זִלְלַי, חֲזִיר בֶּן־שֹׁמֶן עַל אֵבוּס מָלֵא עוֹמֵד

וְעוֹשֶׂה מְלַאכְתּוֹ בְּאֹמֶן: מְקַיֵּם מִצְוַת “כַּבֵּד…”

כַּכָּתוּב: כַּבֵּד אֶת פִּיךָ וְאֶת מֵעֶיךָ

לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ.

וּפִתְאֹם

תַּרְנְגוֹל אֶחָד אָדֹם

בָּא בְּרַעַשׁ וְצוֹרֵחַ:

"מָה עוֹשֶׂה אַתָּה, רוֹצֵחַ?

לֹא שָׁמַעְתָּ כִּי הַיּוֹם

צוֹם?

הֵן הוֹפִיעַ בָּרָקִיעַ שֵׁבֶט־נוּר, שָׁבִיט אָיֹם!

יְטַאטֵא עוֹלָם בְּאֵשׁ הוּא וְיַחְזִיר אוֹתוֹ לְתֹהוּ!

הָעוֹלָם מָלֵא יֵאוּשׁ: מְחַכֶּה לְאַחְרִיתוֹ הוּא.

שׁוֹחֲטִים, חִוְרִים מִפַּחַד, מְיַבְּבִים כְּכָל אָדָם;

חַלָּפִים בּוֹכִים אַף הֵמָּה וְשׁוֹפְכִים דְּמָעוֹת כַּדָּם.

וְאַתָּה, זוֹלֵל, תָּחַבְתָּ חֹטֶם הָאֵבוּֽסָה –

כְּמוֹ מְאוּֽמָה לֹא קָרָה… הוֹי, חֲדַל־נָא, חוּסָה!"

– “הֲבָלִים! לֹא תַּפְחִידֵנִי!” – מַחֲזִיר ‘דָּבָר אַחֵר’:

"מָה אִכְפַּת לִי, אִם שָׂמֵחַ הָעוֹלָם אוֹ מִצְטַעֵר?

שֶׁיַּחְזוֹר מִיָּד לְתֹהוּ! שֶׁיָּקִיץ עָלָיו קִצּוֹ!

הַחֲזִיר תָּמִיד יִמְצָא־עוֹד בֹּץ לְמִרְבָּצוֹ!"