לִבִּי לְמוֹ אָב יִזְעָק / י"ל גורדון
אָשֶׁר מֵת בְּכ"ב לְיֶרַח טֵבֵת בִּשְׁנַת
“יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָהּ”
חֹרֶב וָקֶרַח זַלְעָפָה וָפַחַד
אֲחָזוּנִי פִתְאֹם דִּכְּאוּנִי יַחַד,
מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ אוֹתִי הִשְׁלִיכָה
הַשְּׁמוּעָה הַנּוֹרָאָה: “מֵת אָבִיךָ”.
אָבִי – עוֹד אֶל עֵינַי נִצָּב הִנֵּהוּ:
זֶה תֹּאַר יָפְיוֹ, זוֹ הַדְרַת פָּנֵיהוּ.
זֶה הוֹד הַמֵּצַח כַּשַּׁחַר זָרוּחַ,
וּמִדָבֶּרוֹ נָאוֶה עַד נִקְיוֹן רוּחַ:
זֶה גֹּבַהּ קוֹמָתוֹ, צַעֲדֵי רַגְלֵהוּ,
לִבְנַת שֵׂיבָתוֹ, אַף עֵינָיו כִּי כֵהוּ,
זֶה טוּבוֹ זֶה תֻּמּוֹ, לִבּוֹ וּבְשָׂרוֹ –
הֲלֹא חַי עוֹדֶנּוּ – לֹא שָׁב לַעֲפָרוֹ!
הָהּ תָּוֵי שַׁדַּי יַעֲנוּנִי בַּסֵּפֶר:
“אָבִיךָ אֵינֶנּוּ, נָחַת עַל אֵפֶר!”
מַה-שֶּׁהָיָה לֹא יָשׁוּב אֶל קוֹל נֶהִי
הצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ אָמַר וַיְּהִי.
אֲהָהּ, מִי הִגִּיד לִי זֶה כִּשְׁנָתַיִם
עֵת לָנוּד מִמְּקוֹמִי אֶשָּׂא רַגְלַיִם
וּבְרֹאשׁ אַנְשֵׁי בֵיתִי אוֹתוֹ נָשָׁקְתִּי
כַּחוֹתָם אֶל לִבִּי אִמַּצְתִּי חִבָּקְתִּי –
מִי הִגִּיד לִי אָז כִּי לֹא עוֹד אוֹסִיפָה
עוֹד כָּל עֵת חָלְדִּי אֶת פָּנָיו אַשְׁקִיפָה
כִּי אֵלֶּה הַנְּשִׁיקוֹת וּרְאוּת עֵינָיִם
אַחֲרוֹנוֹת הֵנָּה לִי תַּחַת שָׁמָיִם?!
אַשְׁרֵיכֶם, אַחַי, כִּי עִמּוֹ הֱיִיתֶם
וּבְטֶרֶם מוּתוֹ עוֹד פָּנָיו חֲזִיתֶם
וַתְּחַבְּקוּ עוֹד פַּעַם וַתְּנַשְּׁקוּ אוֹתוֹ
וַיְבָרֶכְכֶם אָבִינוּ עוֹד לִפְנֵי מוֹתוֹ.
וַאֲנִי הַרְחֵק מֶנּוּ – הַרְחֵק נָדַדְתִּי
עַל עֶרֶשׂ מוֹתוֹ כָּכֶם לֹא עָמַדְתִּי
וּבַעֲטֹף רוּחוֹ עֵינָיו לֹא עַצָּמְתִּי
וּמִשְּׁמוּעַת מוֹתוֹ פִּתְאֹם נִפְעָמְתִּי.
כַּפְּרִי נָא לִי, נֶפֶשׁ אַָבִי שֶׁאָהַבְתִּי,
כִּי לֹא הִכַּנִי לִבִּי, כִּי בֶטַח יָשָׁבְתִּי,
כִּי לֹא עַל עָב קַל מִהַרְתִּי אֵלַיִךְ
עֵת צִירֵי מָוֶת נֶהֶפְכוּ עָלָיִךְ
אִם לֹא בָאתִי אֵלַיִךְ פֹּה בָּאָרֶץ
לִרְאוֹתֵךְ אַחֲרוֹנָה לִפְנֵי הַקָּרָץ
בּוֹא אָבוֹא אֵלַיִךְ – חִישׁ יוֹמִי יַגִּיעַ –
בֵּית מוֹעֵד כָּל חַי בִּמְרוֹמֵי רָקִיעַ.