לְפָנִים, בִּזְמַן רָחוֹק,

עֵת הַסָּב הָיָה תִּינוֹק,

נִתְחַבְּרָה טַבַּעַת־פָּז

עִם כְּנַפְנַף־אַוָּז.

(מָה? רוֹצִים אַתֶּם לָדַעַת, אֵיךְ זֻמְּנוּ הַלָּלוּ יַחַד?

אַל תָּצִיקוּ כְּסַפַּחַת:

עַל דִּבְרֵי מַעֲשִׂיוֹת

אֵין מַקְשִׁין קֻשְׁיוֹת!)

הָעִקָּר – שֶׁשְּׁתַּיִם אֵלּוּ

בָּעוֹלָם יַחְדָּו טִיֵּלוּ

בִּדְרָכִים עֲקַלְקַלּוֹת,

שׁוֹמְמוֹת מֵעֲגָלוֹת.

הֵן עָבְרוּ בְּשִׂיחַ־נֹעַם פֶּלֶךְ אַחַר פֶּלֶךְ

וְהִגִּיעוּ, סוֹף־כָּל־סוֹף, לְחוֹף יָם־הַמֶּלַח.

שָׁם עָמְדָה, זְקוּפָה כַּתֹּמֶר,

חֶרֶב מֶלֶךְ כְּדָרְלָעֹמֶר.

שָׁאֲלָה אוֹתָן הַחֶרֶב, אַחֲרֵי חִלּוּף־בְּרָכוֹת:

“מִי מֵיטִיב יוֹתֵר לִשְׂחוֹת?”

– “אָנֹכִי!” –

וְחַת־וּשְׁתַּיִם

הַכְּנַפְנַף קָפְצָה לַמַּיִם.

הַטַּבַּעַת מִהֲרָה

בְּעִקְּבוֹת הַחֲבֵרָה…

וְהַסּוֹף הֲרֵי מוּבָן: הַכְּנַפְנַף – לְמַעְלָה,

וְטַבַּעַת־הַזָּהָב צָלְלָה־צָלָלָה.

* *

קַל־מִשְׁקָל, יְצוּר נִקְלֶה,

צָף בְּלִי קשִׁי וְעוֹלֶה.

מִי טוֹבֵעַ וְאוֹבֵד?

כְּלִי־זָהָב כָּבֵד.