“לֹא אָבִין, שָׁכֵן יַקִּיר” – יוֹם אֶחָד הֵעִירָה

הַתְּמוּנָה לִרְאִי־הַקִּיר: "בְּטוּבְךָ, הַסְבִּירָה:

מִי וּמָה אַתָּה? חָתוּל –

אוֹ פַּנָּס? זֶה לֹא הִתּוּל!

זֶה־עַתָּה הָיִיתָ סַֽבָּא, הַכָּפוּף עַל הַגְּמָרָא,

וּפִתְאֹם שִׁנּוּי־צוּרָהֽ בָּא – וְאַתָּה כְּבָר נַעֲרָה.

מַה תַּכְלִית גִּלְגּוּל פָּנֶיךָ, אִם הוּא בָּא בְּמִתְכַּוֵּן:

אִם שִׁמְעוֹן אַתָּה, מַדּוּעַ תִּתְחַפֵּשׂ לִרְאוּבֵן?"

– “אֲנַסֶּה לְהַשְׂכִּילֵךְ” –

סָח הָרְאִי לָהּ וְחִיֵּךְ:

"כָּל יְצוּר שׁוֹנֶה הִנֵּהוּ

מִמִּשְׁנֵהוּ

בָּעוֹלָם –

וְעָלַי, עַל אַסְפַּקְלַרְיָה, לַעֲשׂוֹת רְצוֹן כֻּלָּם.

כָּל יְצוּר שֶׁיִּתְקָרֵב – חִישׁ־מַהֵר אַגִּיֽשָׁה לוֹ

רַק אֶת מַה שֶּׁהוּא אוֹהֵב: רַק אֶת הָ“אֲנִיֽ” שֶׁלּוֹ.

לְשֵׁם כָּך אֶלְבַּשׁ־אֶפְשׁוֹט

“אֲנִיִּים” כְּתִלְבּוֹשׁוֹת.

וְהַכְּלָל הוּא: הִסְתַּגֵּלָה

לַבְּרִיוֹת וְהִתְגַּלְגֵּלָה

גִּלְגּוּלִים כְּיַד אָמָּן:

שְׂחֵה בְּלִי־הֶרֶף עִם הַזֶּרֶם, רוּץ בְּלִי־הֶרֶף עִם הַזְּמָן!

אוֹי לְךָ, אִם לֹא תַּחְלִיף פַּרְצוּפְךָ בִּן־רֶגַע:

לֹא־יֻצְלַח יִהְיֶה שִׁמְךָ וְסוֹפְךָ לְפֶגַע".

– “עוֹד אֵינֶנִי מְבִינָה”

מִתְעַקֶּשֶׁת הַתְּמוּנָה.

"אֶ, חֲבָל עַל הַדִּבּוּר. אַתְּ תַּמָּה וּמְטֻמְטֶמֶת,

נֶחְשָׁלָה, לֹא־מִתְקַדֶּמֶת!"

– "יִתָּכֵן. אַךְ שְׁמַע, בֶּן־חֶמֶד:

הֲמֵבִין אַתָּה, מַדּוּעַ פַּרְצוּפִים כֻּלְּךָ רָצוּף?

כִּי לְךָ אֵין שׁוּם פַּרְצוּף!"