לוגו
פרח הפרחים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א.    🔗

השמים ראיתי, והם ורודים כל־כך,

ואת השמש, באפק, עם שלל ענניו;

ואקטף קצת שמים, ואלוש בהם שמש

וחשמל האויר אוסיף כה וכה

ואיצר אז את הורד.

יצאתי הימה ואביט תוך מימיו:

תכלת־הים השתטחה לאין־סוף.

ואפקד על הרוח, וארומם גלים,

ומהולים אז המים בקצף לבן –

יצאה מהם חבצלת.

ולבי החולה אהבה גלמודה

שתת פתאם דם, דם אדום ומבויש.

ויזרם אז העשבה, לערבַים־האור,

ויתלכד האדום בירוק־התכול,

ויציץ לקראתו סגול.

 

ב.    🔗

בנחל הסואן מהמון הטפות,

שנזלו וירדו מעֵינות והרים,

נפלה, ביום צח, דמעתי הלבנה

ותרעיש את הנחל, ותצהיב מטתו,

ותצמיח מתוכה פניניה.

אל היער העבות, השחור בלילו,

חדרה קרן־אור של ירח במלואו;

אז חלומי העצור השתחרר ממוחו

ובעופו השמימה בלע הקרנה

ויתהפך חיש למחשבה.

הפרפר שנשא את אשרי בכנפיו,

הפרפר – שב נרגז ממסעי־מרחקים.

ידידַי העליבוהו ורעצוהו שונאַי,

וכנפיו הלבנות התאדמו מחֵמה

ויתעגלו כך לדמומית.

 

ג.    🔗

והימים עברו במעוף של ברק,

והברק הבריק לאנשים כלם.

רק אותי שכחה אכזריות הבריה;

אז יצקתי עפרת בכסף מזהיר

ו“אל־תשכחני” נולְדה.

על אמיר ההר עליתי לנוח:

הרוח נשב ושאיפתי הנוגה

גססה במרחב, – לא ידעתי מדוע?

ואקח אדמה, ואפח בה נשמה,

ותגדל ממנה שושנה.

ותגבר אז השמש במרומי הרקיע:

העבים התפזרו וחרפי חדל.

ובשארית השלג מימים הקרים,

ובמעט האביב, שהעיז ויופיע

גלגלתי קט פעמונית.

 

ד.    🔗

ומאבנים קשות טחנתי חנונה,

ומדאגה בוערה הפרחתי פה־צפור,

ומנקמה וקנאה הרכבתי היסמין,

ומיאוש ורעיונות־מות רקמתי האירוס:

הייתי כאלהים.

פרחים על ימין ופרחים על שמאל,

פרחים בלבי וכבר על קברי:

לא שבעתי פרחים, ואפזרם לָרוחות,

אך מאפסי־פזוריהם אלי שבו לרבבות

ויטביעוני בעליהם.

 

ה.    🔗

ופרח אל פרח כי נאספו ונקבצו,

פרח אל פרח כי קראו ונשמעו:

תכולים ואדומים, ולבנים כחלב,

ירוקים וסגולים, וחלומים כזהב,

וגאים ומיוחסים בלידתם הגבוהה,

ומשגעים מיפים ומשלל־צבעיהם, –

צררתים אז יחד, ואבלבלם בלבל,

ואמוללם בכח, ואשיבם לתמצית,

ואסגיר תמציתם בגביע עתיק

ותתחמק מפנימו נערה.

 

ו.    🔗

כי מי לא יודע שנערה, – זהו פרח

בגלי שערותיו עד מתנו הדק,

בחורון־לחייו ובמצחו הזך,

בסוד שתי עיניו כתהום אפלות

ובקסם שפתותיו כאלמוג אדומות?

מי לא יודע, שנערה, – זהו פרח,

פרח גדול וחמוד, שכלו אומר חן,

פרח־הפרחים, העליון שבהם,

מטרת החיים, שעשוע־אלהים –

שקראוהו האוהבים: אלילה?

 

ז.    🔗

פרחים לימיני ופרחים לשמאלי,

ובתוכם – אלילתי.

הרי היא יושבה, על ברכה מכתבי,

צוחקה לאידי, אדישה לכאבי

ורוקמה לי תשובתי…

פרחים לימיני, ופרחים לשמאלי,

פרחים בלבי, ופרחים על קברי,

כי בא כבר יומי למות.

מה לי, הוי! אני, ולפרחים כלם,

אם פרח־הפרחים לא שלי?

חיפה, באביב