הַתַּנּוּר כֻּלּוֹ יִלְהַט.

בְּחֵיקוֹ – חַלּוֹת־שַׁבָּת.

הוּא מַחְלִיק אוֹתָן בְּלֶטֶף

וְלוֹחֵשׁ לָהֶן בְּשֶׁטֶף,

בְּלָשׁוֹן מְשֻׁלְהָבָה,

לְחִישׁוֹת שֶׁל אַהֲבָה.

אַךְ מִלֵּי־מִלִּים תִּרְבֶּינָה –

וּמִלַּת־עִקָּר אֵינֶנָּה.

לוּ הָיְתָה מִלָּה אַחַת לוֹ, עֲדִינָה וְאַדִּירָה,

הַלּוֹטֶפֶת וְשׂוֹרֶפֶת, כְּאֶחָד, בְּאֵשׁ יִצְרָהּ –

לוּ הָיְתָה!.. אַךְ סֵבֶר־שָׁוְא הוּא: הַמִּלָּה עוֹד לֹא נוֹצְרָה!

– “אוֹי! אֲבוֹי לִי! מָה אָגוּרָה!” –

הַמַּרְדֶּה פּוֹרֵץ תַּנּוּרָה:

"כְּבָר אֵחַרְתִּי קְצָת לִרְדּוֹת!

עוֹד מְעַט תִּהְיוּ לְאֵפֶר, חַלּוֹתַי הַחֲמוּדוֹת!

עוּשָׁה־חוּשָׁה, אוּצָה־רוּצָה,

מַאֲפֶה יָקָר הַחוּצָה!"

הוּא מוֹצִיא אֶת כָּל הַלֶּחֶם – בְּשָׁלוֹם, תּוֹדָה לָאֵל!

מְאֻשֶּׁרֶת, מְבָרֶכֶת הַחַלָּה בִּרְכַּת־“גּוֹמֵל”.

וְהִנֵּה – חֶדְוָה וָנַחַת:

עַל שֻׁלְחָן הִיא כְּבָר מֻנַּחַת,

וּמִיָּד אֶת פְּנֵי־חַלָּה

מְכַסִּים כִּפְנֵי כַּלָּה.

אֵיזֶה עֹנֶג! אֵיזֶה אשֶׁר! זֶה נִפְלָא מֵהַאֲמִין!

וּפִתְאֹם – אֲבוֹי! הַצִּילוּ! – מָה רוֹצֶה אוֹתוֹ סַכִּין?

הוּא בּוֹצֵעַ וּפוֹצֵעַ אֶת גּוּפָהּ לְלֹא חֶמְלָה –

וְקֻשְׁיָה מָרָה נוֹסֶרֶת בְּלִבָּהּ שֶׁל הַחַלָּה:

"הַתַּנּוּר שׁוֹפֵעַ אַהַב,

הַמַּרְדֶּה מַצִּיל מִלַּהַב –

וְלַסּוֹף יוֹצֵא הַדִּין:

מִשַּׁלְהֶבֶת – לְסַכִּין?"