קַר, שׁוֹבֶתֶת בָּרָקִיעַ טַחֲנַת־הָעוֹלָמִים,

שֶׁתִּטְחַן בֵּין גַּלְגַּלֶּיהָ הַרְרֵי גָבִישׁ חַמִּים.

עַל בְּהוֹנוֹת פּוֹסֵעַ חֶרֶשׁ בְּגַנֵּי־הַדֻּבְדְּבָן

בְּכֻתֹּנֶת מְרֻקֶּמֶת לֵיל הַכְּפָר הָרַעֲנָן.

הַס! שָׁקוּעַ שְׂדֵה־קָמָה

בְּהַרְהֶרֶת עֲמוּמָה…

הוּא חוֹשֵׁב־חוֹשֵׁב בְּלִי הֶרֶף: מַה נּוֹצַר לְמַעַן מָה?

אֲדָמָה בִּשְׁבִיל שִׁבֹּלֶת, שֶׁתַּכְלִית הִיא לְעַצְמָהּ,

אוֹ, לְהֶפֶךְ, הַשִּׁבֹּלֶת – רַק קִשּׁוּט לָאֲדָמָה?

הַקֻּשְׁיָה הִיא מְסֻבֶּכֶת!

וְאֶל מִי אֶפְשָׁר לָלֶכֶת

בְּסוּגְיָה כֹּה חֲמוּרָה?

רַק אֶל בֶּן־הַשְּׂעוֹרָה!

הֲתֵדְעוּ, כֵּיצַד קוֹרְאִים לוֹ בַּשָּׂדֶה? אָדוֹן פְּרוֹפֶסוֹר!

שֶׁהַרֵי מִכָּל שְׁכֵנָיו הוּא מַשְׂכִּיל פִּי עֶשֶׂר.

וְאָמְנָם, רוֹאִים הַכֹּל

כִּי שְׂפָמוֹ יוֹתֵר גָּדוֹל.

וּמִיָּד חֶשְׁכַת־סָפֵק הוּאֲרָה בְּאוֹר־הַדַּעַת:

לְאַחַר שֶׁהוּא פּוֹסֵק, הַקֻּשְׁיָה אֵינָהּ קֻשְׁיָה עוֹד.

“כְּבָר עִיַּנְתִּי בַּדָּבָר” –

הוּא אוֹמֵר: "וְזֶה־מִכְּבָר

נִתְגַּלְּתָה לִי בַּחֲלוֹם סָבָתִי יְשִׁישִׁבֹּלֶת

וּפָתְרָה אֶת הַבִּלְבֹּלֶת

בְּלִי פִּקְפּוּק וְהִסּוּסִים:

“אֲדָמָה – לִשְׂעוֹרָה הִיא, שְׂעוֹרָה – בִּשְׁבִיל סוּסִים!”