו מכנים אותו בשבעים כינויים, שכולם דבקו בו: נחצ’ה חוטב־עצים, נחצ’ה שואב־מים, נחצ’ה גֵצֵלֵה, וכיוצא באלה. גופו הזעיר, פרצופו השטוח, אזניו הזקורות וכפות־ידיו הגדולות מדי נטו חסד לכינויים.

אלא שלא שרו עוד באילתה, לא נתאספו עוד עם הדמדומים בפתחי הצריפים לחבורות משוררות.

היו מהרהרים, כל אחד לעצמו, באותה פגישה אחרונה של אריה עם עואַד, בואַדי. מאז נעלמו עקבותיו של עואַד. שמועה אמרה שחג' ראשד העביר אותו בכוח אל הערבה הדרומית, להרחיקו מאילתה וכדי שיקל לשמור צעדיו. הפגישה נתקיימה באותה שעה עצמה בה נפצע דב. עואַד מסר לאריה שהגיע שליח מירושלים, אסף את השיכים, ושֶׁמכינים מארב ליד החולות. היה מאוחר מדי כְדי להזהיר את אשלים. הטנדר כבר היה בדרך. ממש בשעת שיחתם נשמעו היריות הרחוקות. עואַד נשתתק והקשיב, ספק יאוש ספק אין־אונים בעיניו. אחז בידו של אריה, עמד כך רגע ארוך, אמר: – ישמרך אלוהים, אריה. אריה, אמר, כאנשי אילתה, ולא: חואג’ה אריה, כמנהגו. אחר נפנה פניה חדה והלך. לא ראו אותו מאז. אילו הקדים קצת לבוא, רק בשתים־שלוש שעות!

רחל’ה היתה נאבקת עם הפחד לחצוֹת לבדה את המחנה בלילה. כאילו אמר הפחד לנקום בה על שהניח לה ברגעי הסכנה. היתה מנסה להערים עליו בעזרת עולם בדוי שנשאה בתוכה, ומפעילה אותו כמגן על צעדיה. בעולם זה היה מקום רב לבית־ילדים, ולילד שלה, הישן בו, ילד דומה לעמי. סביב הבית היו עצים ואגם, חייב להיות אגם, וקולות אנשים נבונים, המוכנים לידידות גדולה ולשיחות מלאות־ענין בערבים, ליד אור עמום של מנורות־שולחן.עולם ללא מלחמות, שבו הגבורה כבר נתממשה עד תום, והקנתה לבני־האדם, אחת ולתמיד, זכות לגאוָה ושלוָה. בעולם זה היו כל הישובים קשורים בדרכים בטוחות, שביניהן מרחב לשדות ולחורשות, ולאילתה שמור בוֹ תפקיד של בכורה, ושום סכנה אינה אורבת לעמי ולילדם.

אבל ברגע שהיתה מגיעה עד לדלת חדרה היה עולמה נפרץ במשפטים שאין מנוס מהם, משפטיו של עמי, החוזר ואומר שאינו רוצה להתגונן בתוך החומה והגדר; שאם להילחם אז להילחם בשדה פתוח; שאין חיילים זכאים להביא ילדים לעולם: שהיא, רחל’ה, חובשת יחידה במקום; שיש לחכות, שיש לדחות תכניות פרטיות. כבר ארבע שנים מחכים באילתה. תמיד מחכים, והילדים הבודדים גדלים במושבה שבצפון, ואמותיהם לידם, חנה, אילנה, נעמי – לאחר ששאר אנשי־העורף, עמוסים בעיות עורף, עיפו יותר מאנשי החזית, ניתקו קשריהם עם אילתה והלכו לבנוֹת חייהם רחוק מן הנגב. ככל שהיתה חושבת על הקיים, הממשי, הרגישה עצמה אשה בוגרת מאד, המנסה לעלוז עם צעירים ואינה מצליחה. משהו מעין זה הרגישה גם באותו ערב אחד ויחיד, שעה שנודעה ברבים החלטת עצרת־האומות על יסוד מדינה עברית. היתה אז בעיר, בחופשה, והעיר כולה רקדה, שיכורת שמחה. כאשר חזרה לאילתה מצאה בה שקט של ימי חול, שיחות על נשק, על סכנת ניתוק, על התפרעות הכנופיות. אפילו שתיה כדת לא ערכו. וזה היה עוד לפני האסון!

בלילות היתה מתעוררת תכופות. אז לא יכלה שלא לראות לנגד עיניה את פני ההרוגים. מוזר, היתה מהרהרת שוב ושוב, גם אריה וגם יהודה עמדו על סף נשואים, שניהם ערכו תכניות. האומנם יש גורל הנוקם בבני־אדם על אושרם? היתה מקשיבה לנשימתו הקצובה של עמי וחוזרת במין הדגשה, המיוחדת למקיצים בלילה, על המשפט ששימש לה נוסחה של השבעת רוחות: אני לא אתן אותו.

היתה מאמנת עצמה לצפות לדבר־מה מיוחד, תמיד לצפות. אין חלומות מתגשמים בלי ציפיה לאיזה מאורע גדול. בני־אדם הנתונים בסכנה, במצור, מצפים לסיומו של המצור. אבל כאן, באילתה, רק עמדה המלחמה להתחולל. ככל שזכרה את עצמה, את שיחות האנשים שעל סביבה, תמיד עמדה המלחמה להתחולל. תמיד איימו מאורעות טרדניים, שלא נוח לערכם במחשבה כסדרם, מיני שרצים קטנים, ארסיים, מתנפלים ממחבואם. ידידים נפלו, הדרכים היו בחזקת סכנה, מאז ועד עתה. עתה חנו כיתות פלמח באילתה, היו מסיירות בסביבה, זעירות, אובדות במרחבים. עמי ושרגא היו חוזרים ומוצאים סימוכין בין כנופיות אום־צאלח לבין נשק בריטי, נפט, כיבושים – והמלחמה טרם נתחוללה.

יום אחד, בשעת ארוחת־מנחה, פרץ ג’יפ לתוך החומה. היתה בדרכה מן המקלחת, וראתה שני אנגלים יורדים ממנו, אחד במדי־משטרה והשני קצין־צבא, בדרגת בריגדיר. עקבה בחשדנות אחרי הזרים. לא מכגון אלה ציפתה לבשורה טובה. אין קצינים אנגליים מביאים בשורות מעודדות.

עמי לא היה בחדר. עסקה בעיסוקים של מה־בכך, דוחה דרכה לארוחת־מנחה. הרי לא תרוץ לתלות עינים סקרניות באורחים הנכבדים!

כאשר נכנסה לבסוף לחדר־האוכל מצאה את הזרים שותים תה בחברת אנשי המשק, בתוכם גם עמי. נתישבה ליד שולחן פנוי. הבריגדיר היה כהה־עינים, פניו גלויים ונבונים. הצית לו סיגריה, לא חיפש מאפרה אלא אחז בכל־בוֹיניק המעוּות, בתנועה המעידה ששימושו של כלי זה ידוע לו. גיורא ליכסן חיוך אל תנועתו ועיני האנגלי הבחינו בכך.

– אינני זר אצל ההליכות שלכם, – אמר, מחייך אף הוא, – כבר ביקרתי בקומונות אחרות בנגב, – דיבורו היה ברור כשל מורה.

– וגם לשם הבאת את הצעתך? – שאל גיורא בקול עצור ואדיב, אבל רחל’ה ידעה להבחין בברק המסוכן של משקפיו.

הבריגדיר התבונן בו בעינים קשובות.

– למי שנמצא במצב דומה לשלכם, כלומר ניתוק, בקרוב חזית, חוסר כל תכלית…

עיכבה את יואב המתרוצץ ממקום למקום.

– על איזו הצעה הם מדברים?

– שנעזוב את המקום. הוא טוען שבא כידיד. נדמה לי שהוא יהודי, ואומר ש… – לא סיים, עזב אותה ושב לשוטט.

ניגשה אל שרגא שעמד ליד הדלת והביט החוצה.

– הוא יהודי? – שאלה.

– כנראה.

– אולי הוא פשוט מרגל? – היתה מעדיפה שלא יהיה יהודי.

– אינני חושב, ובכל זאת מסוכן… יש לו המון רצון טוב. מציע שלא נפקיר עצמנו. אני מאמין שהוא מציע זאת בכנות. לאנגלים נוח יותר בלעדינו. נגב ערבי הוא נגב בלי צרות… את זה לא אמר, כמובן. ואולי רק קשה לו להעמיס על מצפונו את מה שצפוי לנו מצמד ערבים מזוינים בנשק שלוֹ.

כל אותה שעה הסתכל בחצר האפורה מאבק סופה שוקעת. ראתה את החריצים על פניו הגדולים. חריצים של ארבע שנות אילתה.

שאלה:

– וקצין־משטרה זה הוא שומר־ראשו?

– זה קצין משטרת באר־שבע. אומר שהכיר אישית את אריה. בא להביע צערו על המקרה.

פניה נתכוצו. השם נפל רגיל כדי חימה לתוך אוירה של ארוחת־מנחה, ושיחה אדיבה עם אורחים. הציצה אליהם. מבטה ביקש להביע שנאה.

– יחד עם זה הביא איזה מכתב שנתעכב בבאר־שבע מלפני יובל. הודעה על להקת אמנים שצריכה להגיע לאילתה, כלומר שהיתה צריכה להגיע לפני יובל.

חזרה אל המסובים. עמי קרץ לה, משמע אני רואה אותך, גם את חולצתך הרקומה, ואנא הישארי אתנו. מבטו של הבריגדיר החליק עליה וחזר אל שרגא, שבא ועמד לידו.

– לפחות את הנשים תוציאו מכאן. מה תעשינה כאן נשים? הרי אין זה משק, לא כן? זאת תהיה רק נקודה בקו החזית.

נעצה עיניה בזר. לולא הבחורים מסביב, ועמי, היתה אומרת לו: עיור אתה, אדון בריגדיר, אין לך שמץ דמיון, וכונוֹתיך שקופות למדי. לוּ באת בימים כתקנם היינו מראים לך את הזיתים והתמרים ואת מטע־ההצפה שליד גבעת בית־הקברות… כן, בית־קברות שבו נחים שלושה חברים שנרצחו בהשתתפותו של קצין בריטי. ואינך יודע מאומה על שנים שחלפו, על הסכר, על חיפוש מחצבים בואַדי רַמאן, באותם הימים שהיינו כאן רבים וחיפשנו עבודה בסביבה. ואינך יודע שהסככה הדוממת, עם מכון־חשמל בצידה, שימשה משכן לבית־חרושת לשימורים, ואורי ניהל את העבודה בו. אין זה משק, אתה אומר? נו כן, זכרה, יש גם משלנו האומרים כך. גם נחום. הוציא מסקנותיו והלך. חוָה והילדה בעיר. פתאום התחיל להטיל ספק אם קומץ אנשים אמנם יוכל להחזיק כאן מעמד. פתאום התחיל מבחין בכוחם הגדול של הבדויים. פעם שוחחה על כך עם שרגא, הביעה תמהונה. אמר לה: עזיבתו של נחום לא הפתיעה אותי, התפתחות טבעית בהחלט. לא היתה בטוחה אם ירדה לסוף כונתו.

דברי שרגא, המכוּונים אל הבריגדיר, הגיעו לאזניה.

– אין אנחנו פועלים על דעת עצמנו. אנחנו מצייתים להוראות ההגנה. אין אנחנו נקודת־ישוב מבודדת, אנחנו מבודדים רק במובן גיאוגרפי, ורק כאשר רואים את הגיאוגרפיה כמדע סטַטי. יש קשר בין דברים, יש קשר בינינו לבין הארץ, גם בינינו לבין העולם הגדול. לפחות אני סבור כך, אחרת לא הייתי “מפקיר” עצמי כאן. ויש ערך בעולמנו לדברים שעובר־אורח עשוי שלא להבין את התועלת שבהם. למשל, נשים באילתה, או עקשנותנו לקרוא למקום הזה משק, כן, דוקא משק.

הבריגדיר היה מביט ישר לתוך עיניו האפורות של שרגא. לא נראה נבוך.

– אתם צעירים, ידידי, – דיבר לאטו, – טרם עברתם את גיל החלומות, כל אחד מכם כפרט, גם כולכם כעם. עם צעיר אתם ואין לכם ניסיון כפי שיש לעמים בוגרים, בעלי מסורת לחימה של מאות שנים. והנסיון אומר שהתנאי הראשון לנצחון הריהי תבונה איסטרטגית. צר לדבר בפני צעירים על דברים פרוזאיים כל כך, אבל מה לעשות, זהו הריאליזם.

ברור שהוא יהודי, אמרה בלבה. צריך אדם להיות מתבולל יהודי כדי שיהפוך אותנו לעם צעיר.

– המושג ריאליזם אינו זהה תמיד עם המושג: חישוב מנוּסָה, – אמר שרגא.

הבריגדיר נתחייך חיוך מהורהר.

– צעירים אתם, – חזר ואמר, – ורצוני שלא תשלמו מחיר יקר מדי בעד הנסיון שאתם עומדים לרכוש, – ולאחר רגע של שתיקה קם על רגליו והוסיף בנעימה אחרת, מבודחת כלשהו: – כבר חשבתם איך להקל על סכנת הניתוק? אולי תתעניינו ביוני־דואר?


ג    🔗

דַריוֹ חבט בדלת ופרש מברק בהול על שולחן תחנת־הנשק.


ארבעה־עשר במאי ארבעים ושמונה. אל מפקד איזור אילתה. עשרות מכוניות־אויב נעות בכביש הנגב דרומה בכיווּן אליכם.

מוּריק.


מוּסה הניח למנגנון הלוּאיס. ניגב ידיו בקרעי פיז’מת־פלנל, קיפּל בדייקנות את הטופס ושילשל אותו לתוך כיס חולצתו. תנועותיו היו אטיות וניכר היה שהוא מרסן אותן. ניגש לדלת, חזר בפניה חדה, התחיל מרכיב את המקלע, ידיו אוחזות כמאליהן בחלקים ומניחות אותם במקומם בנקישה חדה.

– יש לציין שמוּריק לא נהג כדרכו, לא גמר את המברק ב־חזקוּ ואמצו.

– חזקו ואמצו, שמע, זה היה מצחיק, עשרות מכוניות, – אמר דריו. שערו הבלוֹנדי היה מיוזע ועיניו התכולות פתוחות לרוָחה.

– השד יודע, כולם שם עצבניים. לא הייתי מתפלא… – המקלע הורכב. מוחו של מוסה סלד מפני המופשט, – מה מצב הסוללות?

– כולן מלאוֹת.

– נוריד את האנשים לעמדות.

צלחת־הפלדה הקשורה למוט מזדקר מקיר־המטבח השיבה בצליל עמוק לחבטות מטיל־הברזל. מוּסה חבט ועקב אחר האנשים הרצים לקצב קשקוש קובעי־הפלדה אל העמדות. הצליל האחרון נתמשך ונדם. בכן? מוּסה נתמהמה מעט ליד פעמן־האזעקה. מה יש כאן לבדוק שוב ושוב? הרי ברור שאין מה לעשות. עשרות מכוניות עלולות להיות כאן, נאמר בעוד שעה, שעה וחצי. ככל שאתה עומד הן מתקרבות. אין מה לעשות יותר. כמה כיתות פלמח יש בכל הסביבה? מוטב שלא לדעת. יוכלו, יבואו לעזרה. ודאי הודיעו גם להם. עשרות מכוניות, זאת אומרת שבעוד שעה, שבערב… מוחו סלד מפני מחשבות חסרות־תכלית. הנשק בעמדות, רימונים, בקבוקי־מולוטוב, המוקש הגדול ליד השער חובר לסוללה. העמדות, ביתני־קלפים ולא עמדות. לאנשים ניתנה הוראה לשהות בתעלות בשעות הפגזה. אין עמדות של ממש, ובעיקר מקלטים ליד העמדות. לא נשלמו עדיין. אפשר היה לצפות לכך. לך וגרד את האדמה בציפורנַים. חסרים כלים, ידיות למכושים. לא הגיעו ידיות למכושים! מה יש פה להתרגז. מאוחר מדי. שני מיכלי־מים קבורים באדמה. טוב שהספקנו. אחד במערה. נתחיל במשטר מים. אם יהרסו לנו את הבאר ואת הסכר – אז נגמר הכל. אילו היו די אנשים אפשר היה לשלוח כיתה לסביבות הבאר, אבל לך וחלק שני תריסרים, ואפילו משקפת לתצפית אין.

עלה למגדל. אימץ עיניו. שום נקודה לא נעה על פני האופר המלובן. השרב הסתער על פיסת החצר המרובעת, רבץ כבד על משולש־הפרחים הדחוק בפינה מצפון. בצידי הדרך לאשלים דממו אקליפטוסים דלים, שצוהב פושט בקצות עליהם. פרט למטע, שם הסתירו צמרות זיתים ותמרים קטע של ואדי, היה המרחב פתוח עד לאופק, עד להרים העשנים. מבטו חזר אל העקלתונים הכהים של התעלות. דמויות נעו בהן. ופתאום נתחור לו שאין הוא מסוגל שלא להיות עכשיו בחברת אנשים. נשם עמוקות ולא הוקל לו. נזכר בעשרות ענינים שיש לסדר מיד, שאין לדחותם אפילו לשניה אחת. למשל השן־החולצת הרזרבית, שיש להעבירה מיד לעמדתו של שרגא, או המטליות הרטובות לקירור המקלע בעמדת־השער.

האנשים בעמדות שתקו ועישנו. היו רגילים לאזעקות וידעו שבשעת־מתיחות אין טוב מלהתפרקד מלוא קומתך על קרקע התעלה, להביט בעשן המתפתל באויר הכבד ולצרף זו אל זו את אזעקות־השוא. רצונך, הרי אילתה כמוה כמשתתף קיצוני במשחק הטלפון־השבור, אין לך ידיעה שלא תשתבש בדרך, ואין לך אזעקה שארגעה תבוא אחריה. מי זה זוכר להרגיע? להזעיק – חובה, להרגיע – סרח עודף. מחוגי־השעון המתקדמים פיתו לחשוב ששוב אזעקת־שוא. שעתים חלפו ולא זזו מהעמדות, עד ששרגא גילה בעמדה הצפונית את דוּבּה, שהמליטה לפני שעה קלה שישה גוּרים, שחרחרים כולם.

דריו מצא את מוּסה בתוך קהל הסקרנים השפופים מסביב לכלבה.

– מוּסה, שואלים במברק מה נשמע.

מוּסה הרים ראשו:

– תענה להם שדוּבה המליטה שישה גורים.

עם שקיעה קלט דריוֹ מברק נוסף.


מתברר שהשיירה הנעה דרומה מורכבת משמונים מכוניות עמוסות ציוד. האנגלים מפנים את האיזור ועוברים מצרימה דרך עוג’ה־אל־חפיר. חזקו ואמצו. מזל־טוב לדוּבּה. מוּריק.


כאשר עלו מן העמדות אל חומת הטירה, למפקד הנשק, היו צעירים להפליא.

– להסת–דר! – פירק מוסה את החבורה שהעליזות גיבשה לחטיבה אחת. הפקודה, אם כי צורמנית, ביקשה להשתחרר מנוסח של זעקת־קצין אל טירונים, – התפ–קד!

– אחד, – נענה שרגא בקולו הרגיל.

עמד חגור פרבֵּללוּם שחוּק, מוּלחם־כוֶנת. מספר־אחד של הלוּאיס־אַנטיקה, הנשק האנטי־אוירי והאנטי־טנקי היחיד שבמקום. איפה מעצור שלא יפקוד את הלוּאיס? חסר־מַקרן הגיע המקלע לאילתה. טוב שאיה היא מספר־שנים לידו, מבחינה זו בחורה לענין. וברכה בירושלים, אחות בבית־חולים. כתבה לו: חשבתי על העברה מירושלים לנגב, אבל השיבו לי שאין על מה לדבר, שחסרות אחיות, ולי, כידוע לך, יש הכשרה מקצועית רבה, שלושה שיעורי־ערב בעזרה ראשונה.

– שתים.

יואב הטיל את השתים בקול רם מדי, עצבני. רובה ומאה כדורים. תיק עם שני רימונים. מפקד עמדה. מה רוצים ממנו? עליו לקבוע מי יקפוץ לבור שליד השער ויזרוק בקבוק־מולוטוב אל הטנק המתקרב. עליו לשלוח או את נחצ’ה, או את יוּסוּף, אולי אל המות, כי מי יודע. ולו עצמו אסור לעשות זאת, יש פקודה מפורשת: מפקדי העמדות אינם רשאים…

נחצ’ה חיכה מתוח להשמיע את הארבע שלו. בשעת מפקדים היה תוקף אותו בולמוס של משמעת של שורה, מעין תחושת פיצוי על יציאת־דופן תמידית.

– ארבע, – קרא והפנה ראשו להקשיב להשתלבות קולו בקולות האחרים.

– חמש.

קולו של גיורא, מהיר, תקיף. האנגלים עזבו את משטרת ביר־אל־ג’עוד, צריך לכבוש אותה. מה יש? הם שבעה־עשר בחורים. ורק שֶׁחג' ראשד לא יברח מידם. אין צורך לפטפט על נקמה, צריך לדעת שלא להירתע ולתלות אותו על עמוד. מיד אחרי המפקד יש להתקשר עם אשלים, לברר מה הענינים.

מנשקה תלה עיניו בגיורא, כאילו להיטיב ולשמוע את הקול התקיף, החיילי כל כך. איך נשתנו כולם תוך תקופה קצרה זאת. והוא, מנשקה, נשאר קצת בצד, מסורבל, קצר־רואי, פלח טוב וטוראי בינוני. למעשה ידע זה כבר שיהיה עליהם לזנוח לזמן מה את החריש ואת הזריעה, ולחפור תעלות ומקלטים. אלא שלפעמים היה תוקף אותו החשש: היֵדעו לשוב? הנה גיורא, נבון, אמיץ, האם אינו שוכח את הסכר? האם הוא יודע שככלות הכל הוא לוחם למען הבריכה הזאת והטירה הזאת. הנה היו שני שטפונות השנה, הבריכות נתמלאו, שטחים הושקו, אבל העבודה נעשתה כלאחד־יד, בלי הרגשה שאמנם זהו הבסיס שאליו ישובו. ואם תפוצצנה הכנופיות את הסכר? או הצבא המצרי? והרי זהו עיקר רכושם! ואחר כך, אחרי ככלות הכל, האם ימצאו את הטעם שבעבודה זו, יום אחרי יום?… לחזור ולראות את חנה מנגבת באלונטית צהובה את האבק מעל אדן־החלון, ואת יורם בן־השנה לידה, את שנַים אלה העורכים עכשיו גלות במושבה, במחנה ההוא, שכל כך הרבה תקווֹת ואכזבות קשורות בו. פליאה עלתה בו על הרהורים אלה כאן, בתוך שורה חיילית זו של אנשים חמושים, שהרבה קרבות, ואפשר הרבה קרבנות נכונים להם. פליאה על ההרהור באותה חולצה נושנה של חנה, שנשארה בחדרם מאז ביקורה האחרון והחטוף; החביא את החולצה במיטתו, ולילה־לילה, בטרם יירדם, הוא עושה אותה פקעת ושׂם תחת לחיו; הדבר הפך לו הרגל, ונדמה לו שאם יבגוד בו תרד איזו פורענות על ראשו.

מהשלשה האחרונה ענתה רחל’ה בקול חרישי, אבל ברור:

– שמונה.

– מוּסה הגניב מבט אל שרגא. צריך לומר משהו לחברֶה, וששרגא זה יקשיב ולא יעלה על פרצופו את החיוך המבטל שלו.

– חברֶה, – לא הביט בשרגא, – אנחנו פה עשרים וארבעה איש. יש לנו מקלע ומרגמה, רובים, רימונים, חומר־נפץ. אנחנו צריכים לשמור על דרומו של הנגב. אין יותר אנגלים, הם הגיעו כנראה למסקנה שיקל עליהם להכניע אותנו על ידי חיילים מצריים ועבר־ירדניים. אנחנו עצמאים פה עכשיו, השליטים היחידים על כל המרחב הזה. אנחנו פה עמדה קדמית של המדינה שלנו. חברֶה, אין לי מה להגיד יותר. מחכים לנו ימים לא קלים, – פתאום נזדעק: – מפק–ד, דוֹם! מכל הכלים, לכבוד עצמאותנו, אֵש!

הרים אקדחו. גם שרגא הרים אקדחו. רובים דיברו בצותא. צלילם, השונה מזה הנשמע בשעת קרב, החליק על פני המישור. רובה אחד איחר. צחוק נשמע.

ירדו למערה. בחשיכה קידם אותם האור הירקרק של מקלט־הרדיו. הוא מסר על הכרזת המדינה העברית.


ד    🔗

– לילה נהדר,– אמרה דינה נכחה.

לשרגא נדמה שניקתה גרונה, כאילו ביקשה לפתוח בשיר. רבצו על גג־שקים קמור של העמדה המערבית, זו שעל יד סככת בית־החרושת. בימים חפרו תעלות ומקלטים, בלילות רבצו בעמדות.

– בלילה כזה חטא… – פתח ועצר.

גיורא הרים ראשו, אבל חזר מיד אל קשירת הכֵּפיה, ולא אמר דבר.

בלילה כזה חטא שלא לחטוא, ביקש לרכך את מתיחותם של הלילות האלה, לומר משהו על נוכחותה המוזרה של האשה כאן, זו שעושה את הלילה אנושי יותר, על קול אשה ועיני אשה, עינים בוגרות כדי הבנת הלצה – וזכר שדינה זאטוטית היתה כאשר באה הנה, משפילה מבט ומכוֶצת כתפים.

– בלילה כזה חטא, מה? – שאלה דינה.

אבל עכשיו כבר היה קולה צרוד, עד שהרגיש צורך לכחכח. קול מוזר לה, חשב, מפליג צלול ולפתע נפגם. בקול כזה מבשרים בשורות רעות. מעניין אם גם ישראליק מבחין בכך, ובגלל זה אינו נוטל אותה אל היכלו המעופף, אל הסוכה… בשעה שאתה עיף מאד מוטב לך להגות בעסקי־אהבה של אחרים.

– לא כלום, מלחמה, – פטר עצמו.

ואף זו אמת. לאן שלא תפנה במחשבותיך, הרי אתה מרותק למלחמה. הנה מכונית מוליכה אותך ואתה מביט בשביל המתמשך ממך והלאה, רץ במִטבּע אופנים, וכל רגע חולף הוא בשבילך רגע בלי מוקש. או רחל’ה העוצמת עיני הרוגים. או דינה עמוסה מחצית־שנה מול כנופיות, בתוך מצור, בנגב המנותק. או רוּדי שכבר נקם גופת־חבר שהתעללו בה, ורצון הנקמה עלול להתפשט אל מעבר לכל גבול ותחום.

– כבר עשרה ימים לפלישה ופה לא כלום. – אמר נחצ’ה.

מטוס הצפין, משלח גלי זמזומים, ואורו הירקרק מעביר קו מפריד בין כוכבים חיורים. שלנו או לא שלנו? אתמול אמר נח’צה: כבר תשעה ימים לפלישה ופה לא כלום. מחר ודאי יאמר: כבר אחד־עשר יום ופה לא כלום. שרגא שרק אל דובה. לא רק נחצ’ה מדבר כך. עד לפלישה חיו כאן כמו בכל מקום אחר: מוקשים, מארבים, התקפות־נפל של כנופיות, חג' ראשד בחסות הקמפקומנדיר. אלא שככלות־הכל היה בצפון עוד משהו. היה הקסטֶל! מי לא דיבר על הקסטל? שיחררו את חיפה, את צפת, נכנסו ליפו – מלחמה, נצחונות, המונים חוגגים בחוצות עיר, בנות מחייכות אל חיילים משחררים… וכאן, מי יודע עליך, מי שומע עליך? עמדה שכוחה. אם כבר סערה, אז סערה, ולא ליהרס מהֵדם של רעמים רחוקים, מהמתנה תמידית. שגם בחלקך תיפול נחת החגיגיות, השכחה שבהתלהבות… נכון, עשרה ימים לפלישת־האויב וכאן שקט, כאילו מזלזלים בך, כאילו נמחקה עמדתך ממפת כל החזיתות.

– צריך לכבוש את ביר־אל־ג’עוד, לחתוך להם את הכביש, – אמר נחצ’ה.

– מי? – פיהקה דינה, – מי יעשה זאת? אין אנשים בעד פרוטה.

– נארגן מחלקה ביחד עם אנשי אשלים.

– נניח. ומי יחזיק בכפר? המצרים ישתקו לך? הכביש חשוב להם. יערכו מיד התקפת־נגד. חיילים לא חסרים להם. גם לא נשק כבד.

נחצ’ה שתק, שלא כדרכו.

– אנחנו ואשלים, ביחד אין יותר ממחלקה, – הוסיפה דינה ודיברה, – אז מי יישאר כאן אם כולם ילכו לכפר? סתם דיבורים, – ביקשה להמשיך בויכוח.

אבל נחצ’ה שתק. הכל שתקו. שרגא ליטף את דובה שזקפה אזניה והקשיבה. משהו עורר את שימת־לבה בדממת הלילה.

– נלך לאכול, גיורא? – קם על רגליו.

– הלכו. דַריוֹ חמק על פניהם לעבר מכתש המערה. קול התפוצצויות רחוקות ועמומות השיג אותם ליד פתח החומה. עמדו והקשיבו. גם דובה הקשיבה.

נחצ’ה שותק. מרבים לשתוק באילתה. הד הרעמים הרחוקים הוא שמשתיק את כולם. זהו. בצפון הסתערו על משטרת עירַק־סוּידַן, היו אבידות, הרבה אבידות. בעיר העתיקה לא הסכים יהודי בין שישים לסגת למרות… זהו. התכוננו באילתה להיות חזקים ונחוצים, מתחו נכונותם עד קצה הגבול – ופתאום מצאו עצמם בשוּלַים, אסל ללא דלי. המצרים העבירו את החזית לעזה, למג’דל, ממהרים אל השפלה, רוצים לזכות בנצחונות־בזק. וכאן לא עושים דבר אלא חופרים מקלטים. אין צורך אפילו לדאוג למזון, קמתי דאג בעוד מועד. נחצ’ה סבור שכאן אין מלחמה. מרבים לחשוב על עצביהם של החיילים בקרב, ממעטים לחשוב על עצבים נמרטים לידו, בשולי דרכיו.

– נחצ’ה צודק, – אמר גיורא.

– ביר־אל־ג’עוד?

– כן, זה נחוץ. מוכרחים לכבוש את הכפר, – ולאחר זמן מה, – ישראליק הודיע למוּסה שהוא הולך מכאן, מתגייס ליחידת־קומנדו.

– שמעתי, – שרגא נכנס למטבח, העלה להבה במנורת־הנפט.

– אמר שאינו יכול יותר לשבת בטל. אחרי המלחמה ישוב.

– כאילו יש לו חוזה עם המצרים שכאן לא…

– מוּסה אמר לו. לא רצה לשמוע. אבנר ושימֶלֶה חוזרים הביתה ולא יקטן מספר האנשים, כך אמר למוּסה. אני חושב שעוד יֵלכו. קשה לא להילחם עכשיו.

– ואנחנו מה עושים כאן?

– שם בוער.

– אם כן גם עלי ללכת לשם, – מבטו של שרגא חדר בעד משקפיו של גיורא.

– מה אתך? מישהו מוכרח להישאר כאן. מי יודע מה יהיה מחר.

– אהא, – אמר שרגא.

לא דיברו יותר באותו ענין. גיורא טרח ליד הפרימוס.

– תה או קפה?

– בלי סוכר? אז מוטב קפה.

היו ביסקויטים, ביסקויטי־סוסים קראו להם, וסרדינים בשפע. שרגא גילה פלג בצל. גם עגבניה נמצאה, מהשיחים הגדלים־פרא ליד התעלה המזדנבת מן המקלחת.

זאת אומרת שאבנר חזר ארצה, – גיורא לעס במרץ את הביסקויטים,– אומרים שגם אשה הביא משם.

– כן, כך אומרים.

– ויורד לנגב, לאילתה, למצור. סימן שנגמרו כל הג’וֹבּים בחוץ לארץ. הקץ להעפלה, לבריחה. שמע, לא פשוט. ולולא מחסן־הסיכות בישבנוֹ… המחסן הזה הורס אותו.

שרגא תלה עיניו בלהבת המנורה. שמח, ואולי אף היה נרגש לקראת שובו של אבנר. אולי שוב יתהדק הקשר ביניהם, אם יחיו כאן יחד, בעיצומה של המלחמה. חש צורך להגן על אבנר, הנמצא בדרך אליהם ואינו שומע את לגלוגו של גיורא, ואינו יכול להשיב לו.

– בינתים עוד לא הרס אותו, והראיה: הנה הוא שב לכאן. כל כך הרבה אפשרויות נוחות יותר ודאי עומדות לפניו, לפני אנשים מסוגו, – הסיט מבטו מן המנורה אל גיורא ולא חדל להתבונן בו, – מדוע אתה מלגלג? לא עלה על דעתך שהוא עושה, פשוט, מה שכל אחד מאתנו היה עושה במקומו? יש הרבה אפשרויות שלא לשוב לכאן, ואין זה פשוט…

– מה לא פשוט? – נכנס גיורא לתוך דבריו.

– המדינה.

גיורא לא הוסיף לשאול ושרגא ידע שעכשיו כבר ישתקו עד שישובו לעמדה. על המדינה לא דיברו מאז הצרחות במערה: חברֶה, יש לנו מדינה, אתם יודעים מה זה?! המוּשׂג מדינה היה להם עדיין התוהו־ובוהו עצמו. היו רגילים למושגים ברורים, חד־משמעיים. גם המושג מלחמה היה בשבילם חד־משמעי. המלחמה תיגמר בנצחון. לא דובר על אפשרות של מפלה, באילתה לא דובר. אילתה עלולה ליחרב, ככל עמדה, ושרגא ליהרג, ככל אדם, אבל הנצחון הוא בחזקת וַדאוּת, השאלה היא רק שאלת זמן. לא שאלו: מה יהיה אם נפסיד? זה היה מחוץ לכל הגיון. למלחמה הזאת יש רק סיום אחד – נצחון. לעומת זאת במדינה הכל צפוי. כל אפשרויות העליה והירידה. כל המלים לרשותה – טובות, גדולות, שחוקות, שאולות. כל דרכי הביטוי – העזה, גמגום, אמונה, חתירה תחת כל אמונה, יש למדינה קול, היא חייבת לדבר.

עתים תמהו למחשבה שהנה תבוא הרשמיות של המדינה למלא את מקום ההתנדבות של המחתרת. כמה פשוט לשמור על טוהר הנשק במחתרת, ולא רק נשק. רצונך והנה היא כבר באה עד הנה, המדינה: משדה־התעופה שברוּחמה הגיעה אתמול מכונית־משא עמוסה ארגזי מוקשים – מה נותר לעשות כדי להגן על אילתה אם לא להקיף אותה שדות־מוקשים? – ומעל למוקשים נחו קופסות־קרטון אפורות, תמימות, עם פצצים, ועל הקופסות מוּדפס עברית: פצצים – גלוי, קבל עם ועדה! מ.צ. ליוָה את המכונית, לבן חגורה ושרווּלים. זה היה המוחשי שבמדינה. הכתובת העברית והמ.צ.

דריוֹ נכנס מכורבל בשינֶל:

– נדמה לי שיהיה שמח בקרוב, – אמר.

– מסרו משהו מיוחד?

– לא, אני רק מריח משהו.

– צריך לחזור לעמדה, שרגא, – אמר גיורא.

יצאו. בחוץ היה קר, אותו קור מפתיע של לילות־אביב מאוחרים.


ה    🔗

מאז שבו בחבורה רצוצה, ערב־רב של פלמחניקים, בחורי אילתה ואשלים, וסתם מתנדבים שבאו לפרוע חשבונם, מהגבעה החולשת על ביר־אל־ג’עוד מבלי לבצע את תכניתם – משום שליל־ירח היה והאויב הרגיש בתנועה – מאז עוד גברה הוַדאוּת שמוכרחים לכבוש את הכפר. שוב לא הרגישו צורך לנתח את התועלת האיסטרטגית שבמעשה זה, רק זאת ידעו שלא ינוחו ולא ישקטו כל עוד לא נקמו, לא לחמו.

מזמן הוסכם שבשעה שיתארגן המבצע יפילו אנשי אילתה גורל ביניהם ומי ומי היוצאים. ההחלטה באה משום שאיש לא היה מוכן לותר על הצטרפותו. לכל אחד סיבות משלו, המחייבות אותו ללכת. ליואב, אפשר המחשבה שאז נשאר אורי שם, פצוע, רק פצוע. לשרגא, אולי הסלידה מפני אי־השלמות, שהרי אין עוד שלמות ללא קרב, היה מסביר לעצמו, מי שלא חזה מבשרו את טעם הקרב לא תהיה לו לעולם הזכות לצעוק צעקה. אחד רצה ללכת משום שהחליט להדביר את פחדו. שני משום שנראה לו כי איננו מפחד כלל, או משום שהוא משוחרר מכל סיבה צדדית ורק אחת לנגד עיניו – העיקרית.

רחל’ה לא ידעה מה בקשתה מן הגורל. לא העזה לדרוש בגלוי את עמי לעצמה, נגדו הוא. ואולי אף נגד שכנועה היא שמקומו, כמקום האחרים, בקרב זה. ידעה שאם לא יצא תעכיר מרירותו את חייהם. כאשר לא עמד לה עוד כוח נושאיה – ילד, מות מה הוא, חיי נכה מה הם – היתה בורחת אל השינה. לישון לילות ארוכים ליד עמי, לנמנם לפנות־ערב אחרי יום־עבודה כבד, להירדם אגב הרהור שכל עוד היא יְשֵׁנה, כל עוד אינם מפסיקים את שנתה, עומדת השלוָה בעינה, חלום של שלוה, ובטחונו של עמי.

עד שפרץ קולו אל התנומה של טרם־ערב, קול רם, עליז, אולי עצבני משהו:

– רוֹחה, אנחנו יוצאים. גם אני. אין זמן. עכשיו לבסיס ובלילה לכפר. נקוה שהפעם נצליח.

לא מיד פקחה עיניה. ביקשה להעמיד עוד רגע פני ישֵׁנה, כאילו אפשר להעמיד פנים אל מול מאורעות, להערים עליהם. עמי לא ישב לידה, התרוצץ בחדר.

שמעה נקישות נעלים על רצפת האבן, צלצול דק של אבזם. ידעה שזהו אבזם של תרמיל. הפכה פניה לקיר, בכתה חרש, לא מתוך כאב החרדה, אלא כילד מתפנק, עצוב על שהעירו אותו משנתו. עמי ניגש אל המיטה, ישב, לקח ראשה בידיו.

– רוֹחה, אל נא.

מיד חדלה לבכות.

– סליחה, – לחשה, שוקעת אל הנוחם שבבקשת סליחה.

דפקו על הדלת. גיורא נכנס.

– זזים. עוד נעבור בערב. הכינו לנו תרמילים, נו, עמי.

משנעלם המשורין ממבטה המלוֶה ירדה למערה. הרופא חיכה לה. זה לא כבר הגיע לאילתה, אדם בגיל העמידה, עצבני, שנראה לה כמי שעקר פתאום מחדר־קבלה של איזו עיר נידחת. ההכנות לקבלת פצועים החזירו אותה למסלולה הרגיל, מסלול האחות. וכאשר נכנס המשורין לחצר שנית, עם ערב, שב מן הבסיס ופניו לכפר – כבר היתה מכונסת בתוך דמות עצורה, שלמה, של אחות הנפרדת מן היוצאים אל הלילה.

רק נשיקת־הפרידה שנתמשכה באפילה היתה שייכת שוב לעולמה שלה, והיתה מעין נוסחה להשבעת־רוחות: הוא יחזור.

שרגא עמד במרומי המכונית וראה את דמויותיהם החבוקות. ברכה בירושלים. מוטב כך. מוטב? כאילו שם אין המות אורב. הוא איננו יודע מה מעשיה ברגע זה כשם שהיא איננה מנחשת לקראת מה הוא יוצא. ובכל זאת מוטב כך, ללא פרידות. האומנם יש בכוחה של ציפיית־אשה לגונן על חיי אדם בדרכי מלחמה? “אשר נואש, חכות חדל, לא לו הבן עוד איך, בתוך האש אותי הצלת, בעצם חכותך” – כך כותבת ברכה, משל סימונוב. גם שירינו שלנו אינם נכתבים עכשיו אלא בשדות הקרב.

עמי עלה למשורין. זזו.


כאשר הציצה ברכה לחדר מספר שש, כחצי שעה לאחר שכיבתה בו את האור ואמרה לילה־טוב לכל הפצועים, נדמה היה לה שפיניֶה ישן. החולה מהמיטה השלישית קרא לה. הטיבה אל הכרים למראשותיו, החזירה בזהירות את גלגל־הגַזָה למנוע כאבים בכף־רגלוֹ, הוסיפה מלת־עידוד ויצאה מהחדר. סוליות־הגומי עימעמו על צעדיה.

פיניֶה לא ישן, כמו בכל הלילות מאז שבה אליו הכרתו. בלילות הראשונים הפך לו המאמץ להירדם מאבק מר ומורט־עצבים, אבל מאז נתחור לו שמאבק זה הוא ממילא חסר־תכלית, שיש להתכונן לילה־לילה לשעות של נדודי־שינה – למד להתאמן אימוני־סבלנות. היה מהרהר בזלטקה, בילדים, מעלה בזכרונו קטעי־ספרים, מנסה לתאר לעצמו את חייהם של תשעת הפצועים האחרים השוכבים בחדר. היה מכין מדעת נושאים למחשבה שיעזרו לו לקטול את הזמן. אלא שכל אותו סדר־לילה היה מתמוטט בהתעצם אותה הרגשה מוזרה, מין אי־שקט או כאב בלתי־מוגדר, המרחפים סביב שתי ידיו המשותקות. בשעות אלה נותר אך לחכות, תוך חשבון שלא להרבות בבקשת זריקות מרגיעות, עד שההרגשה תהיה כבדה מנשוא, ואז לקרוא לאחות.

אותו לילה, כיוָן שברכה היתה האחות־התורנית, ביקש לגלות אורך־רוח יותר מכרגיל, שהרי בעיניה לא היה רק פצוע בין פצועים. הופעתה לידו הציבה אותו שוב מול עולם חבריו לשעבר, שדומה תמיד בוחן אותו וכמו תובע לדין. אלא שהפעם לא נתלוְתה לפגישה בלתי־צפויה זו הרגשה של אי־נוחוּת המוּכרת לו מן התקופה שלאחר עזיבתו את אילתה, נכון יותר את ה“עורף” של אילתה במושבה. זה היה בימי פורים לפני שנתים, אחרי ביקור בנגב שלא עלה יפה וזירז את המשבר. חדשים אחדים לאחר אותו ביקור עברו “אנשי העורף”, והוא בתוכם, למשק ותיק שבצפון הארץ, ומאז, כל פעם שנזדמן עם חברי אילתה, הרגיש עצמו כנאשם המתאמץ לכסות על אשמתו בבטחון מופרז ובנימוקים הגיוֹניים. עכשיו, לאחר שנלחם בסביבות ירושלים, לאחר שנפצע ומצא עצמו ושתי ידיו משותקות בבית־חולים זה שברובע השקט – עכשיו נדמה לו שיוכל להיפגש עם חבריו לשעבר כאילו נשתוה החשבון ביניהם, סוף סוף להיפגש עמם כשוה בין שוים.

שכנוֹ מימין גנח שוב. אף על פי שחלונות החדר היו פתוחים לרוָחה רבצה בכל מועקת האויר הדחוס. ניסה להתהפך לצד, אל החלון הפתוח, אל לילם של האנשים הבריאים, אבל גם ניסיון זה, ככל הקודמים, עלה בתוהו. שתי ידיו, גושים כבדים וזרים על מזרונו, לא הניחו לו לנוע, והמאמץ הביא להתערערות־עצבים חזקה כל כך שויתר וקרא לאחות.

ברכה באה מיד. באור פנסה הכחלחל ראה לכהרף־עין את נעליה ואת חלוקה הלבנים. פניה נבלעו בחשיכה. על פי צעדיה החרישיים, המהירים, ועל פי תנועות־ידיה ששיקעו וחילצו את מחט־המזרק, קשה היה לנחש את עיפותה. גם לא שכחה ללחוש לו, לפני שיצאה: – חשוב על כך שהיום הצלחת להניע שתי אצבעות.

ליד הפתח נעצרה שוב, כדרכה, פנסה כבוי. הגניחות פסקו. בחדר עמדה שתיקת אנשים שאינם רוצים כי יפריעו אותם מאותו נים־לא־נים כבד, זר לכל מי שבא מעבר מזה של תחום סבלם. איש לא קרא לה. נפנתה אל הפרוזדור.

שקט עמוס וכבול עמד כאן. היתה יחידה במחלקה. רק במקרים של דחיפות היה עליה לקרוא לרופא־התורן שנמצא בקומה העליונה. לא נכנסה לחדר־הטיפולים, שם חיכתה לה מלאכת הסטריליזציה, אלא נשתהתה ליד אחד החלונות. משנתרגלו עיניה לחשיכה יכלה לנחש את גדר־הגינה ומימין קטע של רחוב. אף על פי שהיתה זו אחת השכונות החדשות – נשמה את הירושלמי שבה. ובעמדה כך דימתה לראות איך נוטש את פניה המבע הנמרץ, החייב להביא מרגוע, והם הופכים פנים שנסתרבלו, עם חצאי עיגולים תפוחים מתחת לעינים, עם גבה אחת מורמת, שבמקום שאלה עירנית אומרת עכשיו מעין תמיהה עיפה.

הד התפוצצויות רחוקות. נרעדה, לא מפחד או אפתעה, אלא משום הלאוּת שנסכה קור באיבריה. הניעה שפתיה להגות את שמו של שרגא. כל פעם שהגתה את שמו קיותה שצלילו יביא לה את השקט. מעולם לא הצליחה לשאוב שקט משמות אהובים, מעולם גם לא היתה זקוקה לו כל כך. הם אמרו לה סערה, אושר או סבל – לא שקט. גם עכשיו לא ניתן לה לשמוע בשמו של שרגא אלא פרישת־שלום מקטע־חזית בלתי־ידוע. המכתבים מאילתה היו מגיעים לעתים רחוקות, לפעמים נתעכבו שבועות בדרך. היו מלאים השגות על המלחמה, ורק בין־השיטין יכלה לחוש געגועים ואהבה.

קול חנוק, ספק גניחה ספק קריאה, עקר אותה ממקומה, נזדקפה, מתחה שרירי פניה, הוציאה את הפנס וצעדה אל הדלת. וברגע בודד זה, בשובה אל תפקידה, הרגישה עצמה קרובה אל שרגא, בטוחה באהבתה, מצויה יחד אתו בקו חזית אחת, מתפתלת ונמשכת מבית־חולים זה ועד אילתה.


עד מאוחר בלילה נצטופפו האנשים בחדר־האוכל. לא עסקו בניחוש תוצאות הקרב. שתקו וחיטטו בעתונים ישנים. לאחר חצות החלו מתפזרים לאטם. נותרו רק השומרים.

מוּסה יצא אל הגדר ושאב לתוכו את המשב המתוח של הלילה. הביט דרומה־מזרחה וידע שהשקט השורר שם מתקרב אל קצו ככל שהאפילה נמוגה והולכת. הקרב על ביר־על־ג’עוד יתחיל עם שחר.

לפני שגוַע החושך נשמעה התפוצצות בודדת. ג’יפ בא והביא פצוע. עלו על מוקש. רחל’ה עברה נושאת לוּכּס דולק, ובאורו ראה את שערותיה השופעות, הזהובות, ואת פניה הכבדים, הנפוחים כלשהו. חזר אל מקומו ליד הגדר. כאשר אפשר היה להבחין כבר בקו ההרים באופק התחילו המרגמות דוברות בבטחה מכיווּן הכפר. אחר כך נשמעו מכונות־היריה, צרורות ברורים, לא צפופים ביותר. נדמה היה לו שכל צרור קולע למטרה בלי להחטיא. שוב עברה רחל’ה על פניו, נעצרה רגע, אמרה: – לא מסוכן, והוא נזכר בפצוע. כשפנתה ללכת חייך אליה, לאמור: הכל בסדר שם, היי שקטה. הרגיש צורך להעביר למישהו מבטחונו. נתרחקה והוא לא עקב אחריה עוד, דרוך לדממה הפתאומית שבדרום־מזרח, ולאור היום העולה מבעד לערפל. הביט בשעון, חמש וחצי, שעת־הקשר הקבועה עם הבסיס. ירד למערה. הפצוע נאנח מתוך שינה כבדה. גישש ברגליו אל האור הקלוש של מנורת־הנפט. דינה ישבה כפופה מעל למכשיר. החליפה את דריוֹ שיצא אל הכפר. התקתוק פסק. היא רשמה מלים אחדות על פיסת־נייר, אחר כך הרימה ראשה ומסרה לו את המברק: “הכפר בידינו, קרב קצר, היכונו לקבלת פצועים”. לא הופתע, רק חייך אל בטחונו שלא הכזיב.

– לא מוסרים על הרוגים, – אמרה דינה בנעימת שאלה, מחפשת תשובה בפניו.

לא השיב. יצא מהמערה ועמד בפתח. היה ער מאד. עישן וציפה לשבים.

בג’יפ הראשון בא מוּריק, המֵם־מם.

– שמע, זה דפק, אָלף. וחג' ראַשד ברח, המנוּול. היינו בבית שלו. משלכם כולם בריאים. נו, ובערב הפוגה, אומרים. תפסנו שיירה עם נשק בכפר.

– ברח? שאל מוּסה. ובאותו רגע נשמעה התפוצצות חזקה מכיווּן ביר־אל־ג’עוד. הפנה ראשו, מבטו היה חד, רוצה לחדור ולראות את הנעשה בכפר.

מוּריק החוה תנועה מבטלת בידו.

– שום דבר. החֶברה ודאי פוצצו משהו.

אבל מוסה נשאר מקשיב לדממה שנתפשטה לרגע עמוקה יותר. לא דיבר עוד עם איש. שב למערה, ראה את עיני רחל’ה התלויות בו מעל קערת מים חמים. אמר: – הכל בסדר, המשיכי. נשם את הריח החריף, השונה מריחה הרגיל של המערה – אולי ריח של דם. יצא שוב, הסתובב בחצר. הג’יפ שהגיע בדהרה בדרך־העפר מצא אותו מצפה בשער.

גיורא ושרגא קפצו ממנו. גיורא נראה מוזר מאד. משום שהוא מאובק כל כך, תמה מוסה. אהא, אין לו משקפים. מכנסו האחד של שרגא היה קרוע לכל אורכו. מוסה ניגש, הציץ בפניהם. הבין.

– מה?

– מוקש במשטרה, – אמר גיורא.

– ו…

– נכנסו כמה. השבויים אמרו שיש שם נשק. כל הבנין נחרב, והגדר…

– מה הגדר?

– אבני הגדר הרגו אותם, – אמר שרגא, ועיניו המשיכו לדבר, לחפש דבר־מה, להסביר.

– מי?

– נחצ’ה ויוסוף ו… – גיורא נשתתק והביט סביבו באי־שקט. הפך ראשו אל פתח המערה. ראה את דמותה של רחל’ה מתרחקת, קטנה, הולכת אל חדרה.

– ועמי, – אמר.

– מוּסה הוריד ראשו. לסתותיו נעו. עמדו שלושתם שותקים, אחר כך הלכו אל חומת הטירה.


מנשקה הקיץ משינה סרבנית. שמע קולות גבוהים בחוץ. פקח עיניו אבל לא קם עדיין. ידע שהוא חייב לזכור משהו. הרגיש יובש של אבק בפה, מהול טעם חמצמץ של שינה בחום היום. בין הקולות בחוץ שמע את קולה של רחל’ה. קם וניגש עד סף החדר. ראה את הצל בחצר, את גבה של רחל’ה בסינור לבן, את גיורא לידה ואת מוסה לחוץ אל הדלת הסגורה של המגדל. דלת חדר־המתים – ידע מיד. קולה של רחל’ה היה חדגוני אבל ברור.

– אם לא תקחו אתם, אקח לבדי.

השנים נכנסו למגדל. אחרי רגע יצאו נושאים אלונקה מכוסה סדין צהבהב, מוכתם כתמים כהים. הלא גם היא רואה את הכתמים, חשב מנשקה. המחשבה היתה כמו בדולה ממנו. ראשו כאב.

רחל’ה צעדה ליד האלונקה, לא הביטה בה, גם לא הורידה ראשה מכרגיל. צעדה כצעוד חובשת ליד פצוע. גיורא שלצדה נראה כאילו כל מעמסת המת מוטלת עליו, כאילו רק הוא יודע, וזו הצועדת לידו עדיין אינה יודעת דבר.

פתחה לפניהם את דלת חדרה. נכנסו, עמדו עוד רגע עמוסי אלונקה, אחר הניחו אותה על רצפת האבן. שוב עמדו, ידיהם שמוטות.

– תצאו, – אמרה להם, – כבר.

זה נשמע כפקודת חובשת והם יצאו, רגילים לציית לפקודות חובשת.


נשארה עומדת ליד השולחן. מישהו רחוק מאד בתוכה ראה את השולחן, סירב לראות אותו וראה אותו, ואת הספר הפתוח עליו.

– עמי, – אמרה בקול רם.

כהרף־עין עמדה קשובה, וקולה הבהיל אותה. ביקשה לרוץ, אבל כרעה ליד האלונקה. ידיה הוטלו על הסדין ושקטו מיד. זבוב זימזם. לא, לא, דיבר בתוכה מישהו מהר־מהר, אני תיכף אחמם מים וארחץ אותך, תיכף, ואלביש אותך, הנה, בגדים נקיים. בבהלה חיפשה את הקול בתוכה שיוסיף לדבר, שלא תחשוב את מה שהיא עומדת לחשוב. ראתה אגרופים קפוצים. לקחה אחד מהם בשתי ידיה, ניסתה לפתוח אותו, לא רצתה דבר פרט לזה שהאגרוף ייפתח. אבל הוא לא נפתח ורק עכשיו עלה בה הדבר שאותו לא יכלה להעלות קודם: עמי איננו חי, הוא לא יענה עוד אף פעם. שאגה עלתה בתוכה, אבל שפתיה לא נפתחו.


ו    🔗

– כוחות צבא ההגנה כבשו את לוד, – קרא אבנר את הכותרת.

אננה היטתה ראשה אל העתון המרעיד בידיו משום טלטולי האוטובוס.

– כלומר מתקדמים.

– כן, ובכל החזיתות. לא רע, הנה לוד, מחר ודאי רמלה. בגליל עומדים בשערי נצרת… אמנם לך אין השמות אומרים הרבה.

אננה הגניבה מבט לצדדים. לא רצתה שיכירו מיד שהיא חדשה כאן. משכבר שלטה בשפה, עוד מימי הגמנסיה בעיר מולדתה, ושׂשׂה לשחק תפקיד של שוה בין שוים. האוטובוס היה ריק כמעט, אולי משום ההפצצה שזה רק עברה על העיר. הנוסעים – כמה פועלים משוחחים בקול רם ולא עצור, שתי נשים בנות־פרבר ונערה תימניה משגיחה בעינים פקחיות על שלושה ילדים מתרוצצים – לא התעניינו בה. רק הנהג היה מרים מדי פעם את עיניו אל הראי, כמו בכונה למצוא בו דוקא את השנַים היושבים בספסל האחורי.

– נו, וליד נגבה, – הוסיף אבנר לדבר, – זה היה כנראה קרב מר. אבל הדרך לא נפרצה והניתוק עומד בעינו, – ולאחר רגע, כשהוא מביט בחלון: – חבל שלא הצלחנו לעבור בימי ההפוגה שבין הקרבות. עכשיו זה יהיה בכל זאת הרבה יותר מסובך.

ידעה שקשה לו להשלים עם החלטתם על הצטרפותה אליו בדרכו לאילתה, בשיירה מסתננת בלילה. הביטה באצבעותיו המחליקות על פני העתון המגולל, אחר כך בשערות השיבה שכבר פשו בבלוריתו הנוקשה. שערות שיבה אלה, מעל לפנים צעירים, הן למעשה שעוררו את שימת־לבה כאשר נפגשו לראשונה במחנה־הפליטים במילָנוֹ – הן והעינים הכהות, המיטיבות חקוֹר ומצוא ענין בכל היכרוּת נוספת.

– לפני חודש עוד היינו בוִיַה־אוּניוֹנֶה, – אמרה פתאום.

אהבה להשמיע את הצלילים “ויַה־אוּניוֹנֶה”, כמו שאוהבים לפזם מנגינה שליוְתה בעבר שעות טובות. הרחוב ההומה במילנו, הבנין הגדול, החצר הפנימית המרובעת, המוקפת עמודים מוצקים – כל זה נשתמר בה מוּאר בנוכחותו של אבנר. אהבה את העיר התוססת בכיכרוֹת, סביב מזרקות־המים, את תושביה העוברים על פני אותה אכסניה של פליטים, ילדים מרושלים, לכלוך ועיפוּת, מבלי לראות בכך שום דבר מיוחד, או מפריע, או לא נאה. אנשי ויַה־אוּניוֹנֶה שהכירו את אבנר היו מספרים לה שאין רבים כמותו בין מלחי צי־ההעפלה. הוא היה צוחק: כך צומחות אגדות, מתוך צורך החלשים להישען עליהן. לא מיד עמדה על טיבו, אבל כבר בפגישתם הראשונה ראתה שיש בו הכוח להבליג וליצור סביבו הרגשה של שיווּי־משקל ובטחון.

אבנר שילב אצבעותיו באצבעותיה. הביטו רגע איש ברעהו, אחר העבירה אננה עיניה לחלון.

הנוף הזורם על פניהם נראה לה מרושל, כאדם שהעדר פרטים אחדים, בלתי־נתפסים כמעט, עושה את תלבשתו לא מוגמרת. היו שם גדרות ברושים, משוכות אקציה, פרדסים, עמדות־שקים נמוכות, מחסומי־חביות בכביש. במישור הירוק והשחום היו צצים בתים בהירים, והעין לא מצאה כל הגיון בהימצאם דוקא כאן, ולא שני קילומטרים הלאה מזה. היה ברור שלא הצמיחה אותם האדמה הזאת ביחד עם עציה ועשביה, אלא הועמדו עליה לא מכבר ועדיין לא נתמזגו עמה. מכוניות חלודות היו מוטלות לצידי הדרך. אננה היתה בוחנת את כנוּת התרגשותה למראה נופים אלה, מקשיבה לגלי חום העולים בה – הנה הארץ.

לאחר שעה הגיעו למושבה. כאן לא הספיקה לראות אלא שדרה נאה שהפליאה בצחצוחה. משעלו בדרך המוליכה אל מחנה־הקבוצה הישן לא היתה פנויה לנעשה סביבה, כולה דרוכה לפגישה ראשונה עם חבריו של אבנר.

המחנה קידם פניהם בשורת צריפים שוקטים, סוּמי חלונות. אבנר אחז בידה. על מדשאה קטנה היו נחים אנשים ושיחקו ילדים. הכל קמו לקראתם. רק דמות אחת נשארה יושבת על שרפרף נמוך. שפע השערות הבהירות הסתיר את תוי הפנים המוסבים מן הבאים.

– שלום אננה, – אמרה אחת הקרבים לקראתם, בעלת עינים כהות, בוחנות.

היתה אסירת־תודה לה על שידעה את שמה. ומיד נתחור לה: חנה. חשפה אליה את שתי שיניה הקדמיות, הבולטות מעט, שעשו את תוי פניה פחות חצובים ויותר חינניים. ידעה על כך, ידעה גם שצמותיה השחורות, הקלועות סביב ראשה ומגביהות את גזרתה, עוררו את שימת־לבה של בת־שיחתה הסוקרת אותה בקפידה. אבל הקול השואל היה רך, ידידותי.

– גם את יורדת לאילתה?

הצליל “אילתה” היה נעים בפיה. זאטוט עגלגל, שפניו קודרים משום־מה, נטפל לרגליה והביט ברצינות כעוסה בזרים.

– אֵי, חנה, דומה למנשקה כמו אינני יודע מה. כלל לא בנך, – אמר אבנר.

ראתה מבטים מתנגשים, תוהים רגע, משתהים בחיוך מאונס כלשהו. ידעה פירושם, כשם שידעה כי אבנר שׂשׂ לקשור קשרים עם שמות, עם זכרונות, לשוב ולהיות בן־בית.

– ובכן, מתי יוצאים? – חקר אבנר, – גם אתה מצטרף, נכון, שימֶלֶה?

– כנכון היום, – ענה שימֶלֶה כשהוא סוקר אותה בעיון מביך, – מחר עם שחר.

חנה הזמינה לארוחת־מנחה, ורק רצה להניח משהו בחדר. נשארו מול רחל’ה. אננה לא ידעה מה לעשות בדמותה הגבוהה, העומדת כך, לצד אבנר.

– שם מחכים לכם, – אמרה רחל’ה פתאום. אף חייכה אליהם.

ועכשיו כבר שתקו שתיקה כבדה, עד שחנה חזרה ופנו לחדר־האוכל. רצתה לשלב זרועה בזרוע אבנר, אבל נזכרה ברחל’ה שנשארה על הדשא. הורידה ידה במבוכה וצעדה לידו בריחוק מה.


המכוניות עצרו ליד כפר ערבי הרוס. “לרדת”. המפקדים בדקו את הכיתות.

כובעו הרחב של המם־מם התנועע על רקע השמים:

– יש לכם שני מקלענים ורק שלוש בנות. מוכנים ללכת ככיתה ראשונה? הבנות רוצות להישאר בכיתה זאת? – שאל בקול בס, שעמד בסתירה לפניו, שהוארו אותו רגע בפנסי אחת המכוניות ונראו כפני נער נאים ותמימים.

אבנר תלה בה מבטו. השיבה לו מבט של בקשה והבטחה.

– טוב, – חייך חיוך מאומץ.

– לא לעשן. אז זזנו.

עברו על פני העומדים. הרגישה בכל שריר משריריה את המדים שלגופה. איש מהם לא יכול היה לשער איזה פיצוי צופנת חולצת־חָקי זו לכל אותן שנים שנותרו שם, מאחריה. המם־מם סקר אותם. היה גבוה מאד, שביר.

יצאו מבין בקתות וגדרות־צבר אל איבת האופק הרחב, השולח לאפילה גששי רקטוֹת עולות וצונחות לאטן. שקעה בתוך קצב ההליכה. חוש ההתמצאות נצטמצם והלך. היכן עמדות המצרים? איפה הפרצה המקוּוָה בעמדותיהם? אם הן רחוקות כמו הרקטות, לשם מה הפקודות על שקט? המכוניות שמאחריהם הגבירו טרטורן, התחילו מתרחקות. איש לא הפך ראשו. הרקטות האירו וכבו, נתגלו במקומות לא־צפויים, במרחקים גדולים אחת מחברתה, בקצוֹת שדה־הראיה. האופק הפך פס אויב ואורב. חשבה על נעליה החדשות, שהיו נוחות דוקא. גם חגורות התרמיל היו רחבות למדי ולא לחצו, בניגוד למה שחייב לקרות לטירונים ולאינטליגנטים.

– לעמוד. אפשר לנוח.

משמאלם איושוּ שיחים גבוהים. אולי אשלים. הסייר נפרד מהשיירה, יצא קדימה ונעלם בחשיכה. הזמן זחל. שימֶלֶה שוב הביט בשעון. מישהו עצר שיעול. רקטה נתרוממה, בהירה מקודמותיה, ירוקה. דמותו של הסייר החוזר הופיעה גלויה לאורה, כנתונה לסכנה מידית. האור כבה. צעדיו נראו כאילו ניטל מהם המתח של טרם־מאורע.

– אחרי.

נתרוממו מן הקרקע בתנועה אחידה של גל עולה. איש לא אמר: חוזרים, אבל גם היא ידעה שחוזרים, בלי להתחקות על מקורה של הודאות הזו. השדות היו שוממים. הכביש הכסיף. הכיווּן היה בלתי־ידוע כמקודם, רק משהו בקצב ההליכה בצעדי המם־מם, בהילוכו של הסייר – דומה נשתנה. נקודות אדומות נפרדו מהאפילה שמימינם, סימנו הרחק לפניהם קוים לא־מוגמרים, ספק אלכסוניים, ספק קשתיים, ואבדו.

– כדורים זוהרים, לחש מישהו.

התקדמו עם שולי הכביש. שמעו את קול צעדיהם. בלעדי הקול הזה היה הלילה ריק מכל רשרוש. עד שחתך אותו שאון פתאומי, מוזר, מין המיה מרוכזת, כאילו גל של אויר נעקר ממקומו וחלף נמוך מעל לראשם. בעקבות המם־מם נשתטחו כולם. קול ההתפוצצות לא נשמע. היה שקט דומה לבלון מתמתח והולך, מגיע לנקודת השיא – ומתכוֵץ, קטן וחדל.

קמה עם כולם, תיקנה חגורות תרמילה אגב הליכה. זה היה פחד מוגדר, רגיל וחולף, תואם את הביטוי הסתמי: הלב דפק. המוח פעל, המחשבה לא עוקמה. זירזה צעדיה כדי ללחוש:

– אבנר, אנחנו חוזרים?

– כן.

אילו התקדמו דרומה היה למלים “פס הפגזה” טעם של מאורע קובע, מוליך למטרה, לאילתה. עכשיו היתה זאת, נוסף על הפחד, מועקה של חוסר־תכלית ודחיית הפתרון. כמעט שנתרגלו לגושי־האויר הנעקרים מדי פעם מעל לראשם, לנפילה בשולי הדרך. נתרגלו, משמע גילו את החוק המרגיע, האומר שהפגזים הבאים מימין לכביש נופלים לשמאלו ובמרחק גדול ממנו. האופק המשחיר לפניהם, אופק הצפון הבטוח, היה מתרחב והולך.

– הסכנה חלפה, – לחש אבנר מעבר לכתפו.

– לאן הולכים?

קילומטרים של הליכה. רבבות צעדים הכבידו על הרגלים והעינים בנמנום קהה של לפנות־בוקר. היום המפציע חדר למוח מעורב קריאות־תרנגול וגעיות־פרות. היו קרובים לכפר מכפרי הדרום.

הבתים הרדומים, הגינות, הרפתות והלולים החבויים בחצרות, העלו במחשבה המעורפלת משהו משכבת־זכרונות עמוקה. אמנם הבתים הקטנים, הדומים האחד למשנהו, היו חדשים כאן, כברוב ישובי הארץ הזאת, וחסר להם הקשר עם הנוף סביב, ואף על פי כן היה זה בוקר בכפר, דומה לבקרים אחרים, בכפרים אחרים, בארצות אחרות. בוקר רגיל עד כדי תדהמה, עד כדי לחנוק באי־ריאליות ובהֶבל שבמלחמה. והמושבניק שיצא מפתח ביתו אל הרפת היה רגיל אף הוא, יומיומי בפניו האפורים. היתה צריכה לחזור פעמים ושלוש על הידוע לה: כפר בחזית, כפר מופצץ. תכופות, כדי להעביר קו מחבר בינו לבין דמות האיכר־הגיבור החורש שדהו תמיד, בכל סכנה – דמות שאובה מסיפורי־ילדוּת מטושטשים.

הבתים היו פתוחים לרוָחה. זה שבועות היו אכסניה לשיירות המסתננות לנגב הנצור. האנדרלמוסיה שבין כתליהם העידה שהנשים והילדים פונו מכאן לפני זמן רב.

נשתרעה על אחת המיטות, באחד הבתים. המיטה היתה עמוסה שמיכות צבאיות מאובקות ודהויות. בובה זנוחה, כושית בעלת שינַים צחורות, היתה דחוקה בין המיטה לקיר. במטבח התהלך בעל־הבית בצעדים שקטים של מארח אדיב. איך לא איבד את האדיבות במהומה הזו של המלחמה? צעדיו שמרו עליה. נרדמה להדם המרגיע.


עם חשיכה שוב יצאו דרומה. נסעו במשורינים. אננה חשה את המגע הקר של קירות־הפלדה ושל קני־המקלעים המזדקרים מהאשנבים. הרגשה משונה של ניתוק נשתלטה עליה בתוך המשורין הנוהם, הדומה ליצור מוזר, כולא בתוכו מציאות מיוחדת משלו, ומתנועע בתוך מציאות חיצונית אחרת, אינה שייכת לו. ליד נגבה עצרו. המשורינים דממו.

השער נפתח מיד ובשקט. שרשרת־הברזל הטילה צליל צורמני. אדם ניצב ליד השער, יחידי ושותק, רק במשהו מוחשי יותר מן האפילה. חלפו על פניו. לא ראתה דבר, כאילו התקדמה במגרש ריק. ידעה רק שזוהי נגבה, מופגזת, מותקפת, שמגדלה עומד עדיין, שחייה חיי מקלטים, וששיירת־הצועדים והשוער השותק – מדוע לא ירד עדיין למקלט? – יוארו פתאום בברק־אור וישמשו מטרה לאויב הקרוב.

יצאו דרך פשפש צר שבצידה השני של הגדר. ירדו בשביל לבקעה, בין שדות שאת צמחייתם הגבוהה והרשרשנית לא ידעה לקרוא בשם. עכשיו היתה כל פקודה מיותרת. צעדו בשקט מפליא. עם שריקה ראשונה – הפעם היתה זו שריקה – צנחו ונצמדו לקרקע. לרעם ההתפוצצות שבא מכיווּן נגבה קמו ללא סימן, המשיכו, שוב צנחו, עד שחדלו לספור, עד שהקצב: שריקת־פגז, צניחה, קימה, הליכה – נטבע בשריריהם. רקטה אדומה נתעופפה מימינם, קרובה מאד, מאיימת. משמע שהרקטות מכוּונוֹת הפעם אליהם, במישרין, אינן רק בלשים השומרים על אופק רחוק, אלא נשק מכוּון נגדם, מופעל כדי לגלותם.

עזבו את השביל ונבלעו בתוך השדה. השורה נתפתלה, נשברה. היו נופלים בין גבעולים רטובים מטל ואגב קימה מחפשים אחיזה בגושי האדמה. הקרקע היתה יבשה וסרבנית. הזיעה הדביקה את חולצתה לגבה. אחר כך בא ריח מוזר, חריף וחונק, ספק סחבות מרקיבות, ספק מדורה דועכת.

שריקות חדות, קרובות. כדורי רובים. הפגזים כמוהם כגושים כבדים העושים את דרכם הקבועה, מתרסקים ללא אבחנה בשדות רחוקים וריקים. אבל כדור־רובה זה יצור זדוני וזומם, קולע בנקל. אפשר לתאר את הנקב שהוא עושה במצח. האם שמעה חריקת בריח? רק נדמה לה? אין לאבד זמן. נפלו, זחלו, נתרוממו, רצו. התנועות צייתו רק לרצון אחד – להתקדם, למעט ככל האפשר את שהותם מעל פני הקרקע, היותם מטרה לכדור, לכל כדור.

הזמזומים חדלו. אולי שמים להם מארב, חותכים את השביל? מקץ רגע שבו המחשבות לזרום במוחה. נזכרה בדבריו של שימֶלֶה: על פחדנות חייליהם אפשר לסמוך בחישוב האיסטרטגי. זאת אומרת שהאויב איננו רק כוח מסתורי השולט על הדרך ויכול למעוך במחי־יד את העוברים בחשאי בין עמדותיו – האויב, משמע יצורים המפחדים מפני הלילה, חיילים רדומים, צמודים לעמדות, מהם אחד מנמנם ושני יורה ללא אבחנה, יורה וחדל, שמח על לילה נוסף שעבר והוא בחיים.

מכונות־יריה נתגעשו מאחריהם, אבל זה היה כבר מהם והלאה. ניעורה בה איזו עליזות פועמת. לכהרף־עין חייכה חיוך של מי שהערים על הכל. חולצתה חמקה לה מהמכנסים הרחבים מדי. הרוח עטפה את גופה הרטוב־מזיעה באספלנית של קור.

חצו את הכביש בזה אחר זה, בכפיפה. רגליה נשאו אותה בקלות. כמעט שלא נשאר בה דבר מן הסכנה. טוב היה להרגיש עצמה חלק של צייתנות שותקת, מאורגנת, מנצחת. אבנר הגיע אחריה. מעבר מזה של הכביש היה בטחונם גדול יותר. הביטו רגע זה בזו. קשה היה להבחין משהו בחשיכה, אבל גם כך היה זה כמו חיבוק ארוך ומלא.


היום האיר. אחד מאותם בקרים בהם עולה השמש בלי לבשר עצמה בגון אדמדם של שחר, מגיחה כבדה מאחרי ערפל סמיך, לוהטת כבצהרי־יום. כבר היה מחוּור שתוֹעים. השיירה נעה עיפה ואדישה בין גבעות שווֹת־צורה. פה ושם הבליחו איי־ירק, גדר־צבר. הצמא הציק. אבל איש לא ביקש מים. היו ברשותם מימיות אחדות בלבד. רק פעם קרה שאחת הבנות מן המאסף ניגשה אל המפקד בצעדים של החלטה נחושה: – אם לא תתנו לי מים אני נשארת כאן. הוא הביט בה קצרות. לא אמר דבר. היא שתקה וחזרה לשורה.

היו בולעים את היובש שבגרונם. טוב שעמדה בנסיון ולא היא ביקשה מים. גם לא תבקש. עוד מסוגלת ללכת. כשיגיעו תשתה ותישן. תשתה ותישן – המלים שבו ונשנו במוחה עד כדי צורך להשמיע אותן בקול.

– אבנר, כשנגיע נשתה ונישן.

– עוד מעט, אניק, – עפעפיו היו אדומים ומצחו אפור.

מתי יגיעו? האם בכלל יגיעו? שבע שעות של הקפת גבעות, של הליכה ללא כיווּן, ריפו אף את הפחד, עימעמו בנמנום את המחשבה שהנה הם משרכים דרכם בשטח־הפקר, לאור היום.

– הביטו! בחיי!

אחד שפניו לא איבדו את גונן האדמדם ועיניו את חדותן עמד וצחק.

– מה יש?

– אתם עיורים אתם.

עמדו במרחק לא רב, מעבר לשדה־דורה וחלקת אבטיחים, התנוסס מגדל של ישוב.

שתי מכוניות־משא חיכו להם בשער. הנהגים הביאו להם מים והתבוננו בהם ללא שאלות. עוד מאה לוחמים לנגב הנצור.

מישהו פנה אל המם־מם ודבריו על גבול הבקשה וההצעה:

– אולי מוטב שנחכה כאן עד הלילה, ננוח ונצא עם חשיכה?

ההצעה לא נתקבלה. שוב התכוננו לדרך. אבנר עזר לה לטפס למכונית. מצאה לה מקום בתוך גבב התרמילים והרובים. נסעו. היושבים עצמו עיניהם, העומדים הביטו נכחם. הדרך היתה ריקה. השמש עמדה גבוה.

לא ידעה מה קדם למה: דפיקות הכדורים או הצעקה שנתמלטה מפיה, קפיצות האנשים או זרועותיו של אבנר המורידות אותה מהמכונית. איש לא הזעיק. איש לא הבחין במטוס. אבנר משך אותה לשדה. בנפלו הפיל גם אותה לתוך הדורה הדלילה. רק עכשיו שמעה את משק המטוס ואת טרטור מכונות־היריה. הדורה לא הסתירה אותם. להכניס את הראש, לכסות במשהו את הראש! לא לראות ורק לשמוע את הטרטור הממלא את כל השמים – זה היה כבד מנשוא. העינים חיפשו משהו מבעד לסדק שבין הזרוע למצח. הוא מתרחק, חג בסיבוב, וחוזר, הוא חוזר, הוא קרב, נמוך, הוא רואה אותם, הוא יבוא עד הנה, הוא יכול להנמיך עוד, לרדת, לקלוע, לקלוע מקרוב. לא להסתכל. לא להסתכל!

– אניק, אניק, נפצעת?

גם ה“לא” נשמע כאנחה.

– הוא… עוד יחזור? – לא יכלה להתאפק. המלים לא היו אלא נשימה כבדה.

– שקט, אניק. לא רואים אותו.

ראשים נתרוממו. מישהו החזיק רובה צמוד לכתף וירה סתם לשמש. המטוס לא נראה עוד.

– גשר, גשר מעל לכביש! להיכנס מתחת לגשר! לא לרוץ בכביש!

– בואי, רוצי, רוצי!

פקעת של צמר־גפן נתקעה בגרונה. החזה עמד להתפקע בלא אויר. דוּרה. דוּרה. ביטון. מורד תלול. לא ליפול. גשר מעל לראש. גג מעל לראש! נעצרה קהה, נשימתה כבדה. לא היה עוד דבר העשוי להפתיע אותה. ההתפוצצות בפתח־הגשר, והאבק המתעבה, נראו לה כהמשך למשהו, עוררו מערבולת: פגז, מטוס חוזר, גג מעל לראש.

– חובש! – האנקה באה מפתח־הגשר ונדמה.

רק אחרי ששקע האבק ונראה החובש הרכון מעל לפצוע, מצאה בתוכה את הזעקה: זהירות, מוקשים! – שנרשמה בה בתוך ההתפוצצות ולא חדרה אז אל הכרתה. ארבעה אנשים נשאו מישהו בזרועותיהם, אחר הניחו אותו על הקרקע, גניחות עצורות. לא הביטה לשם. לא היה בכוחה אלא לנשום את קרבתו של אבנר.

– תנו לי עוד תחבושת!

בארנק הקטן הצמוד לחגורתה היתה תחבושת סטרילית. ראתה לנגד עיניה את החבילה העטופה נייר ירוק. אני צריכה לפתוח את הארנק, להוציא את החבילה ולהגיש… ידיה לא נשמעו לה. זה שום דבר, כלום לא קרה, הנה כבר מגישים לו – חלף במוחה ועם הידיעה שלא חטאה לאיש עברה גם תדהמתה.

התחילו לצאת מתחת לגשר, נעים אחד אחד לצידי הקיר, בין קופסות־המוקשים הגלויות. נבלת־סוס היתה סרוחה ליד הכניסה. איך קרה שלא הבחינו בכך קודם?

התקדמו בריצה ובהליכה, לסירוגין. מכונית אחת נפגעה, השניה אספה את הפצועים. עם דמדומי־ערב גילו את העמדות של רוּחמה.


למחרת השיגה אותם בשורת ההפוגה השניה. כלומר שבדרך לאילתה לא יעוטו עליהם מטוסי אויב.


היום דעך, המטע ליד הדרך השחיר. ישבו על מרפסת צריף רעוע. שימֵלֶה יצא לתור אחר מכרים. על הדשא שלפני חדר־האוכל נתאספו אנשי המשק, צחוק נשמע, שיחה אטית. חולצות לבנות ותכולות, שיער רטוב לאחר רחצה. אנשים אחרי יום עבודה, מגינים על משקם, אנשים בביתם.

בערבים כאלה היתה מהלכת ברחובות הגיטו עד לאותו גשר ששימש מעבר מסמטה לסמטה, מעל לשׂדרת הצד־הארי. השוטרים הפולנים למטה לא היו משגיחים בה, רגילים לראות יהודים שבים עם ערב לביתם. ממרומי הגשר היתה מביטה אל מעבר לרחובות. מאחרי הפרבר, באופק, נסתמנה חורשה. זה היה מקום זרימתה של הויסלָה. האויר שם היה צלול ובשום, אויר של עולם פתוח ורחב, של ערב קיץ רוגע. היתה שואבת אותו לתוכה כשאוב סם־הרדמה הנוסך אושר רע, שיכרסם אחר כך את הלב. עם שובה מן הגשר היה החושך יורד על הסמטוֹת הדחוסות. ילדים נפוחים היו שרים בצידי הבתים: אין טאָלעדאָ איז א געסל.

היטתה ראשה לכתף, כמקשיבה לאיזה לחן חרישי. היתה תוהה על זכרונותיה, על מאורעות אתמול, שהנה כבר נצטרפו אל המשקע העכור של העבר, הנכון תמיד לעלות בה ולהציף אותה גלים של התמרדות, של סירוב להתפייס עם עולם האנשים השוכחים, או אינם יודעים ואינם שואלים, שלא היו רדופים מימיהם ולא טעמו טעמם של חלומות־סיוט. עתים היתה סבורה שעולם זכרונותיה גדוש כל כך שלא נותר בו עוד מקום לא לסבל ולא לנחמה. והנה היא מוסיפה ללכת בדרכים נוקשות, הפעם מרצונה היא, וכבר היא מטפחת בתוכה נכונות לנחמה חדשה מעיקרה – גאוָתם של אלה שבחרו בדרך הלחימה. ופתאום השגיחה בשתיקתו הממושכת של אבנר. פחד הבדידות אפף אותה, הרצון להתרפק על הקשבתו. פתחה לפזם מנגינה שנזדמנה לה, ושבה ונכנעה לזכרונות:


איך וויל נאָך איינמאָל זען מיין היים,

צי איז דאָרט אלץ נאָך ווי געווען,

אט דאָ דער טייכל, דאָ דער בוֹים,

אָט דאָ דער דאָך וואָס האַלט זיך קוֹים. מיין אָרעם היים…


היתה שרה ועם המנגינה זלגו דמעות אטיות אל שפתיה, דמעות שאינן מתפרצות, שאין עוצרים בעדן ואין מוחים אותן.

הדשא נתרוקן אט אט. מבעד לחלונות חדר־האוכל נשתפכה אל הלילה המיה רבקולית של סועדים בצותא. השרב נשבר. רוח טובה נשבה. שימֶלֶה הופיע, בחוּר גוץ ושׂעיר לידו.

– שמעתם? אילתה הופצצה אתמול, עשר גיחות עברו עליה, בזו אחר זו…

נלחצה אל אבנר, ומיד הסיטה עצמה, מתביישת בחולשתה. אבל הוא לא ריפה חיבוקו.

– מנין לך?

– הבחור הזה בא משם לפני כמה שעות, ממשלט ביר־אל־ג’עוּד.

– לפני שעתים, – תיקן הגוץ בקול מהסס של מי שהעברית איננה שגורה על פיו. באפילה אי אפשר היה לראות מפרצופו אלא את הזקן בלבד, – המצרים רצו לזרוק אותנו מן המשלט, לנקות את הכביש לפני ההפוגה. בהתחלה באו עם הרבה משורינים, אולי עשרה. דפקו ודפקו. ואצלנו במשלט עמדות פתוחות. היינו עשרים בחורים. אחרי זה באו סוּדנים, מאות, בחיי, כמו בסרט. הנשק האוטומטי שלנו הלך לעזאזל. יש שם אבק, חביבי. רק בֶּזָה אחת עבדה, ורובים. שלוש פעמים ניסו והשאירו פס. אצלנו רק אברמ’לה נהרג. חבר שלי טוב. שתה מיץ כשהיה קצת שקט, הוציא את הראש מהתעלה, וחטף…

– ובאילתה?

– מצב־רוח אייזן. אף אחד לא נהרג. המצרים זרקו פצצות. עשר פעמים. ראינו מהמשלט. בטח יודעים שאילתה זה הבסיס שלנו. חשבו שיש שם הרבה אנשים. בסך־הכל יש גם שם אולי עשרים, ביחד עם הבחורות. זרקו יותר ממאה פצצות, בחיי. הרסו את המטבח, את המקלחת של הבחורים ואת המאפיה, שברו קצת את המגדל ואת החומה. אחר־הצהרים באו מטוסים שלנו ועשו לסוּדנים א שווארץ שאבעס. אוכלים אצלכם עכשיו בבית של הפחים, איפה שהיה בית־החרושת. מחפשים צלחות בחצר ועושים שמח…


בבוקר יצאו לדרך.

– הפעם כבר באמת הביתה, – הודיע שימֶלֵה חגיגית כשהמכונית יצאה משער רוּחמה.

שכבה פרקדן על ארגזים, ובעיניה העצומות־למחצה זרם אוֹפֶר מכאיב וכיפופים קלים של גבעות.

– מה אתך, אננה, מדוע אינך מסתכלת? – שימלה עמד מעליה, תר במבט מתלהב אחר הנוף החולף, החדגוני.

פקחה עיניה והפנתה ראשה לצד:

– עוד אראה את הנגב לשוֹבע.

– אי אפשר לשבוע אותו, האמיני לי, – אמר בשכנוע עמוק.

הבחינה בחיוכו של אבנר. ודאי, הנגב איננו מדבר מסיפורי ילדים, מרחב רבוּד אבקת־זהב תחת שמי־אֶמַיל כחולים, עם קבוצת תמרים מקיפה מעין של כסף, וקו האופק הישר רוצה להביע את האין־סוף – אבל תיארה לעצמה שהנגב יצוֹר בה תמונה אחרת, שתתפוס את מקומה של זו, הילדותית. עכשיו חיפשה לשוא. הנוף הזה היה מתחמק מכל קִרבה, חסוּם בפני כל מלה מהמלים המוּכּרוֹת לה. ניסתה להקים נקודות־ישוב על הגבעות, ונראה לה שאפילו תקים מאה כאלה, או מאתים, גם אז תאבדנה בגלי הקרקע האפורים־צהובים – ותחת ליצור מפת־חיים וקוי־דרכים ועיגולי־ישובים – תישארנה זרוקות בשממה, מבודדות, ללא קשר גלוי ביניהן לבין הנוף, ביניהן לבין עצמן, והיא לא תצליח לעולם למצוא כאן דרך וכיווּן, וכל עץ בודד ייראה בעיניה בדיוק כמו העץ הבודד שנשאר מאחריהם.

שוב עצמה עיניה. טלטולי המכונית הרדימו אותה. ניעורה למגע ידו של אבנר.

– קומי, אניק, עוד מעט יראו את אילתה.

עוד גבעה, שניה, שלישית. הרביעית כרעה לרגלי מגדל־אבן מרובע, בהיר, עם כתם ירוק לצידו. גם הרגשה זאת, כמובן, לא היתה מוּכרת לה מקודם, אבל היתה מובנת וחמה. לא חיפשה לה שֵם.


ז    🔗

האנשים נתרגלו לפרצות שבחומה. השחילו בעדן שבילים מקצרי־מרחקים, ובעברם זיכו את חומת־האבן במבט בו מזכים תותח עתיק־יומין הניצב חגיגי על כנו, רפה־אונים וחסר־תחמושת. תפקיד החומה נסתיים זה כבר. בראשיתה היתה מאחזת עיני נוָדים לראותה כמבצר. לימים הוכיחה שאין בה תועלת בעתות־קרב. ציבורי־אבנים, רעפים, הריסות המאפיה, שברי המקלחת, מפולת המטבח – כל אלה נתמזגו ללא קושי עם נוף החפרפרת המקיף את החומה בחגורת עמדות לתצפית, למכונות־יריה, לפיאַטים, ובזגזגים של תעלות־קשר.

השמש השוקעת עצרה את אננה ליד דלת חדרה. גלגל־החמה המלא, השולט על האופק הרחוק, מהלך־השקיעה שאינו מקוטע כמו בעיר ואינו מרוכך כמו מעל לים – היה בהם מהמיוחד, הממחיש לאדם נוף זר. גמעה לתוכה את הרגעים הנדירים האלה, העשויים למלא את המלה “נגב” גונים וצורות. דריוֹ עבר על פניה:

– מוצא חן בעיניך?

השתעשעה במבטאו האיטלקי המסתלסל. טוב היה לגור בשכנותו. הוא היה כל־יכול: מתקן נעלים ושעונים, נוּרוֹת־חשמל ועטים־נובעים, היה נגר וחבלן, נהג ומסגר. היתה מונה בעליצות את שבעים ושבעה מקצועותיו הראשיים.

– מה צריך למצוא חן בעיני? – שאלה.

– המדבר האיום והנורא. שקיעה כזאת ראית כבר? – וניכר בו שהוא גאה על המדבר הזה שלו. נתחייך ונסתלק לעיסוקיו.

כאשר יצאה שוב מחדרה לא נותרה מהשקיעה אלא בת־גון שקופה במערב. החשיך. מרחוק הבליחו אורותיה של מכונית קרבה. האור כבה, נדלק פעם, שניה, שלישית, שוב כבה לרגע ארוך – הסימן המוסכם. מיהרה לבשר למסובים בחדר־האוכל:

– מכונית מהמשלט מגיעה.

נתרגלו לקרוא חדר־אוכל לסככה שהיתה בעבר בית־חרושת לשימורים. בין קירותיה האכולים אבק, ומתחת לגגה הקעור, קיבלו ארוחותיהם ובילו זמנם הפנוי. בגבול בין חדר־האוכל למטבח נזדקף מתוך רצפת־הביטון מנוף־ברזל דומה לעמוד־תליה, ופיזר כל רכוּת ואשליית־בית. הקירות הנקובים כדורים ורסיסי־פגזים – כבר אי־אפשר היה להטליא אותם, על כן חדרו בעדם קרני־שמש וחתכו את האפלולית שבפנים בפסים זהובים של אבק דקיק, מפתים לנמנום. עם חשיכה נראו הנקבים כשְרצים בני־גודל שונה, העושים דרכים ביחידות או בצותא לאורך הקירות המעוּוָתים.

אהבה שעה זו של ארוחת־ערב. לארוחות בוקר וצהרים היו הכל באים בגוש אחד מאובק של משפרי־מקלטים ומעמיקי־תעלות. צעדו אז לאטם, קהים, נעצרים ליד הכיוֹר הנמוך, גוחנים בפישוק־רגלים אל הברז הפולט לסירוגין סילוני־מים ופרצי אויר לחוץ, מקנחים ידיהם בכנף־חולצה ויושבים, איש איש לעצמו. בערב היה נצנוץ של שובבות מציץ מתסרקוֹת לחוֹת לאחר רחצה, ולכל אחת מחולצות־התכלת היה אופי משלה. אז היו מתגלים לה, משוחררים מאבק ולאוּת, מבעי־ידים, עינים, חיוכים, קולות – רבגוניות אין קץ.

בערבים היה תמיד אותו התפריט: גבינה צהובה. גם שאינם בררנים לא היו להוטים לגשת לאכילה. היו תרים אחר פרוסות־לחם דקות יותר, משתהים כה וכה. רק דריוֹ ויואב לא היו מתמהמהים. יואב היה אוכל כמי שאינו מבחין מה הוא בולע, ודריוֹ כמי שהוצע לו תפריטו האהוב.

– רחל’ה שוב בבית־הקברות, – הימהם דריוֹ אל מוּסה.

הכל ידעו על כך. מדי ערב היו עוקבים אחר דמותה הזעירה, המהלכת לאטה בין הגבעות בכיווּן חלקת בית־הקברות.

– צריך להגיד לה, הולכת יחידה ובלי נשק, – הוסיף דריו, משמע שהוא עצמו לא העז לשוחח אתה על כך.

שרגא ביקש לומר: הניחו לה, אבל לא אמר כלום. הם צודקים, אולי. אבל מה אפשר לומר לה? שיש לציית בימי מלחמה? היא תציית והלאה מה? לשים יד על כתפה בסיפוק נסתר של מנחמים? הניחו לזה. הניחו לדיונים על התגברות יפה של נשים אבלוֹת. הניחו למשתלות של נשים גיבורות. אין מה להוסיף לתורת הגבורה. הכל נאמר כבר.

המכונית הקרבה נשתחררה מסבך הגבעות ונעצה שני להבים בדרך החוצה את המישור.

| מה תגידו על מינוּיוֹ של אהרנצ’יק למפקד משלט ביר־אל־ג’עוד, – דיבר שימֶלֶה בהתעוררות, – מוזר, אין לו שום הכשרה צבאית והנה מפקד על שלושים איש.

ואיפה תיקח עכשיו מפקדים? איפה בכל העולם מפקירים חיי־מפקדים כמו אצלנו?

הם מפקירים את עצמם. אבל על אהרנצ’יק סמוך. היית צריך לראות אותו ביום ההפצצה, עמד בעמדה פתוחה ודפק צרורות אל ספיטפייר מצרי…

כן, אבל בינתים איש אחד פחות במקום. שוב איש אחד פחות. למקלע חסר כבר מזמן מספר־שנַים. לפיאַט רק איש אחד. איפה נשמע דבר כזה? נשק בלי אנשים…

אלא שהמכונית כבר הגיעה אל הרחבה שלפני חדר־האוכל. לולא באה מן המשלט כי אז היו מקיפים אותה מכל צד, רדופים תקוה שהנה יישמע קול חדש בטירה, שנהג ישרבב חבילת מכתבים, שאפשר יהיה להגיש לארוחת־ערב משהו שאינו גבינה צהובה וסרדינים. אבל המכונית באה מהמשלט והיא עצמה חלק מן החקוּר והנדוֹש משכבר.

בן־רגע והסככה כמו נצטמקה, נתגעשה בשאון פלמחי מיוחד במינו, הפקרי ותמים. השולחנות נתפסו, פרצופים מאובקים ומגודלי־פרע מדדו את המבשלת ואת המגישה, ומיד שקעו באכילה בריאה, קולנית. אחר יצאו, כשם שבאו, בקבוצה אחת גדולה, מעבירים את צחוקם אל המקלחת, משלחים מבעד לחלונותיה הפרוצים קול שירה מהדהד.


יש אחד החולם על קרבות ודמים,

יש אחד החולם על דקוֹטה…


על דקוֹטה שרוּ, ולא על רַזָלָה, כבמקור. זה היה החלום הכמוס: מטוס ממריא צפונה, לחופשה.

השירה הפריעה לרחל’ה. שעת ארוחת־הערב היתה השעה שלה. האנשים היו מרוכזים אז בחדר־האוכל, רחוקים די הצורך שלא להטריד בנוכחותם, שלא להזכיר במבטיהם, בעצם קיומם, את התאריך, את השעה, את סדר המאורעות. אז יכלה לדבר עם עמי, לשוחח בשקט על דברים של מה־בכך, לראות אותו שרוע על המיטה, רדום, ואת עצמה מעירה אותו: בוא לאכול, כולם הלכו כבר, מה טעם לישון לפני ארוחת־הערב… לראות אותו מתעורר, מתמתח, מושיט ידים עצלניות, מתפנקות, אומר מלה, שתים… לא, לא את אלה רצתה לשמוע. יש לחזור על כל התמונה מחדש. כן, הנה הפעם אמר בדיוק את המלים להן ציפתה. היתה מחייכת בביישנות. עוד מעט והאנשים ישובו לחדריהם, ישקעו בשנתם, ועבורה יתחיל הלילה. עמי של דמעות ייהפך שוב לעמי מבית־הקברות, והיא תהיה שבה ונחנקת תחת משא האדמה המכסה על פניו, תחת נסיון נוסף, קורע כל הגיון, להבין עד הסוף, לראות אותו מת.

ורק מנשקה, אולי, העובר ליד חדרה בצאתו לשמירה, ומושך ארוכות את הברות השיר, יהיה לה נקודת־אחיזה, מפלט לרגע.


יש א־חד ה־חו־לם על קר־בות ו־ד־מים…


ח    🔗

מטוסי האויב טסו גבוה, רחוק. זמזומם המגיע גלים־גלים מסוכסכים היה שונה רק מעט מזמזום מטוסים בימי שלום. עדרים רחוקים נעו על פני עדשות המשקפת.

ראתה גמל וחושבת טנק, – פסק מאירק’ה משהגיע אל החופרים קול קורא מהמגדל:

– מוּסה, מוּסה, מהר! אוטומובילים על הגבעות!

האדמה היתה קשה, סרבנית גם במעמקיה, מנומרת נקודות לבנות, מבשרות סלע. היתה משיבה לחבטות־המכוש בצליל אטום, יבש, ורק פלח זעיר נפרד ממנה. מוּסה סיים את הגזרה שהקציב לעצמו וכיוֵן צעדיו למגדל. מאיר’קה עוד העיף במעדרו כמה ענני עפר, שלעולם אינו אוזל מקרקעית התעלה, והרים מבטו. ידיו המוצקות של מוּסה היו מניעות את המשקפת הלוך ושוב, ולסתותיו לא חדלו מלעיסת הזפת, שהיתה לו מכבר תחליף לגומי־לעיסה. פניה של דינה העומדת לידו היו ציפיה מרוכזת למוצא פיו.

מוּסה ירד מן המגדל לעבר המערה, אל האלחוט.

– מה הענינים? – חקר מאיר’קה.

– יותר דומה לטנק מאשר לגמל. תעלה ותראה.

מיוּּתר היה לעלות. צריך היה רק לקחת משקפת ולהביט מזרחה, אל הגבעה שמעל לסלע הלבן. נתאספו ליד הסככה. המשקפת היתה עוברת מיד ליד. היו לוקחים אותה זה מזה, מביטים רגע, מעבירים הלאה, מחכים ולוקחים שוב. כך בוחנים נפיחות שצצה פתאום בגוף, ממששים, חדלים לשעה וחוזרים ובוחנים בתקוה עמומה שהנפיחות נעלמה בינתים.

אלא ששום נס לא נתרחש למחוק מהעדשות את התמונה. שרשרת נקודות שחורות נסתמנה על פני שממת הגבעות הקרובות, גרגרים זעירים, מתנועעים, מתחברים ונפרדים, זורמים אל כתם גדול, מוארך, רובץ בקצה השרשרת ומזכיר אוהל בדוי רחב־ידים.

חזרו לחפירה, ורק חבטות־המכוש היו תקיפות מכרגיל, ואף תכופות יותר. מכאן ואילך יעמדו צעדיהם בסימן השרשרת השחורה האורבת במזרח, והיא מרכז לכל אפשרות מאיימת. הילוכם היה אטי כמקודם, פרצופיהם עיפים, ורק נעימת שיחותיהם קולנית כלשהו, כמטוטלת שהזיזוה ממקומה ולא נרגעה עדיין.

– ידעתי שיהיה כך, – הוכיח מאיר’קה בשעת ארוחת־הצהרים, – וכי לא אמרתי? כבשנו את לוד, את רמלה, שישו ושמחו, הרבצנו בהם ליד איבדיס, טוב ויפה. ולנגב מי דואג? כמה אנשים יושבים בנגב? בושה להודות. והמצרים מבינים עסק. לאט לאט, בימי הפוגה, הולכים ממשלט למשלט ומתבצרים. מי מפריע להם? מתוְכי האו"ם? לבֶרנדוֹט יש תכנית…

– איפה ברנדוט, לאנגלים יש תכנית.

– ומה אני אומר?.. רגע, אצלנו יש פרופיסורים לפשרוֹת, בדיוק כמו לנאומי ברכה והספד. חתיכת נגב פחות, חתיכת נגב יותר…

גיורא סילק ידו מהשולחן כאילו נכוְתה:

– בחיי שאתם מרגיזים! מה הדיבורים האלה? מה אתה חושב, מאיר’קה, שחוץ ממך איש לא חושב על הנגב? וקמתי טובע בסיר של שמנת? אז קורה שמאחרים את המועד ומשלמים בעד זה בחיי אנשים, כן, בחיי אנשים. בכן? אז שב וילל או סע אל קמתי, תראו אותו, – לעס בביטול.

נראה שה“תראו אותו” דבק חזק בלשונו של מאיר’קה, כשערה שאין נפטרים ממנה אלא ברקיקה. על כן היה פולט בזו אחר זו:

– תראו את הגיבור הזה… תראו את הגיבור הזה…

שימֶלֶה נתערב:

– אין דבר, כולנו נשב פה כמו ילדים טובים, גם אם המצרים יעלו עלינו פי עשרה או פי עשרים. כבר קרה בהסטוריה…

מאיר’קה נתעודד בינתים. שפתיו נראו בשרניות פי כמה באור הקלוש הנופל עליהן מן הצד:

– והתותחים שלהם, והטנקים? ולנו מה יש? אבק חפשי.

– הם נחנקים באבק שלך יותר ממך. נמאסו עליהם כפרי־דרום ונֶגבוֹת.

– הם למדו מהנסיון. היה גם גוש עציון.

שרגא הפגין שויוֹן־נפש. ודאי, העצבים מרוטים ויש לשמור על קור־רוח. ומאיר’קה אינו זקוק לתעודת־זהות כלשהי, אף לא כדי להציג אותה לפני גיורא. רק צליל המלים “גוש עציון” מוזר. הייתכן שגם אילתה… סוף סוף אין אילתה אלא אחת העמדות הקדמיות. העמדה עלולה ליחרב והמלחמה תימשך. אחרי המלך לא יבוא המבול. המלחמה תימשך. היא לא נסתיימה עדיין. אין שום הגיון בהפוגה זו. היא באה רק משום שהללו נתפכחו אחרי החבטות שספגו. אבל הם עדיין כאן, רובצים ממשיים מול אילתה. וקוי החזית שגעוניים, מקריים… וההכרזות כגון אלה של שימֶלֶה יפות לאדם מבחוץ. מבפנים מדברים אחרת, או שאין מדברים כלל. מבפנים ממשיכים להתחפר, וזה הכל. נשא עיניו. רוח־פרצים עברה בסככה. ראה את אננה שנכנסה וישבה ממולו.

– רוח בשעה כזאת, מוזר, – אמר והביט אל צמותיה השחורות, המבריקות בגון כחלחל.

– בעירי, בפולין, היו אומרים: סימן שמישהו תלה עצמו, – השיבה.

– תליה, דבר מיושן – גיורא נרגע כבר, – בזמננו יש טרמפּים אחרים לעולם הבא.

– אבל תסגרו את הדלת. יש פקודה על האפלה.

– אתה חושב שאלה ממול אינם יודעים איפה אתה?

– אין כמוך, גיורא. שמעי, איה, תני משהו לאכול, כל זמן שאפשר.

החבורה נתחלקה לשלושה, כמספר השולחנות.

– תחי איה! – קרא שימֶלֶה אל הבשר שהופיע בלתי־צפוי בצלחות. לא נותר אלא להתעניין במידת המתיקות של התה.


במשך הלילה הוכפלו הנקודות השחורות על הגבעות במזרח. נמסר על חוליות־אויב משוטטות בסביבה, מסיירות את דרכי העפר, מטמינות מוקשים, והבדויים משמשים להן מורי־דרך. גם המודיעים סיפרו על הכנוֹת להתקפה, שמגמתה למעוך את הטירות המתגוננות ולחזק על ידי כך את הבסיס שבבאר־שבע, להפכו למבצר של קבע.

בשעה הקבועה יצא יואב אל מורד הואַדי לפגישה עם עוּאַד. שבוע ימים אחרי הקרב על ביר־אל־ג’עוד ובריחתו של חג' ראשד הופיע עוּאַד באילתה. עם שחר בא, מאובק ורעב. שלושה ימים הלך ברגל. לא הזכיר את שמו של אריה, אבל עיניו אמרו שידוע לו כל מה שנתרחש. היתה עיפות בתנועותיו, ומשהו של כניעה, ותו חדש זה לא נעם לאנשי אילתה. למחרת בואו חזר אל השטח שבשלטון האויב, אבל הקשר אתו לא פסק עוד – פגישה אחת לשבועים במורד הואַדי, לא רחוק מעץ האֵילה. עוּאד אישר את הידיעות על התקפה קרובה.

הנקודות השחורות שצרו באין־מפריע. המשקפת זונחה. אפשר היה לראות אותן גם בעין בלתי־מזוינת. האדמה, נוקשה ככל שהעמיקו לחפור, נכנעה רק מעט לתכניות הביצורים. היו מחזקים את המקלטים. בולשים את האופק במזרח. כך היו בולשים הפלחים אחרי זריעה, כאשר רוח לילית בישרה סופת מדבר.

– גדוד שלם רובץ שם, – שרגא עסק בשימון הבֶּזָה שהושאלה לאשלים והוחזרה הבוקר כשהחלודה אוכלת בה, – הייתי רוצה לראות ספר ללימוד דברי־הימים, נאמר של נכדינו. יהיה שם פרק על המערכה הקלסית של מעטים מול רבים, מהדורת אלף תשע מאות ארבעים ושמונה. אין לך נטיות להיות הסטוריוֹן, אבנר?

שׂשׂ לשיחה אתו, לפני שנים כינו את היחסים שביניהם בשם ידידות צרופה. מאז הפכו זהירים יותר בהגדרות והכרזות, אבל נשארו בהם הענין והכנוּת ההדדיים.

– יש לי נטיות להיות חפרפרת לחדשים־שלושה, – אמר אבנר.

– לי אין נטיה כזאת. ולא רק משום שהם לא יתקיפו אותנו.

– אלא מה יעשו?

– הרבה דברים. ישכבו בעמדות, ירביצו בשיחים מתנועעים, יטמינו מוקשים, יסחטו כל יתרון אפשרי מההפוגה, יחכו לנצחונות פוליטיים. לזוז לא ירצו ולהילחם לא יעיזו. הספיק להם. כך אני למד דוקא מהשמועות שהם מפיצים. הם עצבניים מדי. עכשיו צריך להכות בהם, כל זמן שלא התאוששו.

– אתה יודע, – אבנר היסס רגע, – לפעמים יש חשק לדבר ישר, ככה… אתה צודק אולי בהשערה שלך, אלא שאני רוצה להגיד לך, כך סתם, באופן מופשט: אני אין לי כשרון להשתעשע במחשבה על ריטוש גולגלות. אני, למשל, אוהב להשתעשע במחשבה איך זה יהיה לא לשמוע יותר אף פעם מכונת־יריה של מטוס צולל, לא לראות יותר חיים כשל רחל’ה. יש אומרים שהחייל האמיץ ביותר הוא זה של הקרב הראשון שלו… אני אומר את זה אחרי הבריגדה וההעפלה, עם גולגלות מרוטשות של פליטים, כדי שלא תקרא לי, כמו פעם, פציפיסט מופשט, – נצטחק צחוק קל של הגנה מראש.

שרגא גמר את השימון, הרכיב את הכלי בתנועות זריזות, אחר ניגב ידיו אצבע־אצבע.

– אין צורך לחפש שמות. אתה הפיאַטיסט של אילתה, ארבעים קילומטרים דרומה מבאר שבע. ממולך רובץ גדוד אויב, והשנה היא אלף תשע מאות ארבעים ושמונה לספירת הנוצרים, – חיוכו כבה לאטו, – אלא שאתה עצבני מדי, זה כן, וחייך אפשר אוְריריים מדי, כאלה שאינם מצמיחים שרשים אלא עצבים… אתה יודע, בימינו לא להישבר עולה לפועל או לאיכר בפחות מאמצים מאשר לְמה שקוראים איש־הרוח.

– נכון, גם ידוע, אבל אין צורך להגזים.

– אנחנו תמיד מפחדים שמא נגזים. לפני ימים אחדים סיפרתי לרופא שלנו מה שסיפרה אננה, שבין השוטרים היהודים בגיטו וַרשה היו רבים מבני האינטליגנציה. הוא נעלב, מפני שהוא עצמו מבני האינטליגנציה ואדם הגון מאד.

בשמה של אננה היה כדי לפייס את אבנר, ופנייתו של שרגא אל הדברים ההם ישרה בעיניו. שמחה סמויה על ששבו ונפגשו באה ונתלוֱתה אל שיחם.


עם דמדומים הגיעו שלוש כיתות מאשלים.מפקדן, מוּריק, נראה גם הפעם כאילו הוא נכון לדקור בשערותיו הסומרות ובחוטמו החד כל מי שיזדמן בדרכו. פקודיו לעומת זאת לא גילו שמץ של נכונות לשום דבר – פרט לשינה, דבר שלא ניתן להגשים אותו. היו סחוטים ועיפים עד מות. ארבעה חדשים לא טעמו טעם חופשה. היו מעבירים אותם ממקום־תורפה אחד למשנהו. שליש מאנשיהם נפלו.

הפעם הוטל עליהם לתפוס משלט בין אילתה לשרשרת הנקודות השחורות. שתי כיתות תצאנה לפעולה, אחת תישאר בטירה כרזרבה.


אננה ראתה את האנשים היוצאים אל הלילה. הירהרה בחיבה בגיורא שהחליט להצטרף, לא שעה להתנגדותו של מוסה ועמד על שלו, עד שנכנעו לו. כאשר הביאה את הקפה לעמדת־המזרח אמרה לאבנר:

– גיורא אינו מתרברב, הוא כזה.

– רוצה ליהרג בשבעה מקומות בבת אחת, – זרק מאיר’קה מגג העמדה.

– לא רברבן, – אישר אבנר את דבר אננה.

פנתה לעמדות אחרות, צועדת לאטה. לבחורים לא נעמה התנהגותו של גיורא, ומובן הדבר. יוצא שהוא התנדב לפעולה והאחרים לא. במקומם היתה ודאי גם היא מרגישה מעין עלבון. מוּסה אמר: אין מקום להתנדבות, שרגא ומנשקה נצטרפו באישורי, יש צרכי הגנה גם כאן, יש פיקוד ואין קפיצה בראש. שיקוליו של מוּסה ראויים לשבח, הם מסודרים להפליא, אלא שגיורא אינו נתפס לסדר זה, יש לו קנה־מידה משלו. נעצרה למשמע קונצרט הווֹקי־טוֹקי.

– הלוֹ משה אחד משה אחד משה אחד… הלו משה אחד משה אחד משה אחד… משה אחד עבוֹר, – דיבר הקול קצובות באפילה.

חיפשה את הדובר ואף מצאה אותו, יושב בשפיפה אצל קיר החומה. אי אפשר היה להבחין במכשיר שבידיו. כפוף, ראשו מורד, נראה כמדבר עם האדמה.

– הוֹדע עוצמת אותותי… הודע עוצמת אותותי… משה אחד עבור…

זכרה איך היתה נצמדת בילדותה אל עמודי הטלגרף, להקשיב למנגינת המברקים העוברים דרכם, שפה מסתורית וקוסמת, פותחת פתח אל מאורעות גדולים, אל ידיעות בהולות הזורמות ממקום מסוים אחד למקום מסוים אחר בחללו של העולם הרחב.

– אני שומע אותך חמש חמש… אני שומע אותך חמש חמש…

הנה שוב מנגנת לידה שפת המאורעות. תחושת ההשתייכות פיזרה את קסמה המסתורי, ונתנה משהו מן היציבות לעולמותיה המרחפים.


עם שחר חזרה אחת הכיתות. הביאה שני פצועים. לא היו אבידות. רחל’ה מיהרה למערה. הכל ירדו בעקבותיה להקשיב לדריוֹ המשדר לאשלים. היתה שמחה של מטרה שהושגה, מהולה עיפות רבה. לא סיפרו, גיבבו מלים. כיתת־סיור מצרית גילתה אותם ופתחה באש.

– לא המקלע שלך הציל, הפחד שלהם הציל, הפחד מפני הלילה, – צהל אחד, בעל קול צרוד.

– הם השאירו פס אחרי הצרור הראשון שלנו.

– לא להגזים. העיקר שהגענו.

– המצרים יתעוררו, ירביצו בלי סוף. שם אדמת טרשים, קשה לחפור שוּחוֹת.

– טוב שיש שם מערה, דוֹמָה לזו שכאן.

– שרגא נשאר כמפקד לכמה ימים.

– בחור לץ, שרגא שלכם.

– זה בדיוק מחצית הדרך מכאן אל המצרים.

עם בוקר התכוננה הכיתה לשוב לאשלים. המרחב היה שקט. שום תנועה לא הורגשה בו. רק גבעת המשלט החדש נתבדלה משכנותיה, דומה זקפה ראשה, נקודת התנגדות נוספת בין אילתה לבין האויב הסוגר עליה.

בדרכה למכבסה שמעה אננה יריה בודדת והמולה אחריה. יצאה אל פתח החומה. בקצה המחנה הורידו פצוע ממכונית. אחז ביד שמאל את זרועו הימנית. נשאו אותו למערה.

גיורא עבר על ידה, שמיכה וכרית תחת זרועו.

– נשען על לוע הרובה שלו. כדור נפלט וריסק את ידו. כדור בקנה ונצרה פתוחה… העיפות, לעזאזל. הוא ישן בעמידה.

– ליוֱתה את גיורא במבטה עד פתח חדרו, אחר כיונה צעדיה אל המכבסה.


ט    🔗

לאחר ימים אחדים באו אנשי האו"ם.

איש לא ידע מי הודיע למתוְכים על הפרוֹת הפוגה באיזור. כך או אחרת, אלה ממילא לא ישנו דבר.

את הג’יפים גילה מנשקה מכיפת המקלט. הג’יפ השני, הלבן, נראה לו כצעצוע נייר, כעפיפון־ילדים שצנח ונסחב על הארץ. נזדעק לתוך צינור האִורוּר. שרגא ומאיר’קה הופיעו בתעלה, עיניהם ממצמצות מחמת האור. שירבב סנטרו כלפי צפון. הניחו את כלי העבודה והסתכלו בנחת. הג’יפ הראשון התקדם בעקלתונים מסובכים ומחוכמים, והשני, עם דגל לבן על חוטמו, עקב אחריו בקפדנות.

– מוּריק נוהג בג’יפ הראשון, בדחן מקצועי, – אמר מנשקה, – אני מתחיל להשתכנע שבאמת אי אפשר לעבור שם בלי לעלות על מוקש.

– אם יתחשק למוּריק לעלות על הגדר הם יעלו אחריו, יחשבו שזו אפשרות יחידה לצאת חיים מן העסק, – נהנה מאיר’קה.

הג’יפים נכנסו בשער, חמקו ליד החומה ונעלמו מאחרי עצי השיטה. אחרי רגעים אחדים באו לקרוא לשרגא.

– אתה חייב לגשת ולטפל בהם. יש חדר פנוי ליד המרפאה.

גידף ונכנע. מצא אותם בתוך הג’יפ. מוּריק, במדי קצין, עמד לידם.

– מחכים לקצין־קשר שצריך להגיע כל רגע, – הודיע לשרגא ונסתלק בסיפוק גלוי.

שרגא ניגש אליהם:

– בואו בבקשה אחרי.

השתדל שלא להקדים אותם יתר על המידה. צעדו שותקים, שולחים לצדדים מבטי סקרנות. לא גילה כל רצון לפתוח בשיחה. שלושה גברים גבוהים, חסונים, שתוֵי פניהם מתחמקים מכל מגע ישיר – בינלאומיים.

מוזר, חשב, תמיד התפאר בכשרונו לזהות נציגי עמים, וכאן לך דע מי הבלגי ומי הצרפתי או האמריקאי. קציני־צבא כלשהו, רק זאת אפשר לומר. עברו ליד המגדל. החליקו מבטים לאורך הקיר התלול. נעצרו ליד הפרצות שבחומה.

– הפצצה? – שאל אחד.

– כן, של עשר שעות, וזהו כל הנזק, – ענה.

פתח לפניהם את דלת החדר.

– אין זה מלון מפואר, אבל זה מה שיש לנו.

– אין דבר, זה מובן, – אחד הניח כובעו על השרפרף הקלוע וישב על אחת המיטות.

שרגא חיפש לומר משהו.

– אתם ודאי רעבים. אשלח לכם ארוחה לחדר.

– לא, לא עכשיו, – השיב השני, ־ עכשיו נישן, ננוח. לא כך? – פנה בחיוך אל חבריו.

– להתראות אם כן, – שרגא יצא מן החדר.

היו צהרי יום. גלי המיה מוּכרת זרמו מכיווּן חדר־האוכל, אלא שבמרחב המלוהט וחסר־הצבע בלשו נקודות שחורות של משלטי־אויב. ליד הג’יפ הלבן עמדה אננה, שעוּנה אל עץ־השיטה ומתבוננת בדגל.

– טיפוסים מעניינים? – שאלה.

– בכלל אינם טיפוסים, רק אגד עם כתובת.

צחקה ומיד הרצינה.

– חבל, – אמרה.

– על מה חבל לך?

– שגוזלים מאתנו גם את האמונה הזאת.

– מתוְכים אינם הולמים את תקופתנו.

– או שהשלום אינו הולם אותה.

מנשקה נעצר על ידם. הקשיב, אחר אמר:

– את לא הספקת לשמוע את פזמונו של אריה: כן אכפת, לא אכפת, למאי נפקא מינה.

– לאריה דוקא כן היה אכפת, – אמר שרגא והחל יורד אל חדר־האוכל.

מנשקה נצטרף אליו. הביטה אחריהם, בדמויותיהם העטופות דוק של שרב. כתפי מנשקה היו מלווֹת צעדיו בתנועות מתנודדות, מבליטות את זקיפותו של שרגא. מסיפורי הותיקים ידעה שמנשקה היה פעם יותר רך ופחות אפור. שוב הזכירו את אריה. עתים עלתה בה הרגשה שהכירה אותו היטב, אולי טוב יותר מאשר את חבריה שלה שנפלו שם, בארץ רחוקה. היתה מתמרדת למחשבה שאין לה זכות לדבר עליו, להתאבל עליו יחד עם כולם. תפרחת השיטים הזהיבה בכדוריות רכות על גבי ירוק העלים המוארכים. בקויה הרפויים היה משהו מקוי השקיעה. צל ללא עומק נכנע לאור המסנוֵר של צהרי־היום, יותר אשליה מאשר צל של ממש. דוּבּה באה מאחרי עיקול החומה, גופה מגושם ולשונה משורבבת מחמת השרב. בעיניה החומות טרם ניכרה הזקנה, כשם שניכרה בצעידתה הזהירה אל גזע השיטה, שם נהגה לבלות את שעות החום הלוהט, כשהיא סרוחה על גבי שק בלוי. דממה עמדה בחצר הטירה, זו הדממה שאליה נשתוקקה בתוך סמטות־הגיטו המלאות המולה, ואם משבית אותה משהו, הרי זה רק משב־רוח מושך שובל אבק, או זמזום זבובי־קיץ ירוקים, או – המחשבה על השרשרת השחורה במזרח. ליטפה את דוּבּה, אחר פנתה אל המקלט החדש. תמהה למצוא בין העובדים את רחל’ה, לשמוע אותה מספרת:

– זה היה נדמה לי האמריקאי… כן, עניתי לו, אני מפה… ככה? ומה תפקידך פה?.. אני חובשת ובשעת הצורך מקלענית… הייתם צריכים לראות אותו.

– מה אמר?

– ניטל ממנו הדיבר. הסתכל בי כמו בשד, ביקש סליחה ונסוג לחדר.

צחקו. היא עמדה רגע מחרישה, אחר עזבה אותם ונתרחקה בצעדיה הרגילים, האטיים.

– ביקש סליחה ונסוג, זה טוב, – צחק מאיר’קה, – השאלה היא אם המצרים יבקשו סליחה ויסוגו בפניו לעמדותיהם הקודמות? שטויות, – השיב לעצמו ופתאום זכר: – שמעתם מה אמר למוּריק?.. מה אתה מראה לי ישוב של עשרים איש ורוצה לשכנע אותי שאתם מפקירים אותם, שאלֶה שומרים על החזית, ושאין לכם מחנה­־צבא גדול מאחרי אחת הגבעות?

– ומה אמר לו מוּריק?

– שאולי הצדק אתו, כיוָן שלעולם אין לדעת.


לפנות ערב ראתה אננה את האוּמים (כך קראה להם דינה) עושים דרכם למקלחת. עליצות־פתאום תקפה אותה. נראו לה אובדי־עצות, בוּבוֹת של תיאטרון־ילדים שנשארו ללא מושך־בחוטים על פני במה רחבה. הביטה בנוף הפתוח, השותק, בעלעולי־האבק המתרוממים בין הגבעות, ואחר כך ברגליו היחפות של גיורא, הצועדות תקיפוֹת בדרכן היומיומית אל חדר־האוכל. נשמה עמוקות, לרוָחה.


י    🔗

הראי היה סדוק, לא שרד בו מקום כדי בבואת־פנים שלמה. אהרנצ’יק חזר לבעיה: לגלח או לא לגלח את הזקן לכבוד החופשה? המקלחת נתרוקנה כבר. איזה גרב נעזב על הרצפה הדביקה. השהה מבטו על חזהו, שנראה כפסיפס בראי הסדוק, ונתחייך אל שריריו.

– אהרנצ’יק, אהרנצ’יק! – נשמע בחוץ קולה של דינה.

חזות קשה ירדה עליו.

– אהרנצ’יק, איפה אתה?

– מה יש?

– חופשתך בטלה.

ידו המגלחת נשארה תלויה באויר. מדוע היא צוהלת שם?

– מה קרה, לכל הרוחות?

– אשתך באה לביקור.

והוא חשש לרעוֹת. נשם מלוא ריאותיו, מרחיק מעליו אותה שמינית־אכזבה שבתכניות משתבשות. איך לא באה כל החדשים האלה? והנה לך, דוקא היום, כשהוראת־החופשה בכיס, ומבצע האפתעה ערוך לכל פרטיו… במושבה יש לה חדר מוצל, מיטה צוננת. וכאן, איפה ישכן אותה? שוב חדר מקרי, מאובק. ומי ערב לו שישיג חדר, אפילו מאובק, בשביל שניהם? אילו היה יער בנמצא, נצטחק ומצב־רוחו נשתפר.

– כבר אני בא.

ראה אותה מרחוק, ליד החומה, ואנשים סביבה. שמלת־התכלת אמרה חגיגיות־ביקור ולא גילתה תלאות־דרך. הושיט ידו. הסמיקה מעט.

– ומה?

– לא רציתָ לבוא אלי אז באתי אני אליך.

זר לוּ ראה פגישה זו היה מדמה בנפשו ראשיתה של קִרבה. היה תמה שאלֶה כבר הורים לתאומים בני־שלוש.

מנשקה עבר, כאילו באקראי נזדמן:

– אילנה, הביטו!

– חכה, יש לי מכתב מחנה.

פתחה ארנקה. נשיוּת חצופה באי־התאמתה לנוף הזה נשבה ממנו. – איך יורם? – שאל מנשקה בלחש.

– חמוד, גדל מהר. רק קצת ביישן, עצבני. אבל גם נתי ונורית כך… – ניחש מה ביקשה להוסיף: מתחנכים רחוק מאבא.

– הפעמון נצטלצל לארוחת־הערב, ופתאום חלפה ביניהם איזו רוח צוננת וטובה, כמו ריח בושם שנשכח. הפעמון הזה וצלילו עלו ממעמקים, בלתי־משתנים, כפי שהיו וכפי שיהיו, כזכרון ילדוּת, כשמים מאפילים במערב.

– החבורה זזה. היו מהלכים לאטם. הלילה ירד. אהרנצ’יק שוב לא הבחין בנקודות השחורות שנאחזו בגבעות.

– איך הצלחת להגיע?

– בזכותו של מיכאל. סידר לי מקום במטוס. יצאנו בג’יפ אל שדה־התעופה ואחרי עשרים דקות נחתנו ברוחמה. כשנכנסתי לדקוטה הסמקתי מהתרגשות. צחקו ממני שם. מי חשב פעם שמיכאל שלנו יהיה טייס? חברים שלנו וטייסים… משונה.

– סיפר משהו חדש, מיכאל?

– חדש? לא. כל הזמן דיבר על גשם מלאכותי, התלהב, לנגב נחוץ גשם מלאכותי, ובקשר לזה כל מיני מספרים, נוסחאות, בילבל אותי לגמרי.

– והילדים?

– כבר פחות דומים אחד לשני. נעמי ביקשה למסור לך שהיא כבר מבדילה ביניהם בלי להפשיט אותם… אבל שמע, ודאי מקנאים בך שקיבלת חופשה, והרי יש מי שכבר שנה לא יצא מכאן.

– איש איננו מקנא בי. יודעים מה זה חיי משלט, וחיי מפקד במשלט. חוץ מזה הוחלט ששנַים יֵצאו לחופשה כבר השבוע, יש כאילו הפוגה. יחזרו השנים הראשונים, יצאו אחרים.

וכבר היוּ בחדר־האוכל. ישבו. אילנה התבוננה בגב הנקוב, בקירות השסועים.

– נו, איך שם בצפון? איך בעיר? מה אומרים?

גיבבו שאלות, הרבה שאלות, ולה נדמה שהשאלות דומות מאד זו לזו. היתה משיבה כמיטב יכולתה, עד שלא הובן לה משום מה מוסיפים לשאול.

– אולי תישארי אצלנו שבועים ותחליפי אחת מאתנו? – שאלה דינה, ואילנה לא ידעה אם זו הלצה אם לאו. תלתה עינים שואלות באהרנצ’יק.

– והילדים? שאל מנשקה בקול נוזף.

– מה הרעיונות האלה, דינה? – החזיקה אחריו איה, – את הרי יוצאת השבוע, לא?

– ודאי. אם לא אצא מכאן לפחות לשבועים, – פתחה דינה ונשתתקה.

– את זוכרת, דינה, – חייך מאיר’קה את חיוכו הסתום, ־– איך התלהבת כשבאת הנה? דיברת אז שתוכלי לשבת כאן, בלי לזוז, עשר שנים, עשרים שנה.

– זוכרת, בכן? זוכרת, – עכשיו כיבתה איה את הפרימוס ועל רקע הדממה נשמע קולה של דינה צפצפני ביותר, – אז דיברנו כולנו על רומנטיקה של מדבר, על נופי הוד… גם אתה דיברת, במשך ארבע שנים, דיברת, על זה שמשק אין, ומים אין, ונקודות שכנות אין.

– נו, – הימהם מאירק’ה.

ה“נו” הזה הוציא את דינה מכליה.

– מה נו? מה נו? אני צריכה לספר לך? אני צריכה לספר לך מי נהרג? כמה נשארנו? אני צריכה לספר לך מה נעשה בנו… עזבו אותי! אישרתם לי חופשה, אני רוצה רק לצאת, שלא אצטרך לצעוק לכם כאן, – סיימה פתאום בקול שחוק ויצאה.

איה הרכינה ראשה עמוק יותר, פגשה בעיני אילנה, קמה ויצאה אף היא. גיורא הושיט ידו אל כפתור הרדיו. קול עמוק של גבר דיבר על פצצת־האטום, בהדגשות של מורה.

– פינינו בשבילך את החדר, – קרץ מאיר’קה אל אהרנצ’יק.

– רק נאומים משדרים אצלנו, מדברים ומדברים, – קצף גיורא, – שינגנו קצת, אלה־גם־כן.


אילנה הניחה בגדיה על הכיסא היחיד, מקופלים בקפידה, כאילו בחדרה שלה היתה, בערב רגיל. אהרנצ’יק שכב על צידו והביט בה. באורח מוזר נעם לו שקט זה שלה. בפיז’מה קצרת־השרווּלים היו זרועותיה מלאות ורכות. הֶנדריקיֶה – כינה אותה פעם אריה. נתבייש לשאול לפשר הכינוי. במשך הזמן מצא את הפשר באלבום רפרוֹדוּקציוֹת של האמנוּת ההולנדית. אמנם לא גילה שום דמיון, אבל נעמה לו ההשוָאה, למרות שאמר: – שטויות, הֶנדריקיֶה זו יכלה להיות הסבתא של אילנה, ובכלל.

דפקו על הדלת. מתוך הרגל אמר “כן”. שכח שהדלת נעולה. תיקן מיד:

– מי שם?

– שמע, אהרנצ’יק, – קולו של דריוֹ.

– אתה רוצה להודיע לי שאשתי באה לביקור?

– לא, שמע, ביטלו לך את החופשה. המחליף לא הגיע. אל תיקח ללב, – צעדיו רחקו.

פתח בקללה. נזכר שאינו במשלט אלא בחדר, עם אילנה. חרק שינים ונתרגז עוד יותר.

– פעם שלישית עושים לי כך.

אילנה כיבתה את המנורה ושכבה לידו.

– רוֹניָה, אז טוב שבאתי, – לחשה.

שתק רגע, אחר אמר בקול רם, נוקשה:– כן, טוב שבאת.

אסף אותה אליו בתנועה פתאומית, פראית.

– רוֹניָה, – ביקשה.

– כן, אַת לא יודעת, את לא יודעת, – גנח.

הרגיש איך גופה הופך בן־ברית, יודע אותו ואת עצמו. המו בו מלים חריפות של פינוק, ולא פרצו, רק נשך שפתה. צעקה, צחקה, והצמידה לחיה אל חזהו. כף ידה נתהדקה ורפתה על זרועו. עיפותו נתגבשה. אזעקת־שוא הזעיקו בלילה. לפנות־בוקר בא ברגל לכאן ומאז לא נח, התכונן לנסיעה. לישון, לא לחשוב שמחר יש לחזור לשוחות.

אילנה העבירה ידה על לחיו ודממה פתאום.

– רוֹניה, במשלט כל הזמן שקט?

מדוע היא שואלת? כל כך אין לו רצון לספר עכשיו.

– מה? כן, בערך. לפני שבוע הפגיזו קצת, מעט מאד. הגיעו לכאן תותחים שלנו, ענו להם והם ענו לנו, לא הרבה.

– ומה?

– ראינו מהמשלט שהם בורחים. אז גם התותחים שלנו זזו, עשו את שלהם ונסתלקו. לנו לא היו אנשים לתפוס את המשלטים שפונו, והם חזרו. עכשיו שקט.

שתקו, הרגישו איך המלחמה ניצבת ביניהם, בין גופותיהם. אהרנצ’יק גידף את רצונו לישון ושב ואסף אותה אליו.


יא    🔗

בשעה בה פקע השרב ושקע עכור בין הגבעות, עבר מוּסה בריצה את המחנה והקיש על דלתו של הרופא.

– בוא למערה, דריוֹ פצוע.

האנשים נתאספו במכתש. אחדים שמעו את ההתפוצצות. אלה שלא שמעו ראו את ריצתו של מוסה.

– רק כויַה?

– כנראה קשה.

– איך זה קרה?

– הוא אף פעם לא נזהר.

איה הסתכלה במבט אטום, כאילו לא הבינה. הרימה ידה אל סנטרה ונשארה כך, אצבעותיה על שפתיה.

רחל’ה יצאה מאפלולית המערה. שאלו במבטיהם.

– כויה קשה, אבל הוא יֵצא מזה. אמבולנס יבוא מיד. נתתי לו זריקת מורפיום. הוא יצא מזה. יקחו אותו לבית־חולים, – לא היה בטחון בקולה.

איה נתחייכה פתאום חיוך של ילד החושש שמרמים אותו.


למחרת נתקבלה הידיעה על מותו של דריוֹ. אחר הצהרים הביאו את גופתו.

רחל’ה צעדה בדרך הידועה לה, בין הגבעות. משמאלה, בריחוק מה, התקדמו המלוים אחרי המשורין, עליו ניצבו גיורא ואיה, רובים על כתפיהם. הביטה באדמה הסדוקה שמתחת לרגליה וראתה את גבותיו החרוכות של דריוֹ. חבלן טועה רק פעם אחת בחייו.

הגיעה אחרונה, עמדה ליד קברו של עמי. לא שיערה שהקבר הנוסף יהיה קרוב כל כך אל עמי. צפופים הקברים כאן, כאילו אין המקום מספיק. לא, חלף במוחה, הם פוחדים כאן, ללא עצים, ללא גדר סביב. סופות משתוללות, כלבים באים ומיבבים.

הורידו את הגופה לקבר. היתה מכוסה בד שחור. מישהו בכה חרש, השאר דממו. ראשה נתרוקן מכל מחשבה. זר פרחים סגולים היה מונח על חזהו. זה היה במקום שם אכלה הכויָה עמוק בבשר. הסירו את הזר ולה נדמה שקרעו תחבושת מעורו. הרוח הפכה את האגרטל על קברו של עמי.

– לזכר חברנו דריו, דוד, אש!

עם העפר נתדרדרו אבנים אל הקבר. בגדולות הקיפו את התל. הניחו עליו את הזר. עמדו, הביטו, קראו שוב את הכתוב על לוחית־הפח. גבו של מנשקה היה כפוף. בעקבותיו החלו פוסעים חזרה אל חדריהם.

בניני הטירה פערו עינים שחורות. ארובת בית־החרושת שהופלה הזכירה ספינה שנתהפכה על צידה. האור הזהוב עוד נתמהמה בראשו של המגדל המרובע. שקט אפל כבר גח מעומקם של הצללים. הגבעה הקרבה הסתירה את השלולית הירוקה של המטע. שתילי שדה־נגרין היו אפורים, כמושים ביבושת הקיץ.

עם ערב הגיע אהרנצ’יק. מוסה חזר אתו אל הקבר. עמדו שם רגע ארוך. אהרנצ’יק הניע ראשו בניע של אישור, אחר חזר למשלט.


יב    🔗

הג’יפ עם הכתובת המאירה: אֶכּספרֶס תל־אביב־אילתה נתכנס ללינת־לילה בצל הסככה והיה עדות חיה שהדרך צפונה אמנם נפרצה. מציאותו המאובקת שמה קץ לשמועות הרודפות זו את זו. ההפוגה תמה, הקרבות בכל תוקפם. עזה לא פונתה. היו אבידות כבדות בעירק־מנשיה, אבל שוחררו משלטי חוּליקת החולשים על הדרך לנגב.

משמע שנתחלפו היוצרות, דיבר מנשקה בינו לבינו כשהוא מוריד את הקפה מן האש, ועכשיו אנחנו על הסוס. מילא את קומקום־האלומיניום המעוּוָת, מצא ספלים אחדים וצעד לאטו אל העמדות. המכסה קישקש לקצב צעדיו. דילג מעל תעלה, עקף גדר־תיל, שרק. איה ישבה כפופת־ברכים, שעונה אל ערימת שקי־חול, ורובה מזדקר לרגליה.

– סוף סוף הקפה, – קידמה פניו.

– כן, ואיפה מוּסה?

– קראו אותו לאלחוט.

– מה יש?

– אינני יודעת.

החשיכה מצד צפון שוב נתרוממה על גבי חצי־גורן של אודם מרטיט, וצנחה לרעמן האטום של התפוצצויות רחוקות.

– שלנו, – אמרה איה, –מרביצים כהוגן. אתה יודע, לרגעים זה נראה כמו בסרטי ווֹלט דיסני.

– מה?

– האופק האדום שם. ביטוי בצבע לצליל צלצלי־תזמורת.

המשלטים שמנגד גילו עצבנותם ברקטוֹת תוכפות והולכות. בצרורות צרודים של מכונות־יריה. הלילה, ככל הלילות האחרונים, נשם מתיחות.

מזג לאיה בשניה. נראתה שקטה. התבונן ברקטות העולות וחשב על סרג’נט מצרי גברתן הצועד כרגע שני קילומטרים מזרחה מכאן, ואפשר קומקום קפה בידיו והוא מקלל את פקודיו הנפחדים. הסרג’נט רגיל בכך, זה נוהגו עם פועליו באלכסנדריה, או עם מחמריו המוליכים תיירים אל הפירמידות. בעצמו עבד נכנע לקציניו. למנשקה נזדמן לראותם, בשעת ההפוגה הראשונה, כאשר היו בודקים, בהתאם לתנאי הפסקת־האש, את שיירות־המזון היוצאות לנגב הנצור. מדים מצוחצחים, מבריקים לראוה, מבט של לעג הבא להסתיר חרדה. דומה שהמושג “פולש” מאבד מול מפלתם הקרבה את אחידותו, והאיבה אל לוחצי־ההדק סתם, הסרוחים שם ממול, מתכנסת לתוך אפיק של: יסתלקו להם כבר מכאן, לכל הרוחות, ודי.

– הצעקות הערב בחדר־האוכל, – אמרה איה.

האמנם גם לה טענות כנגד שרגא: איזה סגנון ארסי! איזה טון! כמובן, לא נעים כשזורקים לך בפרצוף משפטים כמו: שפלוּת, ואלה שאינם שפלים עדיין הם מוגי־לב… היה דבר־מה בקולו של שרגא שאפשר היה לחשוב שאיש לא יעיז להשיב לו. אבל מאיר’קה קם ואמר באדישות גמורה: מה הרעש הזה, מה הצעתי בסך הכל, שניהפך אוכלי־אדם, חלילה? הצעתי לשים מארב לבדויים הבורחים ולכבוש עדר, למען הבשר ולמען ביסוס המשק, אז מה יש אם נשכיב כמה ערבושים? הם יותר טובים? הרי הם התחילו במלחמה, הם האחראים… פניו של שרגא אדמו, דבר נדיר אצלו, ומנשקה ראה איך החימה מציפה אותו. פחד מפני שאגה, אבל שרגא פתח בלחש כמעט, לאט לאט: מי זה הם, אני רוצה שתענו לי, מי זה הם, המופתי וכנופייתו? או אולי הבדויים הבורחים עם עדריהם?.. ניסו עוד לצעוק, לטשטש את הענין בהלצות, אבל הצעת המארב של מאיר’קה לא נתקבלה.

– מוזר שנמצאו לו תומכים רבים, למאיר’קה, – אמר מנשקה.

– אתה שוכח, – התחילה איה כמו על־כרחה, – שרגא הוא שרגא, ומאיר’קה שונה ממנו, – ולאחר הפסקה הוסיפה בספקנות: – רבים בינינו הם ילידי הארץ.

אהא, ילידי הארץ, דור בריא וכוּלי. אבל מה לענין ילידי הארץ ולזה? גם רחל’ה התנגדה למארב, מיד, מעניין, דוקא היא.

– ואַת?

– מה, אני?

– גם את ילידת הארץ.

צחקה צחוק קצר, לא עליז.

– נו, ומה אתה חושב? ברגע הראשון התלהבתי להצעה.

– אוֹהו.

– מה אתה מתפלא? מה אתה יודע על זה? אני למשל גרתי תמיד ליד כפר ערבי. בשכונה שלנו או שהיו מאורעות או שהיו מחכים למאורעות. “אתה ערבי”, היתה הקללה האיומה ביותר שהתהלכה בינינו, ואמא גערה בנו וניסתה ללמד שיש ערבים טובים ויש ערבים רעים.

נשתתקה, ולמנשקה נדמה שחייכה אל זכרונות ילדותה. הדבר הרגיז אותו.

– את יודעת מה זה מזכיר לי? היה לנו, בפולין, שכן, גוי, קוֹבַלסקי שמו, אנטישמי גדול, והוא היה אומר: יש יהודים טובים ויש יהודים רעים.

– מה אתה רוצה להשווֹת?

– שום דבר, סתם זכרתי, – ופתאום ביקש להבהיר גם לעצמו מה בעצם רצה להשווֹת, – לא רציתי להשווֹֹת אנשים, גם לא בעיוֹת, אולי רק גישה לבעיוֹת.

– עזוב אותי עם הבעיות. אני כבר עיפה מבעיות.

– זה קל מאד, להיות עיף.

– מה אתה רוצה? הרי בסוף גם אני הצבעתי נגד. מה אתה רוצה ללמד אותי? סוף סוף התחנכתי בתנועת־נוער, ושם לא חדלו לדבר אתי על ערכים. זה היה מועיל יותר לולא המלחמה וכל מה שראיתי, – שוב נשמעו רעמי הפצצה, – מעניין איפה זה? – שאלה, כאילו מעולם לא דיברו על דבר אחר.

– תשמרי על הספל מפני הדף־אויר.

נצטחקה, לא אל ההלצה הנדושה, אלא אל רצונו להשמיע אותה.


במערה דלקה מנורת־נפט, כמו נר־תמיד בכנסיה. מנשקה נשתהה בפתח. אפלולית המערה נראתה לו משום־מה אחרת מכרגיל. מוּסה עמד כפוף מעל מכשיר־האלחוט ולידו נערה בעלת צמה מחוספסת, קצרה, המזדקרת על גבה. זהו, נתחור לו מיד: אלה שידעו את המערה זכרו אותה תמיד עם ראשו הבלונדי של דריוֹ. נתקרב אל האור, העמיד את הקומקום בקצה השולחן, דלה מכיסי השינֶל שני ספלים, מזג. הנערה גמרה לתקתק, הרכינה ראשה מעל פתק משוּבץ־קוים וכירסמה קצהו של עפרון. לבושה היתה מכנסים קצרים וחולצה דקיקה, רקומה. נעשה לו צר על שנוכחותה הפריעה לו קודם. ביקש לפייס אותה, כאילו עלב בה. לרוץ למטבח, להכין לה פרוסת־לחם דקה עם נקניק, זה שהגיע מן הצפון ובינתים רק השומרים זכו בו? זה ייראה מוזר בעיניה. כך היה מפייס לפני שנים את אחותו, אף היא אלחוטאית עכשיו, בחזית ירושלים. הדרך לצפון פתוחה, אפשר לבקר אותה.

– מוּסה, מה זה היה לנו? הדרך לצפון פתוחה ואנחנו גם לא שתינו לחיים. צריך לשכוח הכל ולשמוח. צריך לשתות. נוציא את כל הבקבוקים מן המלאי…

– מחר נשתה. תהיה הזדמנות כפולה.

– איך זה?

– מחר עולים על באר־שבע.

– מה?

תחילה חשב לרוץ אל שרגא השומר בעמדת המזרח, או אל אבנר, לבשר להם, ולא יכול. משהו עיכב בעדו. דומה שעליו לגמור כאן ענין דחוף, ענין שבינו לבין פינת המערה. לפני חמש שנים… רגע, זה כבר יותר… עמדו כאן, באפלולית זאת, מיטתו שלו, ושל נחום ושל טוביה. ברשותו של נחום היה האקדח היחיד וברשותו־הוא מנורת־הנפט היחידה. קרא לפניהם מתוך עתון ישן על נאומו של שימֶלֶה בפני כינוס־נוער, נאום נציג אילתה, שנסתיים במלים: באר־שבע תהיה עוד עיר עברית. כמה צחקו אז לשימֶלֶה, למליצות שלו, הפטפטן הזה! והנה באר־שבע, עולים על באר־שבע!

– מוּסה, – פרץ ונשתאה בעצמו לקולו הרם, – תיפח רוחך, הפסק ללעוס את הטינופת הזאת, הפסק ללעוס. באר־שבע! אתה יודע מה זה?

– מוּסה הגביר את קצב הלעיסה. הנערה תלתה בו עינים עגולות ועיפות.

– שמע, מוּסה, אתה יודע מה זה? – נפנה בתנועה חדה ויצא.

יריה רחוקה, בודדת, נפלטה מתוך הלילה כמו מלה בלי פירוש. דוּבּה נטפלה אליו. הזליף מהקומקום על עורפה. נתחלחלה, אבל מיד הבינה שרק הלצה כאן והמשיכה לקפץ לצידו. השביל היורד לעמדה היה רטוב מטל.

גופו הארוך של שרגא נח פרקדן על גג העמדה הקדמית. לשריקתו של מנשקה ענתה נחירה צרודה וקצובה. ניגש, לקח בחשאי את הרובה, תיכנן להחביא אותו. הוֹ, לא! דבר זה הוא נחלת העבר. ישב ואסף את דובה בין ברכיו. הרגיש עצמו נעלב קצת. בא לבשר בשורה והנה נותר כמי שהושיט יד והשאירו אותה תלויה באויר.

נתכרבל בשינֶל. חבל שנחום איננו כאן. אולי הוא בתוך המחנה הנע עכשיו בדרכים המשובשות המוליכות לבאר־שבע? לחשוב שהנה מחר יעבור ברחובה של באר־שבע חייל חבוש כובע גרב… ואולי ייפגשו מחר, ליד עץ־הפלפל המסמן את סמטתוֹ של שיך סלאמה־אבן־ראשד, הוא ונחום, שרגא ואבנר, רותי ואהרנצ’יק ורחל’ה ומוּסה וצבי מאל־גבול וזאב מבית־סירה. יצעדו לאטם בצל העצים, יגשו אל ביתו של שיך סלאמה, ידפקו על הדלת, ייכנסו, והפעם שידבר נחום בעינים עצומות למחצה, בידים מורמות לברכה, כפי שדיבר השיך בשעת ביקורו הראשון באילתה. נחום ודאי יזכור: נפרוש חסותנו על המדבר ושומרים נציב על גבולותיו… אבל אותך, שועל זקן… שיך סלאמה ודאי ברח כבר עם כל רכושו ועזב את הבדויים לחסדי הגורל.

שרגא גנח, נשם עמוקות וישן.

גם גיורא שם, מצד באר־שבע, בחיל הג’יפים. לא עיכבו בעדו. בזכות מה יעכבו בעדו? אילתה איננה עכשיו משק בו אסור לאדם לעזוב את הענף הזקוק לו. יישארו העשרים לשמור עליה, עשרים במקום עשרים ואחד. את תפקידה במערכה הזו היא מסיימת למעשה. המצרים שבמשלטים יסוגו אחרי כיבוש באר־שבע. ואם לא, הרי יש צבא מתקדם. יחידות משורינות, אויריה. בעצם, מהי אילתּה? מוזר שאף פעם לא ניתן לה השם: ראש גשר. משך חמש שנים היתה ראש גשר. היא קיימת. גם בית־קברות שלה קיים, גם חלל ריק אחרי כל אלה שנשאו אותה פעם ואינם, גם חלל ריק של מים שלא באו לפתור את בעיותיה, גם הזיתים והתמרים וערוגת־האספסת שנתעקשו ועומדים.

הביט צפונה. כוכב־הציר סימן לו, כתמיד בלילות השמירה, את מקום הימצאו של בנו. הדרך פתוחה, עוד מעט יראה אותו, יושיב אותו עם ערב על סיר־לילה צונן, חנה תצחק: לך מפה דב מגושם, וליורם תאמר: חמש שנים עמל אבא וטרם הקים לך בית, יש לך אבא כמו בשיר: חורש וזורע ועוד לא קצר… רגע, חנה, רגע, המתיני, אבא קוצר עכשיו, אבא קוצר את באר־שבע. אוהו, אבא הפך פילוסוף, מחוסר שינה ורוב געגועים. אבא קוצר את באר־שבע.

כלומר גיורא קוצר, אבל זה באמת היינו הך. בזכות זאת יתחלק אתו גיורא ללא ערעורים. הוא עולה על באר־שבע כאיש מאנשי אילתה. בתום הקרבות יחזור אליה. ואולי בכל זאת עוד יבואו לכאן רבים? יבואו כדי לחיות כאן. אולי בכל זאת יזכו כאן למים ולא למלחמה, לנקודה עם רופא, עם חלב לילדים? ילדים שיולדו כאן?.. בסיפורים מחנכים מסופר על אנשים שהתחילו במפעל נועז, אחר ישבו עם נכדיהם והזכירו ימים קשים שחלפו. גם הם השתעשעו פעם בראיה כזו של חייהם באילתה, ובינתיים… מה היה בינתים? מין מירוץ מאומץ, כמו מירוץ־שליחים עם לפיד. אנשים באו, נשאו את המעמסה, נאמר את הלפיד, עיפו, מסרו אותו למי שבא להחליף אותם. כן, אלא שבמירוץ כזה נהוג שרק הלפיד מגיע מנקודת הזינוק עד למטרה, והשליחים, אלה שהתחילו, אינם ממשיכים עד הסוף. וכאן, היהיו שימשיכו?.. אוף, באמת יש לך אבא פילוסוף, יורם. להמשיך לרוץ עם יורם על הכתפים?.. הו, לישון!

רעם אחד, שני, שלישי. הפגזת תותחים ברורה. באר־שבע! – נצטלצלו בו המלים כפעמון.

מכונות־יריה פרמו את דממת הלילה. שרגא ניעור.


יג    🔗

השעה היתה מוקדמת. יצאו לבאר־שבע. מוּסה נהג במכונית, ב“אילת־המשלטים”, הנמנית עם שלל הקרב בביר־אל־ג’עוד. על דפנות קרונה ועל חרטומה הירוק היו דחוסים ציורים וכתובות שצוירו באבן־גיר רכה, זה נכנס לתחומו של זה. רק לשם “רותקה” נותר תחום מרוּוח. אפשר זכרו המציירים למיניהם את כותב הכתובת שנפל. גם באילתה זכרו אותו. זה היה בחור צנום, בעל מצח גבוה ושפת־ארנבת, שתפרוה בימי ילדותו באמנות רבה.

– אני מזמין אתכם לשתיית קהוה בחדר־האורחים של השיך סלאמה, בנוכחות בעל־הבית, – צוַח אהרנצ’יק כדי לגבור על רעש המנוע.

– אל תהיה תמים, – צעק גם שרגא, – המנהיגים שלהם אינם נוהגים להריח ריח של חזית. מוטב חפש אותו ואת כספו בקהיר.

עלו אל רכס גבעה. שובל־האבק נראה כחץ שמוליך את כתמי הירק של אילתה ואל משלטי־אויב קרובים אליה, דומה נוגעים בה.

– ראית אותם, לא נסתלקו, ־ אמר אהרנצ’יק.

ואמנם רבצו המצרים במקומם, קולטים מהכוחות שברחו מבאר־שבע. ממשלט ביר־אל־ג’עוד אפשר היה לראות את התחפרותם הקדחתנית, את שיירות־הנשק המגיעות מעבר לגבול, נעלמות בשקעים ובערוצי הואַדיוֹת, פורקות מטענן ומפליגות דרומה, מפליגות ושבות.

– עוד סיבוב־קרבות מחכה לנו, מה? – אמר מנשקה.

אהרנצ’יק קילל.

– ושוב אין יודעים מתי. לו ידעתי: בעוד שבוע, בעוד חודש.

– זה יכול להיות מחר, או בעוד חודש, או בעוד שנה, השד יודע, – שרגא פשט מעילו לגונן על המקלע מפני האבק.

גבעת אילתה נעלמה מאחרי הרכס. גם מגדלה שקע. מרחבי לֵס נחו רדומים. חמוקי גבעות אדישות נתמשכו עד קצה האופק. ים גלים מאובנים.

– מה עם ברכה? – שאל אהרנצ’יק בחיוך מצטדק.

שרגא לא רטן, ענה בנחת:

– בגמר המלחמה תבוא לכאן להתוכח אתך על ההבנה לאמַן. היזהר, יש לה לשון שנונה.

אהרנצ’יק צחק, לא חקר יותר, אבל השתיקה הכבידה עליו היום.

– עוּאַד יהיה עכשיו שיך, שיך במדינת ישראל, לא?.. מעניין איך באר־שבע, איך תחנת־הבנזין של מוּעמר־אבו־כרס, והחנות של אַוּדה השחור.

במרחק הצהיבו חולות. נראו ערניים אל מול המרחב המנומנם. להקת נשרים ריחפה מעל גבעה. מוּסה שירבב ראשו בעד החלון ונזדעק כלפי קרון המכונית:

– הביטו, נשרים! מצאו נבלה של גמל או של כלב על הגבעה.

פרט לנשרים שצנחו וירדו ועכשיו היו דומים לעדר עזים שחורות, היתה מכוניתם היצור הנע היחידי בשממת שמים וארץ.

– את אבנר קוראים לחזור לצי, – אמר שרגא. האבק נתרופף מעט משום החולות הקרבים.

– הרי לא מזמן חזר הביתה.

– נחוצים יורדי ים. פנה בבקשה שיניחו לו לשבת באילתה לפחות שנה. אננה, והקשר למקום.

– אנחנו תקועים פה, שוכחים לפעמים שיש מדינה, עם צי, עם אויריה, – אמר אהרנצ’יק.

– מי יודע, אולי אבנר צריך לצאת, – תהה מנשקה, – צריך אנשים בכל מקום. פעם היתה חזית אחת: התישבות. המדינה פותחת אפשרויות חדשות, חזיתות חדשות.

– חזיתות חדשות? ודאי, כן, – דיבר שרגא, – אלא שיש חזיתות ישנות שלא התקדמנו בהן, חזיתות עיקריות. הן נשארו קשות כפי שהיו, ואולי קשות עוד יותר, משום שאינן מבריקות ומושכות, הן מאובקות, צריך נשימה ארוכה בשבילן. המלחמה עושה את בני־האדם קצרי־נשימה. נשארים מעטים בשביל חזית כזו שלנו, כאן.

אהרנצ’יק הפסיק אותו:

– עכשיו אתה על הסוס שלך. משטר תכניתי, מה?

– כן, משטר תכניתי, – אישר שרגא.

– אני כבר יודע ויכול להמשיך במקומך: תכניות מים ארציות, יעור, גייסות־נוער, גיוס חובה של דור שלם להחיאת השממות. זהו זה, מה, שרגא?

– כן, בערך. אתה מתנגד?

– לא, לא מתנגד. אני מסכים באלף אחוז. אבל שמע, רחם עלי עכשיו ואל תדבר היום על סוציאליזם וקפיטליזם, הנח היום לכל ה“יזמים”.

– כמובן, לא לקרוא לדברים בשמם. לאסוננו יש רבים שחושבים כך, ויש להם גם תורה משלהם: טוב היה לחיות עלי אדמות, העולם היה שלֵו ושאנן, ופתאום בא מין שד שכזה, הוליד את המרדנים למיניהם, ואלה מצאו שיש בעיות, ומאז התחילו ההתכתשות וההתרוצצות בתוך העמים השלֵוים. למי זה נחוץ, ההתכתשות הזו וההתרוצצות הזו? למי נחוץ כל הרעל הזה?

– אתה חושב, שרגא, שצריך לדבר על זה כל כך הרבה כדי להבין משהו? – אמר אהרנצ’יק. היה עיף באמת.

אבל שרגא לא ויתר:

– צריך וצריך, אפילו יותר.

בין הגבעות הופיעה באר־שבע בבתיה הצהובים. מטוס זעיר נתעופף, הבזיק, טס צפונה.