לְכָל אִישׁ יֶשְׁנוֹ הֶרְגֵּל, שֶׁהָפַךְ לוֹ טֶבַע.

גַּם לְרֶבּ שְׁלֹמֹה הַגְּבִיר יֵשׁ הֶרְגֵּל־שֶׁל־קֶבַע.

קְצָת מוּזָר הוּא, בִּמְחִילָה:

אַחֲרֵי הָאֲכִילָה,

עֵת כְּרֵסוֹ מְלֵאָה, בְּעֶצֶם,

לְכַרְסֵם אוֹהֵב הוּא עֶצֶם.

הוּא מוֹצֵץ בְּנַחַת מְצִיצָה –

וְהָעֶצֶם מִתְמוֹגֶגֶת מִדִּיצָה:

"הוֹי, רְאוּ כֻּלְּכֶם גַּם־יַחַד

מִקַּלַּחַת עַד צַלַּחַת!

מִי נוֹשֵׁק לִי? רֶבּ שְׁלֹמֹה

בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ!

הֵי, כּוֹסוֹת, הַצִּדָּה!

הָאֱמֶת אַגִּידָה:

אֶחֱשׁוֹשׁ לְסַכָּנָה:

תִּתְפַּקְּעוּ מֵרֹב־קִנְאָה!

אֵיךְ לוֹקֵק אוֹתִי הַגְּבִיר בִּשְׂפָתָיו בְּלַהַט!

– “הוֹי, כְּסִילָֽה אַתְּ!” –

סָח לָהּ סִיר:

"תְּחַכִּי עַד שֶׁהַגְּבִיר

יִמְצְצֵךְ עַד אֶפֶס־לֶשֶׁד –

מַה תַּגִּידִי אָז, טִפֶּשֶׁת?"