כַּיָּדוּעַ לָנוּ, כַּעַס – עֲבוֹדָה זָרָה.

אַךְ בְּגַג בֵּיתוֹ שֶׁל מִיכָה זוֹהִי הַצָּרָה:

הוּא, הַגַּג, שָׁרוּי בְּכַעַס; רֻגְזָתוֹ כָּל־כָּךְ רַבָּה,

שֶׁעָשָּׁן יוֹצֵא הַחוּצָה מֵאַפּוֹ – הָאֲרֻבָּה.

לָמָּה? מַהִי הַסִּבָּה?

טְעָנוֹת לוֹ אֶל רֶבּ מִיכָה! הוּא תּוֹבֵעַ דִּין־שֶׁל־צֶדֶק.

"אַדְּרַבָּה, שִׁמְעוּ אַתֶּם: יֵשׁ בַּגַּג מִין חֹר אוֹ סֶדֶק,

וְאוּלַי – שְׁלשָׁה חֹרִים…

אַךְ אֲפִילוּ עֲשָׂרָה הֵם, חֲמִשָּׁה־עָשָׂר, עֶשְׂרִים –

כְּבָר צָרִיךְ לְהֵאָנֵחַ, וְלִזְרוֹק בַּגַּג מָרָה,

וְלִקְרוֹא לוֹ שֵׁם ,כְּבָרָה'?

וְאוּלָם, אוֹתוֹ רֶבּ מִיכָה –

גַּם בָּזֶה לוֹ עוֹד לֹא נִיחָא.

אַךְ יִרְאֶה בִּקְצֵה־שָׁמַיִם לַהֲדָ"ם, עוּרְבָא פָּרַח –

עֲנַנָּס שֶׁל מַה בְּכָךְ –

כְּבָר בּוֹרֵחַ־לוֹ רֶבּ מִיכָה, כְּבָר הוּא לָן בְּבֵית שָׁכֵן.

הֵן בּוּשָׁה הִיא זֹאת, לֹא כֵן?"

כָּךְ שׁוֹפֵךְ הַגַּג, מִסְכֵּן, אֶת רוּחוֹ הַנֶּעְכֶּרֶת.

לִפְנֵי מִי? לִפְנֵי יוֹנָה.

מַקְשִׁיבָה הִיא, מְהַרְהֶרֶת

וְאוֹמֶרֶת לִשְׁכֵנָהּ:

"חֹר בַּגַּג? לֹא רַב הַנֶּזֶק!

וְרֶבּ מִיְכָה? אִישׁ טוֹב־מֶזֶג!

שְׁמַע, רֵעִי, דְּבָרַי בְּנַחַת (טוֹבָתְךָ בִּלְבַד אֶדְרוֹשׁ):

רְצוֹנְךָ שֶׁלֹּא יִבְרַח עוֹד? אַל תִּבְכֶּה לוֹ עַל הָרֹאשׁ!"