(בשולי התרגום)

באחד הימים, כשספר משלי שטיינברג בתרגומי עמד בעצם סידורו, באתי אל בית־הדפוס וראיתי שעבודת הסידור נפסקה.

– “האם לא הספיקו לך אותיות?” – שאלתי את הסַדר.

– “לא! אותיות יש לי די והותר”.

– “ובכן?”

– “לא הספיקו סימני־שאלה וסימני־קריאה. עוד לא היה לנו ספר, הבולע סימנים אלה בשפע כזה!”

חייכתי: בדברים שאמר הסַדר לתומו ניתנה, בצורה סמלית, עדות־עקיפין קולעת לאפיו ומזגו של האמן. אליעזר שטיינברג, בעל־ניגודים מזהיר, היה באמת איש סימני־שאלה וסימני־קריאה – ספקן גדול ואיש אמונה עזה כאחד. לא לחינם כתב משל מיוחד, המתאר ויכוח נוקב בין סימן־השאלה לסימן־הקריאה, ושם בפי שני גבורים אלה שתי השקפות־עולם מנוגדות.

* *

משלי אליעזר שטיינברג הם תופעה מיוחדת במינה. כשרונו של ממַשל זה נתברך בצירוף־סגולות נדיר. סאטירה עוקצנית מתמזגת אצלו עם פיוטיות לירית, חריפות־שכל דרה בכפיפה אחת עם תמימות־נפש, ועל חוט של הגות פילוסופית נשזרות פניני חידוד ושעשועי־לשון.

בבואי להעריך מַעין־יצירה זה, נזכר אני בלי־משׂים בממַשל אחר, שגם את משליו תרגמתי לעברית – בקרילוב.

מה שונים זה מזה שני היוצרים האלה!

קרילוב הוא שמרן. שטיינברג – מרדן ומהפכן. זה שקט ושליו תמיד, זה תוסס וסוער תמיד. קרילוב מוקיע חולשות אנוש וחטאיו בנחת ופוסק את פסוקיו ואת פסקיו כשופט, היושב במקומו הרם, מעל לזירת החיים הסואנת. שטיינברג אינו רוצה לשבת למעלה, הוא מתרוצץ בין גבּוריו כאחד מהם ואינו חורץ משפט קר, אלא יוצא מכליו ומרעיש עולמות. הוא זועק מכאב – או נשבע בעוז לעיקרי־אמוּנתו; מתמרמר – או מתפעל; בוכה – או פורץ בצחוק אדיר. קרילוב – כולו “ממשי”, כולו “ארצי”. אין הוא מתענין ביותר בדברים מופשטים. ואילו שטיינברג אוהב לרחף בעולמות עליונים – ורבים ממשליו מוקדשים לבעיות פילוסופיות, ל“שאלות נצחיות”, החובקות זרועות עולם.

רב השוֹני בין השניים בעצם מיבנה המשל. דרכו של קרילוב – “קו ישיר”, המוליך במישרים אל מוסר־ההשכל. ואילו דרכו של שטיינברג משתרכת על־הרוב בקו מפותל ומגיעה אל המטרה בעקיפי־עקיפין. קרילוב משול, כביכול, לבר־בּי־רב חרוץ וממוּשמע, היוצא מביתו לבית־ספרו בנתיב הקצר ביותר ואינו מתחייב בנפשו בפזילת־עין למדוּחי־הדרך הקרובים והרחוקים. ואילו שטיינברג משול לשוֹבב מוּעד, העושה את דרכו אל אכסנית־התורה בסטיוֹת ושהיוֹת רבות. וכי מה יש למהר? התורה, במחילת כבודה, לא תברח ממנו – וידיו מלאות עבודה גם בדרך: כאן יקטוף פרח ריחני, שכדאי לסטות למען ניחוחו הצידה, כאן יציץ בסדקי הגדר ויראה דברים מלאי־ענין ומרחיבי־דעת – ושם ירים אבן ויגבה, דרך־אגב, חוב ישן מאחד הכלבים שפגיעתם רעה, – בקיצור, לא יחמיץ שום מצוָה שתזדמן לידו. וכאשר יגיע הקורא, בסוף המשל, לנקודת שיא, ויסקור בעיניו את פיתולי הדרך, שבה הוליכוֹ הממַשל, יראה לפעמים שאפשר היה להגיע למטרה בנתיב יותר קצר, אך לעולם לא יצטער על עמל הדרך היתירה: שכרו – מראות־נוף מרהיבי־עין.

* *

ברור שממַשל בעל תכונות כאלה וסַממני־יצירה כאלה מוכרח היה לפרוץ את גדרו של המשל הקלאסי הנושן.

על תפקידו המהפכני של שטיינברג בתחום המשל נכתבו דברים יפים וקולעים על־ידי המבקר היהודי הנודע ש. ניגר, במאמרוֹ, שפורסם בירחון היהודי הניוּיוֹרקי “די צוקונפט” (“העתיד”) במאי 1933, ליום־השנה הראשון לפטירת הממַשל. אני מרשה לעצמי להביא כאן כמה קטעים ממאמר מצוין זה בתרגום עברי:

"אליעזר שטיינברג… חידש את פני המשל ועשאוֹ מוֹדרני. אין זו רק מזיגת יין חדש בכלי ישן. פירושו של דבר – שינוי צורתו של עצם הכלי. הרי המשל אינו מודרני מטבע־ברייתו… דבר אין לו עם “רוּח הזמן”. הוא מבטא את האמיתוֹת הכלליות, הקרויות “נצחיוֹת”. הוא נשען על הכלל ולא על יוצא־מן־הכלל. דרכו – דרך סלולה. גבּורו – האדם הממוצע. נקודת־מוצאו – הנסיון הקיבוצי היומיומי. תכליתו – המוסר המקובל או השכל הישר… המשל טבוע בחותם חיי־הכלל, הוא ספוג חכמת העם כולו. לכן הוא נועד לגדולים ולקטנים – ולכל הזמנים, ולא לתקופה אחת מסוימת. וביחוד, לא לתקופה כשלנו – תקופת החיפושים של צורות־חיים חדשות, תקופה שאינה נרתעת מפני דרכים לא־בדוקות ולא־מנוסות. כדי לסגל את המשל לזמן מהפכני כשלנו, היה צורך לחולל מהפכה במשל עצמו…

וזאת עשה אליעזר שטיינברג. הוא יצר סוג חדש של משל, הספוג לא אמיתוֹת מסורתיות, אלא רוּח־מרידה… המשל עד עכשיו שימש, כרגיל, להטפת כללי־חיים מקובלים ודברי השכל הישר מדורי־דורות. אליעזר שטיינברג העמיקוֹ, העלה אותו לשיא חדש… הוא נטל כלי, שנוצר לניגוני־עם פרימיטיביים והפכוֹ לכלי מעודן, המסוגל להוציא מתוכו את הצלילים הדקים ביותר… כתוצאה מהפיכה זו, נעשה המשל עשיר יותר ועני יותר כאחד: עשיר יותר – בגיווּן ועידוּן המוֹטיבים, עני יותר – במתח דראמַתי וסיפורי…"

ובאמת, יש לו לשטיינברג משלים, שבהם, כדברי ניגר, “נבלע המשל בנמשל”, משלים העומדים לא על עלילה סיפוּרית, לא על תנועה וסבך־מצבים, אלא על דוּשׂיח או אפילו על רעיון בלבד. על רבים מהם יכול מבקר פוֹרמאליסטן להקשות: “וכי אלה הם משלים?”

למלה “משל” בעברית – היקף רחב ורב־משמעוּיוֹת. זה גם סיפור או שיר אליגוֹרי קצר, גם פתגם ואִמרת־חכמה, גם דוגמה וכו' – אך כל המושגים האלה הסתעפו משורש קדמון אחד, שעיקרו – דימוּי והמשלה (“משל, למה הדבר דומה?”). ושטיינברג, המרחיב את גבולות המשל, אולי, אינו אלא מחזיר את העטרה ליושנה, כאשר הוא מונה בין משליו כל ציור ותמונה משלוֹ, שיש בהם מיסוד ההמשלה והדימוי.

בשביל שטיינברג אין המשל עומד דווקה על ארבע רגליים של חיה, שבראשה – קדקוד־אנוש ובזנבה – מוסר־השכל נדוֹש. לגביו – אין דבר וחפץ בעולם כולו, שלא יצלח לשמש גבּור ראשי במשל. בין גבוריו תמצאו פטיש, מקל, סבון, מגבת, כפתור, ממחטה – ואפילו חוֹר, הרואה עצמו כנציג החלל הגדול, שהוא, בניגוד לגשמיוּת מגושמת, שׂיא הרוּחניות הצרופה בעולם.

הנה מוֹנוֹלוֹג של שעון־קיר, של טחנת־רוּח, של רכבת דוהרת… הנה דוּשׂיח בין חַלָף למַסוֹר, בין כידון למחט, בין עשן לענן, בין קולמוס לקסת, בין ראי לתמונה, בין מברשת לנעל… אצל שטיינברג משוחחים גפרורים בקופסה, מכתבים בתיבת־הדואר, חביות במרתף־היין, כלי־השולחן על המפה ואותיות בתוך הספר…

בדמיונו של הממַשל, הרואה גילויי רוח במלוא הטבע, מיטשטשים התחומים בין אדם לדומם. ההקבלה המתמדת הזאת בין עולם הדומם לעולם החי אינה נראית אצל שטיינברג פרי אמצאה מלאכותית. הוא לא המציא את גבּוריו, כדי לתלות בהם את רעיונות־משליו. היו לו עיני־ממַשל מלידה, ובעיני־רוחו ראה כל עצם דוֹמם וכל חפץ כיצור חי, בעל תכונות דומות לתכונות־אנוש – ועל־כן, באורח טבעי וספּוֹנטאני נתרקמו בדמיונו מחזות ותמונות, בהם פועלים ודוברים העצמים השונים גם בדרך “אנושית” מאוד וגם בדרך “עצמית” מאוד.

דיוֹ לממַשל שיעיף עין על תזמורת מנגנת – ומיד ירגיש בהבדל בין חצוצרה מאושרת, שמנגנה מצמיד אליה שפתיו כמו בנשיקה בלתי־פוסקת, ובין תוף מסכּן, שמתופפו מַכּהו בלי הרף ובלי רחמים. ובלי־משׂים, קמות לנגד עיני הממַשל דמויות התאוֹמים לכלי־התזמורת הללו מן העולם האנושי: בר־מזל, הזוכה לנשיקות־אהבה, וביש־גד, הסופג מכות־רצח.

והנה הוא נכנס לבית־ידידים בערב־חורף קר – ורואה קולב מלא וגדוש מעילים ופרווֹת חמות. בעוד שהאורחים משתעשעים בטרקלין החם במשחק־קלפים, חורקים וָוי־הקוֹלב תחת נטל כפול ומשולש – ופתאום נראים לו לממַשל ווי־קולב אלה כקבוצת עמלים, עמוסי משא לעייפה, וכל וָו לובש בדמיונו פרצוף אדם מעוּנה, שעיניו יוצאות מחוריהן מרוב מאמץ וסבל. ובמוחו מתרקם משל סוֹציאלי מובהק: הוא שׂם בפי הוָוים שיחת־יאוש מרה של קשי־יום, המנוצלים עד כלוֹת הכוח – ושיחה זו עוברת לפולמוס נוקב בינם לבין עצמם, הפולמוס הנצחי בין הנכנע למרדן.

* *

וכמה יהודי הוא אליעזר שטיינברג במשליו! לא זו בלבד שהוא מתבּלָם ב“פסוקים כצורתם”, בציורים ובדימוּיים השאוּבים מאוצרות ידיעתו המופלאה במקורות העתיקים ובפוֹלקלוֹר העממי כאחד – גדולה מזו: מטבּעוֹת הדמיון היהודי, דפוּסיו וסמליו הם חלק אוֹרגאני ממחשבתו.

את הדברים המופשטים ביותר הוא רואה מיד באספקלריה של סמלים לאומיים־היסטוריים. הנה, למשל, הוא בא להדגים את הרעיון, שהתהום המחשבתית בין השקפות סותרות ניתנת לגישור, בעוד שהתהום הרגשית בין טמפּרמנטים נוֹגדים – אין לה תקנה עולמית. בתור מדגימי התהום הבלתי־גשירה הוא בוחר במים ואש. לכאורה, רעיון אנושי־כללי וסמל אוּניברסאלי. אך המים אצלו אינם סתם־מים והאש איננה סתם־אש: אלה הם בּאֵר־מרים ועמוד־האש, שליווּ את אבות־אבותינו בנדודיהם במדבר. שטיינברג פותח את המשל בציור פיוטי של יציאת־מצרים. בפתיחה זו, בת ארבע שורות בלבד, תמצאו גם קריעת ים־סוף, גם מים מצוּר, גם מָן מן השמים. והוא משלב בסיפור־המעשה את האגדה הנפלאה על שני הרים, שהרכינו ראשיהם זה אל זה ונתלכּדו יחד, להיות גשר למחנה־הגאולים.

וכשבא שטיינברג לתאר מחלוקת על משפט־בכורה בין בעלי מקצועות שונים או בין שותפים במפעל (נושא זה תופס מקום נכבד במשליו בגלגוּלים שונים), והוא בוחר לשם כך בעט וקסת – אין אלה סתם־עט וסתם־קסת, אלא עטו וקסתו של רש"י, הפונים, בסוף, אל אדונם ורבּם, הפרשן הגאון, שיכריע בריבם ויפסוק את דינם.

לשיא הסמליות היהודית מגיע שטיינברג בסידרת־משלים “אותיות”. כאן מקבלת כל אות מידי הממַשל פרצוף ואופי משלה, על־פי־רוב בהתאם למסורת העממית החיה, ובין אותיות מפוּרצפוֹת ומאוּפינוֹת אלה פורצים ויכוחים וסכסוכים לשם שמים.

ומה רבות אמצאותיו הלשוניות! הנה, לדוגמה, קטע מן המשל המתאר ריב בין אותיות בספר בשל “קוצו של יוד”. בכל מלה ומלה נופלת מחלוקת:

בְּ“שָׁלוֹם” עַצְמוֹ אֵין אַחַו:

‘שִׁין’ וּ’מֵם' שׁוֹכְנוֹת בְּרַחַב

וְדוֹחְקוֹת אֶת שְׁתֵּי רַגְלָיו

שֶׁל הַ’לוֹ' – הַ’לָמֶד־וָו'.

ובכן, “שלום, שלום ואין שלום”. ומה פליאה הדבר?

הֵן עַל זֹאת אָבַד כְּבָר כֶּלַח:

אֵיךְ “שָׁלוֹם” יִהְיֶה שָׁלֵם,

אִם הַ’שִׁין' נִמְצֵאת בְּ“שֶׁלַח”

וְהַ’מֵם' – בְּ“סָמֵךְ־מֵם”?

אין גבול לוירטוּאוֹזיות של שטיינברג: הוא דורש כתרי אותיות ומפיל לשון על לשון, שופע פסוקים – פסוקים כצורתם ופסוקים כצורתו, שהוא צר אותם בעצמו – ו“מחַיה נפשוֹת” תרתי משמע: מפיח נפש חיה בגבוריו הדוממים – ומשׂמח נפש קוראיו.

 

המוֹטיבים והנוֹשאים    🔗

קשה לעמוד בסקירה קצרה על התּמַטיקה העשירה והמגוּונת של משלי שטיינברג.

חזק בהם ביחוד המוטיב הסוציאלי. שטיינברג, כאמור, הוא מרדן ומהפכן. הוא מתמרמר על אי־צדק חברתי, על ניצול ודיכוי אדם בידי אדם, ואולם חיצי זעמו ולעגו מכוּוָנים לא רק נגד כוחות־הדיכוי עצמם, אלא גם – ואולי, בעיקר – נגד הכנעה מטוּמטמת של הנדכּאים, המעודדת את העריצות (“בית־דין של מעלה”, “הסוס והשוט”). הוא מוקיע נחיתוּת עבדוּתית (“נשיקה”) והתרפסות מטופּשת לפני הרשע (“היוֹעץ”). הוא לועג גם לסלחנוּתוֹ של החלש, המדבר גבוהה על מצוַת המחילה:

בָּעוֹלָם יֵשׁ כְּלָל גָּדוֹל, שֶׁאָסוּר לִשְׁכּוֹחַ:

רַק בַּר כֹּחַ לַעֲנוֹשׁ – בְּיָדוֹ לִסְלוֹחַ!

(“נשר והפרפר”)

במשל סמלי “העשן והענן” הוא שולל גם בריחת־יאוּש מן המציאות המרה אל עולם הדמיון: על איש־הרוּח לא לברוח למרומים, כדרך העשן, אלא לרדת מַטה כדרך הענן המַפרה, ש“לבבוֹ מלא דמעוֹת וברקים ורעם”. וב“שתי צפרים” הוא דוחה את חכמת ה“שקטים”, המטיפים לצפיה סבלנית ופּאסיבית:

כֵּן, אֱמֶת: יָבוֹא הַיֶּשַׁע זֹאת אֵדַע גַּם בְּעַצְמִי…

אַךְ זִכְרוּ, שְׁקֵטִים, זִכְרוּ־נָא, בִּזְכוּתוֹ שֶׁל מִי!

האדם המעונה, הרצוץ מרוב עמל־פרך, אינו נותן מנוֹח לנפשו של הממַשל, ונגלה לו בחזונו בכל מיני גלגולים. באחד מטובי־משליו (“מגפיים”) הוא רואה אותו בדמות מגף, המדשדש יום־יום ברפש – ומצפה בקוצר־רוח לחג־הפסח. אוֹ־אָז יזכה למנוחה ולכבוד: בעליו הטוב, רבּ שמריה, יגמול לו ולאחיו בן־זוגו כרוב סבלם וטרחתם – הם יצוּחצחו ויבריקו כאספקלריה! אך בבוא החג, באה אכזבה מרה: רבּ שמריה נועל נעלים חדשות, ומגפיו המרופשים נזרקים לקרן זוית – עד הבּוֹץ הבא.

במשל “הפטיש ומטיל־הברזל”, שבו הוא פותח את ספר משליו, מתאר שטיינברג את מעגל־הקסמים שבסבך־החיים, את המנגנוֹן האכזרי של כפיית־גוֹמלין כללית, אך בסופו של המשל דוחה המרדנוּת את תירוצי הָרֶשַׁע, המטהר את שרץ העריצות בק"ן טעמי הכרח.

ואולם האמן, שחותמו אמת, אין לפניו “איפה ואיפה”. ושטיינברג, המרדן והמהפכן, דוחה שפיכות דם נקי אפילו למען תיקון־עולם. משלו “הגאולה” הוא שנינה מרה על “צדיקים” שופכי דם “לשם שמים”:

הוֹי, כַּמָּה תְּמִימִים נִרְצָחוּ,

הוֹי, כַּמָּה דָמִים נִשְׁפָּכוּ –

נַחֲלֵי דְמָעוֹת וָדָם,

כִּי… רוֹצִים לִחְיוֹת בְּישֶׁר וְלִגְאוֹל אֶת הָעוֹלָם!

וב“התעוררות היער” מתאר הוא, אחרי ירח־הדבש של משטר־הצדק החדש, את השועל הערוּם, היודע לנצל את סיסמוֹת המהפכה לצרכיו ולסַלף את תורת־השויון עד כדי כך, שהיא עצמה נהפכת למקור אלימוּת ורצח.

בכלל, אימת שפיכוּת־דמים בכל צורותיה – מרצח־אדם עד שחיטת עוף ובהמה – רודפת כסיוט את דמיונו של שטיינברג ומוצאת לה ביטוי עז ונמרץ במשליו ההוּמניסטיים (“החַלָף והמַסוֹר”, “הכידון והמחט”). ולא רק רצח – כל גילויי האלימות מדריכים את מנוחתו. מכּוֹת ומהלומות הן נושא רגיל במשליו – דבר אופייני להרגשת יהודי בגולה, המוּקף שונאים והרואה אגרוף ומקל מכל צד. וגם בהגן “שומרי־הסדר” העריצים על חיי היהודי בנכר, מה תכאיב ללבו חרפּת חסוּתם! במשל “המחשבה המרה” אומר טלה מן העדר, שכלבים עזים שומרים עליו מפני זאבים:

"מַחְשָׁבָה אַחַת כְּבֵדָה

לֹא תִּתֵּן לִי שֶׁלֶו:

שֶׁחַיָּב אֲנִי תּוֹדָה

עַל חַיַּי – לַכֶּלֶב!"

ממשליו החברתיים כדאי עוד לציין את ה“צפרדעים” – סאטירה עוקצנית על ליקוייה וחולשותיה של הדמוֹקרטיה.

רבים אצלו משלים העוסקים בבעיות פילוסופיות: האמת והשקר (“סימן־השאלה וסימן הקריאה”, “הממלחה”, “העורב והקוּקיה”), הטוב והרע וגמולם בחיים (“ויכוח”, “הרשע”), מהותה של האמנות (“הראי והמלאך”), חיקוי ועצמיוּת (“הראי והתמונה”), דרכי החקר וקניית־הדעת והפולמוס הנצחי בין בעל־היקף לבעל־עוֹמק, בין “רוֹחף” ל“חוֹפר” (“הנשר והחפרפר”). המשל “חקירה” הוא סאטירה שנונה וקולעת על המדע, המתימר להגיע לעילת־כל־העילות והמגלה כל פעם רק “גלגל חדש”.

מספר רב של משלים מוקדש להוֹקעת המידות הרעות. הוא מתאר שחיתוּת ושחידוּת של אוהבי־שלמוֹנים ("השופט ", “לא יחרץ”, “רבּ כּל־בּוֹ”). הוא מצליף על צביעוּת והטפת־מוסר צבועה (“החתול והנקניק”, “המקל”, “בעל־מוסר”), על ידידוּת־שקר, היונקת מתקוָה הדדית לניצול הידיד (“ידידי־נפש”), על צרוּת־עין (“החשש”), על אדישוּת לגורל הכלל (“החזיר והתרנגול”).

הוא לועג לפשׂיקת־שפתים בכל צורותיה: לפּוֹליטיקאניוּת בטלנית (“כּוּתנוֹת”), לדיוּני־סרק (“זבוּבים”), למליצה מרדנית נבוּבה (“גפרורים”) ולסתם־פטפטנות (“הטחנה”, “השעון והגאון”).

לאחת התופעות השליליות בחיי־החברה מוּקדש המשל “נוסע”. מסוּפר בו על נוסע בלי דרכּוֹן – לא ברכבת ולא בספינה, אלא… בתיבת־הדואר: מעשה במכתב בלי בּוּל. נושא המשל – כוחו של ה“חוֹתם” והגוּשפנקה בעולמנו. גם מכתב מלא שגיאות ומטוּפש ביותר יגיע למחוז־חפצו, אם זכה ל“חותם” – לבּוּל, אך אוי ואבוי אפילו למכתב המלא תורה וחכמה, אם תחסר לו גושפנקה זו. והוא הדין באדם גדוּש־ידיעות וברוּך־כשרונות, שאינו “מבוּיל” כצורך. רבים בימינו ה“חותמות” המשמשים דרכּוֹן לאדם בנתיב עלייתו: לפעמים זה תואר או דיפלוֹמה – ולפעמים זה כרטיס־מפלגה. על כל פנים, אין ספק שכל אחד מקוראי המשל הזה ימצא תמיד לנגד עיניו נמשלים אַקטוּאַליים מאוד.

יחד עם שורה ארוכה של גבורים טראגיים, יש לו לשטיינברג גם בּיבר גדול של טיפוסים מבדחים: רב־בּדאי ואמן הבּלוף, המפריח כזביו עד לב־השמים, פשוטו כמשמעו (ה“אמריקאי”), חובב־אמנוּת ממין מיוחד, הרואה בזימרה סגולה נפלאה לעיכּוּל (“החזיר והזמיר”), הולך־רכיל מיוחד במינו, המפיץ בעצמו את הבּדוּתוֹת שטפלוּ עליו (“חמור־חמורתים”), ועוד, ועוד.

יש לשטיינברג גם משלים־פזמוֹנוֹת, משלים־מעשיות ומשלים־בדיחות (כגון, הבדיחה העממית העליזה “מכנסיו של רבּ בּר”).

חיי־יחיד בהשתלשלותם הקבועה מ“שיר־השירים” ל“קוהלת” שימשו לו נושא לכמה משלים (“אִי”, “הפּרג האדום”). במשל “אי” הוא משרטט חיי־אדם בתכלית הקיצור הגראפי: אפילו לא בשלושה קווים, אלא בשלוש… נקודות: חיריק (הרוָק), צירה (הזוּג הנשוי) וסגוֹל (הזוג עם ילד).

שטיינברג שהפליא לתאר את כל אכזבות האדם, את כל נסיונותיו המרים, לא נעשה בעצמו מר־נפש. הוא האמין ביעוּד הנעלה של אדם ותבע לשמור על גחלת היעוד עד הסוף, עד היום האחרון. במשל “חביוֹת” הוא שׂם בפי היין הטוב והחריף דברים אלה בתשובה לחברו הפּסימיסטן, היין החמוץ:

"אַל תַּרְעִיל יֵינְךָ, בַּר־חַמְּרָא!

חֹמֶץ־חֵקֶר זֶהוּ סַם רַע!

כֵּן, מָחָר נִזַּל עַד־תֹּם –

וְלָכֵן, בָּרוּךְ הַיּוֹם!

וּבָרוּךְ כָּל בַּעַל־אֹמֶץ,

שֶׁאֵינוֹ הוֹפֵךְ לְחֹמֶץ –

וְאוֹמֵר לִפְנֵי קִצּוֹ,

עַל אַפּוֹ שֶׁל צַעַר־חֶדֶל, הַנּוֹגְסוֹ וּמוֹצְצוֹ:

לֹא חָסַכְתִּי, לֹא קִמַּצְתִּי אַף טִפָּה־שֶׁבְּטִפִּין –

וְחִזַּקְתִּי וְאִמַּצְתִּי וְחִמַּמְתִּי כָּל דִּכְפִין!"

תקופה קצרה של חיים, שיש בהם ממש, עדיפה משנים רבות של קיוּם מלאכותי עלוּב (“שתי שוֹשנים”), ואפילו רגע אחד של הברקה מבורכת שקול כנגד אימת־הקץ (“הגפרור”).

וגם המשל “קשת ברקיע”, שהוא אחרון בספרו ומשמש כעין צוואַת הממשל לדורו, מסתיים בנעימת עידוד ונחמה:

"מָה? לֹא טוֹב הוּא הָעוֹלָם?

מְטֻפָּשׁ? חָשׁוּךְ? נִכְלָם?

וְיֵאוּשׁ חוֹדֵר לַנֶּפֶשׁ – וְתִקְוָה לָהּ אַיִן?

הוֹי, חַבְרַיָּא, רַק תִּקְרוֹץ נָא שֶׁמֶשׁ לָנוּ עַיִן!"

זהו ה“אף־על־פי־כן” של הסַפקן הגדול. נפשו שׂבעה מרירות וצער, הוא הציץ בעינוֹ הנוֹקבת לתהומות הירידה האנושית, אולם – הציץ ולא נפגע, כי תמיד ראה גם את השמש ממַעל. הוא, חובב־הילדים המופלג, אוהב היופי וחמדוֹת־הרוּח בעולם המופלא הזה, האמין בשמש־הצדק, שעתידה להאיר את אַפלת־חיינו, והאַקוֹרד האחרון שהשמיע לנו בבוֹאוֹ לכנס את ילדי־רוּחו, היה חיוּבי ואוֹפּטימי.

 

על שיטת התרגום    🔗

בקובץ זה ניתנו בתרגום עברי מאה ועשרה משלים מתוך מאה וחמישים, שכוּנסו על ידי אליעזר שטיינברג בספרו “משלים”. השתדלתי לייצג בתרגומי את כל סוגי משליו ולא לפסוח על שום צד אופייני ליצירתו רבת־הפנים. ביחוד, שקדתי לכלול בקובץ את כל משליו הידועים ביותר, שבהם קנה את עולמו.

תרגום משלי שטיינברג צפן בחובו קשיים רבים. ברור שתרגום מסוג זה צריך להיות חפשי – ואין הכוונה רק לאותה מידת־חירות, שהיא הכרחית לכל תרגום שירי, כדי שיוכל לעמוד בתביעות החרוז והקצב. תרגום, השואף למסור בראש וראשונה את סגולותיו האמנותיות של המקור ואת אוירתו המיוחדת, למסור לא רק דברים כהויתם, אלא גם, ובעיקר, דברים “כחַוָיתם”, – תרגום כזה צריך להיות חפשי במיוחד. קל־וחומר, כשהמקור – כמו במקרה שלפנינו – הוא ציורי, מוסיקאלי, שנון ומפולפל, מלא ניבים אידיוֹמַטיים ושופע משחקי־מלים ושעשועי־לשון, המתקפחים בתרגום מילולי. ואף־על־פי־כן, הקפדתי על שמירת כל עיקרי התוכן והתּרתי לעצמי סטיוֹת קלוֹת מן המקור רק בפרטים טפלים, וביחוד בדברים שלא באו במקור עצמו אלא לצורך החרוז והקצב.

כל מתרגם חייב למלא, במידה מסוימת, גם תפקיד של פרשן. כּל־שכּן, בדברי־שירה, שבהם עלול הוא להיתקל לעתים קרובות בניב מעורפל או דוּ־משמעי, התובע הבהרה או הכרעה. ועל־אחת כמה־וכמה, נזקק לקורטוב של פרשנוּת מתרגם יצירות כּמשלי שטיינברג, שלעתים יש בהם גילוי טפח וכיסוי טפחיים ורמזי־רמזים דקים־שבּדקים, הטעוּנים פיענוּח.

דבר אחד עלי להדגיש במיוחד. לשונו העממית העסיסית של שטיינברג, הכורכת יחד יסודות עבריים, אשכּנזיים וסלאביים בצירופים מופלאים, ברוּבה אינה בת־תרגום מטבע־ברייתה. על כל פנים, לא גיוּר אֶכּסוֹטיקה לשונית היה העיקר בעיני. מטרתי היתה להגיש לקורא העברי, וביחוד לנוער, את המטען המחשבתי האוּניברסאלי ואת אוצר החכמה והשנינה היהודית של הממַשל הדגול בלבוש עברי המתקבל על הדעת ועל האוֹזן, בלי יוּמרה להשיג את הנמנע ולתת תמורה עברית מדויקת למכמני לשונו וסגנונו.

אעיר כמה הערות על צדדיה השונים של מלאכת־התרגום:

הקצב. משלי שטיינברג כתובים בריתמוס חפשי, המסרג שוּרוֹת ארוכות וקצרות בסדר בלתי־קבוע מראש, אך כמעט כולם נכתבו במשקל הקרוי “טרוֹכיאוס”. לא במקרה בחר שטיינברג במשקל זה: הוא, בדרך כלל, יותר “חם” ו“רגשי” מן ה“ימבּוּס”, שבו השתמש קרילוב.

הלכתי, אפוא, בעקבות המקור: שמרתי בהקפדה על המשקל היסודי, על הטרוֹכיאוּס, כי השימוש במשקל אחר עלול היה לסלף את ניגונו הפנימי של המקור; ואילו ביחס לשורות ארוכות וקצרות נקטתי דרך־סירוג חפשית, המציינת את המקור עצמו.

החריזה. חריזתו של שטיינברג מיוחדת במינה: לשונו שופעת ניבים עבריים, והוא מרבה להשתמש בחרוז דוּ־לשוני ומזווג על כל צעד ושעל מלה עברית ואשכנזית לצמד־חמד מבריק, מלא חן וחידוש. ברור ששום מתרגם, שלרשותו עומדת רק לשון אחת ולא שתים, אינו יכול להתחרות בעוֹשר־חרוזים זה. חיבה מיוחדת מגלה שטיינברג לחרוז מוּרכב (המיוּסד על צירוף שתים או שלוש מלים קצרות ליחידה מנוּגנת אחת, המתחרזת עם מלה אחת ארוכה). בתרגום משליו השתמשתי גם אני לפרקים בחרוזים מורכבים, בעוד שבתרגום משלי קרילוב, המצטיינים בחריזה “שקטה”, נמנעתי מהם.

שעשועי־לשון. מסירתם בתרגום הצריכה על־פי־רוב עיבוד מסוים (כמו במשל “הגאולה”). שקדתי על כך, בעיקר, במקומות שמשחק־המלים חשוב לעצם ענינו של המשל. במשלים אחדים, שלשון־נופל־על־לשון יפה להם במיוחד, לא נמנעתי מלנצל גם “מציאוֹת”, שזימן לי הנוסח העברי, במידה שצורתן היתה אופיינית לשטיינברג עצמו והיה בהן כדי להדגים את סגולות־עבודתו (למשל, ב“צפרדעים”).

אגב, כדאי לציין כי שטיינברג הפליא להשתמש בצירופי־לשון, שיש בהם חיקוּי קולות של בעלי־חיים. למשל, שיר הזמיר במשל “הזמיר והחזיר” בנוי על צירופים כאלה. השתדלתי למצוא, עד כמה שאפשר, גם בשביל דברים מסוג זה גירסה עברית מתאימה.

בשביל להקל על הקוראים קריאה ריתמית מוטעמת, צוּינה על־ידי רווח כפול אתנחתא באמצע שורה ארוכה. לאותה מטרה עצמה, סוּמנה על־ידי מתג במלים מסוימות, או בצירופי־מלים, נגינה מלעילית, שנקבעה לפעמים לא לפי חוּמרת הדקדוק אלא לפי צרכי הקצב (ביחוד, בשמות פרטיים ובמלים ארמיות).

* *

הפרטים הטכניים על שיטת התרגום ניתנו בשביל חוג המתענינים. בשביל כלל־הקוראים ברצוני להדגיש רק דבר אחד: עיקר השתדלוּתי היתה לתרגם בצורה, שלא ינדוף ממנה ריח תרגום – כלומר, בצורה חיה, טבעית ושוטפת.

ואם הקוראים יטעמו בנוסח העברי אף מקצת מן ההנאה, שנפלה בחלקי למקרא המקור – ברי באתי על שכר־עמלי.

ח.ר.