מוּל רְאִי עוֹמֶדֶת

עֲרִיסָה נֶחְמֶדֶת.

בְּתוֹכָהּ יָשֵן תִּינוֹק.

עַל שְׁפָתָיו תִּרְחַף בַּת־צְחוֹק.

כְּרוּב־שָׁמַיִם

צַח־כְּנָפַיִם

הִתְיַצֵּב מַרְאֲשׁוֹתָיו

וְרוֹקֵם חֲלוֹם־זָהָב.

וְהַחוּט, שֶׁבּוֹ רוֹקֵם הוּא, מְיֻחָד בְּטִיב הַחֹמֶר:

עֵת יָשַׁב בְּגַן־הָעֵדֶן הַתִּינוֹק עַל עֵץ־הַתֹּמֶר

וְאָכַל מִפֵּרוֹתָיו –

דְּבַשׁ נָטַף מִשִּׂפְתוֹתָיו;

אָז חָטַף הַכְּרוּב בַּסֵּתֶר חוּט־הַדְּבַשׁ מִפִּי הַיֶּלֶד –

וְעַתָּה יִרְקוֹם בּוֹ אשֶׁר לַפָּעוּט עַל סַף הַחֶלֶד.

הוּא חוֹנֵן לוֹ נוֹי וָחֵן –

וְעַצְמוֹ כֻּלּוֹ קוֹרֵן.

– “הוֹי, מַלְאָךְ, אַתָּה שָׂמֵחַ?” –

בְּשִׂיחָה הָרְאִי פּוֹתֵחַ:

"אֵין עֵינִי צָרָה, חָלִילָה, בַּשִּׂמְחָה אֲשֶׁר תִּשְׂמַח,

אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא אָגִילָה בְּחֶלְקִי הַמְקֻפָּח.

אֵין סָפֵק שֶׁתְּבִינֵנִי:

אָנֹכִי אָמָּן הִנֵּנִי:

אֶת אֲשֶׁר רוֹאוֹת עֵינַי

אֲצַיֵּר מַמָּשׁ כְּחַי.

הִתְבּוֹנֵן, כֵּיצַד צִיַּרְתִּי, בְּדִיּוּק נִמְרָץ וָזֶרֶז,

בִּצְבָעִים קוֹסְמֵי־עֵינַיִם, אֶת הַיֶּלֶד וְהָעֶרֶשׂ.

אַךְ הַאִם שִׁבְּחוּ אֵי־פַּעַם אֶת כֹּחִי בָּאָמָּנוּת?

לֹא, כְּדֵי לִזְכּוֹת לְשֶׁבַח, הָאָמָּן צָרִיךְ לָמוּת.

כַּאֲשֶׁר אוֹתוֹ יַסְפִּידוּ –

אָז רַק אָז שִׁבְחוֹ יַגִּידוּ.

‘אַחְרֵי מוֹת – קְדוֹשִׁים אֱמוֹר’.

גְּמוּל נָאֶה – כָּבוֹד בַּבּוֹר!"

– “הֵרָגַע, אַל רֹגֶז, רֵעַ” – הַמַּלְאָךְ אוֹתוֹ שִׁסֵּעַ:

"לְצַיֵּר אַתָּה יוֹדֵעַ

וְכָל פְּרָט תַּפְלִיא לִרְשׁוֹם.

אַךְ כָּל זֶה הֲרֵי רַק רֶקַע;

אִם אָמְנָם אָמָּן הִנֶּךָּ,

קוּם הַרְאֵה אֶת הַחֲלוֹם!"