א. 🔗
אני מבין היטב את המלחמה האיומה שהיתה בלב רבים משליחי עם ישראל בבזל בדבר ההצעה ליסד מדינת יהודית לא במקום הקדוש לישראל. במקום ארץ אבות נותנים להם ארץ בנים, ארץ להבנים!
אבל, האמנם לא נלמד מדברי הימים כלום? האמנם נחטא גם אנו כמו שחטאו אבותינו במשך אלף ושמונה מאות שנה, שעצמו את עיניהם מראות את המציאות והסתפקו בהתקוות בלבדן? ואם שִׁנֵינו אנו קהות מהבסר שאכלו אבותינו, האמנם לא ירעד לבנו מפני המחשבה: כמה עוד יתר תקהינה שני בנינו אחרינו מהבסר שנאכל אנו הפעם? האמנם נעצם גם עתה את עינינו? האמנם נמצא את לבנו לקבל עלינו את האחריות הנוראה הזאת לפני כסא המשפט של דברי הימים שלנו? האמנם נעלים את עינינו ולא נראה, כי אם הפעם, מפני מעמד הענינים בעולם, מפני מעמד ישראל, מפני שעוד באפריקה זו, שאיננה יתר הפקר כמו שהיתה לפני חמשים שנה, עוד יש בה מקומות פנויים שוממים, ומפני שבארץ הגדולה עומדים כעת בראש הממשלה אנשים בעלי לב ובעלי רוח, אם עתה מפני כל הסבות הללו ועוד מפני סבות אחרות, בא הדבר לידי כך, כי ממשלה אדירה, אחת היותר אדירות בתבל, פתחה לנו את שערי אפריקה וקראה לנו ככרש בשעתו ללכת וליסד שם מדינה יהודית חפשית, שנוכל לחיות שם בני חורים כטוב וכישר בעינינו תחת המחסה העליון של העם האדיר החפשי האנגלי, האמנם לא יזדעזע לב כל אחד מאתנו מפני המחשבה, כי אם נתן להרגע הגדול הזה לעבר, אולי מחר, אולי בעוד שנה, שנתים, שלש, תטרף השעה הטובה הזאת מלפנינו? אולי אז ישתנו הענינים, תשתנה הממשלה, יתאחזו אחרים בהארצות הפנויות, ואז אף אם נרצה, נבקש, נתחנן, נשוע, נזעק, – לא יהיה שומע לנו?
הה, מחשבה נוראה, איומה!
ב. 🔗
האדון מר ל. ב“הצופה” הגיע בהתנגדותו והצעת אוגנדה לידי כך שיכול להוציא מפיו הדבור התמוה, שהארץ יקרה לו כמו העם!
ואני תוהה ומשתומם איך יכול אדם שיש לו פחות או יתר חנוך מדיני להגיע לידי מינות לאמית כזאת? הארץ כמו העם! זה שבוש מדיני, זו כפירה בעקר!
הארץ, הארץ קדושה רק בשביל העם ולמען העם. אני מבין כי יאמר אדם: אני מאמין כי העם לא יוכל לשוב לתחיה ולחיות אלא בהָארץ! גם זו כפירה ברוח העם, בנשמתו, בכחו, ביכלתו. ומכל מקום, את האני מאמין הזה “אני מבין” אף כי אינני מודה בו לגמרה. גם “אני מאמין”, גם כלנו מאמינים, כי המקום היותר עלול שישוב בו העם לתחיה הוא – הָארץ. אבל, על כל פנים, העם הוא העקר ולא הארץ! אתם מאמינים אמוּנה שלמה, כי העם לא יוכל לשוב לתחיה אלא בהָארץ. על ראשי ועל עיני, אדני! האמוּנה היא דבר המסוּר ללב, להרגש, ואין מקשים על הרגש. אבל, אדוני, אמונה אינה אלא אמונה, תהי אמונה שלמה, גמורה, תהי כמו האמוּנה בשלשה עשר עקרי הדת, עכ"פ אין זו אלא אמונה. ואינכם יכולים לא להודות כי אפשר שהאמונה היותר גמורה היא – טעות!
ובכן, אדוני, כל זמן שלא הוֹכיח הנסיון אמתת אמונתכם, הרשונוּ נא גם לנו להאמין כי העם יוּכל, – בקושי, בקושי גדול, אבל יוכל – לברא לו ארץ ולחיות עליה בכל מקום!
ואם יש אפילו רק ספק ספקה של אפשרות זוּ, ואם מצד השני אי אפשר לא להבין כי יש מקום לחשש, יהי חשש רחוק, כי מעמד עניני המדינות יתרכב, מפני מסבות המעשים והמאורעות הרבים והסבוּכים כל כך, באופן שהתקוה האחרת לא תוכל להתקים, האמנם לא תחרד נפשכם, האמנם לא תזדעזעו מפני המחשבה הנוראה: עמנו מה יהי עליו אז? אתם, אדוני, אינכם רוצים להניח אפשרוּת החשש הזה? גם אני, אדוני, גם כלנו איננוּ רוצים; אבל, אדוני, מהלך מאורעות המדיניים איננוּ תלוי, לאסוננוּ הגדול, לא ברצוני ולא ברצונכם, אדוני! לא מפי ולא מפיכם, אדוני, חיים המאורעות המדיניים, ולא מה שטוב לי ולכם היה יהיה! מי יוכל לחדר אל העתיד? מי יוכל לראות את הנולד? מי יוּכל לנבא מה יהיה? כחות עצוּמים מתנגחים סביב לארבע אמות הללו, ואנו, הפזוּרים והנפוצים שאיננו יכולים, כעמים אחרים, להכריח את הכחות העצוּמים האלה לשום אלינוּ לבם, מי יודע אם לא נרוצץ חלילה בין הכחות המנגחים?
ואלה נא תשתמטו באמתלה קלה: אז נראה! אז נבקש!
לא, אדוני, אז לא נוּכל מאוּמה; אז עבר הזמן! כאשר כבר אמרתי, בעוד עשרים שנה, בעוד עשר, ואולי בעוד חמש לא תהיה עוד אמה אחת פנוּיה על כדור הארץ שיוכל עמנוּ האובד להניח ראשו עליו.
ואיך לא תבינו, אדוני, כי אפילו רק מפני הספק הנורא הזה אנו צריכים, אנוּ חיבים לעשות, לא יהי אלא הנסיון הזה: לכונן מדינה במקום שנותנים לנו עתה!
אנוּ חיבים. ואם לא נעשה זה עתה, ואם לא נאחד כלנו את כל כחנו למען יצליח הנסיון הקשה מאד הזה בידינו, אנו עוכרי עמנו, ודמו על ראשנו יחוּל!
פי הוא המדבר אליכם את הדברים האלה, ואני רשאי לדבר לכם כזאת, ואתם אינכם רשאים לפקפק ולהטיל הספק היותר קל בארץ-ישראליות שלי!
לפני חמש ועשרים שנה, כשמחשבתכם אתם היתה רחוקה מארץ ישראל כרחוק באמת מערב ממזרח, בשעה שאפילו בעל השחר הסתפק, כמו אחד העם עתה, בלאומות רוחנית בגולה, אז קראתי אני את הקריאה הראשונה ללאומות אדמתית (סלחו לי המלה הזאת!), ר"ל העומדת על האדמה, בארץ ישראל. פרץ סמולנסקי פרסם את מאמרי אז בהשחר, אך השיג על דברי ויחליט כי ישראל הוא עם הרוח שאין לו צרך בארץ לקיומו. אפס, מהרה אחרי פרסום מאמרי ארעו מאורעות שפעלו פעולה עצומה על רוחו של סמולנסקי, והוא לא היה מאותם האנשים החושבים להעדר כבוד לעצמם להודות ולאמר טעינו. אחרי חדשים מספר חזר בו בעל השחר מדעתו והסכים לדעתי ונהיה הלאֻמי האדמתי היותר נלהב, ואחריו באתם אתם כֻּלכם, ונבואתי נתקימה!
לפני שתים ועשרים שנה, כשרעיון תחית הלשון בדבור פה היה זר לכלכם, קראתי אני את הקריאה הראשנה, והתחלתי אני בדבר בהלכה ובמעשה, בבית הספר ובביתי.
עתה מדבר האדון ל. על חשיבות הסתדרות של הישוב בארץ ישראל אשר תכונתו העקרית היא – העבריות, תחית הלשון העברית כלשון מדֻברת. אבל אדוני, כמה שנים פקפקתם בזה, מה מעט עשיתם לטובת זה, כשדברתי אני אליכם על חשיבות הדבר הזה! והנה נבואתי עוד פעם נתקימה.
מי שהיו לפני כשש עשרה שנה באספה קטנה של חובבי ציון במסקבה בבית האדון חושין הם אולי יזכרו כי מה שרוצים עתה “טובי חו”צ" לעשות אני דברתי להם אז כי זאת ורק זאת עליהם לעשות. והנה הגיעוּ לידי הכרה זו עתה, אחרי שש עשרה שנה, ודעתי גם בדבר זה נתאמתה.
וגם הפעם כמו נימי מאזן-האויר כן חשו נימי נפשי עוד לפני ארבע שנים את ההכרח הגמור לבקש לנו מקלט לאֻמי, לפחות ארעי, באיזה מקום אחר, ואת אשר חשה נפשי אז הגדתי בדברים ברורים ומפורשים לברנר לזר ולדר' נורדוי בפריז, ולדר' שנירר בוינה.
אפס, כל זמן שהיו תקוות אחרות, לא היו המנהיגים רשאים לפקפק. אבל, מה שחשה נפשי בא ונהיה, והמנהיג עשה ברגע זה את חובתו הקדושה להעם.
אתם אינכם רוצים כ"א במה שאתם רוצים! לאסוננו הגדול, המעשים, אדוני, יכפו אתכם לקרא: רוצים אנו.
אתם קוראים את עצמכם ציונים ציוניים, ארץ ישראליים, ואותנו – אפריקניים, אוגנדיים.
אדוני, אין אנו מתבישים חלילה בשם זה. אבל, לא אפריקניים ולא אוגנדיים אנו, אלא עמיים. הנה מה אנו!
אתם ארציים ואנו עמיים.
לנו העם הוא העקר. אנו אומרים: אם אפשר העם בהארץ, הרי מוטב, ואם אין, אם יש ספק באפשרות זו, נכונן לעת עתה עם באיזו ארץ שתהיה, רק שתהיה של העם, למען קדם את הסכּנה המרחפת על העם!
ולכם, אדוני, הארץ היא העקר! ואתם אומרים: אם אפשר העם בּהארץ, הרי מוטב, ואם אין (ואתם אינכם יכולים להכחיש אפשרות ה“ואם אין” הזה) יאבד העם ואל נוַתר אנו קוצה של יוד מחבת ציון שלנו!
ואתם קוראים, כי לכם יש אידיאל. אידאל יפה באמת!
ג. 🔗
גם עורך הצפירה, האדון נ' סוקולוב, גלה עתה את דעתו נגד הישוּב באפריקה המזרחית. האדוֹן סוקולוב אינו רואה שום הבדל בין הישוב הזה שיתכונן באפריקה על פי הצעת ממשלת אנגליה, ובין הישוב בארגינתיניה או קנדה שעושה חברת יסוד מושבות ליהודים. מדינה חפשית לגמרה, עומדת ברשוּת עצמה כליל, לא תהיה המדינה הזאת, ושלטון בית מקומי, – זה יוכלוּ היהודים לעשות להם בכל מקום שיתישבוּ, גם בארגינתיניה, וגם בקנדה, וגם באוסטרליה במדינות המאוחדות.
ובכן, לפי דעתו של האדון סוקולוב, את כל הענין הזה של הצעת ממשלת אנגליה בדבר הישוב באפריקה המזרחית צריך להניח לחברת הישוב. היא מיסדת ישוּבים בכל מקום, תיסד לה ישוב גם באפריקה אם תמצא את המקום כשר לתכליתה.
זו טענתו של עורך “הצפירה”.
ואני עומד ותמה ומשתומם איך נעלם מהאדון סוקולוב ההבדל העיקרי שבין הישובים שמכוננת חברת הישוב בכל ארבע כנפות הארץ, ובין הישוב שממשלת אנגליה מצעת לנו לכונן, על היסודות שנזכרוּ במכתבו של לורד לנדסדוין.
למען יהיה ישוּב של יהודים מדינה יהודית, נצרכים שני תנאים עקריים, והם:
א) שהישוב הזה ישב על שטח אדמה אחד דָבֵק ונמשך ופחות או יותר גדול שישא עליו מספר פחות או יותר גדול של יהודים, שיהיה ראוי להקרא בשם מדינה לפחות קטנה מאד.
ב) שבתוך גבולי זה השטח יהיו היהודים רוב מנין ורוב בנין של כל הישוב.
אלה שני התנאים העקריים, שבלעדם לא יהיה שום ישוב יהודים בשום מקום מדינה יהודית.
הישנים שני התנאים האלה בהישובים אשר בארגנתיניה, בקנדה, או בברזיליה?
הישוב בארגינתיניה! בודאי, לוא היוּ כל הקרקעות הרבים שקנה שם ברון הירש עצמו ואחרי כן חברת הישוב, לו היו כלן הקרקעות האלה במקום אחד דבק כלו יחד, כי אז היה הישוב הזה מעצמו וּממילה מדינה יהודית! ואז, באין ברֵרה, יכולנו לשמח גם על מדינה יהודית זו לעת עתה.
אבל, הקרקעות של הישובים היהודים בארגנתיניה נפוצים בכל גלילי הארץ הזאת, באנטר דיאוס בסגמו פי, וכו' וכו', בכל גליל וגליל יש אדמה לכונן צבור קטן מאד, לכל היותר של עשרת או עשרים אלף נפש, והצבורים האלה מוקפים צבורים אחרים נכרים ולא יהודים.
ומדוע לא קנה ברון הירש עצמו את כל הקרקעות, ומדוע לא קנתה חברת הישוב אחרי כן הקרקעות שלה במקום אחד, במרכז אחד? מפני, שלא חברון המנוח ולא החברה אחריו לא נתכונו לכונן מדינה יהודית, אלא ישובים יהודים קטנים. ואולי לו גם רצוּ לקנות אדמה במקום אחד כדי לכונן מרכז יהודי גדול, לא יכלו, מפני שאולי כבר אי אפשר כזאת בארגינתיניה, מפני שבכל גליל וגליל כבר נתאחזו צבורים אחרים ואפשר רק להושיב צבורים קטנים בתוכם, בקרבם, אבל לא צבור אחד גדול ונמשך על אדמה אחת.
ואולי, אף אם עוד יש אפשרות כזאת, לא תרצה ממשלת ארגינתיניה ולא תאבה גם עתה למכר במקום אחד אדמה במדה מספקת שברבות הימים תתהוה מזה מדינה יהודית, לבּלתי תת מקום למדינה בתוך מדינה.
הישובים של היהודים בארגינתיניה וכדומה, אינם נבדלים במאומה מישובי היהודים ברוסיה בתחום המושב. לו ישבו כל היהודים האלה שבתחום המושב על שטח יתר הרבה קטן, למשל כפלך אחד גדול ולו היה בפלך הזה רוב גדול יהודים. כּי אז היתה זו כעין מדינה יהודית, ועל כל פנים היה מעמדם לא גרוע ממעמד העממים האחרים היושבים ברוסיה.
עורך ה“צפירה” אמר כי אם יתישבו יהודים רבים במקומות הפנויים באמריקה, יהיו להם זכיות של הנהגה מקומות ובכן תהי שם מדינה יהודית לא פחות מהמדינה היהודית באפריקה המזרחית. בודאי! מי יתן ונתנה אמריקה רשות למספר גדול של יהודים להתישב במקום אחד! בודאי, אז תהי שם מדינה יהודית, וברצון אודה, עוד יתר יהודית אולי מזו שנוכל לכונן באפריקה תחת מחסה ממשלת אנגליה. אבל, התרשה ממשלת אמריקה את זאת? מדוע לא הציעה אמריקה את ההצעה הזאת להכנסיה בבזל? ואפילו אם תרשה ממשלת המדינות המאוחדות, היעלה בידינו שם להתאחז במקום אחד באופן שנהיה הרוב הגדול? אנו נתחיל לכונן שם ערים וכפרים; איך נמנע אחרים להתאחז שם אתנו יחד ובמספר הרבה יתר גדול ממה שנהיה אנחנו שם? וכמו כן באוסטרליה. בודאי. שם יש די מקום גם למדינה יהודית. אבל ננסה נא לבוא שמה במספר גדול ולהתאחז במקום אחד. גם בפני באים במספר מעט חושבת אוסטרליה מחשבות לסגור הדלת, ועל אחת כמה וכמה בפני מספר גדול.
זהו ההבדל שבין הישובים היהודים שכוננו ושאפשר לכונן בארצות אחרות, ובין הישוב שממשלת אנגליה קראה לנו לכונן באפריקה. ומדוע רוצה אנגליה יותר למשל מן ממשלת המדינות המאוחדות או אוסטרליה, להרשות לנו כזאת? מפני שיש לה באפריקה המזרחית ארץ רחבת ידים ושוממה עדין לגמרה, אשר האנגלים אינם הולכים שמה במִספר רב כדי ליַשֵׁב אותה, יען יש להם ארצות אחרות ללכת שמה במקום שחרשת המעשה והמסחר יותר פורחים, ומקוה היא ממשלת אנגליה כי היהודים הרוצים למצא להם איזה מקלט שבמקום ההוא יהיו הם בעצמם הבעלי בתים, ששם יהיו הם התושבים העקריים, ששם יוכלו להתנהג בעניניהם הפנימיים כטוב וכיושר בעיניהם, שהיהודים הרוצים כזה ואינם יכולים למצוא זה בשום מקום אחר על פני האדמה, ירבו לבוא הנה ויפריחו את הארץ הזאת לטובת עצמם וממילה גם לטובת בריטניה.
בודאי, זאת תהיה לא מדינה חפשית לגמרה, לא עמדה לגמרה ברשות עצמה. אבל, אם שטח האדמה שתנתן לנו שם יהיה בכדי שיוכל לשאת עליו לא יותר ממליון נפש החיים על פרי האדמה, אז עוד כמספר הזה ואולי עוד יותר יוכלו לחיות שם על המסחר וחרשת המעשה, והיתה זו מדינה יהודית ונוכל שם להתענג על כל הזכיות המדיניות הפנימיות כמו כל עם החי על אדמתו, מפני שבתנאי הזה תנתן לנו הארץ ומפני שכן חק אנגליה בכל המדינות שלה.
ואם האדמה שתנתן לנו לא תספוק לצבור גדול? ואם הזכיות שתנתנה לנו לא תתנה לנו האפשרות לחיות חיים לאמיים, עברים? אז, אין בין הישוב שנוכל לכונן שם ובין הישובים במקומות אחרים ולא כלום, והרוצים במדינה יהודית, ולא בישובים יהודים לא יקבלו את המתנה הזאת. כי אם האפשרות של מדינה יהודית.
בדבר אחר צדק עורך הצפירה. לו היתה לנוּ “טנדנץ אוטונומותי”, כלומר חשק והתעוררות להיות שוררים בביתנו ולא שנוררים בבתי אחרים כי אז כבר היו לנו כמה וכמה אוטונומיות.
אבל החשק הזה איננו בקרבנו, מפני שההרגשה הלאמית כהתה, מפני שהתוכן הלאומי שלנו התרופף ויתדלדל.
כן, אישי העורך, זהוּ אסוננו! לולא זה, כי אז לא גלינו, ברצוננו הטוב, מארצנו ולא נתרחקנו, ברצוננו הטוב, מעל אדמתנו, ולא עזבנו, ברצוננו הטוב, את לשוננו, מעשה שאין דוגמתו בדברי הימים, ולא ישבנו אלף ושמנה מאות שנה בחבוק ידים, בשפלות, בגלות כל כך נוראה; כי אז כבר שבנו לארץ ישראל, למשל אחרי גרוש ספרד, או חפשנוּ ומצאנו לנו מקום לשבת שם כבעלי בתים באחת הפנות אשר היו פנויות עד כה על פני האדמה, באמריקה או באוסטרליה או באפריקה. אבל, עד כה לא היה לנו הרצון הזה, מפני שההרגשה הלאומית כהתה, מפני שהמתינו לגאוּלה לא טבעית, נסית; ועתה, כשהקיצונו מתרדמתנו והתחלנו להבין כי עלינוּ לגאל את עצמנו, הנה כבר אחרנו את המועד שיכלנו לכונן לנו מדינה לגמרה לנוּ, לגמרה חפשית, עלינו להסתפק, לפחות לעת עתה, במדינה פנימית.
אבל, אם גם מדינה פנימית לא נוּכל לכונן לנו במקום שהציעה לנו ממשלת אנגליה, – אז יתקדרוּ שמינוּ שנית ועל כרחנו נשב באפלה ונמתין לימות המשיח.
ולפחות, זאת תהי נחמתנו, כי אנו עשינוּ מה שהיה בכחנו לעשות.
זה פרושה של החלטת הכנסיה לשלח תָּרים.
אבל, האדון אוסישקין, שהוא איש מעשי, אינו מסתפק להתנגד להלכה בלבד להחלטת הכנסיה לשלוח תרים לאפריקה המזרחית, אלא אַמֵץ יאמץ את כל כחו להפריע החלטה זו.
האדון אוסישקין הוא איש בעל מֶרֶץ גדול, וככל איש שיש לו איזו סגולה מיוחדה, האדון אוסישקין נוטה להאמין בכח רצונו שהוא כל יכול, ורגיל בפיו המאמר: “אין לך דבר העומד בפני הרצון”.
ואולם לכל גבול, אילו לכח רצונו של האדון אוסישקין, ואם עלה בידו להוציא לפעל דבר הכנסיה בזכרון יעקב אין זה מופת חותך כי יעלה בידו באמת כל מה שירצה.
ונקוה, כי בהצעד הראשון שעשה עמנו בתור עם, על בימת העולם המדיני במגעו ומשאו עם עמים אחרים, לא יעשה את עצמו ללעג ולקלסה. כנסית עם ישראל בבזל איננה אספת גבאים בבית הכנסת בערי ליטה, שמנהג ישראל קדושים הוא לא לדקדק ביתר בהחלטות האספה, ולעשות אחרי ההחלטה ממש ההפך, לא, החלטת כנסת ישראל בבזל ברוב דעות גדול, אם מספרם “צר”ה או רצ“ה”, הכל אחד, אינה משחק ילדים. כנסת ישראל בבזל החליטה ברוב דעות גדול כמעט של שני שלישי כל הכנסת, בפני כל העולם כלו, בענין משא ומתן עם אומה גדולה, ומי שאחריות הכנסת הזאת וכבודה עליהם, הם יוציאו את ההחלטה לפעל, וכח רצונו של האדון אוסישקין יפגש אולי בכח רצון אחר, ואולי לא פחות נמרץ ואדיר וחזק מכחו הוא.
ואם חלילה באמת יעלה בידי האדון אוסישקין להפר את החלטת הכנסיה. – כי סוף סוף הכל אפשר בעולם ובפרט אצלנו ובפרט להרס – או יתוסף עוד חרפה על חרפתנו, אז הנה כבר עשינו את הנסיון המדיני שלנו, אז ידעוּ כל באי עולם מהוּ קונגרס יהודי עד כמה ראויים היהודים שיכנסו במגע ובמשא עמהם, ומה ערכה וחשיבותה של החלטת הכנסת הגדולה שלהם!
ד. 🔗
ובכן הדבר תלוי בנו.
אם אנו רוצים, הרי מחר אנו אנשים ככל האנשים אשר על פני האדמה, אנשים שיש להם ארץ, שהארץ הזאת היא שלהם, שבארץ הזאת לא יהיו צריכים לחסד שום אדם, ולא יפחדו כל הימים פּן לא יהיו רצויים לאזרחי הארץ, ופן יסגרו שערי הארץ לפניהם, ופן יקום שטקר, לואיגר, דרומון, או קרוּשֶון להבאיש ריחם בעיני עם הארץ.
אם אנו רוצים, הרי מחר נוכל להרים ראש, לזקוף הקומה, להביט בעיני כל אדם בעינים מפיקות רגש הכּרת עצמנו, לדבר בקול בטחה.
תמול ראיתי והרגשתי זה בפעל ממש.
בביתי יש אדם נכרי חשוב מהמושלמים, ולא שונא ישראל. אדרבה, הוא נוטה רצון אלינו, משתתף תמיד בצערנו, חומל עלינו, נד לנו, מגנה את צוררינו החורשים רעה עלינו. ובכל פעם שהוא מדבר לי ככה, בנטית רצון, בנטית חסד, בחמלה, דמי רותח בקרבי, וכמעט שיותר אני בוחר אז לשמוע נאצת דרומון וחבריו.
אבל תמול לא רתחו דמי.
אך התחיל לדבר הושטתי לו את גליון 'דשואיש כרונכל“, הראתי לו מפת הארץ היעודה לנו אשר נדפסה בעתון הזה, והמלים “אדמת ישראל” (the Jewish Teritory) הכתובים שם – ופני האיש הזה נשתנו, וקולו נשתנה, ומבטאו נשתנה, ודבריו נשתנו. Jewish Teritory! קרא האיש בקול משֻׁנה ובנגינה מיוחדה על המלה Jewish – Jewish Teritory ותחת מחסה העליון של אנגליה! ואם כן, היה תהיו שם אומה חפשית, וב”פרלמנט" שלכם, ככל האומות החסות בצל בריטניה הגדולה! אשריכם! אשריכם!
ורגש של תענוג נפלא, שלא חשתי עוד מעולם, הרגשתי ברגע הזה בדַבֵּר האיש את הדברים האלה. בפעם הראשנה בחיי חשתי את עצמי שוה בכל לבן עם אחר, בפעם הראשנה הרגשתי כי אין אני צריך לחסד ממנו ומהדומים לו, אני אדם שיש לי ארץ שלי.
ואם אנו רוצים הרי מחר נוכל כלנו להרגיש את עצמנו כך. מחר נהיה עם בארצו.
בודאי זו לא ארץ די גדולה שתוכל לשאת עליה את כל עם ישראל. בהגבולים היעודים לנו, ובפרט אם תרחיב לנו ממשלת אנגליה עד ים ויקטוריה ניאנסה ויהיה לנו נמל על הים הגדול הזה, יוכלו לשבת ולמצא פרנסתם ברוח שני מליון נפש ויותר. זה רק החלק הששי מכל עם ישראל; אבל, כמה עמים יש שמספרם לא רב ועוד מעט מזה! עם יון ועם הסרבים אינם הרבה יותר משני מליונים כל אחד, ומספר עם הבורים בשתי המדינות יחד, תְּרַנְסְוַל ואורנג, לא הגיע אפילו לשלש מאות אלף נפש ובכל זאת היה עם שקנה לו רגש כבוד אלו בכל העולם כלו!
זה נוכל להיות מחר, אם נרצה.
הנרצה?
זו היא השאלה!
זו השאלה אם מן זמנו של נֹח האמריקני ועד היום למדנו איזה דבר, אם מאז ועד עתה נתחנכנו חנוך מדיני, אם נהיינו יותר בני אדם טבעיים. זו היא השאלה, אם עשה נעשה עוד פעם את השטות, את העון הנורא, שעשינו לפני מאה שנה, כאשר קרא לנו האיש הגדול ההוא לפרק מעלינו את עֹל הגלות ולהיות עם על האי אשר קנה לתכלית זו; זו היא השאלה, אם דחה נדחה גם עתה בידינו את הדבר האחד שכמו במעשה קסם ישנה ברגע אחד את פני כל מעמדנו בעולם, ויתן לנו הכח והעֹז והאמצעים להגיע לאט לאט אל תקותנו הישנה, הקדושה, שהיא נשמתנו, רוחנו.
היא השאלה!
זו היא השאלה לא להציוניים לפי פרושו החצוני של השם כי אם להציונים האמתיים לפי הרוח. אם הציוניים לפי פרושה החצונה של המלה מאמינים כי יסוד מדינה במקום אחר מתנגד להציוניות הזאת, ה' עמהם! אל נא תתעסק הציוניות הרשמית בזה! תתעסק לה היא אך ורק במה שאפשר לה לעסק לפי משמעת המלה הזאת, בעד כל פסיעה שתפסע על דרכה יכירו לה טובה כל הציונים מכל הגונים.
ואם כך תהי דעת רוב הציונים הרשמיים בהכנסיה השביעית אחרי שוב התירים מתור את הארץ היעודה לנו, אז זו היא השאלה: הימצאו בקרב כל ישראל אנשים הרוצים בקיום האומה בתור אמה לו יהי לפחות לעת עתה, לא על האדמה הלאומית הישנה?
ואז יתאגדו הם כלם לאגודה אחת יותר גדולה, יתר כללית, יותר מקפת את העם כלו. אז תקח האגודה הזאת, אגודת העם, בידיה את דבר הצלת העם בזמן פחות או יותר קרוב לנו, אז תהיה האגודה הזאת מה שלא רצתה להיות הציוניות הרשמית, אז תעשה היא מה שהיתה צריכה לעשות הציוניות.
ובכן זו היא השאלה:
הנרצה?
ואני מאמין אמונה שלמה, כי רצה נרצה.
אני מאמין, כי גם בקרב הציוניות הרשמית ימצא רוב שיבין כי אם הציוניות רוצה להיות מה שהיא עתה, נפש העם כֻּלו, עליה לעשות את הדבר האחד שיתן לה הכח לעשות את הדבר שבשבילו נבראה. אז הציוניים לפי משמעת המלה בלבדה, שיחשבו כי זו בגידה בעקר הציוניות, יעזבו את הציוניות הזאת וייצרו להם ציוניות לפי לבבם ורוחם הם, והציוניות הנכחית תמלא את כל חובתה להעם.
אבל, אם לא ימצא רוב כזה בקרב הציוניות הרשמית, – והכל אפשר בקרבנו – אז, אני מאמין בזה אמונה שלמה, תתכונן האגודה הלאמית הכללית, שיתחברו בה גם מי שהם ציונים רשמיים עם מי שאינם ציוניים רשמיים. כל הציוניים הרשמיים לא יצאו מתוך המִסְדָרָה הציונית הרשמית, אך השתתף ישתתפו עם כל הלאומיים ויחד ייצרו את האגודה הגדולה הלאומית הכללית.
ואז תחל העבודה הלאומית הממשית, ואין לך דבר בעולם הפועל פעולה עזה כעבודה ממשית, נראית לעין. המפעל שיהיה על האגודה הלאומית הזאת להוציא לפעלו הוא בודאי עצום, ענקי, ובודאי נצרך גם התלהבות רוחנית, אידיאל. אבל האידיאל הממשי של עם בארצו, וששום דבר אינו עומד לשטן על דרכו בהוה – האידיאל הממשי הזה ילהיב הרבה יותר לבבות ממה שיוכל להלהיב אידיאל שהוא רק הלכתא למשיחא.
תחת דגל האידיאל הממשי הזה יתגַיסו, גם אותם קטני אמנה, שעמדו עד כה רחוקים מהציוניות מפני שלא האמינו באפשרות הדבר מפני מעמד עניני המדינות בעולם. ואל תחת הדגל הזה יבואו, מדוע לא נאמר זה? גם אותם שרוצים לעשות לטובת היהודים לא מבחינה לאמית טהורה גרידה. בישיבת הועד הפועל הציוני הגדול אמר ד“ר הרצל כי המדינה היהודית באפריקה המזרחית היא 'שאלת הלחם” לעמנו. אינני יודע מה כונתו של הרצל בזה, ואם הדברים הם פשוטם כמשמעם. אין ספק שצדקו ד"ר צלנוב ואוסישקין וחבריו שטענו כי שאלת הלחם אינה נוגעת להציוניות, אבל גם בזה אין ספק, שהיא תשובה גם לשאלת הלחם, רצוני לאמר, שגם בבחינה זו היא חשובה מאד. אם אנגלים רבים רואים ביסוד מושבות באפריקה המזרחית מקור ישע לרבבות בני עמם, על אחת כמה וכמה לנו שבארצות רבות אנו נרדפים ומעֻנים בכל ענויי הגוף והרוח, וכל הארצות הולכות ונסגרות בפנינו. ובכן, זו גם שאלת הלחם, ולכן יוכלו להשתתף במפעל הזה גם אלה שהבחינה הלאמית אינה חשובה אצלם.
כן! זו גם שאלת הלחם. אפריקה היא ארץ של עתידות גדולות. בעוד אולי חצי יובל שנים תהיה אפריקה אמריקה חדשה. ואולי עוד יתר פורחת מאמריקה! בקרבת הארץ הנתונה לנו הולכים ומתישבים עמים רבים. ממערב הבלגיים, מדרום הגרמנים, מצפון וממזרח האנגלים. חיים חדשים מתעוררים סביב סביב, וגם ליהודים יהיה שם מקום רחב לעבודה ופעולה, לא בעבודת האדמה בלבד כי אם בכל מקצעות פעולת האדם. ולמקום פעולה ועסק הלזה יוכלו היהודים לבוא בלי כל מעצור, ולא יפגעו כל אבן נגף על דרכם, ואם יבואו במספר רב לא תרע בהם עין איש, אדרבה, קרא יקראו להם: ברוכים הבאים, וקבל יקבלום בזרועות פתוחות! אל ארץ העתידות הגדולות הלזו, יבואו היהודים לא כגרים בתוך בני נכר, כי אם כבעלי בתים, כאזרחים אל ארצם הם. הכח המושך הזה ימשך רבבות אנשים אל הארץ החדשה הזאת, אל המקום אשר ירגישו שם את עצמם תכף ומיד אדונים, בני חורים לגמרה, לגמרה. העדר כל מעצור וכל מניעה ורגש החרות הגמורה ורגש האדנות, והאידיאל של עם בארצו, כל זה יעשה, שבשנים מועטות יבאו שמה אנשים במספר רב שכמוהו לא יוכלו לבוא במקום אחר בהרבה הרבה יותר זמן, מן המעצורים והמניעות והקושי הנפגשים על כל צעד ופסיעה. הסכומים העצומים והזמן הרב שמאבדים במקום אחר לקנות אמה על אמה אדמה, ולבנות בנין אחד, הסכומים האלה והזמן הזה ישמשו שם, במקום החרות הגמורה לנו, לעשות הכל פי מאה יותר מהר. מה שלא נוכל לעשות במקום אחר בעשרים שנה נעשה שם בשנה אחת.
ובכן, בשנים מספר, בעשר, בעשרים שנה, נוכל לזכות ולראות מדינה יהודית כי אף אם לא ירבה שם מספרנו במשך הזמן הזה, הנה בדרך רשמי כבר זו מדינה לבדה, בהנהגה פנימית לבדה.
– אבל, אומרים המתונים במתנגדי המדינה היהודית, נניח על הצד היותר טוב, שכל זה יהיה לפי דמיונכם על כל פנים היה תהיה המדינה הזאת לא מדינה יהודית, כי אם מדינה אנגלית, דבר ידברו היושבים שם לא עברית, כי אם אנגלית.
הבה, נראה מה כחה של טענה זו, של טענת אלה האומרים כי המדינה בהארץ היעודה לנו באפריקה לא תהיה מדינה יהודית?
אבל, טרם, אענה עלי להודות, כי טענה זו היא אחד מתכסיסי מלחמה היותר תכסיסיים שיכלו למצא המתנגדים ליסוד מדינה ליהודים בארץ זולת הארץ שהם רוצים רק בה.
כי אמנם, איך תוכל לקוות לנַצֵח אנשים הבאים עליך בשם דבר שמהותו אינו מגבלה וקבועה, ויכולים הם בכל רגע להכריעך במלה אחת: זו לא מדינה יהודית.
ובאמת, אם הטוענים האלה רוצים במדינה עומדת לגמרה ברשות עצמה, שלא תהיה תלויה בדעת אחרים כלל ועקר, שיהיו דוקא לה לעצמה צירים וקונסולים בכל המדינות והארצות, שתוכל בעצמה להנהיג משא ומתן מדיני עם מדינות נכריות כטוב וכישר בעיניה, שתוכל אולי גם לקרא מלחמה על עמי הנכר, – אם זו ורק זו היא המדינה שהאדונים האלה רוצים, הריני מודה בלי פקפוק ותיכף ומיד, כי מדינה יהודית כזאת לא תהיה לנו בארץ שממשלת אנגליה רוצה לתת לנו בתוך ארצותיה.
כן, אדוני הנכבדים, אם דוקא מדינה יהודית כזאת תואילו בחסדכם לקבל, הריני מודה בפני כל עם ועדה כי הכרעתוני, ואין לי אלא לשבת דומם בבשתי וכלימתי.
לא! מדינה יהודית כזאת אין בידי לתת לכם! ואם אתם בוחרים יתר בגלותכם ממדינה יהודית לא כזאת שבו לכם תחתכם בגלותכם הנעימה, שבו לכם בגליציה, רומניה, שבו לכם אפילו בוינה אצל לואיגר ובפריז אצל דרומון, ועל אחת כמה וכמה בתפוצות הגולה שאין שם לא לואיגר ולא דרומין ולא קְרוּשֶׁוַן, שבוּ לכם שם והתענגו על שווי הזכיות הגלוּתי. שבו לכם, וצפו לרחמי שמים, עד עת הפלאות, שתוכלו לכונן בארץ מהארצות מדינה יהודית כמו שאתם רוצים.
אבל אני, אחרי אלף ושמנה מאות וחמש ושלשים שנה של גלות נוראה, גלות שלכמוה לא הגיע שום צבור של אנשים בעולם, אחרי גלות כזאת ואחרי אלף ושמנה מאות וחמש ושלשים שנה של תקוות ריקות, אני עָנָו, וברצון אסתפק בקצת פּחות, ואבחר במדינה יהודית של פחות זהר וברק, אבחר במדינה יהודית לא חפשית לגמרה מהגלות היותר מזהבה בחרות גמורה ושלמה.
לא, אנשים שבמשך אלף ושמנה מאות שנה של גלוּת ישבו בבזיון ושפלות כשוטים גמורים והשלו את נפשם בתקוות ריקות, ולא הזיזו באצבע קטן אפילו בעת שהיה אפשר להוציא התקוות שלהם לפעל, לאנשים כאלה אין רשות ללכת בגדולות ובנפלאות!
המדינה היהודית שאסתפק אני בה היא ארץ שהיא של היהודים בדרך רשמי, שהיא מקום מושבם בדרך משפטי, שבארץ זו יהיו היהודים הרוב הגדול של היושבים יהודים, ושבארץ זו יהיו היהודים בעלי בתים שרשות בידם להתנהג ולסדר הכל כרצונם הטוב, לחק להם חקים ותקנות כטוב וכישר בעיניהם ולדבר בלשון שהם רוצים.
התוכל להיות מדינה יהודית כזאת על האדמה שבריטניה הגדולה נותנת לנו באחת מארצותיה?
אבל, צריך להיות עִוֵר או עקש עד הקצה האחרון לשלל אפשרוּת מדינה יהודית כזאת בארץ מארצות ממשלת אנגליה.
כי הלא כמעט כל מדינות הים של בריטניה הגדולה. כחמשים מדינה הנפוצות על פני כל כדור הארץ, הן פחות או יותר מדינות מתנהגות בשלטון בית. כי זה כבודה ותפארתה של אומה זו, שהיא נותנת לכל מדינותיה שמעבר לים את החרוּת הביתית. לכל אחת מחמשים המדינה, אפילו להקטנות שבהן, יש מועצה פחות או יתר גדולה לחק חקים לכל המדינה.
וגם בדבר הלשון. הלשון של רוב יושבי המדינה היא הלשון הצבורית שם.
כל זה נהוג בכל מדינות הים של בריטניה הגדולה, אפילו בלי הבטחה של שלטון בית מפני שאלה הם חקי הממלכה הזאת ומנהגיה. ועל אחת כמה וכמה שיהיה כך במדינה שתוסד לכתחילה בתנאי מפורש מקֻיָם ומאושר בדרך רשמי כי זו תהיה מדינה בשלטון בית. ואין שוּם מקום לחשוש פן תפר ממשלת אנגליה את הבטחה זוֹ, כמו שלעג אחד המתנגדים על התנאים בין התקיף והחלש. – אין שוּם מקום לחשש זה, הואיל וכך הם חקי ממלכת אנגליה, וכך מנהגיה בכל מדינות הים שלה.
הן אמנם, יש בקרבנו חכמים גדולים שבעיניהם דוקא זה הדבר, שכך נוהגת אנגליה עם כל מדינות הים שלה היא אחד מהמומים הגדולים של המדינה שאנגליה רוצה לתת לנו ליסד באפריקה. וכבר העיר על המוּם המכוער הזה ד“ר יוסף קלויזנר ב”השקפה" בהמחברת האחרונה של “השלח”. בלעג חד וחריף התלוצץ עורך השלח כיד הלצנות הטובה עליו. ויקרא: “אנגליה נותנת לנו ארץ לא נושבה ושלטון בית כמו בכל מדינותיה!” הנה, היא אלביון הנוכלת! מה היא נותנת לנו? ארץ לא נושבה ושלטון בית כמו לכל מדינותיה! האם לא די בזיון וקצף? לנו, עם של “אתה בחרתנו”, נותנת אנגליה מתנה פחוּתה וגרועה כזאת! וזה הרצל העיז לקבל זאת! ארץ לא נושבה! ואנו הלא הסכנו שיתנו לנו כרמים אשר לא נטענו, ושדות אשר לא זרענו, וּבתים אשר לא בנינו! לוּ נתנה לנו אנגליה ארץ נושבה, מלאה כבר כל טוֹּב, שלא יהיה לנו אלא לבוא ולֵהָנות מטוּבה, ולוּ נתנה אנגליה שם לנו שלטון שאיננה נותנת לשום מדינה ממדינות הים שלה, לוּ כדבר הזה נתנה לנו אנגליה, בגלל העינים היפות שלנוֹּ, כי אז אוּלי הסכים גם ד"ר קלויזנר.
אבל מי שיוּכל להסתפק בפחות מזה, מי שמבין כי זו היא המעלה הגדולה של הארץ היעוּדה לנו שהיא לא נושבה, שהיא שממה מאדם, וכֻלָה פנוּיה לנו, ואדמתה היא אדמה בתוּלה שרק אנו בזעת אפנו נעשה אותה לארץ פוריה ופורחת, בעבודת האדמה ובחרשת וּבמסחר ובכל מקצעות פעוּלת האדם, ומי שיוּכל להבין כי זו היא הערֻבָּה היותר גדולה לשלטון הבית של המדינה החדשה, שכך נוהגת אנגליה עם כל מדינות הים שלה. – מי שמבין כל זה לא יוּכל להתעקש ולשלל אפשרוּת קיום מדינה יהוּדית בהארץ שאנגליה נותנת לנוּ.
זה אפשר! אבל בתנאי שאנו עצמנוּ נחפץ ונרצה שהמדינה תהיה יהוּדית. שוּם דבר, שום מניעה חצונית, שום חק לא יעמוד לשטן וּלמפגע לנוּ בדבר הזה אם נחפץ, אם נרצה את זאת באמת. כי זה כחו של צבור גדול בזמננו, שאם הוּא הרוב הגדול על שטח אדמה אחוּדה ונמשכה וּדבוּקה, ואין אדמות של צבוּרים אחרים מפסיקות בתוכה, – זה כחו של צבוּר כזה להגן על עממותו מפני השפעת צבוּר הרבה יתר גדול והרבה יותר עצוּם ואפילו הרבה יתר משכיל ממנו שלא תפסד צוּרתה העקרית. והעמים של ממלכת אוסטריה, ובפרט הפולנים והטֹשֶכים, והאירלנדים תחת השלטון הגמוּר וההשפעה העזה של אנגליה, והצרפתים בכַּנדה ועוד, הם עדים חיים וקימים מעידים עדוּת ברוּרה על האמת הזאת. כל כחם הגדול של הגרמנים וכל ההשפעה העצוּמה של הַגַרְמַנוּת ולשונה וספרותה וחכמתה והשכלתה לא יכלה מאוּמה ונתזה לאחור מפני השריון של העממות של הטשכים שעוד לפני זמן קצר לא היתה להם כל ספרוּת. וּכמו כן אין כל שליטה להשפעת האומה האנגלית על העממות של האירלנדים.
ומה הוא השריון של העמים האלה? מה היא ה“שמירה”, ה“שיר המעלות” השומרת על עממוּתם מפני ה“מזיקים”, מפני הרוח הנכרי שלא תזיק לה?
כל זה עשתה הלשון.
הלשון נותנת לכל צבוּר את צוּרתו האישית, היא עושה אותו לבריה בפני עצמה, בתאר מיוחד, בתכוּנה מיוּחדה. כל זמן שצבוּר על אדמה מיוחדה מדבר בלשון מיוחד, הוּא עם לבדו, והארץ שהעם הזה ישב בה היא מדינה של העם הזה.
ואם יכלוּ הטשכים, אם יכלוּ האירלנדים לגרש מקרב ארצם את הלשון הגרמנית ואת הלשון האנגלית שהיתה השלטת לבדה שם, מפני שרצו בזה, מפני שחשוּ שזהוּ השריון האחד שיגן על עממוּתם, על אחת כמה וכמה שנוּכל אנו, אם נחפץ ונרצה לעשות שהצבור החדש במדינה החדשה השממה, ששום לשון עוד אינה שולטת בה, שהצבוּר החדש הזה בארצו החדשה ידבר בלשון מיוּחדה לו, הלשון אשר תתן לו צוּרה של צבור עברי, וּלהמדינה תכוּנה של מדינה יהוּדית.
אפס, יכול נוכל לעשות זה רק אם נחפץ, אם נרצה. שום מניעה חיצונית, מחוצה לנוּ לא נפגש על דרכנו. בודאי היהודים במדינה החדשה הזו יהיּוּ צריכים ללמוד אנגלית, מפני המגע והמשא עם השלטון העליון, ומפני המשא והמתן עם העולם החצוני. אך לשון הארץ כיון שאנוּ נהיה שוב הרוב, תהיה הלשון שאנוּ נרצה. ולא זה בלבד, אלא גם בבתי הספר, ולא בלבד של הכפרים כי אם גם בהערים, ואפילו בבתי המדרש העליונים, הרשות תהיה בידינו לעשות את הלשון העברית ללשון העקרית, ללמוד הלמודים, וכמו כן בכל בתי הפקידות של המדינה נוּכל, אם נרצה, לעשות את הלשון העברית לַלשון הרשמית.
וגם בדבר הזה, מה שלא נוכל לעשות במקום אחר בעשרות בשנים נוכל לעשות פה בעשר שנים. אם בכל בתי הצבור, בכל מקום שיהיה ליחיד צרך באיזה דבר ידברו אתו עברית, אני ערב בדבר, שבעשרים שנה יהיה הצבור כלו צבור עברי.
ו. 🔗
רק מי שבכונה עוצם את עיניו ואינו רוצה בשום אופן לראות דברים כהויתם, רק הוא יוכל לשלול אפשרות של מדינה יהוּדית בארץ זולתי הארץ הישנה, במקום שנהיה בני חורים לעשות לפחות בחיינו הפנימיים כטוב ובישר בעינינו.
הר“מ לילנבלוּם, אחד מבעלי התשובה, אשר התלוצץ עלי לפני חמש ועשרים שנה כשנתפרסם מאמרי הראשון בהשחר אדות ישוב א”י, מתלוצץ עתה בהעתון “דר פריינד” בבעלי מדינה יהוּדית בארץ זולתי הארץ, ואמר כי "ארץ עשויה לעם היא כמו רגל מלאכוּתית של "קטשוּק לקִטֵעַ" – וּכמשה מפי הגבורה הוּא מורה הלכה בהלכות חיי העמים כי "עמים אינם חיים על מקומות זרים נתונים להם במתנה".
אמנם! התנועה יפה, הנגינה נהדרה. ההלכה נאמרה בכל כך החלטה, בכל כך וַדָאוּת, שברגע הראשון נדמה באמת שאסור להרהר אחריה.
אבל, מעט מעט אני מתחיל לשוּב להרגיש את עצמי, והנה לבי ימלאני לפקפק בהלכה מפי הגבוּרה זו. מנין לו להרמ“ל הלכה זו? האין כל דברי הימים סותרים לה? האמנם לא רוב העמים שהיוּ מעולם ועד היום הזה על פני האדמה היוּ וחיים על מקומות זרים? ועמנו עצמו, האם לא חי על מקום זר? ההיה ישראל יליד ארץ ישראל? האם לא בשביל זה היה צריך להתחיל התורה מבראשית ולא מהחדש הזה, להשיב להטוענים “לסטים אתם”? שמא תאמר, כי ההבדל הוא בין כבוש ובין לקיחה במתנה, הנה מדינות רבות של כַּנדה ואוסטרליה תוכחנה שלא יושביהם עתה כבשון, אלא נתישבו בהן גם כן במתנה, והן מדינות, והיושבים בהן הם עתה עמים, עמים לבדם, שהלואי שנגיע למדרגתם ביובל שנים. ושמא תאמר שהם עמים אנגלים, וזהוּ מה שיהיו היהוּדים בארץ הנתוּנה להם במתנה בארצות שלטון אנגליה, אין הנדון דומה לראיה, מפני שהם, יושבי המדינות הללו, רבם מזרע האַנגלים, מדברים כלם אנגלית, ואעפי”כ הם בריות בפני עצמן ועמים בפני עצמם אפילו עתה, ועצמותם המיוּחדה הולכת וּמתחדדת ומצטינת יותר ויותר, ועל אחת כמה וכמה היהוּדים, שיש להם חיים של אלפי שנה אחרים, עם זכרונות אחרים, עם מוח אחר, עם מחשבה אחרת, עם ספרות אחרת, ודבר ידברו, אם ירצו, לשון אחרת, לא כל שכן שיהיוּ, אם ירצו, עם לבדו עם מצוּין באישיותו, בעצמיותו.
ואני עומד מַשמים ונדהם ונבהל ואינני מבין איך אפשר שאנשים שיש להם מוח בקדקדם ורגש בלבם יעיזוּ על יסוד סברות מן הכרם כאלה לפסוק הלכה בדבר גדול כל כך, בשאלה שחיי כל העם, כל האומה תלוּיים בה?! ב“בחינה המדינית”, אמר האדון לילנבלום, “נהיה בודאי אפס (ר"ל שלא נוּכל להנהיג עניני מדינה חיצונים, ביחס לאֻמות אחרות, לפי רצוננוּ אנוּ) ואפילו אם יהיה לנו שם פרלמנט (וזה, אמר ר"מ לילנבלום, עודנו ספק גדול) לא יהיה פרלמנט יהודי אלא אוגנדי”.
רוצה אני באמת שילמדני הרמ"ל מה הוא קורא “פרלמנט” יהודי ומה – “פרלמנט” אנגלי.
אם יהיה "לנו" בארץ ההיא פֿרלמנט, הלא ישוב ישבו בו יהוּדים, ישאו ויתנוּ בעניני היהוּדים בטובת הארץ הזאת של היהוּדים, ודבר ידברו, אם ירצוּ, בעברית. בודאי, יכול לא יוּכלו להחליט לקרא מלחמה על איזה עם שיהיה, לא יוכלו להחליט לעשות דבר נגד טובת מדינת בריטניה הכללית,
אבל, כמו שכבר אמרתי, אנשים שאין להם מאומה, שבמשך אלפים שנה לא הזיזו באצבע להשיג מעמד מדיני בפני עצמם לגמרה, אנשים שאין להם בשום מקום בעולם ארבע אמות על ארבע אמות, שיוכלו לאמור שהו שלהם, שיוכלו שם לחיות כטוב וכישר בעיניהם, אנשים כאלה יכולים להסתפק בפרלמנט יהודי שלא יוכל לקרא מלחמה על פי דעתו!
לא! כל זה הוא ילדוּת, או גלותיות יותר מדי! רק בני גלות, רק אנשים שאבד להם כבר לגמרה חוש המציאות, שנאבד הקרקע מתחת לרגליהם, שחיו מאות בשנים רק בחלום של ימי המשיח, של “והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך, כי יהפך עליך המון ים, חיל גוים יבאו לך, ובנוּ בני נכר חומותיך ומלכיהם ישרתונך, כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבדוּ והגויים חרב יחרבו, והלכו אליך שחוח בני מעניך והשתחוו על כפות רגליך” וגו' וגו' – רק אנשים שחיו מאות בשנים בחלום כזה, יכולים לא להסתפק ב“פרלמנט” שישבוּ בו רק יהודים, שישאו ויתנוּ בשאלת טובת היהוּדים, טובת הארץ היהוּדית, ושידברו, אם ירצוּ, בלשון עם היהוּדי מעולם, בלשון עברי!
עם אנשים כאלה אין מה להתוכח!
ז. 🔗
אבל טבע הדבר מְחַיֵב שמי שהוא מתנגד למדינה היהוּדית בארץ שממשלת אנגליה רוצה לתת לנו, הוא יהיה רחוק מההגיוֹן הישר כמו שהוא רחוק מהציוניות האמתית ואפילו מהארץ-ישראליות האמתית. ולא תמוה הוא כי הא' לילנבלום סותר את עצמו. גם הוא יודע כי אנגלים וספרדים נהיוּ לעמים על ארץ זרה להם, אלא שהוא אומר, שבארץ החדשה חדלו מהיות אנגלים וספרדים. וּבכן, גם בין היהודים יושבי המדינה החדשה ובין כל עם היהודים יהיה הבדל כהבדל שיש עתה בין – נאמר בין האנגלים באוסטרליה למשל ובין האנגלים באנגליה, או אפילו למשל כהבדל שיש בין הגרמנים של המדינות המאוחדות באמריקה בקצת המדינות שהגרמנים שם הרוב, ובין הגרמנים בגרמניה עצמה. הראה לא תראו הצרה הגדולה הזאת? מי איננו ידע, כי הגרמנים באותן המדינות, אעפ“י שבקרבם יש הרבה מאד אנגלים ואעפ”י שכל הסביבה היא אנגלית, ואעפ“י שבדרך רשמי הן מדינות אמריקניות, לאמר אנגליות, בכל זאת הגרמנים במדינות הללו שומרים את גרמניותם כמעט בטהרתה! ועל אחת כמה וכמה שהאנגלים במדינות אוסטרליה למשל הם אנגלים גמורים בכל דבר, וקו”ח בן בנו של קל וחמר שהיהודים, שאפילו בתנאים הרעים בגולה לא חָדלו להיות יהודים, לא יחדלו מלהיות יהוּדים במקום חפשי, בקבוץ גדול, במקום אשר לא יצטרכו להקריב את יהדותם למען מצוא חן בעיני אחרים.
האדן לילנבלום חוזר וטוען הטענה הישנה כי אי אפשר להסיע אנשים במספר רב מארץ לארץ. אך כבר העירותי וכמו כן העיר על זה זנגויל כי טענה זו עוד יותר טענה ביחס לארץ ישראל: ומי כהאדון אוסישקין עצמו יודע כמה זמן וכמה אמצעים ואיזה דרכים נצרכים במקום אחר לפסוע פסיעה היותר קטנה! האדון אוסישקין אולי כבר שמע את הבשורה הטובה אדות מה שנתחדש בזמן האחרון ע"י הפסיעה הקטנה שבקטנות אשר עלה בידו לעשות, ועד כמה שנית תכבד העבודה ועד כמה תרבינה המניעות על הדרך המלא אבני נגף גם בלי זה.
בודאי, אין אנוּ רשאים להבדל ולהתרפות מפני שום דבר. זוּ אחת מהטובות שהביאה הצעת ממשלת אנגליה לנוּ, שאותם שהיו קדם קצרי רוח נהפכוּ פתאום לסבלנים גדולים, וקוראים קול גדול: נוכל להמתין.
אבל, איך אין הטוענים האלה רואים כי זו הטענה היא העושה שלהארץ אשר ממשלת אנגליה רוצה לתת לנו בדרך רשמי לכונן שם לנו מדינה יש יתרון גדול על כל ארץ אחרת בלי יוצא מהכלל. בכל מקום אחר, לפחות אם לא נשיג “טשרטר”, לא תהיה המדינה יהוּדית אלא כשנהיה שם אנחנו הרבים, וזה, כמו שטוענים הטוענים האלה, אי אפשר אלא בזמן רב ובכסף רב מאד! ועד העת ההיא מי יודע מה תולדנה מהסבות המדיניות בעולם? מי יודע, כמו שאמר האדון לילנבלום עצמו, אם לא יהיה אז כבר מאוחר יותר מדי? אבל, בארץ הנתוּנה לנו בדרך רשמי לכונן לנו מדינה יהודית, הנה מיד כשיכתב ויחתם הדבר משני הצדדים, הרי ברגע זה יש לנוּ בדרך רשמי מדינה יהודית, ואפילו אם לא יהיה שם, במדינה שלנו, אלא מאות אחדות יושבים והפקידים והשוטרים הנצרכים לשמור הסדרים. והמעשה הרשמי הזה בלבדו ישנה מיד את כל מעמדנו המוסרי בעולם, מיד, ברגע ההוא, חדלנו להיות צוענים, אנשים בלי ארץ. בודאי, רק מעט מעט יהיה קבוץ גליות, אבל, כמו שמזכיר האדון לילנבלום עצמו, כמו שלא כל היונים נמצאים בארצם ובכל זאת אין איש מעיז לקרא להם במקום שהם צוענים, כן יהיו גם היהוּדים בגולה אנשים שיש להם במקום אחד על פני האדמה ארץ שלהם, ששם מחכים להם בקצר רוח שיבואו, וששם הם אדונים כמו הגוי, שבקרבו הם יושבים הוא אדון בארצו.
ובכן, לו רצו במדינה היהודית רק פתרון שאלת הלחם בלבדו, כי אז היה קצת פחות או יותר מקום לטענוֹת האלה, שנצרך לזה זמן רב והון רב מאד, ולכן האנוסים לעזוב את ארצות מושבם מוטב שילכו למקומות מיוּשבים, למקומות של מסחר וחרשת, – אף על פי שאפילו מבחינה זו זי תשובה, כי עכ"פ טוב לאדם ללכת למקום שמבקשים אותו בדרך כבוד, בתנאים שהותנו ונקבעו בין שני צדדים שוים, מלבוא למקומות שמביטים עליו בעין רעה ושהוא צריך לבקש נדבה שיניחוּהוּ להכנס שמה.
אבל לא שאלת הלחם בלבד יש בדבר הזה. העקר הוא גורל העם באשר הוא עם, כי בו ברגע שהסכימה הכנסיה הציונות, בשם כל עם ישראל, להמעשה הגדול הזה בדברי הימים לכונן צבור יהוּדי גדול במקום אחד, בתנאים מפרשים, מקֻימים ומאֻשרים בדרך רשמי כי האדמה הנתונה לו להצבור היא שלו, ונתונה הוא לו לתכלית זו, לכונן שם צבור ככל האפשר יותר גדול בכמות ואיכות, יותר חי וזריז, יותר משכיל ונאור, יותר עשיר ותקיף, ועם כל זה מצוין בצורתו העצמית, היהודית, בלשונו ומנהגיו, – בו ברגע, כאשר כבר אמרתי פעמים רבות, יש בעולם, בדרך רשמי, מדינה יהודית, ובו ברגע משתנה צורת מעמדם המוסרי של היהודים בעולם.
ח. 🔗
– אז נמות!
הה, הדבור הנורא! הה המלים האיומות!
– אז נמות!
ובהקיץ ובחלום, בשעת עבודה וברגעי מנוחה, באזני רועשות ונוהמות המלות האיומות האלה, מבהילות אותי בשֵׁנָה, מטרידות את מוחי בשעת עבודה, גוזלות את מנוחתי.
– אז נמות!!
וזה נאמר בכל כך קרירות, בכל כך מנוחה!
ואנו המתאמרים ללאומיים, המתהדרים בשם ציוניים, אנו מרעישים שמים וארץ על אותם שאנו קוראים בשם של גנאי מתבוללים.
אנו לא בלבד שלבנו כואב עליהם, אלא שאין אנו מבינים אותם. אנו שואלים: איך אפשר שמי שדם יהודי נוזל בעורקיו יוכל במנוחה לדמות לעצמו את האפשרות הזאת, שיבוא יום והשם ישראל לא יהיה אלא מלה של דברי הימים, כמו אשור, כמו מואב, כמו אדום, רק זכרון בעולם! אין אנו מבינים את המתבוללים, מפני שלנו החזון הזה של העתיד הריק מישראל חי וקים במציאות הוא חזון נורא, מבהיל, מרתיח את כל דמנו. אין אנו יכולים ואין אנוּ רוצים להסכין להמחשבה הזאת.
והנה ציוני קנאי, אחד מאותם האומרים כי רק הם נאמנים לה“אידיאל” הלאומי, לה“אידיאל” של עתידות האומה, אחד מהם, מהיותר טובים שבהם, אמר לי:
– אז נמות!
שאלתיו:
–יאמר נא לי אדוני באמת ובלב תמים, יגלה נא לי את הטמון בסתרי נפשי.
האין אדוני רואה כי אפשר אולי – נניח רק חמשים, רק ארבעים, רק עשרה, רק אחד למאה, אפשר, שאת המקום הקדוש לכלנו לא נשיג? אנו מקוים, בודאי, אבל, אדוני, כמה מאורעות יש בעולם, כמה תהפוכות מדיניות, כמה צרופים! מי יוכל לאמר בברור ובבטחה, כי כך ולא בּשוּם אופן אחר ישתלשלו ויקרו מאורעות העולם? ואם כן, הלא זו האפשרות אפשרית! איננה מהנמנעות!
ויען לי:
– הן, זה אפשר!
– ואם כן, האין אדוני מודה כי עם לא יוכל להתקים ולהיות עם אלא בארץ לו לבדו?
ואם כן, אדוני, אם אותה האפשרות שדברנו עליה הוא אפשרית, ואם עם בלי ארץ הוא דבר מהנמנעות, עם ישראל מה יהיה עליו אם אותה האפשרות האיומה תבוא ותהיה?
– אז, ענה לי הציוני הציוניי, אז – נמות!
ובכל הכח שמצאתי בקרבי, ובקול חרד, צרוד, רוגז, צוחתי לו:
אבל לא! אין אנו רוצים למות! אין אנו רוצים בשום אופן למות! אין אנו רוצים בשום אופן למות! ואין אנו יכולים לקבל ספק ספקה של מות! ואין לכם רשות להחליט שנמות! אין לכם רשות! אם אתם, הציונים הציוניים, יכולים להתרצות בזה, אשריכם! אוי אוי לכם! על כל פנים, אני מבין אתכם כי אין לכם צֹרך בשום מקום אחר. אם תשיגו מה שאתם רוצים במקום שאתם רוצים, מוטב, ואם אין מתרצים אתם ש – אז נמות. אבל אנו, אין אנו יכולים בשום אופן להסכים להאפשרות הזאת של מיתת האומה ואנו מרגישים וחשים חובה, לא, יותר מחובה, לדאג בעד חיינו כמו כל בריה בעלת חיים, להכין לנו אפשרות לחיות אם האפשרות של השגת המקום הקדוש לנו לא תהיה לנו! לכן אמרתי: אתם ארציים, אתם רוצים דוקא בהארץ, ואם לא זו הארץ, אז נמות! אבל, אדוני, מי נתן לכם רשות לגוזר מות על האומה, אם לא יעלה בידה לחיות במקום שאתם רוצים דוקא בו?
לא, אדוני! אין לכם רשות לגזור כליון על האומה, אפילו בספק ספקה של אחד לאלף! הספק היותר קל של מיתת האומה מטיל חובה על כלנו לבקש תרופות, אפילו אם הן מסֻפָקות, ולנסות אותן, אפילו אם נניח מקום לחשש שלא נצליח! על כל פנים, אנו חיבים לנסות, כל הטענות שלכם, שבארץ חדשה לא נצליח, כי לארץ חדשה אין הכח-המושך, אין מה שילהיב את לבנו, וכו' וכו', כל הטענות האלה אינן אלא השערות, אלא סברת הכרס. הנה, גם לי יש מוח בקדקדי, ואף על פי כן אינני מאמין בהטענות האלה, איני חש את כחן אינני רואה את אמתותן. ובכל זאת, אולי אני טועה ואתם צדקתם. אבל, כמו כן אינכם רשאים לא להורות ולאמר: ואולי באמת הטענות שלנו אינן טענות! אולי באמת, האפשרות בקרוב לחיות חיים של צבור יהודי ילהיב הלבבות לא פחות ואולי עוד יותר מהתקוה הרחוקה הרחוקה מאד בארץ אחרת!
ואם כן, אם אפשר, שאתם טועים, כמו שאני מניח שאפשר שאני טועה, איך יש לכם רשות על סמך הנחות והשערות שאולי הן מוטעות, לגזור ולאמר: אז נמות?
המרשה לעצמו כזאת על סמך השערות כאלה, הרי הוא מה שאין בלשוננו מלה די חזקה לזה – criminel!