לוגו
משפט צדק
מיקום ביצירה:
0%

 

א.

מסדר הביקורת נקבע לשעה ארבע וחצי. התגרות מכוונת בשבת המלכה. החשיכה כאן מקדימה גם בליל־שבת, אפשר היה ממש לחוש בזדוניות השרירותית של המפקד, אבל בשעה ההיא עוד לא העלה איש בדעתו איזה סיפור נולד כאן.

הזחל“מים הרטובים, מוכי־השלג, סודרו על הרחבה הבוצית. מתוך הביתן הפרוץ יצאו ובאו החברים, נושאים בידיהם משאות שונים להשלים הכל במועד, בטרם יחל מסדר הביקורת העוין. האנשים בוססו בבוץ, דילגו מעל אבני הבזלת ועקפו את השלוליות. דפנות הפלדה המחלידות נפתחו ומעי־הזחל”מים נחשפו לשעת האור האחרונה.

הצוותים טרחו טרחות אחרונות. נקיונות חפוזים, מחי־סמרטוט, התזת־נפט פתאומית, מין פרפור נואש, מאמצי־חינם.

בארבע וחצי, חסר כמה דקות, התפרץ פתאום המפקד לתוך הרחבה, מטר־וחצי של אומץ לב, כפי שכונה בפי החיילים. אבל שלושה מטרים של רשעות. איש נמוך, נמרץ, שהילה של מלחמה שחלפה נסוכה על מוצאי־פיו. אחריו, קצרת־נשימה, מותזת בבוץ, מדלגת פמליה מאולתרת של סגני־מפקדים וממלאי־מקום. הוא החל לקפץ ולדלג בינות לזחל“מים, על גביהם, בתוכם מתחתם, שום מקום לא היה פנוי ממנו, עינו הבודקת ואצבעותיו המוכיחות להרע עשו שיישיר צעדיו אל הזחל”ם שלי.

ידעתי שהוא בדרכו אלי. עוד לפני שהפנה פניו לעבר הזחל“ם. בלבי היתה הרגשה כפולה: מצד אחד, ביטחון מלא שעשיתי כל שלאל ידי להעמיד זחל”ם מושלם למסדר, ומצד שני דחקה בי אותה הרגשת בטחון מחליאה שהזדוניות המתאנה מכוונת הפעם אלי. אין מה לעשות. רגש כזה פוקד אותי לפעמים, במפתיע, נטפל ואינו מניח. אם יצאת בשלום, אתה אומר לעצמך, שוב אמונת־הבל שנתבדתה. אבל אם פגע בך הדבר, אתה חושב מה יש בי שאין בחברַי, שהדברים פוקדים דווקא אותי? והרי חזיתי זאת מראש. ואז אני נתפש למעשי ילדות. מקדש לי קמע־לשעה, חורז לעצמי תפילות בן־רגע ומשביע בחשאי מישהו חזק שאני גורר מתוך עברי.

ראיתי פעם ילדים מפנים ראשם מן המסך שהרעים גוברים על הטובים. כך ממש רציתי לעשות עכשיו. כשמטר־וחצי של אוֶון מכוּונן מתקדם לעברי. באיזו הכרחיות בלתי נמנעת. כך, סתם, להסב את הפנים אל הוורוד העז של החרמון בטרם שקיעה. אל בתי הדרוזים כהי הבזלת. אל החמורים הנטושים המשוטטים חופשיים בין האשפתות.

צוות הזחל“ם שלי נדרך כולו. המפקד זינק אל תא הלחימה בזריזות חתולית. פתח מגֵרות, סקר את ארגזי התחמושת וחיטט בין הברגים. לפתע קרב אל המקלע, אחז בו, טלטל אותו ובבת־אחת הרים את מכסהו. שום איש על הרחבה הבוצית מלבדו לא ראה מה שהוא ראה. “המקלע חלוד” – פלט לעבר אחד מאנשי הפמליה המתנשפים. בת־אחת נתרפה. טרפו נמצא. עכשיו צריך רק להעמיק בו את המלתעות. מטר־וחצי של זדון ירדו מן הזחל”ם בקפיצה אל הצוות העומד זקוף ומתוח מרוב חרדה. השבת כבר טיפסה ועלתה בגאיות, מתרוממת מערפליו של עמק החולה. בריחותיה הכמוסים, בצליליה המהוסים, בעצלות המתוקה הנפרשת ממנה.

“מי כאן מפקד הצוות?”

“אני,” השבתי.

הוא קרב אלי והפמליה מקרטעת אחריו. עמדנו זה מול זה זמן ארוך ושקט. חשתי את העוינות זורמת ממנו ומסכה אותי. ולפתע ידעתי. מאיש זה לא תהיה מחילה. זהו צייד שבא לצוד בערב־שבת. השבתי לו רוע תחת רוע וחוצפה תחת חוצפה.

“המקלע מלא חלודה.” אמר ושיחר לאות של חולשה בפני.

“המקלע נוקה,” אמרתי בשקט. והרי זו אמת. גם אם הוא מלא חלודה, כפי שנטען כאן. הרי הוא נוקה, בעצמי השגחתי.

“אתה לא מגולח.” הוסיפה הרשעות לנקר את פני. “התגלחתי.” אמרתי.

ושוב היתה זו אמת לחצאין. שהרי באמת התגלחתי. אפילו שלא לכבוד המסדר המטופש הזה. אפילו אם רק אתמול. הרי באמת התגלחתי. ומצד שני אפשר שגם הוא קצת צודק. הרי אינני מגולח למסדר. בקושי התאפקתי מלהעביר את אצבעותי על לחיי כדי לבדוק וכדי לשאול, דרך קנטור, אם הוא מתכוון לגילוח של מספרה או לגילוח צבאי.

המפקד השתהה עוד זמן קצר. אינני יכול לומר בבטחה מהו שהכעיסו כל־כך. פני שלא הבהיקו מחמת גילוח טרי, אדישותי לחורבנו של מקלע או אולי פשוט משום שעמד שם מתחתי, נמוך ממני הרבה, בוטש ברגליו ומבקש דרך להשפילני.

“רשום אותו,” זרק לאחוריו, “אני רוצה שתשפטו אותו בהקדם.”

וכבר פנה והחל ממהר לעבר הצד הרחוק של הרחבה עטוית הבוץ. הפמליה זינקה אחריו, משתדלת שלא לפתוח רווחים. ואז עצר, פנה אלי שוב, ומתוך שפתיים מהודקות אמר: “לא, אני רוצה לשפוט אותו בעצמי.” והסתלק.


 

ב.

במהומה שקמה ברחבה לאחר שהסתלק הגמד המרושע לא היה אפשר להבין שום דבר. הזחל"מים הותנעו, הפליטו גושי־עשן שחורים, כלי הנשק קרקשו, ארגזים נחתמו בקולות צרימה וסמל הדת החביב התרוצץ בין כולם בחוסר אונים נכמר.

עמדתי על עמדי, המום מעט. מכל האנשים שסביבי נדמה לי שרק אני הבנתי מה פירושה של שנאה המבקשת לה דרכים כדי לפגוע. האנשים שסביבי מיהרו לשכוח את איומי המפקד. השבת הנכנסת דחקה הכול מאחוריה. במטבח המרוחק כבר הועלו אורות, בקבוקי יין לקידוש התגלו בדרך־פלא והחלות כבר־כבר ניסר מתקָן. אותו המתק שמערב־שבת עד ערב־שבת מעבירים בעזרתו את טעמו החמוץ של הלחם. וכך, מהורהר מעט, מעודד מן השבת ומדוכדך מן המסדר הסעתי עצמי אל הביתן. מש לפני הדלת, מימנן לקיר שעליו היו החיילים משתינים, פגעתי בישראל. הוא הקדים ואמר אני יודע: שמעתי הכל, המקלע שלי לא היה נקי.

ישראל חביבי, חשבתי, לא רק שהמקלע שלך היה מזוהם, אלא שמכאן ואילך יתחילו הצרות להתגלגל. עזוב, אמרתי לו, האחריות עלי, הרי אני המפקד.

ישראל לא הסכים, הוא חלק על דברי. לא רק שהמקלע הופקד בידיו אלא שהוא נאבק עמו כל אחר־הצהריים, הסיר מעליו בוץ שכבר נקרש, נלחם עד ייאוש עם חלקי המקלע שסירבו לשוב למקומם. הוא הושיט לי את כפותיו, הפך אותן לפני אפי ואמר, “הבט, השמן המחורבן מילא לי את כל החריצים.”

ידיים עדינות, הופתעתי. ידיים של מורה או של פקיד. הן הדיפו ריח עז של שמן־רובים ואני הרגשתי שישראל מתייסר בשלהן.

חייל חדש בצוות שלי. אבל כבר לא צעיר. אצלי בצוות מעולם לא התייצב, החוש שלי, האמון על רחרוח הבריות, רמז לי שישראל מסתיר דברים משונים מאחוריו. העברית שלו ספוגה ברוטב בולגרי רך. כאילו היה רק נער שהוצב בין החיילים הבוגרים של היחידה.

“אתה אולי לא מכיר את המקלע?” שאלתי. “אולי הוא חדש בשבילך?”

“לא,” אמר ישראל. “אל תדאג, ואם תלך למשפט – אני אלך במקומך.”

“זה עוד נראה.” אמרתי לו. “אל תתנדב שלא לצורך.”

סמל הדת בא במרוצה, דוחק במאחרים למהר לחדר האוכל. שהזמן כבר קצר והשבת כבר עלינו והקידוש כבר מתחיל.

“ומה לכיסוי הראש?” שאלתי אותו בחלפו על פני מדיף ריחות גילוח וסבונים של שבת.

“כובע־הצמר שלך מצוין”, השיב לו קצר־נשימה. אין דבר, חשבתי לי, את העסקות אתך, סמל דת חביב שכמוך, עוד נשלים אחר־כך. עוד חזון למועד.

ראיתי שאין לי תיאבון. ובכלל לא היה בי רצון להתכנס ולהידחק בבית הסורי הנטוש, להזיע עד מחנק בין התנורים, לגרוס, לבלוע. היו בי שיירים של איזו רעדה, כאילו עוד לא התאוששתי מאיומיו המפורשים של האיש הנמוך והרע.

“משפט מח”ט זה לא צחוק," שמעתי מישהו מעיר מן הצד. “זה שבעים יום לפחות.” “ואם תתחכם,” מוסיף אחר, “ולא תרצה להישפט בפניו, ותדרוש בית דין, אתה עוד עלול לקבל שלושה חדשי מאסר.”

“עם עבודת־פרך!” נשמעה קריאה צוהלת מעם השולחן, מבין מלמולי הקידוש של סמל הדת הנחמד.

וכבר התלקחה לה השיחה על מעלליו של המח"ט המחמיר שנפלנו בידיו. וכבר סיפרו שלא רק אצלנו הפיל חללים, אלא גם במוצבים הרחוקים. ובכלל, כל קיומו לא בא אלא לשם הטלת פחד ואימה על חיילי המילואים הבאים לשרת כאן, בהרים הגבוהים מתחת לפסגתו של החרמון. על חייל אחד הטיל עונש מאסר משום שלא היה זריז דיו כדי לפתוח לפניו את השער, כשהגיע לביקור־פתע באמצע הלילה. ועל קצין אחד הטיל עונש קשה משום שאמר לו שביתן המגורים של חייליו מוצף מים, ואין לו כלי ניקוי כדי לנקות את המוצב.

“תנקה את המוצב בידיים!” שאג המח"ט.

“תנקה בעצמך,” התחצף הקצין הזוטר. ומיד עפה כנגדו תלונה נוראית ועכשיו הוא ממש כמוני, תלוי בין פחד לתקווה ומצפה בלב רותֵח למשפטו.

הוא בטח יחטוף. אומרים החברים, כי הוא התחצף ביודעין. ואתה, אף־על־פי שבטלנותך הכשילה אותך, הרי עוד לא ברור שתצא חייב. ישראל ישב ליד השולחן וכל דיבור שהושמע בין המשיחים הגיע לאוזניו. טעם החלה ניטל ממנה. צבטי החלה החביבים שאני כל־כך מרבה לדבר בשבחם, נכנסו אל פי כאילו היו לחם חולין חמצמץ, והיין, יין הקידוש המתקתק בא אל גרוני כאילו היו מים תפלים.

אין דבר, ניחמוני חברי, כשראו שאני סועד ולא סועד כאחת, טחנות הצדק טוחנות לאט. ועם קצת מזל לא יזכרו את התלונה נגדך. ובינתיים נגמור את שירות המילואים.

הלוואי, חבר’ה, הלוואי, שפכתי תחינתי באלם־קול.

ובכלל מה יש לך לדאוג? הרי כולנו נהיה סניגורים שלך. מאימתי שופטים על כתם־חלודה במקלע? הרי הגשם לא חדל לרדת כל השבוע. והנסיעות הללו והקור הזה, והמחסור המרגיז בשמן־רובים. אולי ידאג המח“ט לשמן למקלעים ולא למשפטים? ובכלל אין מספיק לבוש חם, והתנורים מקולקלים. וכל המחנה הזה, לא הוזזה בו אבן אחת מן היום שברח ממנו הצבא הסורי. ורק החמורים נוברי־האשפתות השמינו כאן מרוב־נחת. ולמה תמיד אנחנו לבדנו? ואיפה כל עם ישראל? ומה עם הרחבת הכתף? והיכן, לעזאזל, מסתתרים כל אלפי המשתמטים? ואנחנו, שזעמו של המח”ט האכזר הזה יוצא עלינו. הרי באמת אנחנו מתנדבים. קחו את קהל המשתמטים העצום שלא הגיע לכאן, והעמידו מולו אותנו. אותו קומץ־אנחנו הקטן, הבאים לכל קריאה ואף פעם לא מתחמקים. מה אתם מקבלים? מתנדבים. אני אומר לכם, כולנו מתנדבים בני־מתנדבים בני־צדיקים…

היין בא אל פינו ומין רחמים עצמיים משותפים חלחלו והשתפכו בנו. וכבר איש מן היושבים לשולחן לא ידע מה שפיו מדבר.

הו, עזובת סעודות ליל־השבת במחנות הרחוקים.


 

ג.

בערב לאחר הסעודה הגיח לפתע המ"פ, ישר אל תוך הביתן.

“בוא אתי,” אמר לי, “המג”ד רוצה לראות אותך דחוף".

התלבשתי לאטי ואמרתי לעצמי שהדברים בכל זאת אינם כל־כך פשוטים. עוד לא חלפו כמה שעות וכבר מתחיל להתרקם משהו. האם הוא נגדי? האן הוא בעדי? האם המח"ט המרושע הוא באמת כל־יכול כאן בגזרה הצפונית והרחוקה הזו?

דחסתי על עצמי כל בגד שיכולתי. ידעתי שבחוץ קר ואפילו צפוי שלג. ומכאן ועד למפקדת הגדוד בקונייטרה נסיעה מטורפת. הג’יפ הפתוח של המ“פ, הסדקים שאי־אפשר לחסמם. הרוח הנוראה המייללת בהם. רסיסי הגשם המצליפים, ואלי אפילו שלג. החברים ליוו אותי במבטים שקטים. לא היו שאלות ולא היו תשובות. מישהו שם עצמו לרגע כשופט צבאי בכיר ואמר לי:”שבעים יום, בשבילך, מילואימניק, וזה קצת יותר מדי. אני הייתי מסתפק בשלושים וחמישה."

בחוץ השתוללה הרוח. רצתי אחרי המ“פ דרך הרחבה הבוצית אל הג’יפ. “צריך להוסיף כאן טוּף,” אמר המ”פ, מתנשם, “הרבה טוף, ואז לא יהיה כאן בוץ כל־כך דביק.” עלינו על הג’יפ והפלגנו אל תוך החשיכה.

אורות הג’יפ היו כל כך חלושים אל מול השחור שמסביב עד שלרגע נדמה היה לי שאנחנו מחותלים במוך שחור ואין לנו שום מפלט, וכבר לא נזכה לראות הלילה אור. בתוך היער, בינות לגזעים שהאדימו, הבורקים באור משונה אל מול הג’יפ, אמר אלי המ"פ:

“המג”ד כועס. כדי שתספר לו את כל האמת."

“כל הנסיעה הזאת היא רק בגללי?” ביקשתי לדעת.

“כן,” אמר המ"פ, “כל הגדוד מדבר על המסדר ועל התלונה.”

ועל הרשע הזה, על קופת־הזדון הזו לא מדברים?

“אל תתרגש,” אמר המ"פ, “ואל תעשה עצמך צדיק שנפגע. גם לך יש חלק באשמה.”

“אולי כן,” אמרתי, “אבל זה היה מסדר זדוני.”

“כן.” אמר המ"פ, “יש לך מזל, גם החברים התרשמו ככה.”

“ואתה?” שאלתי, “מה דעתך?”

“אינני יודע,” אמר המ"פ, "אתה אף פעם לא היית יותר מדי חרוץ… "

כאילו נתקענו במעבה־יער אמיתי, האלונים סגרו עלינו מכל עבר. קרעים של עננים, או אולי העננים עצמם, עטפו אותנו, בודדו אותנו. היתה לנו הרגשה שאנחנו מרחפים עם הג’יפ בדרך לשמים. כאילו מצפה לנו שם, בקצה הדרך, איזה בית־דין של מעלה, וקהל המלאכים החיוורים הנראים כמו הפמליה הרדופה של המח"ט, יעמוד עוד מעט באיזה חדר מואר, צפוף ודחוס־עשן, וישפוט אותי. תרשום אותו, אני שומע אותו מחתיף לאחוריו. לא, המתן. הוא פונה במלוא גופו אל האיש הרושם מעבר לכתפו. אשפוט אותו בעצמי. ורק המשפט הנוסף הזה, אמרו לי החברים, התיקון הקטן הזה, יכול לעלות לך בשלושים וחמישה ימים נוספים…

לבדנו בג’יפ מגששים במעלה האפילה של קונייטרה. שותקים לחלוטין, ורק הרוח ממלאה את החלל באלפי חליליה. ומנוע הג’יפ מתקשה גם הוא לגבור על האופל ועל כוחה המתנגד של הרוח. בראשי חולפות תמונות ואני כבר מרחיק עצמי לקצווי דמיוני. אוסר ומתיר, חובש ומשחרר, ומברך על הנסים ונרתע ממכוות־הנקם של איזה קצין רם־מעלה שהיה לו יום שחור והוא עומס את כל זעמו המצטבר על כתפיו של אחד שאולי לא היה טהור לגמרי אבל גם פושע לא היה.

האם יבוא מי מחברי לבקרני בכלא? והיכן בכלל נכלאים אנשי המילואים של פיקוד הצפון? ומי יודיע לאשתי? ומה אומר לילדים כשיכבידו עלי בשאלותיהם? והרי ימי החנוכה להעמיד בראש החרמון חנוכיית ענק, שתיתן אורותיה מדמשק ועד להר הדרוזים ומצור וצידון ועד למבואות המדבר. בכלל, מתרגשים ובאים ימים טובים, ימים גדולים. ומישהו גם אמר שיום יבוא ועוד נצוד את כל המחבלים המתנכלים לנו בהרים. וזה יקרה בקרוב מאוד, כי ישנם כבר סימנים. ובאמצע כל אלה – טיפשות שכזו. כתם־דם של חלודה בתוך המקלע. תלונה ומשפט צפוי ואני, עזוב מכל הדברים הללו. מוסע בלילה בדרך־לא־דרך אל השפלה הרבוצה לך שם למטה, מוארת וכבדה. ושם נכלא על לא עוון בכפי. וכבר אני מתמלא בהמון רחמים גדולים על עצמי ואני שוכח לגמרי את המ"פ היושב לצדי ואת הכביש משובש־הבורות והפגזים, ואפילו את אורותיה הקלושים של קונייטרה המבצבצים מבעד לערפל.

אל תתרגש, אמר המ“פ, ותספר למג”ד את כל האמת.

ברחבת החניה הגדודית ציפה לנו חייל, הוא רץ אלינו וזירז אותנו.

“מהר בחורים המג”ד מחכה."

הלכתי אחרי המ"פ אל המפקדה. ובבת־אחת ראיתי שעוד יש אור בעולם ועוד יש חום בעולם. קשקושי צחוקים עלו מן החדרים, קריאות בקול רם, שיחות־טלפון ערניות. לא יכולתי להאמין, אנשים הזמינו את המשפחות לחנוכה, לכאן, למעלה, אל השלג. מכאן רואים את כל העולם, שמעתי אותם צועקים: “וחנוכיה תהיה כאן – משהו לא נורמלי ושהילדים יבואו!”

החום היכה בפני. הסרתי את הכובע ואת המעיל ואת הכפפות. היה ריח של טיגונים באוויר. כל הפחדים שעטו עלי בדרך סרו ממני כבדרך־קסם. והמועקות חלפו. כך זה היה תמיד. אני מגיח מן החור העלוב שבו אני מוצב אל אחת המפקדות, ומיד נדמה לי שאני בארץ אחרת. כובד האחריות מתחלק כאן על המון כתפיים, ויש איזו עליצות של אנשים הרחוקים מן החפירות הקדמיות ואפילו צלצולי־קול של בנות מהלכים שם, וזהי כבר הפתעה.

“לכאן לכאן,” משך אותי המ"פ, “וסדר קצת את בגדיך.”

דלת נפתחה, ריח חריף של סיגרים אפף אותנו. וכבר אני רואה את קרחתו המבהיקה של המג"ד, ושומע את קולו שאי אפשר לטעות בו: “אז מה, עוד לא שבוע בקו, וזה מה שאתם מבשלים בשבילי?”


 

ד.

המג“ד קיבל אותי בנזיפות. אין דבר, חשבתי לי, שאחוש אחד משישים מטעמו של משפט המח”ט. בין הנזיפות ופרצי החֵמה הקצרים חששתי שלא ייפלט מפי שמו של ישראל והדברים שאמר לי בתום מסדר הביקורת.

על שולחנו של המג"ד היו ערוכים קצת בקבוקי ויסקי, גבוהים ונמוכים, שמנים ורזים. וביניהם שיירי סיגרים מכורסמים, גם בשעת הנזיפה עצמה הוא עישן ואני עקבתי בעינים חרדות אחר מעשיו עם הסיגר.

הוא ביקש להישאר עמי ביחידות והמ“פ יצא. המג”ד התקרב אלי, עיניו נעשו טובות, הוא אמר:

“עכשיו, אחרי ששטפתי אותך, ספר לי באמת מה קרה לך שם, איך זה מעדת.”

סיפרתי לו. כמעט שלא החסרתי דבר. רק על ישראל חסתי ולא עירבתי אותו בעניין. חשבתי לעצמי אולי אטיל אותו אל המערבולת מאוחר יותר. מרוב רחמים על עצמי לא היו בי באותו הרגע גם רחמים על ישראל.

“אז אתה אומר שהכול היה כרגיל, ורק המח”ט היה משוגע?"

“לא משוגע.” אמרתי, “רק שהוא שיחר לטרף והיה מלא זדון.”

“אנחנו עוד נבדוק את הסיפור שלך,” אמר המג"ד, “ואם יש בו אמת”

  • הוא הפסיק, האיר אלי פנים מתוך חומרת חקירתו, מזג לנו מן הוויסקי ואמר: "קיבוצניק,

מה? ולשתות אתה יודע?"

לגמנו מן הוויסקי. גם אני העריתי כוסית אל פי, במכה אחת. המג“ד השמיע שריקת התפעלות ורצה לומר משהו בשבחי. קרחתו הבהיקה. אגלי־זיעה קטנטנים החלו במסעם עליה. אני הוחמתי בבת־אחת, מתחת לכל כלאי הצמר והבד שהערמתי על עצמי לקראת הנסיעה. עיניו התמלאו טוב והוא התקשה קצת לחזור אל הנזיפה השכוחה. “כן” אמר, “אם יש בו אמת בסיפור שלך, אני אתייצב לצדך, כל הגדוד יתייצב לצדך. אני מכיר אותך ולא מהיום.” הוא נפנה להצית לו סיגר ובעודו מפיח בו נשיפות קצרות להחיותו קרא בקול רם אל מעבר לדלת, וביקש מהמ”פ שייכנס. “עכשיו תצא אתה,” אמר. אני רוצה לשוחח עם המ“פ שלך בארבע עיניים.” ואני קמתי מלוהט כולי ויצאתי.

חשבון הזמן אבד לי לגמרי. הייתי סחרחר והכול המה בתוך אזנַי. יצאתי אל המרפסת והקור הפתאומי היכה בפני הגלויים. משכתי על סנטרי את כובע הצמר, כיסוי הראש מהקידוש. כמה רחוקה נראתה סעודת ליל השבת, כמה רחוק נראה מסדר הביקורת. העפתי עיני באקליפטוסים הננסיים מוכי־הרוח, וניסיתי להבקיע לי דרך של אור בתוך החשיכה הגושית השרועה לה ממש מתוך פתחו של בית המפקדה ועד לאותה הארץ הרחוקה שנפשי יוצאת אליה פתאום, עד למישורים הירוקים והריחניים שאפשר לטבוע בתוכם. עד אל השמנונית הדקה של אדמת החמרה שאינה בוגדנית כזו, כמו הבזלת. הרגשתי שאני נצור בתוך זרמי הלבה שקפאו לפני אלפי שנים. להתקדם איני יכול, בשל החשיכה בשל זיעת הוויסקי. להיסוג מונעים ממני, כאילו בכוח, ואני נידון לעמוד כך, באיזו מין עמידת־ביניים, לשאת עיניים מפללות אל השמים חסרי־החסד ולנצור בלבי את דבריו של ישראל שביקש לחלוק עמי את קרבני. דלת פנימית נפתחה והמג“ד והמ”פ יצאו חבוקים ומתנודדים, מדיפים ריח עז של ויסקי ונאבקים עם הסיגרים הענקיים שהאירו בחשיכה כמו שני לפידים.

“… תשכח.” אמר המג“ד. בשבוע הבא נקים חנוכיית־ענק בראש החרמון.” המ“פ צחק והמג”ד השתיק אותו. "ואם נצליח, ואם ייראה אורה של החנוכייה עד לשפלה, נוכל לקבל מן החטיבה כל מה שנרצה… "

גם פטור ממשפטים? גם מחיקת תלונות? ואולי גם איזו חופשה מקרית, מזדמנת שיש בכוחה להחיות לב משמים של חייל שמונה ימים ויותר?

הם לחצו ידיים, והתחבקו ולא יכלו להסתיר את חיבתם רוויַת המשקה. ובעוד המ“פ זוקף צוארונו ומעלה עליו את מעילו אמר המג”ד:

“ותבדוק בשבילי את הסיפור על ישראל. ואם יהיה בו משהו מיוחד אל תשכח להודיע לי.” והוא ליווה אותנו אל הג’יפ הצונן ועמד בתוך עמוד האור המהוסס. אחר כך עקב אחרינו עד שחמקנו מתוך השער. ואם הייתי מרכז מבטי מעל לעמודי השער, וחוטי הברזל שלרחבו, הייתי יכול לראות עשן סיגרים רק מיתמר ועולה, ואינו נכנע לסחרורי הרוח.

הדרך מקונייטרה אל הפלוגה עברה במהירות. היה קר נורא. התכווצתי כולי אל תוכי פנימה. המ“פ שתק. לפעמים היה משתעל ואדי הוויסקי היו חומקים מעל ההגה וחולפים בתוך חלל הג’יפ. גזעי האלונים האדמדמים הבהיקו מולנו באור־יקרות ושועלים קטנים חצו את הכביש מחושך אל חושך. פתאום אמר המ”פ:

“אני חושב מה לעשות אתך, הייתי רוצה להרחיק אותך קצת מן המחנה. המג”ד חושש שאתה תבלוט בשטח. הוא לא רוצה שתרגיש את המח“ט.”

עשה בי כרצונך, חשבתי, עשו בי כרצונכם כולכם, עשי בי כרצונך, ארץ חשוכה ובזלתית. הרי אינני כלל בשר עכשיו רק איזו רוח מרחפת מעל קרעי העננים. וממילא, גם אם אבקש אחרת, מי אני שאקבע את גורלי? הלא כולנו נישאים כך. ערטילאיים פתאום, מנותקים מהרתמות הגשמיות של החגור ומה אכפת לי היכן ארחף? בביתן הפלוגה היתה שלווה גדולה ונחרה מלאה. על הגופות המשונים העטופים בציבורי שמיכות, שיחקו זהרורים אדמדמים מן התנורים החנוקים למחצה.

הו, המקלט המתוק של השינה.


 

ה.

לייזר הרב־סמל קרא אותי אליו. התייצבתי אצלו. היה בוקר שקוף, צלול עד כדי מכאוב עיניים. “קח מה שאתה צריך,” אמר לי, “ועלה על הרכב, אני מעלה אותך לגלות.”

לא יכולתי לעצור בעד איזה פיק־ברכיים שהתפשט בתוכי. הנה, לא חלפו יומיים והכול התחיל מחדש. באיוולתי התמה סברתי שהכול נשכח, והמעמד המשונה, הבלתי־נעים בלשכתו של המג“ד עוד חיזק בי הרגשה זו שהכול נסלח והכול חלף. עכשיו בא הרס”ר הזה ונועץ בי את הדברים כאילו לא שגיון חולף היה זה, אלא באמת עבירה שגוררת עונש.

“לאן אתה מגלה אותי?” שאלתי את לייזר.

“ראשית, זה לא אני. זו הוראה ישירה מפיו של מפקד הפלוגה. שנית, אל תיקח הכול ברצינות נוראה כזו ושלישית אתה מועלה לכמה ימים לתחנת הרכבל התחתונה, עד שיירגע המצב. ואז אדאג להחזיר אותך במהירות.”

ובינתיים?

“בינתיים,” ממשיך לייזר, “תוכל להירגע, להחליף כוח. וכן, שלא אשכח – קח אתך גם מדי אל”ף, לכל מקרה… "

“יהיה משפט?” שאלתי.

“אף אחד לא אמר שיהיה משפט.” אמר לייזר, “אבל המדים כדאי שיהיו אתך.”

“אתם שופכים את דמי,” אמרתי ללייזר ורצתי אל הביתן, לארוז את שק החפצים.

במרוצתי נתקלתי בישראל. הוא שוטט סביב הביתן ללא מטרה, ידיו בכיסיו מהודקות אל צדי גופו, מבטו חמור וכל גופו דרוך, כאילו בעוד שניה תונחת עלינו הפגזה מרוכזת.

“לאן אתה נוסע?” שאל. איזה חשד משונה הבהיק מתוך עיניו.

“שום דבר,” הקלתי ראש בנסיעתי, “רק לאיזה סיור קצר עד הצהרים אני מקווה לחזור.” הוא סטה מדרכי אבל לא הרפה מעיקובו. הרגשתי את עיניו בעָרפי. חשתי שהוא ממהר בעקבותי ועוד רגע יעצור בעדי, יכתף במקומי את שק החפצים ויעלה במקומי לגלות. האם זו תמימות, האם זה טוב־לב? מה קורה כאן? האם הוא באמת מוכה־חרטה? כשאחזור מן הגלות אברר, ניחמתי את עצמי ומיהרתי אל הרכב של לייזר.

הנסיעה היתה נהדרת. האוויר היה כל־כך צלול שאפשר היה לראות עצים ובתים ורכסי־הרים ממרחקים עצומים. טיפסנו בכביש הצר במעלה־החרמון. לייזר נהג בהנאה משונה, אפילו זימר לו בתוך חזהו פזמונים משונים.

“איש לא יבלבל לך כאן את המוח,” אמר לייזר, “ואתה לא תעצבן את המח”ט."

“אל תשכחו אותי.” אמרתי, “בחג החנוכה.”

“אל תדאג,” אמר לייזר. “לא נשכח אותך. תהיה בידיים טובות.”

בתחנת הרכבל התחתונה כבר ציפו לנו האנשים. עטופים ומכורבלים, רקדו על עמדם כדי להתחמם. הקור היה חריף וצובט.

“הבאתי לכם תגבורת,” קרא לייזר, “תשמרו לי עליו עד למשפט!”

ונמלט מהמקום כאילו חשש שיידרשו ממנו הסברים.

התקבלתי אל החבורה הקטנה כמו אח. הוקצתה לי מיטה, מקום ליד השולחן הקטנטן וחלק נכבד מתוך הלילה הקשה. ביום היתה שמש בהירה שפוכה על הכול, ובמקום מוגן מרוח הגבהים היה ממש חמים. התחרדנתי לי ככה, בקדמת הצריף מנמנם הוזה מתוך החמימות. הזמן המיר את איכותו עד שהגיע אלינו למעלה. אוויר פנוי מרעשים, פנוי מבני אדם היה זורם אלינו מן העמקים הירוקים שלמטה, עד לחודי הסלע הבולטים מתוך מצע השלגים.

בבקרים היו המים קופאים בחבית הכיבוי ומתקשים כמו זגוגית, ואני הוצאתי את שכבת הקרח העגולה והשתעשעתי בה. אם הייתי מעמיד אותה בצל ומניע אותה עם תנועות השמש לא היתה נמסה עד הערב. השלוליות שברחבה לפני הצריף קפאו. השלכתי עליהן תרמילי מקלע כבדים והן התיזו את התרמילים בקול שריקה לעגני החלל השקוף.

אם להיות גולה פירושו להינתק מן הזמן, הרי התנתקתי שם למעלה, בצריפון הקטן, מכל זמן. חייתי בתוך זרם של זמן אחר. כאילו לא בי גער המח“ט הזועם, וכאילו לא אני טסתי עם המ”פ טיסת־לילה מסוכנת כדי להמתיק את הדין, וכאילו לא אני הוגליתי אלא הזמן הוגלה מתוכי. אם גלות פירושה להיות מחוץ למקום, הרי הייתי במקום שהיה שום־מקום. תחנת הרכבל התחתונה ריחפה לה בין עננים, בין מצעי השלג, מנותקת מכל קרקע מוחשית. הערפִלים והעננים המנמיכים גרמו לי להרגיש שאני נישא באיזו תיבת עץ לכוון בלתי ידוע, שרוי בנסיעה תמידית. הכל היה נוסע עמנו. הכיפות המושלגות, הכביש שהיה נחסם בבקרים, גדרות התיל וערימות חמרי הבניה שהמתינו להפשרה. רוח שאין לה מעצור ואין לה הפסקה הזרימה אותנו מחוץ לכל המקומות שבעולם ורק צלצולי הפתע של הטלפון קרעו איזה קרעים במסך הלבן.

בלילות הרעימו המקלעים וירקו אש לכל הכיוונים. לפעמים היו מוטחים רימונים. הד ההתפוצצות היה רך ואטום כאילו התרחש במעבה השלג.

“מה קורה, בחורים?” תמהתי בראשונה על ירי הלילה המוזר.

“זה ככה,” ענו לי, "אתה יורה כדי לקטוע את הזמן. כדי לחזור אל הממשות. ולפעמים אתה יורה פשוט כדי להתחמם… "

עד שהתרגלתי לחיים המשונים האלה, ועד שהפכתי חלק מן החבורה הקטנה, כבר הוחזרתי בכוח לחיים.

“היה טלפון בשבילך,” נאמר לי בוקר אחד, וכאילו לא הופתעתי כלל, “מלייזר, הרב־סמל.”

מה הוא רצה?

“מחר יבואו להוריד אותך. כן, והוא ביקש למסור לך דרישת שלום מחייל חדש אצלכם, ישראל.”

כמה קצרים היו ימי גלותי השקופים במרומי החרמון.


 

ו.

אבל לא לייזר בא לקחתני. במקומו הגיע נהג שלא הכרתי.

“שמי נתן.” אמר לי, “לייזר הרב סמל שלח אותי. הוא ביקש ממני למסור לך שתלבש את מיטב בגדיך. אולי אתה יודע לאן אנחנו נוסעים?”

עוד לפני שהגיע כבר ניחשתי להיכן מכוון מסענו וגם חשבתי שלייזר התחמק בכוונה מן הנסיעה. ודאי פנה לאחד החדשים הללו שאינם מתמצאים בזרה ואמר לו: בחור צעיר, בחרמון כבר היית? קח את הרכב ועלה למעלה ותוריד לי משם חייל. אבל שיהיה מקושט כמו שצריך. אני צריך אותו לאיזה טקס מכובד. ותן לו את הכבוד שמגיע לו.

“אני נהג וגם חובש.” אמר נתן בדרכנו למטה במורד הכביש. “עוד לא החלטתי מה לעשות כאן. אני חדש ביחידה.”

“אני יודע,” אמרתי, “אולי אתה מכיר את ישראל?”

“לא,” אמר נתן. “אין אף ישראל בין החדשים.”

“אין דבר,” אמרתי. “אתה עוד תכיר אותו.”

נכנסנו למחנה לחפש את לייזר. נתן לא ידע לאן עליו להמשיך, וגם אני רציתי לדעת קצת יותר. במשרד מצאנו את הפקיד הפלוגתי, הוא נבוך ומסר לנו את ההודעה מלייזר, שקיבל אותה מהמ“פ, שקיבל אותה אישית מהמג”ד.

“אתה תיסע להישפט בפני המח”ט," אמר לי הפקיד, “אבל אל תיכנס ללשכה בלי המג”ד. ואל תשכח, אם המג“ד לא יגיע, המתן לו בכל דרך שתמצא. כשתגמרו, תחזרו – אנחנו נחכה לכם. מהרו עכשיו, אין זמן, המח”ט שונא שמאחרים."

רציתי לרוץ לרגע אל הביתן להיפרד מהחברים, להודיע להם שאני בצרה, שיהיו מוכנים. הרי מישהו חייב לדעת לאן אני נעלם, הייתי בטוח שאעלם אחרי המשפט. משהו יקרה, אבל למחנה העלוב הזה לא אחזור. פחדתי שהכול יובן לא נכון, וכבר יהיה קשה לתקן.

נתן האיץ בי: “עזוב עכשיו את כל השטויות.” אמר, “אנחנו מוכרחים לרוץ. כל דקה שנקדים יירד לך יום מגזר הדין.”

בשער המחנה עמד חייל מסורבל במעיל וחיכה להסעה. כשהתקרבנו אליו ראיתי שזה ישראל.

“איפה כולם?” שאלתי.

“התפזרו. ויש רבים שעלו לחרמון להכין את חנוכיית־הענק. הרי עוד מעט חנוכה.”

“ואתה, למה אתה לא יצאת אתם?” שאלתי.

הוא גמגם קצת והשתהה לפני שהשיב לי. “אני… אני נוסע לאן שאני צריך לנסוע, ומה שעושה הפלוגה לא כל כך חשוב בשבילי.”

“אבל אנחנו נוסעים רחוק, לנפח, למה לך לנסוע לשם? יש לך חופשה?”

“לא,” התכעס ישראל. “מה עניינכם החופשות שלי? לא ביקשתי חופשה וגם לא קיבלתי חופשה. אני נוסע אתכם. שמעתי שיש משפטים הערב בנפח, בלשכת המח”ט."

“אתה השתגעת, ישראל? לשם אתה נוסע למשפטים?”

“זה לא עסקכם,” אמר ישראל, “זה עניין פרטי לגמרי. אני נוסע לאן שאני מחויב לנסוע. ואני אעשה מיד מה שאני מחויב לעשות. ואם אתה שואל, אז תדע לך שאני מתכוון להקדים ולהיכנס לפניך למשפט המח”ט. כתם החלודה אינו נותן לו מנוח… "

פתאום הבריקה בראשי המחשבה שישראל אינו יודע מה שהוא מדבר ואינו יודע מה שהוא עושה ואם יצטרף אלינו זאת תהיה שואה. הוא יסבך שם סיבוך כזה שלא תהיה לו התרה.

“נתן!” צעקתי, “אל תיקח אותו. וסע! סע מיד!”

ישראל כמו הבין מה עובר בראשי. התכוון לזנק ולעלות על הרכב, אבל נתן הדף אותו וישראל נראה כאילו התמוטט.

“סע! סע, נתן!” צרחתי כמשוגע, קמתי ועמדתי על המושב. נאחזתי התרגשות מוזרה. כאילו התגלו לי דברים שאין להם מקום בתוך הלב. נתן בחייך, סע ואל תעצור! ואל תפנה פניך לאחור. ישראל יקום וירוץ אחרינו. ואם לא יעצור מישהו בעדו הדרך, הוא ירוץ במורד ההרים עד לנפח. ושם, ממול ללשכת המח“ט הוא יגיח מעבר לשערים, רטוב מזיעה, יפול על המרפסת לרגלי הפקידות שיקפצו מצווחות באימה, יתגלגל עד לסף־דלתו של המח”ט, ובנשימת אפו האחרונה הוא ימסור עדות: המקלע החלוד הוא שלי, ויידום לנצח. ואנחנו רק נשפוף, שם עם כל הקהל הנדהם, נניד בראשינו מצד לצד. איש מאתנו לא יהין לנוע, עד שתבקיע לתוך המהומה חוליית־הפינוי.

“מה הוא רצה המשוגע הזה?” שאל נתן. דהרנו עכשיו בדרך אל מחנה נפח. חתרנו בתוך הרוח הקרב הלאה, קדימה, ללא־הרף ללא מנוחה, להקדים את מי שאולי כבר נותן נפשו בעדנו.

“אני לא יודע,” אמרתי “באמת שאינני יודע.”

“אל תדאג,” אמר נתן, “אני אהיה אתך כל הלילה. ואם תישפט למאסר בשפלה, אסע אתך עד הבוקר. איך זה אפשר? אני לא מבין. הרי יש לך ילדים, נכון?”

“נכון,” אמרתי. “שלושה ילדים, שהייתי רוצה עכשיו לשכחם.”

“לא,” אמר נתן. "אתה לא צודק. אל תיבהל ואל תדאג, שבעים יום עוברים כמו רוח… "

צנחתי על מושבי. סירבתי בכל כוחי לחשוב על האפשרויות הנוראות שנתן צייר לפני מתוך טוב־לבו. אפשר להעביר חבילות מעבר לגדרות, אמר, ואפשר להתקשר הביתה. אם תרצה אביא לך את המשפחה בשבתות, אביע אותם לטיול בכרמל. אני אדאג לך כאילו הייתי ילד שלך… הוא התרגש במושבו מעל להגה. איזה מין צבא זה ששולח לכלא מילואימניקים מבוגרים כמוך?

“שים לב לדרך,” אמרתי לנתן, “אתה רואה שהכביש מחורבן.”

"יש לי חברים שישבו המון בכלא, ואני בטוח שהכול אפשרי, וזה לא כל־כך נורא. ואתה עוד תראה מה שהפלוגה תעשה בשבילך… "

“די, נתן,” התחננתי, “די, אל תנחם אותי ואל תשתטה.”

אורות המחנה של נפח צצו מתוך הערב היורד, וכשהאטנו והזדחלנו מבעד לשער, הרגשנו שחזרנו ליישוב הומה מלא־אדם.

“איך מגיעים ללשכת המח”ט?" שאל נתן ומישהו הניף לפניו במתינות זרוע אדישה וחייך אלינו לאור הפנסים הרך כאל אנשים שהכיר מזמן.

הו, ההמולה העסקנית של מחנה נפח.


 

ז.

בלשכת המח"ט היתה הצפה של אורות. דלתות נפתחו ונסגרו, אנשים נכנסו ויצאו ומכוניות רבות מילאו את רחבת החניה.

נתן החנה את רכבו בשולי־המגרש. עמדו שם שני נהגים וכשראו אותנו מתקרבים שאלו: “גם אתם למשפטים הערב?”

“גם אנחנו.”

השבתי במין גאווה לא מוסברת, כאילו אני מצטרף לאיזה קהל נבחר. גם אנחנו נפגענו מרשעת־רוחו של האיש הנמוך המַזֶה אש וחורך אל סביבותיו.

הנהגים הקשיבו לנו בנחת מתונה ואמרו: “אם כך, אין לכם מה להיחפז. התור ארוך והלשכה סתומה.” אמרתי לנתן: “אתה רואה? הלילה יושב המח”ט כראש בית־הדין המיוחד לשפיטת מילואימניקים סוררים."

“אל תזכיר את המלה בית־הדין,” נחרדו הנהגים, “אתה יודע מה פירוש הדבר?”

“פירוש הדבר” אמר נתן, קצת אלי וקצת אל הנהגים. “שמוטב לך להסכים להישפט בפניו ולא להיגרר לבית־דין.”

“מאה אחוז,” אמרו הנהגים, “מוטב להשאיר את הגאווה בבית. בית־דין זה תמיד סיפור עצוב, אגב, מי אתם?”

“זה הזקן,” אמר נתן, “איש טוב ומיטיב ומישהו התנכל לו במזיד. ואני נתן, הנהג החדש של הפלוגה. אבל במקצועי אני חובש.”

“ואני נהג המג”ד, והמג“ד שלי כבר בתוך הלשכה מזה שעה ארוכה.”

“אין דבר,” אמר נתן כמנחם. “כל דקה שהוא בפנים פירושו יום אחד פחות בשבילך.”

הנהג השלישי שהצטרף אלינו היה כבד־פה במעט והמשחק ששיחק כאן ברחבת החניה בהפחדת הנשפטים מצא חן בעיניו. “הם באים מפוחדים לגמרי,” צחק. “ואני רק מוסיף טיפה של תבלין לסבלם.”

“אבל את הבחור הזה שתעזוב,” אמר לו נתן, “יש לנו עוד דרך ארוכה הלילה.”

“אין צורך בכל המהומה.” אמר נהג המג“ד, ואין צורך להמתין למח”ט. אנחנו יכולים להתחיל במשפט מיד."

“אבל שתמהר,” אמר הנהג כבד הפה, “כי עוד מעט ארוחת־ערב. גם המח”ט יעשה הפסקה. אתם עוד תראו. לפתע תחשך כל הלשכה, ובעלי־הדין והשופטים ישכחו מי הם ועל מה הם כאן. אבל הלילה עודו ארוך. והמח"ט הזה אם הוא משתגע, יכול לשבת ולשפוט עד הבוקר… "

“לא,” אמר נתן, “הוא לא יוכל לשבת כל הלילה, כי מחר ערב חנוכה והוא התחייב לעם ישראל להציב חנוכיית־ענק בראש החרמון.”

“כן,” צחק נהג המג"ד, “למען יראו וייראו ויריעו.”

“יפה,” אמר נתן “יפה מאוד.”

“כן,” צחק נהג המג"ד, "כל היום בדרכים. ושומעים גם קצת בדיחות… "

וכבר אני מצטרף למשחק וכורע על ברכי לפני עדת־הנהגים, להנמיך את הנאשם משופטיו. והריני מוסר בלב שלם את גורלי בידיהם לחסד ולא לשבט. אבל אני בטוח שגם אם יפול משפטי לשבט, טוב יהיה לי שבט הנהגים הפשוט משבט המח"ט הנזעם שזיפי זקני גרמו לו שיתרתח.

בדרך זו או אחרת משפטי ייערך והצדק שיראה אור גם ייעשה. אם לא בידי המח"ט הרי בידי הנהגים. חסדם של הנהגים גדול יותר ואם תגיע שעת ארוחת־הערב הם לא ירוצו בבהלה אל חדר האוכל העצום, אלא המתינו וישהו עמי עוד שעה קלה, עד צאת אמיתי לאור וידי כשמן יזרחו.

“נאשם,” צחק נהג המג"ד, “רגע אחד, במה אתה בכלל נאשם?” לא הספקתי להשיב ונתן, נער־החסד שלי, כבר טורח במקומי. בשום מקום שבעולם לא הייתי מוצא סניגור טהור ממנו. “אח,” הוא מתקצף, "סתם נטפלו אליו. איזה כתם לא חשוב על מכסה הגוף של המקלע… "

“חלודה?” חוקר נהג המג"ד. “ואם חלודה?” משיב לו נתן. “אם חלודה,” מתערב כבד הפה, “הרי זה חמור.”

“שמע,” אומר אלי פתאום נהג המג"ד. “תתפלל שיתמזל לך המזל. הסגן המחוצף שהקדים אותך חטף כהוגן.”

החוורתי בתוך האפילה המתעבה. יש איזו יד ארוכה שרודפת אחרי ומגששת להשיגני גם בתוך הגדרות המוגנות של המחנה, גם על המרפסת של המח"ט. מישהו רץ אחרינו, אינו נותן לנו לנשום לרווחה, לבטוח בדברים מבלי לחוש בהלת פתאום. האם ישראל רץ עדיין במורדות הבזלת להתייצב כאן במקומי? איך היה עומד במקומי קבל משפט הנהגים? האם היה יוצא זכאי? הרי לא היה מוצא לו מנוח גם רגע קטן. הרי היה מתפרץ לתוך הלשכה או לתוך חדר האוכל. כבר ראיתי פעם דברים כאלה. ומי שהיה מנסה להשתלט עליו, היה חוטף מישראל מרקייה רותחת על הראש, כמו שכפה פעם מרקייה מלאה שנחטפה מן האשנב. פעימות לבי הגבירו קולו בתוך אוזני ונדמו לי לרגע כטפיחות רגליו של ישראל, רץ וכושל וממהר להספיק לליל המשפטים. לפני שייסע מכאן השופט שבע־הצדק, וירחיק לטפל בחנוכייה העצומה.

הזמן ניגר והלך ואני התמלאתי חרדה סתומה. שלחתי את נתן לכאן ולשם, לברר, לזרז, להיוודע. העיקר שיבוא עם איזו הודעה טובה שתקצר את הציפייה הקשה. אבל נתן חזר ושב ולא העלה כלום.

הנהגים אמרו לי שאין מה למהר ומהלכו האטי של הזמן כאן הוא כאין וכאפס לעומת מזחלו של הזמן מאחורי חומות הכלא הצבאי.

“ואתה עוד תראה.” אמר נהג המג"ד, “אם לא נקראת עד עכשיו,” אמר כבד הפה, “כנראה שלא יקראו לך כבר הלילה.”

אורות הלשכה פחתו והפמליה פרצה מתוך הדלתות. “עכשיו,” אמר כבד הפה, “הולכים כולם לאכול. גם אני. להתראות!”

וכבר הרכנתי ראשי ונמלאתי דאגה ולא ידעתי נפשי מרוב חשש הכלימה הצפויה. אי־הנעימות הנעלמת הכרוכה במסע אל הכלא הפחידה אותי. רחוק יותר לא העזתי לראות. “הבט.” אמר אלי נער־החסד שלי. “הבט, המג”ד שלנו בא."

ריח חריף ומוכר של סיגר עלה באפינו וכבר ראינו את קרחתו מנצנצת אלינו במהירות, והנה מגיעה גם קריאתו קצרת־הנשימה. “בואו מהר. המשפט הועבר אלי, אתה תישפט בפני, הוא ויתר. בואו, ניסע לקונייטרה מהר ועוד נספיק להרים כוסית.”

ובעודו מפפה בסיגר התיישב בג’יפ ופינה לי מקום לעבור מאחוריו.

“אבל המג”ד… “גמגמתי מרוב התרגשות והקלה נפלאה, “אני נורא מצטער, אני לא יכול. יש לי כאן רכב ונהג ופקודה מהמ”פ – לשוב עוד הלילה אל הפלוגה.”

“מצוין!” שאג המג"ד וטפח על שכמי. “מצוין! סע אל הפלוגה, אל תפקיר את הנהג הנחמד שלך. והעיקר: על תשכח לקפוץ אלי למפקדה להישפט כמו שצריך.”

“כן המפקד!” התמלאתי שמחה, “אחריך המפקד, באש וגם במים!” “נו, סע!” ציווה המג"ד על נהגו בקוצר־רוח. ואני סבבתי לאחור על רגל אחת, כמו סביבון משוגע, נטיתי על צדי, איבדתי את שיווי־המשקל ונפלתי לתוך זרועותיו של נתן.

הו, משפטם הנדיב של הנהגים.


 

ח.

באמצע הלילה התעוררתי לגמרי, שלא כדרכי. רעש לא חזק ומתמיד לא הניח לי לישון. הביתן היה חשוך ורק אש התנורים עממה בפינות והטילה צללים מאָדמים על המיטות, על המעילים המגובבים על ערימות החגור. ישראל התהלך בביתן מהקיר החסום עד לדלת הלוך וחזור, בצעדים רכים, מדודים, כאילו מחושבים. הוא היה רתום לחגורו ובידו החזיק מימייה. מדי כמה צעדים עצר. היטה ראשו לאחור ולגם לגימה חטופה. שהה, בלע את לוגֶם המים והמשיך בצעידה. מישהו התעורר באחת המיטות ושאל מתוך שק השֵנה: “ישראל, מה קרה לך? אתה חולה?”

ישראל לא השיב. מתח את החגור, הידק את האבזמים ושב לצעוד, מקיר אל קיר במעבר הצר. לפעמים סטה מאמצע הביתן והרחיב את צעידתו למפרצים שבין המיטות. בפינה, ליד השולחן, במקום שהיו מוטלים שיירי הסופגניות והנרות, התרומם אחד הישנים: “ישראל, אתה בסדר? אולי תצא לחופשה?”

ישראל התקרב אל המיטה ואמר: “אתה לא תשלח אותי לחופשה ואתה גם לא תחזיר אותי מחופשה. ובכלל, כולכם,” הרים את קולו וסבב אל מרכז הביתן. “אתם כולכם מורידים את המתח. וזוהי פשוט תבוסתנות הרי בכל רגע יכול להתהפך כאן. מאין לכם האדישות המטומטמת שלכם? אתם לא שמים לב לסכנה?”

“ישראל,” אמר ההוא, “בחייך, הסר את החגור. כבר יומיים שאתה רתום אליו בלי הפסקה. בחייך, הרי שום דבר לא קורה. ישראל, אתה מוכרח להירגע. עוד יקרה לך חס ושלום משהו.”

ישראל סבב את השולחן, בעט בבקבוקים הריקים, בכיסאות ואמר: “מסיבות, חגיגות, ולכבוד מי? לכבוד החייל שחמק ממשפט־צדק ובערמה יצא בשלום. אבל אותי לא תוכלו להטעות. אותי לא תוכלו לסנוור. אתם לא שמתם עלי את החגור, ואתם לא תורידו אותו ממני.”

“בבקשה,” הגביר את קולו מפינת השולחן, “בבקשה, אם מישהו רוצה להסיר ממני את החגור, שיתקרב!”

הייתי עייף ורציתי מאוד להמשיך בשֵנה. אבל איזה חוש שבי לחש לי שכאן עוד יקרה משהו עוד מעט ולא כדאי לי להחמיץ.

המסיבה עייפה אותי. השתייה, השמחה, הזלילה הפרועה, צהלת הפגישה עם הפלוגה. בתחילה נסיתי להתחכם, וכשחזרתי לביתן, אמרתי לנתן: “בוא נערוך להם הצגה קטנה.” מצאתי את כולם יושבים על המיטות, חפויי־ראש, מהורהרים. מיד כשנכנסנו קם המ"פ ושאל: “נו, מה נגמר?”

“רע,” המהמתי, ניגשתי אל מיטתי והתחלתי לארוז.

“מה, אתה אורז? כמה קיבלת? המח”ט המחורבן ההוא השתגע לגמרי."

כאן פרץ נתן בצחוק אדיר. הוא לא יכֹל להתאפק. ועם דמעות בעיניו שלא היתה לו שום שליטה עליהן, חזר ואמר: “לא, הכול בסדר, הוא ניצל בנס. נס חנוכה! החנוכיה החרמונית הצילה אותו.”

בן־רגע הוקפתי בחברים. לחיצות ידיים, טפיחות על השכם, מלים של ברכה. "אתה רואה? פלוגה של סניגורים ישבה כאן וקפאה בקור והמתינה לתוצאות המשפט. אתה רואה? ואל תגיד שאין לך חברים… "

ומתוך מחבואי השמיכות והתרמילים נשלפו כמה בקבוקים. השולחן נערך בחיפזון. התנורים הוסטו הצדה. מישהו רץ למטבח והביא משם צרורות של ביכורי סופגניות, נרות החירום הודלקו ואפילו פרצי־שירה באו, מהוססים ועצובים.

ואני כרעתי ממש מעייפות. המתח של ההתייצבות, משפט־הנהגים, הבשורה המפתיעה, הנסיעה אל הפלוגה, כל אלה הכריעו אותי. ואפילו חגיגת החנוכה שבאמת נמצא לה נס שתישען עליו, לא היה בכוחה להשאירני ער. התכנסתי בתוך שק השֵנה ונרדמתי מיד תרדמה קשה.

עד שנעורותי בשעה־לא־שעה כזו, שאפילו אין בידי להציץ בשעון או לשאול מי מהנמים סביבי.

“ישראל, עשה טובה, מספיק עם הרונדלים האין־סופיים האלה. אנחנו נשתגע ממך. די, ריבונו־של־עולם, לך לישון!”

ישראל לגם מן המימייה לגימה ארוכה והניע אותה בידיו כאומד את משקלה. אחר־כך ניגש אל הקנקן שבפינה ומילא אותה שוב. וללא מלים שב אל השביל הפנוי בין המיטות כשהוא צועד לאט ובמחושב. בקצה שורת המיטות, ליד הקיר, התפרץ מישהו: “ישראל, זה מספיק! אם לא תירגע, אנחנו נרגיע אותך!” מסביב הורמו ראשים. ראיתי שיש רבים שאינם ישנים. המתח גבר וקשה היה לנחש מה עומד ישראל לעשות. הוא נסב לעבר המתפרץ ואמר בשקט: “אם אתם כולכם מזניחים את הכול, מישהו מוכרח לקבל אחריות.”

“איזו אחריות?” פרצו צעקות מכמה מיטות. “מי שם אותך אחראי? מה אתה המפקד? מה אתה מקשקש? שתוק ולך לישון.”

ישראל הביט מסביב כנרדף. לפתע אחז בנשקו ויצא בריצה לאורך הביתן. ליד הדלת עצר לשנייה וצעק: “זהו. בערמה, להתחמק ממשפט־צדק. שאחרים ישלמו בשבילכם.” והוא התנפל על הדלת ופרץ אותה בבעיטות. עכשיו יהיה רע, חשבתי. מכל צד נחפזו אנשים להתלבש, לדחוק רגליים לתוך המגפיים, לזנק אחריו ולנסות להציל.

מישהו צעק: “שומרים, זהירות!” אנשים החלו רצים. מישהו ניסה להעלות אור. החשמל סירב והתחוללה מהומה. נשמעו צעקות חדות מבחוץ, מאחורי הביתן, ואז הבריק ברק עצום ומיד אחריו קול נפץ מחריד ולאחריו שתיקה נדהמת.

בכפר הדרוזי הסמוך קראו תרנגולות שהתעוררו מההתפוצצות. פרות געו, חמורים נערו, ומישהו אמר לתוך השקט: “זה היה רימון.” הדלת נפתחה, פרץ רוח קרה חדר לתוך הביתן. השומרים באו כושלים, נאבקים, גוררים אחריהם את ישראל, הדוק בחגורו, חיוור, ללא טיפה של צבע בפניו.

השכיבו אותו על המיטה, פיתחו את חגורו ומישהו צעק “חובש”. אין צורך, הרגיעו השומרים, הוא לא נפגע, יש לו מזל למטורף הזה. אלמלא החפירה ההיא, שמאחורי הביתן, כבר לא הייתם רואים אותו. ישראל שכב, מרעיד כולו. “לא הצלחנו לעצור בעדו,” אמרו השומרים, “מה אמרתם לו כאן שהוא קפץ כל־כך מעוצבן?”

אבל החובש הגיע בריצה ומיד החל לערום עליו שמיכות, “תביא את האמבולנס,” קרא לאחוריו, “אם הוא ימשיך לרעוד ככה נפנה אותו אל הדוקטור.”

התנורים נאספו סביב למיטתו. החובש רכן עליו וטרח להחם אותו. אבל עווית הרעדה לא חדלה. הוא גם נקש בשיניו והשמיע קול מרוסק. התקרבתי קצת והייתי בטוח שאני שומע שהוא אומר, “אתם לא נתתם בידי את הרימון, ולא לכם אשיב אותו.”

בחלונות כבר החל הבוקר להאפיר והאמבולנס התניע ותמרן בחוץ, בתוך הרחבה חרושַת הבוץ.


 

ט.

לא שכחתי את בקשתו של המג“ד לבוא לקונייטרה ולהישפט בפניו. לא יכולתי לשכוח בקשה כזו. אפילו מפני שבאמת היתה פקודה. החברים הפגיעו בי, אל תשכח. המג”ד שונא מתנות אבל אוהב ויסקי. ואני הרגשתי שאני נלחץ ולא אוכל לפסוח על השיחוד הקטן הזה. קניתי בשק"ם בקבוק בינוני של ויסקי שהחברים המליצו עליו, חזרתי לעצמי על כמה משפטי תודה כלליים והייתי מוכן לנסיעה. במחנה בקונייטרה, מסביב לבתים הסוריים הנטושים, צמחו ורדים שהשתרגו מתוך גזעים חזקים. אל הקירות הסדוקים נשענו עצי־תפוח נמוכים ובין הסימטאות החרבות נצנצו ענפי־דובדבנים שנשמטו אל הקרקע. כשראיתי אותם חשבתי לעצמי איך נראה כאן האביב, המפריח את ניצת־הוורדים, מתפיח את עיני התפוחים ומפיח חיים בעלוות הדובדבן הצפופה. אבל עכשיו היה עוד חורף קשה פרוש מסביב והיום הצח והבהיר, שהפך את האוויר על התלים הגבוהים לגושי זכוכית קשים ושקופים, עוד לא בישר על בואו של היום.

בדרכי אל החופשה נטיתי אל המחנה בקונייטרה. רציתי להישפט בחיפזון, ללא שום תשומת־לב. להשאיר את הבקבוק על שולחנו של המג"ד באין־רואים. לגמגם את משפטי התודה שלי המוכנים, להסמיק קצת, רק אם יהיה הכרח בדבר, ולבקש הסעה הביתה. ממילא, אמרתי לעצמי, קונייטרה נמצאת על דרכי אל השפלה, ואני מוכרח לעבור בה.

אצל המג“ד במפקדת־הגדוד היתה כרגיל המולה שקדנית. מי שהתמזלה שבתו, הכין עצמו לדרך, ומי שחייב להישאר הכין עצמו לשעות הארוכות, הקפואות בתורנות. אני הלכתי בין החדרים, שאלתי היכן חדרו של המג”ד וכעסתי על עצמי שלא יכולתי לזכור את החדר מן הגיחה הלילית ההיא, עם המ"פ בתוך סופת השלג. הכל נראה דחוי כל־כך, מרוחק כל־כך, שאילו הייתי בודק בלוח־הימים, הייתי ודאי מופתע.

דפקתי על הדלת ונכנסתי. המג"ד האיר לי פניו, הזמין אותי לשבת, ביקש סליחה, פתח את החלון וקרא אל השליש: “שמע, תשלח הנה מישהו מהשלישות הבטלנית שלך. מהר, עם טופס תלונה בבקשה, וכל מה שצריך”.

הוצאתי את הבקבוק כאילו אין מי שמביט בי והנחתי אותו על השולחן, בין הטלפונים לערימת הניירות. רציתי להתחיל בנאום התודה, אבל המג"ד לא הניח לי לדבר. “מה אתה אומר?” שאל, “אתה בעצמך, אילו היית במקומי, איך היית נוהג?”

למזלי לא הוצרכתי לשפוט את עצמי, כי מיד נכנס השליש לחדר ובידו הטפסים הנחוצים. תמיד הם חרוצים כשהעניין נוגע להגשת תלונות. הוא העביר עיניו מהמג"ד אלי ופניו הביעו תמהון.

למזלי לא הוצרכתי לשפוט את עצמי, כי מיד נכנס השליש לחדר ובידו הטפסים הנחוצים. תמיד הם חרוצים כשהעניין נוגע להגשת תלונות. הוא העביר עיניו מהמג"ד אלי ופניו הביעו תמהון.

“מה אתה חולם?” גער בי המג"ד. “שב, תתחיל למלא את הטפסים.”

והוא הכתיב לשליש בעברית צבאית אטית. “הנ”ל“, כלומר אני. “שהיה אחראי על תקינותו של המקלע, בתוקף תפקידו כמפקד הזחל”ם, לא עשה כל מה שביכולתו, ולכן,” הוא פנה אלי וחייך, “ולכן אני דן את הנ”ל לנזיפה."

“פשוטה או חמורה?” הקשה השליש. “כתוב כבר בעצמך,” אמר המג"ד ורמז לו שהוא נורא עסוק והמשפט כבר נגמר מזמן ואם הוא יכול להסתלק שיסתלק.

“זה נקרא משפט מהיר,” אמרתי. “כן, " אמר המג”ד, “אפשר לעשות משפט מהיר שיהיה גם משפט־צדק?”

חייכתי אבל לא השבתי. גם אני רציתי כבר להסתלק, אבל המג"ד עיכב אותי.

“חכה, אני רוצה לשוחח אתך.”

נבוכותי מעט. לא התכוננתי לשיחת־קרבה עם המג"ד. היה משהו לא נוח במעמד הזה.

“שמעתי מה שקרה עם ישראל,” אמר המג"ד. “אבל אני סבור שאין לך מה להאשים את עצמך. אנשים כמוהו מזדמנים לפעמים לצבא וקשה לצפות את תגובתם. יכול היה להיגמר יותר גרוע.”

לא רציתי להזכיר את ישראל דווקא לפני החופשה, ובכלל לא נעם לי הקשר הזה בין מה שקרה לישראל ובין משפט־הצדק הנדחה שלי. פתאום צלצל הטלפון על השולחן והמג"ד הוזעק בדחיפות למוצב רחוק.

“חופשה נעימה.” בירך אותי. "אגב, ישראל כאן במפקדה, מתאושש… " והוא מיהר אל רכבו. יצאתי לי אל הרחבה, לשוטט מעט עד שתצא ההסעה היורדת אל הארץ.

בריבה נתקלתי בחייל, מגרף את עלי האקליפטוסים שנשרו. הוא הביט בי ואני נעצרתי על ידו. הרי זה – “ישראל! בחיי, איזו הפתעה! שלום, ישראל,” אמרתי.

“שלום,” אמר ישראל, נשען על המגרפה.

“מה אתה עושה כאן, ישראל: איך הגעת לכאן?”

“אחרי מה שהיה בלילה ההוא, אתה זוכר? נחתי כמה ימים. ואחר כך הציע לי השליש לנוח עוד קצת. אז עכשיו אני כאן, קצת עבודה משרדית, קצת תורנויות־ניקיון. ובלילות אני חפשי.”

“טוב מאוד,” אמרתי, “אתה יודע איך נגמר המשפט שלי?”

“כן,” אמר ישראל, “אני יודע, עקבתי אחריו.”

“אני לא מאשים אותך, ישראל, באמת שאין לי שום טענה.”

“אבל אני האשמתי אותך ועכשיו אני מצטער.”

“אין צדק בצבא,” אמרתי, “ככה פסקו לי במשפט הנהגים”.

“אני יודע,” אמר ישראל, “הייתי מתוח, לא שלטתי בעצמי.”

“אמרו לי שאתה מתנדב. זה נכון?”

“לא בדיוק,” אמר, “אבל הרבה שנים לא יצא לי לשרת.”

“טוב,” אמרתי," אני יוצא היום לחופשה. גם אתה יוצא?"

פניו של ישראל התקדרו והוא פנה אל המגרפה. “מה אתם רוצים מהחופשות שלי?” שאל בזעם. ידיו החלו לרעוד.

“שלום,” אמרתי ומיהרתי להתרחק. לא רציתי צרות לפני החופשה.

“מתי תלמדו לא לדחוף את האף בצרות של אחרים?” צעק אחרי ואפילו הניף את המגרפה. רצתי אל הרחבה שהאוטובוסים הסתדרו בה. ישראל עוד המשיך לצעוק אחרי אבל אני כבר לא שמעתי. אם לא ניצלתי ממשפטו של ישראל לפחות ארוץ עכשיו ואציל את חופשתי.

האוטובוסים החלו לנוע לאט־לאט כמגששים. ובין הסמטאות ההרוסות של קונייטרה התנוצצו מדי פעם ענפי הדובדבן הערומים.