בכל ספרי הקדמונים לא נמצא, כי בתוך ירושלים פנימה חזק הצמא בין העם. בימי מצור נבוכדנצר (מלכים ב' כ"ה ג') נאמר, כי חזק הרעב בעיר, ולא היה לעם הארץ, אולם מים מאן דכר שמיה. גם במגלת איכה, אשר שמה יתנה תוכף הצרות והרעות, אשר כתומם יחד בו על הבת ירושלים, ו“צמא” ביניהם לא נזכר.

גם הסופר הקדמון שטראבא¹ אשר היה בימים שצר פומפיוס על ירושלים, יאמר עם הספר, כי בתוך העיר העם רוה מים, והשתיה כדת, אולם מחוצה לה, שורר צמא עז, וחיל פומפיוס וסבול על ידו הרבה מאד, כי כלם היו צוחי צמא.

מלבד יוסף בן מתתיהו הכהן² בימי מצור טיטוס על ירושלים, בנשאו מדברותיו אל היהודים הנצורים להשיבם מדרכם, ולתאר לפניהם פרשת גדולת הרומאים, אשר מי הקשה אליהם וישלם, יאמר כדברים האלה:

גם טיטוס ילך מחיל אל חיל, וגם חסרון מים לא ידע, כי המעינות אשר לפניה באו הנה דללו וחרבו, הנה כעת יזלו שפעת מים רבים, עין השלוח מימיו נשתו זה ימים רבים, עד כי הייתם נאלצים לשתות מים במשורה, וכל המעינות, אשר מחוץ לעיר הנה שבו לאיתנם להשקות את אויביכם ולהרות צמאון מחריבי ארצכם ואת הגנים אשר חפשו להם הנה. מלבד אשר הדברים האלה נאמרו רק להכניע לבב הנצורים והלאים עליהם, עוד יעידו בעדות ברורה, והאמת מבצבצת מהם, כי אמנם שרר צמאון בין חיל הרומאים עד כי הצמא הזה הרהיב את הנצורים אך כי ידעו אשר איד נכון לצלעם, והוכרח יוסף לכחש להם ולאמר כי כוס הרומאים רויה. ונעיד לנו גם את דיוקסיוס³ אשר בספרו הוא יאמר על מצור ירושלים “ע”פ רוב היה צמא עז שורר בין הרומאים והיו נאלצים לשתות בכסף מלא מים דלוחים ועכורים, אשר הובאו ממרחק, ויתהפכו במעיהם לקללה וזועה". וגם יוסף בעצמו בספרו את גודל הרעב⁴ אשר שרר בירושלים בימי המצור, עד כי כל פנים נהפכו לירקון, וצפד עורם על בשרם ומאשרים היו הקוטפים פקועות ומלוח עלי עשב, ויאכלו גם נבלות – עכברים ופגרי סוסים ויהי בפיהם כדבש למתוק, עד כי אכל איש איש בשר זרועו, וידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן, אשר לכל אלה ידאב כל לב ותתרגש כל נפש, ובכל אלה לא יזכיר, כי היו גם צמאים למים.

גם ווילהלם טירוס אשר היה בימי גוטפריד פון בוילאן על ירושלים, הנה דבריו מסכימים ומתאימים לדברי שטראבא, אשר בפנים העיר היו מים רבים, ובחוץ צמא עז שרר “בכל סביבות העיר אך יבש וצחות על כל אפסים, מחום הגדול השורר בקיץ אזלו מים מני מעינות, הנחלים יבשו, הבורות דללו וחרבו, נחל קדרון היה בידי הנצורים, מי השלוח לא יטעמו לחיך ואינם ראויים לשתיה, כי מלוחים הם ועכורים, ויתר פלטת המעינות החריבו הסרצנים, הגוי העז והנמהר אשר עלה כשאה על הארץ ויניח אחריו מדבר שממה. ממרחק ששה מילים היו חיל הצבא נאלצים להביא מים עכורים, וע”י זה היתה תמיד סכנה גדולה נשקפת עליהם, ונפשם שמו בכפם, מפני חמת הערבים אשר ארבו על כל עבר ופנה, להרוג, להשמיד ולאבד. וגם אז, אחרי אשר בנפשם הביאו מעט המים להשיב נפשם השוקקה, לא השפיקו לכל בני החיל, ולא אחת שפכו איש איש דמי רעהו עבור מעט מים, אשר מחירם עלה מעלה ראש. וביחוד היו הסוסים והחמורים נופלים לארץ פגרים מתים מחסרון מים, ויעלו צחנה ובאשה, אשר הביאה בכנפיה גם את הדבר. אין מחסה, אין מסתור מעקיצת קוי השמש, אשר חדרו מתחת העור כעקיצות עקרב, לרגעים יעלה אמנם ענן קל ככף איש, ועד ארגיעה חלף הלך לו וישאיר אחריו מפח נפש ומדיבות עינים, העוברים ושבים מאין מקום היו חופרים חפירות ומהמורות תוך האדמה להסתר שמה מפני חמת השמש הבוער בלי חמלה, והיו מניחים גושי עפר על חלקת חזיהם, אבל גם זה הועיל להותם, כי נצח השרב גם את מעט קרירות העפר ויהפכה לחום עז ונורא, בתשוקה עזה שמו דם נסכיהם, לקקו רטיבת הסלעים, זאת לא זאת, הסלעים והאבנים היו יבשות, אבל השיבו את נפשם במעט הקרירות או לא־החמימות אשר בצור הסלע, וישומו את האבנים הגדולות על לבם הערום עד מחנק נפש, ואך להסתר מקוי השמש העוקצים והחודרים לב ונפש. נורא מאד היה מצבם! לאשרם הבקיע גוטפריד אליו את העיר, אשר אז מצאו חילו בה “מים רבים לרות צמאונם הנורא, ולולא זאת כי עתה כלו ואפסו כל בני החיל, מעוצם הצמא ומשרב ושמש”⁵.

הנה כל אלה יוכיחו אל אמתתם דברי שטראבא, כי “העיר עשירה במים משא”כ סביבותיה" אבל מה נפלא הדבר הזה אחרי התבוננות! ירושלים היא בכלל עיר הפלאות ומובדלת היא מכל ערי תבל בכמה דברים, וכן גם בשפעת המים, אשר קצר כחנו להתבונן ולהבין מאין היתה עשירה כל כך במים, עד כי גם בימי מצור לא תדע מחסור, קשה מאד להחליט, כי המים אשר יקוו בימי החורף תוך הבורות העשויים בידי אדם ירוו צמאונם לכל השנה, בעוד אשר אנחנו יושבי ירושלים יודעים, כי פעמים לא מעטות יסבלו בני העיר חסרון מים נורא, אשר מי יכילנו, ובפרט בימי מצור אשר אי אפשר להביא מים לעיר ממקומות אחרים. וברכות שלמה⁶ אשר משם הובאו מים אל העיר על ידי צנורות עשויים לדבר בעומק האדמה, הנה מלבד אשר חיל המצור היו יכולים להפסיק את הצנורות, עוד על נקלה היו יכולים להסב אותם אליהם, כי לא עמוקים הם באדמה באשר על נקלה הנה סתמום תמיד הערביים הפראים. ועל כולם הנה תגדל פליאתנו בראותנו כעת, כי כל המעינות הנה הנם מחוץ לחומת העיר, ואיככה זה יתישבו וינוחו כל הדברים הנזכרים. ובתוך העיר אין כל מעין ונחל! וגם עין השלוח, אם כי נראה מדברי יוסף בן מתתיהו הנזכרים, אשר היה בידי הנצורים, אבל לא היה תוך העיר, כי אם מחוצה לה. ויפה שיער רולנד⁷ כי חומת העיר הישנה היתה בקרבת עין השלוח וע"כ רמה ידי שומרי החומה על חיל הרומאים לבלי תת להם לקחת מים, ומי המעין היו אך לשתות ליהודים. אבל בימי גוטפריד היה גם השלוח בידי הצרים, ובכל זאת היו צמאים למים בעוד אשר הנצורים היו רוים שפעת מים.

האין אלה דברי פלאות? אולם נסורה נא גם להרים מעט המסך מעל סתרי פליאותנו אלה, אולי תשיג ידינו ומצאנו שכר רב.

איה־איפוא הוא מקום עין השלוח? אם בדרומית מזרחית העיר, או במערבה? וכבר נחלקו בזה חכמים מחכמים. והנה לפי דברנו הנז', וגם לפי אשר עינינו רואות גם כהיום הזה, הנה בטח עין השלוח הוא נגבה־קדמה להעיר. אבל בכל זאת לא נוכל לדחות גם דעת אלה המשערים, כי אם אמנם העין הוא בדרומית מזרחית, אבל מוצאו ומקורו הוא ממערב העיר, והוא הולך ושוטף מתחת לארץ עד עין השלוח, ומשם ינבעו החוצה. וכן גם ישער טרוילה⁸ באמרו: “כי נפלא הוא מאד השלוח, איננו מקר במקום זרמו, כי אם ע”י צנורות מסתרות מתחת האדמה, הנהו ושוטף מקורו עד המקום ההוא." ויש גם המשערים, כי גם הגיחון ילוה אל צנורות מקור השלוח ויחדיו הנם נובעים וזורמים עדי בואם לעין השלוח ומשם ישטפו החוצה לעין־רואי⁹. עוד יספר טרוילא¹⁰, כי ראה צנורות ישנים, אשר בלי ספק הם הצנורות אשר על ידם הובאו מים לגיחון העליוני, אבל יחזקיהו המלך סתמם בעת צר סנחריב על ירושלים, ואת המים הוליך ע"י צנורות אחרים מסתרים אל תוך העיר פנימה. (דה“ב ל”ב) “הוא יחזקיהו אשר סתם את מוצא מימי גיחון העליון ויישרם למטה מערבה לעיר דוד” (שם פסוק ל') “ואשר עשה את הברכה ואת התעלה ויבא את המים העירה” (מ"ב כ' ב') גם בן סירא (מ“ח י”ט) יאמר: “חזקיה החזיק חומות הקריה ויכלכל אותם במים, בקע בצור תעלה, ויבא מימיו העירה”.

מקור המים ההם היו בראשונה מחוץ לעיר ומה, אשר על פי רוב שמה חנו כדור חיל הצרים. וכן גם במ"ב (י"ח) ובישעיה (ל"ו) נאמר, כי רבשקה עמד עם חילו בתעלת הברכה העליונה אצל מסלת שדה כובס, ויחזקיהו בראותו את הרעה הצפונה להעיר מן המים ההם, אשר יתהפכו בידי הצר לרועץ ולמשחית, השכיל מאד בסתמו שם את התעלות, ויביא את המים העירה דרך תעלות אחרות נסתרות, אשר לא ידע אחר מקומם. ומאשר נשנה הדבר בכתובים אות הוא, כי שבחוהו חכמים על מעשהו זה, כי בחכמתו זו הציל את העיר פעמים אחדות מיד האויב והצר הצורר עליה.

ועתה ע“י הדברים האלה ומעשי יחזקיהו, נבא לעניננו ונמצא פתרון הפליאה, אחרי אשר יודעים אנחנו, כי מתחת ירושלים היו תמיד המון תעלות ותהלוכות נסתרות לפי דברי יוסף בן מתתיהו¹¹, אשר בהן התחבאו תמיד המון יהודים ויסתירו שמה גם אוצרות כסף וזהב. ומשם התנפלו לפעמים לקצות בחיל הרומאים. וכן גם ראשי הפריצים שמעון בן גיורס וידידיו ברחו אל תחת אחת התהלוכות הנסתרות ההן עד מתחת מקום שם היה המקדש ושם אכף עליו פיו לעלות וימסור עצמו ביד הרומאים. גם דיוקסיוס¹² בספרו מצור ירושלים ע”י טיטוס יאמר, כי התהלוכות ההן עמדו בתחלה להיהודים להתחבא שמה ברוב או במעט, ולהרחיק ללכת עדי יצאו פתאם להתנפל על הרומאים הצמאים, מאחוריהם, ואח“כ סתם טיטוס את התהלוכות ההן. וכנראה רמז לזה גם טציטוס¹³ באמרו, כי צנורות ובורות נסתרים היו בירושלים, ובטח התעלות והתהלוכות רבות מהן היו גם לצרכי תיקון הצנורות להבאת מים מתחת לארץ, ואשר עפ”י רוב היו מתחת הר הבית. גם אריסטואס¹⁴ יספר מעין זה, על אודות שטיפת דם הקרבנות בעזרה, כי שמה יאמר, כי מעין גדול היה זורם ונובע בהעזרה על ידי אחד הצנורות הרבים והתעלות המסותרות אשר מתחת הר הבית, מהם גם ממרחק חמשה שטאדיען.

ומי יודע אולי נאסרה אז לגלות מוצאי התעלות ברבים לבל יבולע להם? ואולי גם יוסף בן מתתיהו לא ידבר אודות תעלות המים ההן מפני יראתו את האלהים וענותו הרבה ומי יודע אם לא על המים האלה מוסבים דברי הנביא יחזקאל (מ“ז א – י”ב) אשר ראה והנה מים מפכים מן הכתף הימנית, מנגב למזבח. ואם לא הם המים חיים, אשר עליהם נבא זכריה, כי יצאו מירושלים (י"ד ח') ומי יודע, אם לא מרומז המעין ההוא אשר שטף דם הקרבנות בדברי זכריה אלה (י"ג א') “ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלים לחטאת ולנדה” כלומר לחטא את הבית מכל שמץ דופי, מי יודע¹⁵?

על כל פנים הנה דברי שטראבא צדקו יחדו כי “העיר עשירה במים משא”כ סביבותיה".

אל נא נמנע מהביא פה גם דעת ראבינזאהן בפרט. דברים אחדים אשר הזכרנו בזה. הוא ישער, כי עין השלוח נובע ממקור אחד אשר תחת בית המסגד הבנוי במקום המקדש, ולפי דבריו ספר לו ערבי אחד, כי כן הסכים המופתי בירושלים (כהן הדת) גם יאמר, כי אחרי אשר חקר ודרש נוכח לדעת, כי תחת אבן השתיה בעומק שמונים רגל נמצא מעין גדול ונפלא אשר סגולות מימיו יכילו כמי השלוח, ויאמין באמונת אומן, כי המעין ההוא נובע מהנחל אשר סתם יחזקיהו במערב העיר. וע"ז יעיד בעדות חיה, כי כאשר בנו האנגלים את בית תפלתם אצל מצודת דוד מצאו, אחרי אשר פנו ערמות עפר בעומק עשרים רגל, תעלות עתיקות, הנמשכות ממערב העיר מזרחה, מהן בנויות, ומהן חצובות בסלע. ובלי ספק הן הן התעלות של גיחון, אשר הביאו מים לירושלים.

ועוד חכם אחד יודיע, כי בצד דרומית מזרחית לאבן השתיה במורד איזה צעדים נמצאה תהלוכה נסתרה למבא חדר אחד הרצוף באבני שיש, ובתוכן גם אבן אחת גדולה ועגולה, אשר אם יכו על פניה בכף, ישמע קול צלצול לאות, כי תחתה המקום ריק ופנוי, ולפי דברי המושלמים הנה אבן מכסה פי באר־לא נודעת, גם יודיעו כי מי אחת הבארות במקום המקדש הבחינות הכימיאות שלהם וגם גם טעמם מתאימים יחד את מי השלוח מי באר מרים או “ברכת־אל־אז באת¹⁶”.

בכלל נמצאים בירושלים הנחלים האלה אשר מוצאן מימי קדם, ומהם אשר כסו פניהם עפר והנם שוממים ונושאים עליהם רק זכר הקדמוניות (אלטערטהום) ומהם אשר עודם אתנו כיום הזה: והם ברכת ישראל (ברכות איזראיל), ברכת יחזקיהו (הנקראת בפי הערבים “ברכית חמס אל באטריק”, כלומר ברכת בית מרחץ הפטריארך, כי ברחוב ההוא נמצא בית מרחץ, אשר מימיו יקחו מהברכה ההיא), באר רים (ברכית אל אזבת, או “ברכית סיטי מרים”), עין השלוח, ברכת המלך (ברכת־עס־סולטאן) ותעלת הברכה העליונה או “ברכות ממילה”.

תעלת הברכה העליונה נעשית פשוט תעלה גדולה בנויה המביאה מים מנחל ממילה עד נחל יחזקיהו הנזכר לעיל. מתחלה היו החכמים מסופקים באמתת הדבר הזה, והיו משערים יותר, כי המים מובאים אל מגדל דוד או מגדל “היפיקוס” באשר יוסף בן מתתיהו¹⁷ יזכיר, כי במגדל היפיקוס היה מקוה־מים. אולם כבר הראה דר' טיטוס טאבלער¹⁸ אותות ומופתים חותכים, כי דברינו הנזכרים כנים הם, ואין לפקפק אחריהם מאומה.

טאבלר¹⁹ יראה גם לדעת כי נחל יחזקיהו הנהו שוטף ומגיע גם עד “ברכת ישראל” (או נחל בעטעסדא) אשר בצד מזרחית צפונית להר הבית, ואשר לזאת יסכים גם ראבינזאהן²⁰, אבל עוד לא מצאנו רגלים לדבריו וע"כ לא יצאו מכלל השערה דמיונית. ויש גם המשערים, כי מוצא נחל־חזקיהו הנהו ממעין־אברך אשר בעמק טריפון. בלי ספק נושא הנחל הזה עליו שם חזקיה יען כי הוא חפר אותו, אם כי מצער הוא אל פעולות יחזקיה.

ההשערה ששיערו חכמים קדמונים, כי “באר־מרים” מתחבר יחד עם עין השלוח ע“י תעלה מסותרת, נתאמתה בימים האחרונים ע”י נסיון והפנת עפר וחפירות, ובטח גם היא ממעשי יחזקיהו.

רחוק מהלך אלף ומאה רגל מעין השלוח צפונה מזרחית דרומית להר המוריה, נמצאת הבאר המכונה “באר־מרים” (מאריענברונען) אשר נפלא הוא מאד באשר לו עת מיוחדת לעלית המים ולירידת המים, (עבבע אונד פלוטה) וע"י תעלה גדולה תתחבר הבאר עם עין השלוח. הנוצרים מאמינים, כי הבאר הזאת נקראת על שם אם־משיחם²¹, יען כי סמוכה היא מעט אל הקבר הקדוש להם. אבל כנראה קרא הורדוס את הבאר הזאת על שם אשתו מרים, כאשר קרא על שמה אחד משלשת המגדלים אשר בנה²² או יען כי סמוכה היא להר המוריה קראוה באר־מוריה, כי באמת הבאר הזאת עתיקה היא לימים.

יתר הדברים הנוגעים לזה יעוין ב“פאלעסטינא” להפרופיסור רוימער, וראבינזאהן, דענקבלאטער להדר' טיטוס טאבלער, וגם מאמרו היקר של האדריכל ק. שיק מירושלים, בהוספה של הרה“ג דר' סלפענדי. ע' ל”איזראעליט" ו“ישורון” המגנצי, שנה שעברה, ותרוה נחת.

הראשון ארכו 380 רגל, רחבו 236־229, עמקו 25, מזה מים בגבה 15.

השני ארכו 423 רגל, רחבו 250־160, עמקו 39, מזה מים בגבה 14.

השלישי ארכו 582 רגל, רחבו 207־128, עמקו 50, מזה מים בגבה 6.

העליון והראשון מקבל מימיו מבאר אחת הרחוקה ממנו מהלך 140 צעד, אשר יש המשערים ומחליטים אותו למעין חתום הנזכר בשה“ש ד', אשר אליה דמה המשורר את רעיתו, וע”י צנורות ותעלות הובאו לפנים מים ממנו גם לירושלים ע"פ אופנים שונים. מהנחל ההוא ישתרע גם עמק סלע קטן אשר ייחסו אליו את הגן הנעול אשר לשלמה (שה"ש שם). והערבים יקראו להנחלים האלה “אל־ברק”.