בימי שפוט השופטים 🔗
א 🔗
הדבר היה בימי שפוט השופטים. אחרי שהתנחלו בני-ישראל על אדמתם.
מלך לא היה עדיין בישראל. איש כל הישר בעיניו יעשה. ובני-ישראל חיו להם בשלוה, בנחת ובמישור, איש תחת גפנו ותאנתו, על אדמתו ומחרשתו.
ובחרה לה כל עיר ועיר אנשים חכמים מקרבה להיות שופטים בין איש לרעהו ולהורות את העם מעשה הטוב והישר. על-כן נקראים הימים ההם “ימי שפוט השופטים.”
בימים ההם ישבו בעיר בית-לחם שלושה שופטים מנכבדי העם, שהתייחסו על שבט יהודה: אלימלך, בועז וטוב. שלשתם היו קרובים זה לזה, בני משפחה חשובה אחת: מצד בית-האב ממשפחת רם אחי כלב ומצד בית-האם מבנות אפרת, אשת כלב. ואפרת היתה אשה חשובה מאד ומוצאה משבט אפרים. ושבטי אפרים, מנשה ובנימין היו נכבדים בעיני אזרחי בית-לחם, כי שלושת השבטים האלה הם בני אמא-רחל. ומעלה יתירה היתה לעיר בית-לחם, שהיא עומדת על-יד קברה של אמא-רחל.
והלכו רבים מבני ישראל לבית-לחם. וכל אורח, שבא אל העיר, לא יצא משם, עד אם שהה שעה אחת על קבר אמא-רחל. אם אומלל היה האיש, ושב מעל הקבר מלא תקוה. אם חולה היה, והאמין שיצא משם בריא. ואם עייף היה, ויצא זריז, מלא כוח ורעננות, כאילו לן לילה אחד בחיק אמו יולדתו.
והגויים שישבו מסביב היו באים וממלאים כדיהם ממי הבאר שעל יד הקבר, והיו מתרפאים במים ההם בשעת חליים. ובשעת עצירת גשמים היו מנסכים מן המים על שדותיהם כנגד השמים, והאמינו שהמים האלה יביאו רוחות, עבים וגשמים.
על-כן היו שבטי בנימין, מנשה ואפרים, בני רחל, חשובים בבית-לחם, אף-כי אזרחיה היו משבט יהודה. וחשיבות יתרה ניתנה למשפחת שלושת השופטים, שהיתה מורכבת משני השבטים המיוחסים ביותר בין שבטי ישראל: יהודה ואפרים. מסורת היתה בידי אזרחי בית-לחם, שמעיר זו יקום מלך, שיאחד את כל שבטי ישראל וימלוך עליהם. והאמינו הכל, שמלך זה יקום רק מתוך המשפחה החשובה הזאת.
יחד עם המסורת הזאת היתה אגדה אחת, שעברה מדור לדור, והיתה ידועה רק לאנשים מועטים. וזהו תוכן האגדה:
שש מחרוזות פנינים היו ליעקב, שעברו בירושה משרה לרבקה ומרבקה לרחל. וכשמתה רחל בדרך, מסרה את המחרוזות ליעקב ואמרה: “מי, שהמחרוזות תעבורנה לידו, הוא יקים מבניו מלך על כל שבטי ישראל.” לא ידע יעקב למי מבניו יתנן, עמד ופיזרן בין בניו ואמר: “הנני מת, ואתם, סימן זה יהי מסור בידכם: אם תבואנה כל המחרוזות ליד אחד מכם, סימן שזה יקים מבניו מלך על כל השבטים.”
ושדות בית-לחם היו פוריים ומבורכים, כי משתרעים הם בעמק, בין שני רכסים של הרי יהודה המצויינים, קרוב לים המלח מצד מזרח, בין חברון וירושלים, ומעיינות ונהרים יוצאים מבין ההרים, עוברים בעמק ונופלים אל ים המלח; ומרטיבים הנהרים את האדמה ואדים עולים מן הנהרים ומתקשרים לעבים, ונותנים העבים מטר בעתו, ונותנת האדמה יבול רב לעובדיה החרוצים, בני האכרים הראשונים שבבני ישראל. ובאו אליה מעמון וממואב שמעבר לים המלח לקנות תבואתה, וקראו אותה, “אם הארצות,” כי כאם היתה מכלכלת ארצות רבות. וענייה המועטים היו מתפרנסים רוב ימי השנה בפאה, לקט, ושכחה, וביתר עתות השנה היו עוסקים בתיקון כלים וצעצועים שונים מן הצדפים הרבים שם בנהרות ובאגמים והיו מוכרים את הכלים ואת הצעצועים למבקרי העיר, כי חשוב היה בעיני כל אזרח לקנות איזה חפץ מעיר אמא-רחל. וחזרו האורחים לביתם ואמרו לילדיהם: רואים אתם? אמא רחל שלחה לכם מתנות, ובלבד שתהיו ילדים טובים.
כך חיו להם בני בית-לחם בשלוה ובנחת.
בימים ההם – ויהי רעב בארץ.
כדאי היה שתבוא שנת רעב אחת על אנשי בית-לחם, לבל יקשה לבם מרוב טובה ולבל ישכחו את נוסח התפילה לפני אביהם שבשמים. אנשי בית-לחם כבר חדלו מלהביט השמימה. לא הביטו רק אל האדמה הברוכה, אל השדות הירוקים רוב ימי השנה והמכלכלים את עובדיהם לשובע, והאמינו הרבה באתם ומחרשתם. אך נעצרו הגשמים. עברה שעת רביעה ראשונה בלי טיפת גשם. הגיעה שעת רביעה שניה, ורוחות לוהטים עברו וייבשו את האויר ושרפו את צמחי השדה. והעמקים הברוכים נשארו עלובים וצחיחים. נכלמה האדמה מפני בניה החרוצים שבטחו בה, ותהי כיולדת אומללה, שצמקו שדיה, ואינה יכולה להיניק את עוללה הרך הצועק אליה.
גבר הרעב בארץ.
ואלימלך היה רך-הלב. אם ראה עני רעב, מבקש לחם, נשבר לבו בקרבו, ומרוב צער לא יכול לטעום מאום כל היום. אבל גם לא יכול להוציא איפת תבואה מאוצרו, או פרוטה מכיסו לתת לעני, כי נתמלא לבו חמלה על אשתו ובניו, ואמר: איך אתן היום מתבואתי או מכספי לאחרים, ומה אעשה לבני-ביתי, אם אחרי-כן יחסר לי? אולי יבוא אסון על ביתי, אולי ירקבו אוצרות תבואתי, כספי יכלה וצאני ימותו?
ראה אלימלך, כי גבר הרעב ואמר: מה אעשה, אם יתאספו עלי עניי העיר לבקש לחם? לתת לא אוכל, ולראות בעניים יהיה קשה עלי. הלא אחלה ואמות מרוב צער.
עלה בדעתו לעזוב את העיר, עד אשר ירחם אלהים על עמו, וישלח את ברכתו על השדות.
הלך אלימלך להתיעץ עם שני קרוביו, בועז וטוב. שניהם היו צעירים מאלימלך ופנויים מאשה. טוב היה הדיוט ואכזר, והתנאה ביחסנותו, שזכה בשבילה להיות שופט; ובועז היה חכם ונדיב-לב.
קפץ טוב בראש ואמר:
“למה זה תצא מעירך אל ארץ נכריה? לך ועשה הרבה קשרים לכיסך ומסגרות חזקים לאוצרותיך. וכי יבואו אליך עניים, אמור להם: לכו וקחו פאה ולקט בשדותי, כמה שאתם רוצים.”
ובועז אמר:
“איך תעזוב את העניים בעוניים ותצא לאיזו ארץ נכריה להתענג שם על הטוב וההון, שצברת על אדמת אבות?”
ולאלימלך אשה ושמה נעמי. והיא היתה אשה ישרה וטובת-לב. ושני בנים ילדה לו. שם הצעיר, מחלון, והוא היה אז כבן שבע-עשרה, ושם הבכור, כליון. אמר אלימלך אל לבו: אתייעץ עוד עם אשתי ובני, וכאשר יאמרו כן אעשה.
קפץ כליון ואמר:
“הן האדמה הזאת שאתה קורא לה ארץ-אבות, בגוד בגדה בנו, ולא נתנה לנו את יבולה. נבגוד גם אנו בה ונצא לארץ אחרת. ואני שמעתי זקני העיר מספרים, כי כן דרך המקום הזה, כשמתחילה פה תקופה של בצורת ורעב, אינה נגמרת בשנת רעב אחת, אך יש שארבע או חמש שנות רעב חלות תכופות זו אחר זו. אם נשב פה, נבלה את כל הוננו והיינו עניים מלקטים פאה.”
ומחלון, זה כבר נולדה בלבו שאיפה לנסוע לארצות ומרחקים, ויאמר גם הוא:
“רב לנו לשבת פה בגבולות דחוקים שבשדות בית-לחם. נקום ונצא לעולם הרחב והמרווח.”
לא חפצה נעמי הטובה להתנגד לרצון אישה ושני בניה והסכימה גם היא לצאת.
ויקם אלימלך ואשתו ושני בניו וכל רכושם, ויצאו לגור בשדה-מואב.
וארץ מואב גם היא ארץ הרים ובקעות, מעבר לים המלח, מזרחה, אצל כיכר-הירדן. ונחל ארנון מפסיק בינה ובין נחלת ראובן צפונה. וכל כיכר הירדן, כנחלת גד וראובן וחצי שבט המנשי, וכן גם ארץ מואב, טובות יותר למרעה צאן ומקנה, מאשר לזריעה ונטיעה. על כן עסקו בני מואב בגידול צאן ומקנה.
הפתגם שגור היה אז: “צאן וכרים מושל ארץ מואב.” וכן אמר גם הנביא ישעיהו הרבה שנים אחרי זה: “שלחו כר מושל ארץ.”
וקראו לפעמים לבן מואב מץ או שד, על שם מלאכת מצוץ שדי הצאן ומעשה החלב, שהיו עוסקים בו. וכן אמר גם הנביא ישעיהו הרבה שנים אחרי כן: “אפס המץ, כלה שד, תמו רמס מן הארץ.”
ובימים ההם חיו עוד בארץ מואב שבטים נודדים יושבי אוהל.
השבטים האלה אינם בונים להם בתים. אינם יודעים מלאכת החרישה והזריעה ואינם קובעים ישיבתם על מקום אחד. אך בוחרים להם בין הרים עמק רחב אחד מכוסה דשא רך וטוב למרעה צאן, מכניסים שמה את עדריהם ונוטים להם אהלים.
ויש אשר יְיַפו ויפארו את האהלים האלה, עד אשר גם מלך גדול יתאווה לפעמים לעזוב את ארמונו ואת כסאו ולבוא לשבת בתוך אוהל-יריעות כזה אשר בעמק, בין הרים גבוהים, על יד נחל עליז וזך, בין שריקות עדרים, בין זיו שדי וריחות הפרחים. נדמה לו למי שיושב באוהל כזה, שהוא נבדל מכל בני אדם, שליט על עולמו הקטן, ושמים מיוחדים שטוחים עליו, ושמש מיוחד זורח בשבילו, אין לאחר חלק בהם.
כך יושב בעל האוהל בתוך העמק חודש ימים או שני חדשים, עד שכלה הדשא לצאנו. אז הוא מפרק את ארמונו, לוקחו על שכמו, או מעמיסו על החמור, והולך לו עם עדרו לבקש עמק אחר.
כשהוא בא קרוב לישוב, הוא נכנס לעיר, מוכר שם צמר צאנו וחבוץ חלבם וקונה לו תבואה ושאר צרכים.
כך הוא עובר ממקום למקום. ובין כך מתכסה העמק שעזבו ראשונה שוב בדשא, והוא חוזר וסובב על מסעותיו.
בין השבטים הנודדים האלה יש שבטים פראים ושודדים, שאין קנין פרטי עדיין נוהג אצלם. כל העדר הוא קניינו של ראש המשפחה, בניו ובנותיו הם עבדיו ושפחותיו. רצונו, יכול הוא למכרם לאחר, ואפילו להרגם ולאבדם. הפראים ההם מתנפלים על שבטים אחרים וגוזלים את בניהם ובנותיהם. והשבויים האלה נחשבים לחברי משפחת השבאי, שהוא מכלכלם ומפרנסם, והם עבדיו ושפחותיו. רצונו, הוא משיא את בניו לשבויות; רצונו, הוא לוקח אותן לעצמו נוספות על נשיו, כי ריבוי נשים עודנו נוהג בין השבטים ההם, ובדרך זה הוא מרבה את חברי משפחתו ואת כוחו להתנפל על שבטים אחרים ולהגן על עצמו מהתנפלות חזקים ממנו.
אבל יש ביניהם שבטים, שכבר יצאו מכלל פראים ולכלל בעלי ישוב עוד לא באו. כבר יש ביניהם חוקי הקנין הפרטי והנישואין. הבנות נחשבות עוד במידה ידועה קנין האבות, אבל הבנים הם חפשים לנפשם. צעיר שאיזו נערה משבטו טובה בעיניו, הוא הולך וקונה אותה אצל אביה, בונה לו אוהל על חשבונו ומגדל עדר, מאשר קנה או לקח בשכר עבודה. העדר הוא קניינו ואין לראש השבט שום חלק בו. ראש השבט הוא רק מחוקק חוקים לבני שבטו ומגין עליהם מפני התנפלות שבטים אחרים. השבטים האלה קרויים נוקדים. יש כבר ביניהם עוסקים במלאכות, חרשי ברזל ונחושת, והמה עומדים במדרגתם בין שבטי הנודדים ובעלי הישוב.
ולאלימלך היה רֵעַ במואב ושמו עגלון. והוא היה ראש לשבט אחד מן השבטים הנוקדים. ועגלון היה קונה בכל שנה תבואת שדות אלימלך ומוכר לו מצמר צאנו. ואליו חפץ אלימלך לנסוע ראשונה ולהיוועץ עמו, באיזה מן המקומות יבחר לגור במואב עד אשר ישיב אלהים את ברכתו על שדות בית-לחם.
ב 🔗
דרך קצרה מבית-לחם לארץ מואב. לעבור באניה את ים המלח לרחבו. אבל מעבר לים המלח יפגוש ההולך הרים גבנונים וגבוהים החוסמים לפניו את הדרך והמבריחים את ארץ מואב לכל ארכה עד העיר צוער. ועליהם קרא הנביא:
“בריחיה עד צואר יגיעו.” בין ההרים האלה אין דרך כבושה, בתריהם ועמקיהם, יש שהם מכוסים יערות מסובכים, שמעולם לא עלה עליהם הקרדום. שאגת ארי ונהמת הנמר וקול הטורף וזעקת הנטרף יישמע בין ההרים בלי עורר שום זיק של חמלה, כי אין שם לב אדם מסוגל לחמלה. הד הקולות האלה עובר ומגיע לפעמים מעבר להרים אל הבקעה שעל שפת ים המלח ומפיץ פחד וזוועה, ומסמר החמור את אזניו, ורוכבו מתכווץ מפחד ודופק ומכה בשוטו על חמורו בתחנונים: הלאה בהמתי, הצילה ממוות אכזרי את רוכבך בעל שוטך.
ויש ששבטים שודדים נוטים אהליהם בין חגווי ההרים, והם עוד יותר מסוכנים מאריות ונמרים. יתנפלו עליך, יגזלו את קנייניך וכל אשר לך. את בניך ובנותיך יקחו לעבדים ולשפחות. ואם תתייצב לקראתם, אז הם רואים בך איש מלחמתם ונוהגים בך מנהג כבוד. לא יקחו אותך לעבד, אך יתיזו מעליך את ראשך, ומגולגולתך יעשו גביע לראש השבט, לשתות ממנו את יינו, כוס נצחון הוא זה. חוק הוא מנהג זה לשודדים.
על-כן בחר לו אלימלך את הדרך הארוכה, לסוב את ים המלח. ויצא הוא ואשתו ושני בניו ויעלו צפונה, ויבואו עד עין-גלים, מקום שהירדן נופל שם לים המלח. עבר את הירדן, ומשם פנה ימינה, עבר את חלק ראובן ויבוא עד נחל ארנון.
ומשם שלח את עבדיו לעגלון להגיד לו, כי רֵעוֹ אלימלך וביתו הולכים אליו.
שמע עגלון את הדבר וישמח מאד, כי אוהב נאמן היה לאלימלך. ויַרְכֵּב עשרה מעבדיו על עשרה גמלים טעונים מזון וצידה, והוא חבש את סוסו, וירכב עליו ויצאו לפגוש את אלימלך.
נפלו הרֵעים איש על צווארי רעהו בנשיקות וחיבוקים, ואלימלך סיפר לעגלון את האסון הנורא, שבא על ארץ יהודה. עגלון שמע והוריד דמעות מתוך השתתפות בצרת עמיתו, כי הוא היה מחבב ומכבד את שבטי ישראל ויותר מכולם את אנשי בית-לחם. ואחרי-כן אמר לאלימלך:
“שמע נא, רעי, אל תבך ואל תצטער. אהלי אהליך, עדרי עדריך, ועבדי עבדיך, וכל מחסורך עלי.”
ובדברו שלף את נעלו וזרקה לפניו. וזה היה בין העמים הקדמונים ההם אות לקיום ואישור על כל קנין ומכירה ועל כל הבטחת שפתים.
ויבואו אלימלך וביתו לאהלי עגלון, וישבו אתו ימים אחדים.
והימים ימי תחילת האביב. לעיני אלימלך נראו אהלי עגלון נטויים בשתי שורות ישרות לאורך נחל מתפתל, מבריק ונעלם במרחק העמק בין סבכים ודשאים של שנה שעברה, שלא הספיקו העדרים לכלותם. מסביב יתרוממו הררי עד מכוסים ירק, ועשתרות צאן טובעות שם בברכת שדי. לעת ערב ירדו העדרים מעל ההרים הירוקים בשבילים עקומים ומתפתלים ימינה ושמאלה, ובאו עד לפני המחלבה, ונתנו לספל את מיסם בחלב.
ריח החלב החם, מעורב בקטורת פרחי השדה, רחף על האוהל, ושיחה עליזה ומצלצלת של בני האוהל חצתה את האויר והתגלגלה ברוחב הכיכר. התערבו קולות נעימים בריחות ערֵבים, הצטרפו להם שיח גלי הנחל הקרוב ולחש האש שתחת האח הגלוי תחת כיפת השמים, המכין ארוחת הערב לבני האוהל ומעורר בהם ברמיזותיו את התיאבון, ויהי הכל לצירוף אחד נעים מלא ומשמח.
מאחרי העדרים יצאו והבריקו ארבע עיניים שחורות כזפת, זזות כצפרות מעל פנים חומים ויפים. אלה היו שתי בנות עגלון, ערפה ורות, שתיהן נערות צעירות. והתגאו האהלים ביפיין של שתי הנערות האלה ואמרו:
“מן נחל ארנון ועד נחל הערבים אין כבשים ככבשי עגלון, ואין נערות יפות כערפה ורות.”
נפגשו ארבע העיניים הזזות כצפרות בארבע עיניים זיקניות כרשפי אש – אלה היו עיני מחלון וכליון. דפקו ארבעת הלבבות הצעירים דפיקה אחת ונפגעו קשה בצניעות. נתחבו באדמה שמונה זיקים של שמונה עיניים כשמונה רמחים של שני מחנות גבורים היראים להילחם זה בזה.
שתי הנערות נעלמו חיש בתוך האוהל. מחלון הביט אחרי רות. נוצצו לעיניו שערותיה הארוכות, היורדות תלתלים זזים ומפזזים על שכמה ומגיעים עד למעלה מקרסוליה. מעולם לא ראה שערות כאלה.
היא שהתה בלכתה, ועמדה פעמים אחדות, כאילו היא חושבת לשוב. אף-על-פי-כן לא שבה. ובעמדה על מפתן האוהל, החזירה עוד את פניה כנגד מחלון. שוב הבריקו העינים, ונעלמה.
הרבה שמעה רות על אודות בית-לחם ויושביה. הרבה מתנות הביא לה אביה במסעותיו מעירה של אמא-רחל. הרבה סיפורים שמעה על אודות חיי בני הישוב, מעונם ובתיהם הקבועים, שאינם עשויים מיריעות ואינם מהודקים במיתרים ויתדות, ואף-על-פי-כן כל רוח לא יזיזם. שמעה שיש את ומחרשה, שגברים זריזים חופרים בהם באדמה, וקוראים לזאת חרישה, זורעים שם זרעים, הזרעים עולים וצומחים כדשא, נערות חרוצות יוצאות במגלים וקוצרות תבואה.
כל זה שמעה הרבה, אבל בעיניה לא ראתה עדיין מאום מכל זה. עולם הישוב הוא אצלה עולם אחר, עולם נשגב ומלא סוד. מהרהרת היא בו תמיד. כל יופי, כל נשגב וכל דבר טוב ומועיל היא מייחסת לאותו העולם. הישוב הוא אחד מחלומותיה היפים. ופעמים שהיא רואה את אמא-רחל בחלומה, יושבת על כסא ערפל, ובנות לוט בעצמן משרתות את פניה. ואת חלומותיה אלה יראה היא לספר אפילו לערפה אחותה. ופעמים היא מהרהרת, שעשתורת, האלילה הנודדת, היא אלילה זקנה ורעה, שאינה חפצה מרוע-לב להנחיל לעובדיה חיים כחיי הישוב. ופעמים היא מהרהרת שעשתורת אינה רעה, אך פשוט חלשה, קטנה ויראה מפני בעל, אלהי עובדי אדמה. ופעמים שהיא מרהיבה להרהר, שעשתורת אינה לא רעה ולא חלשה, אך לא מאומה, בול עץ, שאין בו רוח.
וגם הרהורים אלה יראה היא לספר לאיש.
היא יצאה מתוך האוהל פעמים אחדות להביט על האורחים הנכבדים, בני הישוב של אמא-רחל. אך בכל פעם היא נפגשת בעיניים השובבות של נער יפיין זה. לבה מתחיל דופק בה, והיא נחבאת שוב באוהל.
יפים נראו בפעם הראשונה לאיכר העירוני שמבית-לחם חיי האוהל בקלותם, בזיזם ותנועתם. אין פה קביעות. אין איש אסור אל מקומו. בטורח קל הוא נוטה לו את האוהל ובטורח קל מפרקו ומסיעו למקום שטוב בעיניו. הוא חפשי כמשמעו, אדון כל העולם.
ונזכר אלימלך, שגם יעקב אבינו היה נוקד, ואמא-רחל רעתה את צאן לבן אביה.
עלה רעיון על לבו לקנות לו עדרים ולחיות חיי נוקד.
לזהרורי בין השמשות אכלו בני האוהל את ארוחת הערב. ירד הלילה על האוהל. ירד הטל על הדשא בחשאי ובסוד. צף ירח מלא על הרקיע. האוהל נשקע בשינה מתוקה. רק אלימלך נדדה שנתו. הוא הרהר בחיים החדשים הבאים לקראתו. מחשבותיו תעו בין העדרים, אשר רעו מסביב לאהלים בדשאים מטוללים ונהנו מקרירות הלילה. קול כסיסת השיניים בתוך שתיקת ליל המדבר יחד עם הריחות הערֵבים של העשב הכסוס, הצטרף אצלו למין שפה נפלאה, שפת המִדְבר מלאת נועם ונעניין.
השחר העיר את האהלים מתוך שאון היום ההולך ובא. שאון, שאינו נשמע לאזניים, אך מורגש היטב ללבבות. וביחוד לאלה הלבבות שרגשותיהם לא קהו עדיין בחיי הכרכים, ושמבינים עוד שפת השמש והירח, היום והלילה.
בני הכרכים נעשו במידה ידועה בנים חורגים לטבע, אם כל חי. סתמו להם את הרגשים, שנתן להם הטבע, ופיתחו להם במקומם רגשים אחרים. אוושה קלה כדפיקת השעון או כצעקת איש ברחוב; שריפה – מעוררם כרגע משנת הלילה. ושאון ענקי כעליית היום על הלילה אין הם מסוגלים לשמוע. בן המדבר, כשהוא ישן בחיק הלילה, לא יעוררהו שום רע, לבד מנחרת הצאן, כשהם מרגישים צעדי נמר. אבל יחד עם התרנגול הוא שומע פגישת היום והלילה, וגם אם שכור מיין יהיה, יתעורר עם כוכב בוקר וקם על רגליו.
עגלון קם ויצא לעדריו. תנועה קלה קמה באהלים. הורמו המסכים. הגיחו מאחריהם פה ושם קומות כפופות, שהזדקפו תחת כיפת הרקיע, ויהי דמיונם כבריות שצמחו ויצאו על-פי קסם מן האדמה.
יצאה גם רות החוצה.
הרועים הכניסו את עדרי הצאן לתוך הגדרה והוציאום משם אחת אחת. עגלון הפריד את השיות הקשורות מעל אמותן, ועשה מהן עדר חדש, ורות הצטיידה, חבשה את אתונה באוכף הנשים ויצאה לרעות, בלווית שפחותיה, את עדר הקשורים.
ואלימלך יצא גם הוא מתוך אהלו והציע את בקשתו לפני רעו:
“יש אתי די כסף, לקנות צאן וסוסים וחמורים. נחני נא בעצתך. הלא הארץ רחבה לפנינו. קנה עדרים ואהלים לי ולבני, ואחיה עמך חיי נוקד.”
עגלון שמח על ההצעה, ועוד בעצם היום ההוא שלח את עבדיו לשכנו, מישע הנוקד, הרועה בין רבה וקיר-מואב, לקנות עדרים בשביל רעו.
ג 🔗
שלושה גבנוני הרים מתנשאים מקדם לים המלח ומבריחים את ארץ מואב לארכה, מצפון לדרום, ונוגעים ומתרכסים זה עם זה. שניים מהם ייראו מרחוק כחצאי עיגולים, והשלישי כעיגול שלם וסגור.
הראשון מתחיל על יד נחל ארנון, והולך ומתעגל כנגד ים המלח, וחוזר וכלה למזרח. דרומה לראשון מתרומם הגבנון השני, הולך ומתעגל כראשון, וכלה עם העמק שאצל רבת-מואב, או רבה. מצדו הפתוח מתרומם עוד גבנון קטן וסוגר את המבוא כמעט על כולו. מראהו מרחוק כעין קשת ויתר.
השלישי מתרומם כקבוצת הרים נדחקים ונזרקים זה על זה, בין רבה וקיר מואב. בין ההרים האלה עובר נחל זרד ונופל לים המלח.
קוראים היו לקבוצה הראשונה “עגולת גבנון ארנון,” לשניה “עגולת גבנון הקשת,” ולשלישית “עגולת זרד.” על-כן היו קוראים למואב עגולה שלישיה, והנביא קרא לה בדרך היתול “עגלה שלישיה.”
ואולם כל השמות האלה, וכן-גם שמות כל ההרים שמקדם לים המלח כבר נשכחו מפני שם הר אחד הנמצא ביניהם בחלקו של ראובן, בין בית-הישימות ובעל מעון, ואשר זכה לפרסום ושם עולם, הלא הוא הר נבו, מקום קברו של בן עמרם. ככה יוצאה לבנה אחת ברקיע ומחפירה באורה רבבות אורות של כוכבים ומזלות.
יער אחד היה בארץ, שהיו בו הרבה נמרים, והיו קוראים אותו יער הנמרים; ועצים נבובים הרבה היו בו שהדבורים היו רודות בהם דבש, ועל כן היו קוראים אותו לפעמים יער הדבש. התחילו חוטבים עציו, ושורפים אותם לפחמים. קראו אותו גם יער הפחמים. עד שפעם אחת עבר בו המלך ואבדה שם אבן טובה מטבעתו. שהה שם המלך שעה אחת לחפש האבדה. מאז נשכחו כל השמות, והתחילו קוראים אותו יער המלך.
ואולם אנחנו נשתמש עוד בשמות הגבנונים כמו שנקראו למעלה.
בין חמוקי ההרים האלה, וכן גם בין חמוקי יתר הרי מואב, אשר בתוך הארץ מזרחה, נשארו עוד שרידי שבטים מתקופת הרועים. השבטים ההם היו שונים זה מזה במנהגיהם, בחייהם ובאמונתם ובעבודתם את אליליהם. היו ביניהם שבטים, שראש המשפחה היה לא האב, אך האם. כל הגברים היו קנין האשה. בעליה היו עבדיה, ובניה ובנותיה התייחסו על שמה. אלילים לא היו לשבט זה, כי אם אלילות. גם בין האלים נתנו את משפט הבכורה לנשים על הגברים. ככה הן האלילות בעלת, עשתורת וכאלה. השבטים האלה לא היו זהירים בנישואי קרובים. יש שאח נשא את אחותו, האם את בנה, הבת נישאה לאביה. השבטים האלה התייחסו על פי המסורת יחוס ישר על בנותיו של לוט.
המנהגים והאמונות האלה עברו גם לשבטים, אשר התפתחו יותר ועברו מתקופת יחוס אם לתקופת יחוס- אב. השבטים האלה כבר נזהרו בנישואי קרובים. את בנותיהם היו מוכרים או מחליפים בבנות שבט אחר. עובדים היו לא לאלילות אך לאלילים. כמו שמשפט הבכורה עבר במשפחה מן האם לאב, כך עברה הבכורה גם בין האלים מן האלילה לאליל. ואף-על-פי-כן היו מתייחסים גם הם על בנות לוט, ולפעמים תכופות היו מבקרים את קבריהן, הנמצאים, לפי המסורה, על חצי-האי שבים המלח. ביחוד חרדות על מנהג זה הנערות כשהן מגיעות לפרק הנישואין. נערה כשהיא הולכת בדרך ושודדים מאיזה שבט פוגשים אותה, די לה שתאמר למערת בנות לוט אני הולכת ולא יעשו לה כל רע.
השבט, שעגלון היה לו לראש, גם הוא היה מאלה שכבר התפתחו ויצאו מן התקופה הקדומה, והתקרבו במידה ידועה לתקופת הישוב. על כל פנים כבר היה לו שיח-ושיג עם בני הישוב. ובכל זאת עוד נשמרו ביניהם אמונות ומנהגים, שמקורם היה מתקופת הרועים הקדומה. המה עבדו לא רק לאליל ולא רק לאלילה, אך לזוג אחד של אליל ואלילה יחד. פעמים לבעל ולאשרה, פעמים למולך ולעשתורת, ובמידה שהתקרבו אל בני הישוב והכרכים, התחיל עגלון מאמין גם במלקרת. זהו אליל הכרכים, שהיו בני צידון עובדים אליו. ויחד עם זה הוקיר את מסורת השבטים על אודות בנות לוט. זו היתה כבר מדרגה ידועה של התפתחות. השבטים ההם כבר התחילו מרגישים קשר לאומי, ורגש קלוּש של היסטוריה, המקשרת משפחות שונות לגוף לאומי אחד. זהו מצב ידוע בהתפתחות כל עם, מצב בין משפחה ולאום, מצב של היסטוריה בראשית התחוללה. ועל-כן חיבב את אלימלך וביתו, זרע אברהם, דודו של לוט, והרגיש אליו אהבת קרבת משפחה, ושמח להיות שכן קרוב אליו.
אלימלך תקע את אהליו בעגולת הארנון, קרוב לרעו עגלון, שאהליו היו נטויים לפני עגולת הקשת.
הוא חילק את עדרין בין שני בניו. עדרי הצאן מסר בידי כליון, ועדר הסוסים והחמורים בידי מחלון, שהתרחק מן האוהל כמהלך יום, ורעה את סוסיו ואת חמוריו בין הרי ארנון.
מחלון הצעיר שמח מאד בחייו החדשים. לבו היה לב צעיר, ששואף לחבק בזרועותיו את קצות הארץ. הוא לא שכח אפילו לרגע אחד, שיצא מתוך גבולות דחוקים של שדות בית לחם; מקום שאפילו מלא-עין אדמה לא ניתן לו. יש שאתה יורה שם חץ מקשת, ונופל החץ מחוץ לגבולך. על סוס זריז אין לך מקום לרכוב שעה אחת פגומה בתוך גבול אדמתך-שלך. שואף היה תמיד אל המרחב.
הוא יצא מתוך גבולות צרים של בני הישוב הנוגעים זה בזה בתחומיהם ובא לתוך מרחב שעינו אינה רואה את קצו, וחץ מקשת לא יעבור את גבולו. בוחר הוא את הזריז שבין סוסיו, רוכב עליו לארכה ולרחבה של הבקעה. אפילו אם ירכב עד הערב לא יפגוש בגבול שכנו. יכול הוא לשכוח את כל אנשי תבל ולחשוב את עצמו אדון לכל הארץ.
רק ההרים שמצד דרום עומדים לו על דרכו. כשהוא מחזיר פניו לדרום ורואה את הגבנון הרם, נופל עליו רוחו. שלשלאות הם ההרים האלה על נפשו השואפת. יש שרעיון-ילדים עולה על לבו, לחפור בהרים, להסירם מלפניו, ולא יעכבו בעד עיניו להביט לעומק המרחב הלאה, הלאה, הלאה.
רואה הוא בגבנון זה איזה ענק זקן וקפדן, שמאיים עליו ורומז לו: עד פה תבוא, תולע צעיר, אל תהין להביט אל הסוד הצפון מעבר-מזה.
וסקרנותו עוררה את דמיונו הנלהב ולחשה באזניו: מי יודע באמת, איזה סוד צפון בין ההרים האלה.
עבדים נאמנים וחרוצים היו בעדרו של מחלון. יכול היה לעזוב עליהם את העדרים ולהתמכר לתאוות נפשו, אשר לא יכול להתגבר עליה, תאווה להבקיע בין ההרים, לנסוע הלאה, הלאה. זה היה נצר מיוצאי מצרים. שואף היה לכבוש ולהכניע.
ובאחד הימים קם בבוקר, הזדיין בתליו וקשתו, חבש את סוסו, וירכב הנגבה.
הסוס הזריז ידע את נפש בעליו, שאינו אוהב צעדים מדודים. מכיון שהרגיש על-עצמו את רוכבו אוחז ברסנו, סמר את אזניו, זקף את זנבו, הרחיב החזה וחצה את האויר, ולא יכול אז העובר להבחין בין רגליו הקדמיות ובין האחוריות.
הם הבקיעו את האויר ועלו ההרה, עד שכלה להם הדרך. סלעים צורים זקופים כאילו צמחו עתה מתוך ההר בכוונה להפסיק לו את דרכו.
עמד הסוס מתוך ריצתו והרכין ראש, כאילו זועף גם הוא על הגבנון המתרומם לפניו.
אבל מחלון גמר היום בדעתו למצוא דרך בין ההרים ולעבור ביניהם. המקום, שמעבר לגבנון, נעשה אצלו חידה מושכת, חלום נפלא. לא ישוב מפני שום סכנה. את ההרים יעבור.
הוא הביט על סביביו. לעיניו נראה משעול צר, עובר בין בתרי ההרים. הוא עורר את סוסו ונכנס בין בתרי ההרים. המשעול היה עקום. פעמים מכוסה חרולים וסבכי צמחים, פעמים אבנים וצורי מכשול. ניכר שבבקיע זה לא דרך עדיין איש.
המשעול עולה ההרה, ופתאום הוא מתחיל יורד-יורד, כאילו מוליך הוא לבטן האדמה, ושוב עולה באלכסון, ושוב הופך ויורד בבת-אחת. בקושי הוא מעביר את סוסו במקומות המסוכנים האלה.
והוא עולה ויורד, יורד ועולה. כבר אין לפניו שום סימן של משעול ודרך חפשי. סגור הוא בין הרים מתנשאים ומאפילים הדומים לעיני ענקים, שהתאספו סביביו מתוך סקרנות, להביט על בריה קטנה זו, הזזה וזוחלת פה, בין הצורים. פתאום הפסיק בלכתו: לפניו שני הרים גבוהים מתרכסים מלמעלה, ומתחת נשאר חור צר, מסובך בקוצים וברקנים סבוכים זה בזה.
נצנצה השערה בלבו: אפשר, שחור זה מפולש ועובר עד מעבר להרים? הוא הוציא את חרבו, והתחיל מתיז את הקוצים והברקנים, וברא לפניו דרך. אחר כמה צעדים הלכו הקוצים והצמחים והתמעטו, אך החושך גבר שם, כאילו שקעה השמש בבוקר. אף-על-פי-כן לא שב. הוא הלך הלאה ובקע את החושך, וכעבור עת קצרה הופיעה לעיניו בהרת לבנה ורחוקה, כאילו ירח עולה וצף משם על הרקיע.
הוא הבין, שהבהרת היא מראה הרקיע, שנגלה לו מעבר השני של החור; שב לסוסו ובקושי רב העבירו בדרך הנפלא הזה.
וכשיצא משם, נראה לעיניו גבנון חדש של הרים מרוכסים. שוב סגור הוא בין ענקים רמים ונישאים.
אחרי ששאף קצת רוח, עלה שוב על סוסו, והתחיל מטפס על ההר וחודר בין הבקעים והבתרים, עד שהגיע לראש הר אחד מן ההרים הנמוכים.
מחזה נפלא נגלה לעיניו.
עמק ירוק ונחמד סגור בחצי-עיגול של גבנון הרים. תבנית הגבנון היא כעין קשת ויתר קרוע תלוי עליה, כאילו יצאו ההרים בכוונה לעמוד על המשמר ולהגן על העמק ועל אשר בו, להסתירו מעין רואים. והעמק שטוח כיריעה רחבה ויפה, הירק שבו מרנין לבבות, מבשר איזו נעימות. נחל כסף עובר ומתפתל בו. דמיונו כנחש שוכב על גבו. איזו קבוצה דומה לעצים יראה שם. איזה זיז ותנועה, קשה להכיר מגבוה את אשר יראה שם.
הוא התחיל יורד מן ההר. במידה שירד, נראה לו יותר ברור כל מה שיש שם. באחרונה הכיר עדרים, רועים, אוהל.
וכשבא בעמק נתעלמו שוב מעיניו כל הדברים היפים, שראה קודם.
על שפת הנחל הלך הסוס בפסיעה דקה, ומחלון התענג על יפי העמק הנפלא. דומה היה עליו, כאילו איזה קוסם ברא בקסמיו את כל המקום הזה.
לאזניו הגיעו קטעים של קול זמרה. מחלון נפעם והפך את הסוס למקום, שהקול מגיע אליו משם.
אוהל נגלה לעיניו, ונערה יושבת על הפתח. הוא בא מאחרי האוהל, ולא יכול לראות את פניה. שערותיה השחורות ירדו מעל כתפיה ונפלו על הארץ גלים גלים. חתול אמוץ ישב עליהן והתחמם כנגד השמש. רוח קל עבר כמתגנב והניע את הפרחים והדשאים הנמשכים ועולים מסביב לאוהל תחת דריסה תמידית של רגלי בני אדם. מרחוק נשמע קול המית הגלים בנחל ושריקות העדר. בין ההמיות והקולות האלה צף ועולה קול זמרת הנערה בנחת ובשופי. פעם הוא טובע בתוך הקולות, ופעם הוא מתרומם עליהם; דומה לאניה שטה על גלי ים רועד.
והיא משוררת:
נַעֲרָה יָפָה בַּת אֹהָלִים
עַל שְׂפַת הַנָחַל מְטַיֶּלֶת
עִם אֲחוֹתָהּ – בַּת עֲדָרִים,
כִּבְשָׂה יָפָה, מְסֻלְסֶלֶת.
כִּבְשָׂה קוֹרְאָה: “מָה-מָה”
נַעֲרָה עוֹנָה:“מְהוּ-מָה.”
בַּיַּעַר רָעַד עֵץ וְעָנָף,
שָׁם בַּאֲוִיר בַּעַל כָּנּף,
כִּשְׂבָּתִי הַסִּי, מִשָּׁמַיִם
לָנוּ אוֹרְבִים צִפָּרְנַיִם.
נַעֲרָה קוֹרְאָה: “מְהוּמָה,”
כִּשְׂבָּה עוֹנָה: “מָה-מָה-מָה.”
בַּמִּדְבָּר נָשַׁב רוּחַ חָם,
בִּכְנָפָיו צָרַר רֵיחַ דָּם.
"הַסִּי, כִּבְשָׂה: שָּם זְאֵבִים
עִם נְמֵרִים לָךְ מַקְשִׁיבִים."
כִּבְשָׂה קוֹרְאָה: “מָה-מָה-מָה.”
נַעֲרָה עוֹנָה: מְהוּ-מָה".
מֵרָחוֹק תִּימְרוֹת אָבָק עוֹלוֹת
עֲנָקִים יוֹצְאִים שָׁם בִּמְחוֹלוֹת.
הִשָּׁמְרִי, נַעֲרָה, שׁוֹדַד-סֹעֶה.
הִבְרִיקָה חֶרֶב פֶּרֶא-רוֹעֶה.
נַעֲרָה קוֹרְאָה: “מְהוּמָה.”
כִּשְׂבָּה עוֹנָה: “”מָה-מָה-מָה."
"מֵעַל אָבִיךְ יָסִיר קָדְקָדוֹ,
כּוֹס נִצָּחוֹן יְהִי בְיָדוֹ;
אוֹתָךְ יוֹלִיךְ כַּלָּה שְׁבוּיָה,
וַאֲנִי לִסְעֻדָּה אֶהְיֶה צְלוּיָה."
כִּשְׂבָּה צוֹרְחָה: “מָה-מָה-מָה.”
נַעֲרָה בּוֹכָה: “מְהוּמָה.”
השירה השתפכה מסביב בחללו של האויר בעולה-ויורד, בהמשכה, ועצלות התמזגה עם הקולות הסתומים, ונתנה להם פירוש וביאור. היא השאירה על המקום חותם של פחד, יאוש והכנעה בפני אסון, שאין מפלט ממנו. בנות האוהל ובנות העדר נעשו פה לבריה אחת משותפת, לא רק על פי הספל והגיזה, אך על פי אויב אחד נורא האורב לשניהם.
מחלון עצר את נשימתו, לבל תרגיש בו המשוררת הנפלאה, אך הסוס השובב לא הבין את חפץ בעליו, וצהל צהלה של נחת. נראה שגם הוא שמח במקום הנפלא שהובא בו.
הנערה הזדעזעה, קפצה מעל מקומה וחטפה בידה דקר קצר בעל פיפיות.
הבריקו שתי עיניים מעל פנים מפיקים זעם וחרדה יחד. השתרבבה יד אחת מזויינת בדקר ויד שניה הצליבה על החזה. אך כרגע שפלו הידיים, כבו עיני הזעם, וחיוך של בושת-נערות רקד על פניה.
המה הכירו זה את זו.
“רות?”
“מחלון?”
היא עצמה עין אחת משפעת אור השמש, ששפע עליה מצד מזרח והטתה קצת את ראשה על צדו. שמחה כבושה האירה את פניה החומים. מתוך חיוך של בושה והתפעלות יחד קראה:
“איזה הדרך באת הנה?”
מחלון עמד נפעם. קולה חדר כולו אל תוך לבבו. מאום לא הלך ממנו לאיבוד. עיניו תעו על מצחה העגול, על צלעות חטמה השקופות, שקווי השמש חדרו בעדן והוסיפו על פניה זהרורי אודם של שושנים, בין פיקוס לחייה הרך, הזז ורותת, ומזכיר רעננות של תפוח על בדו, על סנטרה הרועד תחת חיוך עצור, על מפלי צוארה המתעגלים עם חרוזי אלמוגים, על חלוקה האדום השטוח על חזה משופע ופרוף על כפתורי כסף – ועל כולה, כמו שהיא עומדת לפניו.
“איזה הדרך באת?” שנתה את שאלתה.
“בין בקיעי ההרים האלה,” הראה מחלון מתוך התפעמות.
“בין בקיעי ההרים?”
“ומה?”
“מעולם לא עבר עוד איש דרך ההרים ההם.”
“ואיזה דרך באת את הנה.”
“בין הקשת והיתר יש עמקים פתוחים. שמה נטויים אהלי אבא. לא רחוק המקום, כמהלך יום אחד.”
נפסקה השיחה כמו מאמצעה. שניהם עמדו מחרישים בכפיפת קומה ובסקירות מצליפות זה לזה. זה נכווה במבטיו של זה. שניהם נצרבו בתומת הצניעות.
שאיפתו של מחלון למרחב שאין לו קץ כבתה פתאום. נדמה לו, שהוא בא אל קץ המרחבים, שהוא מצא את סוד ההרים הנשגבים. כל העמקים, כל ההרים והבקיעים מתרכזים בפינה זו. פה הכול עושה הפסקה, ומפה מתחיל הכול.
וילון האוהל היה מורם ומופשל למחצה. מתוכו נשקפו חלקים של כלי-נחושת ממורטים. קצה מיטה מוצעת, לבדים נקיים. כל מה שבאוהל התגנב והציץ החוצה והעיר בלב סקרנות.
תאווה באה בלב מחלון להיכנס לתוך האוהל. רות הרגישה בדבר על פי נטיית עיניו ותנועת גופו. הקדימתהו ועמדה על המפתן וידה אוחזת בדקר.
“זה אהלי שלי.”
מחלון נזכר, שחרפה תיחשב לנערה מבנות הקדם, אם ידרוך גבר על מפתן החדר המיוחד לה, וחזר לאחור.
קשה נעשתה עליו הדומיה. הוא ביקש לו פתחון-פה לבוא עמה בשיחה כדי להשתיק את הצער, שהצניעות גורמת לו.
“ואינך יראה לשבת פה גלמודה?”
“גלמודה? אינני גלמודה. שפחותי עוזרות על ידי לרעות בעדרים ולהכין צרכי האוהל. זה עתה יצאו, קצתן עם העדרים, וקצתן מכבסות לבנים בנחל.”
“ובכל זאת?”
“הלא אמרתי לך, רק מבוא אחד יש לעמק זה. ושם נטויים אהלי בית אבי. ההרים הם סתרה עלי, מעולם לא עבר בהם איש. אתה הראשון שמצאת לך דרך ביניהם.”
“ואם יימצא עוד רועה כמוני, שיצליח לעבור את ההרים?”
רות הרימה עליו את עיניה והניעה את הדקר באויר.
“רואה אתה דקר זה בעל פיפיות? זהו כלי נפלא. בהולכה אחת אמית את כל זה הקרב אלי. ואם לא תצלח ידי להמיתו, יש לו עוד חוד בקצהו השני. בהבאה אחת אתקעהו בלבי, ולא אתן את נפשי לשבי.”
עיניה הבריקו באש מעורר בלהות. מחלון הביט עליה, ורעד עבר על בשרו.
השיחה פעלה על שניהם לטובה. לאט-לאט נמס רגש הבושה בהם. שני הלבבות הצעירים, צמחים בודדים במדבר, הצמאים כל-כך להשתתפות וחברת אנשים. המה ישבו זה כנגד זה על האדמה הרחבה שלפני האח ועסקו בשיחה. כאילו הורגלו זה לזה מימים רבים.
“יודע אתה,” הוסיפה רות, “איך בא דקר זה לידי? סוחר צידוני לן באהלינו. את גיזת עדרינו קנה. בידו היה דקר זה, אך ראה ראיתי כלי זה, נולד בלבי רעיון כי כלי זה טוב ונחוץ לנערת האוהל. רודף היה צידוני זה אחרי. לנשקני חפץ. קניתי מאתו את הדקר בשכר נשיקה אחת. רדף אחרי עוד לחבקני, אבל הדקר כבר היה שלי, הוא ברח מפני ודמו זב מידו.”
מחלון הקשיב אל דבריה בתשוקה. הוא לא התעניין כל-כך בתוכן סיפורה, כמו בנועם מדברה, בתנועת שפתיה ואור עיניה.
“ואביך?”
“אבי? איני יודעת. כל אב יכול מכור את בתו למי שטוב בעיניו. כך הוא משפט האלהים. אבל אני… אני לא אכנע לפני חק זה. מישע שכננו כבר נכנס בדברים עם אבי, שימסרני לו. שלחתי את שפחתי להגיד לו, שבליל החופה אדקרהו. כך אעשה עם כל החתנים, בין אם יקנוני, בין אם יקחוני שבי-מלחמה.”
חידה היתה הנערה בעיני מחלון, שמצא בה צניעות והתגלות יחד.
מתביישת היא להביט ישר אל פניו, ואף-על-פי-כן היא מספרת לו דברים כאלה בתמימות ובהתגלות. זו היתה תמימות של ילדה קטנה, שאינה יודעת מידה וקצב לרגשותיה.
“מחלון,” שאלה אותו פתאום, “איך נישאות נערות בבית-לחם? גם שם נהוגה בהן מכירה?”
“לא.”
“שביה?”
“לא”.
“לא מכירה ולא שביה? ובאיזה דרך הן נישאות?”
“פשוט. צעיר וצעירה, כשהם נראים יפים וטובים זה לזה, הוא הולך עמה אל אביה, ומבקש ממנו רשותו וברכתו. אביה מברכם ונותן להם נֵדָה.”
“ואם היא אינה רוצה?”
“אין מכריחים אותה.”
היא חשבה קצת ואחרי כן שאלה:
“איזו ארץ יותר טובה? בית לחם או מואב?”
“ארץ מואב.”
“ארץ מואב? במה?”
“שם בני אדם חיים צפופים, ופה הכול רחב, רחב לאין קץ.”
“רחב. רחב וריק. בין איש לרעהו מרחק רב. אינך יכול לראות את שכנך, אלא אם הוא עולה עליך במלחמה.”
הוא חפץ לענות לה, אך פתאום קמה על רגליה והטתה את אזנה לצד הנחל.
“הן הולכות.”
“מי?”
“השפחות. קום לך מזה מהרה. אל יוודע להן, כי מצאת דרך בין ההרים.” מחלון עלה על סוסו, ומתוך מבטים וסקירות של געגועים, נפרד מעליה והתרחק לבין ההרים.
ד 🔗
אלימלך מצץ בימי גרותו הראשונים את כל קורטוב העונג, שיש בחיי הרועים, עד שנפשו התחילה בוחלת בהם. מהר ראה ונכח, שהעדר, שהוא כל-כך יפה מרחוק, אינו נעים מקרוב. הרבה טורח ועמל יש בחיים אלה. הנוקד צריך להכין לעצמו כל מחסוריו. ממרחק הוא מביא תבואה לאהליו, בעצמו הוא צריך לטחנה, בידו הוא צריך לתפור לו בגדים, לתקן לו כלים. נוקד יכול להיות רק מי שנולד באוהל. חושים אחרים והרגשות אחרות יש לבני האהלים. כמדומה לו, שהוא בעל מום אחד בין כולם. הם מרגישים מרחוק קרבת הנמר, שומעים ומבחינים כל תנועה וזיז קל שבעדר, מריחים באויר ויודעים, מאיזה צד יפוח מחר הרוח. חושים אחרים יש לבריות האלה, ועל כן הם יודעים להכין את הכול בעתו ולקדם את פני האסון טרם יבוא. והוא – הוא צריך להילחם בכל אסון ובכל מחסור, אחרי שהוא כבר רואה אותו לנגד עיניו.
עתה ראה ונוכח, עד כמה היה חייב תודה לבני הישוב, ועד כמה חייב כל יחיד ויחיד בשביל הטובה וההכשר שהוא מקבל מן הציבור. זה מכין כלי מחרשה, זה חורש וזורע, זה קוצר ומאסף, זה טוחן, זה גז צמר ואורגו, זה תופר בגד; אלה שומרים בלילות על הישוב מפני כל אסון, ואדם יכול לישון בטוח על מיטתו, ומשכים בבוקר ומוצא סעודה מוכנת.
הוא נזכר בבית לחם, בשדותיו הברוכים, והתגעגע על העונג שהתענגה נפשו, בעת שהיו העניים באים ומלקטים פאה בשדותיו.
ואז ראה, שגם העניים אינם בני-אדם מיותרים בארץ. גם הם מביאים לישוב מס בעונג, אשר ממציאים לעשירים בעלי השדות.
ונזכר בעניי עירו, אשר עזבם בעת צרה, ולבו נשבר בקרבו. בלילות על משכבו, היה שומע את קול צעקתם. רוח כי נשב מים והרכין לפניו אלימלך את ראשו, כי נזכר שהוא עבר על בית לחם ועל חבל ארצו הטובה. נדמה לו שהוא ספוג בדמעות מלחות, והאמין שהוא לוחש באזניו: “הון, שאספת על חיק אדמתך, אתה מכלה בין הרי מואב. ועל מי עזבת את אחיך העניים?”
יום של עבודה רבה היה לאלימלך. עגלון שב מֵרבָּה והביא לרעו עשרה עבדים לעדריו. אלימלך שמח עליהם. הם היו צעירים, זריזים ומלאי כוח. עגלון ציווה לעבדים להבעיר אש. העבדים שטו ולקטו קיסמים וקוצים סבוכים. עגלון הוציא עשת ברזל והיכה בצור להוציא ממנו אש, ועד מהרה התקלחו הקוצים בלבת אש.
“איה חותמך, אלימלך?” פנה אליו עגלון.
“למה הוא לך?”
“לשומו באש!”
“בשביל מה?”
“להניחו על שכמי העבדים.”
“זה למה?” שאל אלימלך בחרדה.
“כן עושים לעבדים, לסימן. אם יברחו, וחותמך לא יהיה עליהם, לא תוכל להשיבם אליך, גם אם תרדוף אחריהם ותמצאם אצל אדון אחר. אבל אם תטביע עליהם חותמך, ישיבם לך אדונם החדש. כן הוא החוק אצל כל בני שבטינו.”
אלימלך הביט על סביביו מתייאש.
“תן לי חותמך,” שנה עגלון את דבריו, “אתה לא תדע לעשות זאת בלי עזרתי.” וכדברו פנה לעשרת העבדים ואמר:
“קחו חבלים, ואסרו את אחד מכם.”
העבדים לקחו חבלים מן המקום, אשר הראה להם עגלון, ואסרו את הגדול שבהם. הלז השתטח, פשט את ידיו ואת רגליו ועזר לחבריו במעשה האסירה.
פני אלימלך הלבינו.
“לא רעי,” אמר באחרונה אל עגלון, “לא אתן עליהם את חותמי. לבי לא יתנני לעשות מעשה זה.”
“איך זה? הכי בבית-לחם אין מסמנים עבדים?”
“לא. העברי אינו מוכר את עצמו לעבד. גם אם ימות מרעב. נמכרים רק הכנענים שבתוכנו, אבל אין מסמנים אותם.”
“ואם יברחו?”
“אינם בורחים, למה זה יברחו. עבד הוא עבד בכל מקום, שהוא בא. אדרבה, ממקומות אחרים בורחים עבדים ובאים אלינו. אצלנו הם מוצאים מאכל ומשתה די שבעם, ובפרך איננו מעבידים אותם, עד שהעבד בבית עברי אוהב את אדוניו.”
עגלון הניע עליו בכתפיו.
“העבדים עבדיך, קנין כספך. עשה בהם כרצונך. אך דואג אני שתתחרט אחרי-כן. המה יברחו ולא ישובו אליך.”
עיני העבדים הבריקו מעל הפנים השחורים בתודה לאלימלך ובזעם אחרי עגלון, שהלך מהם לדרכו. האסיר הותר, החבלים הושבו על מקומם, והאש פעה ולחש בשפת-נחשים, כאילו מתמרמר על שהוא הולך ליכבות בלי הסב שום צער וכוויה לאיש. הבהב עוד את העשבים שמסביב, וכבה. ועוד בו-ביום נשלחו לעדרו של כליון עשרת העבדים גלויי שיניים מתוך שמחה וממששים בכל פעם בשכמיהם להיווכח, אם באמת נצלו היום מצער הכוויות הנוראות.
“זהו אדון טוב ומשובח. כמותו ירבו,” התלחשו ביני הם.
ה 🔗
עברו ימים מועטים. הגיע היום, שעגלון היה יכול להתפאר על רעו לאמר לו: חכם אני ממך.
המסילה שמצא מחלון לעמק הקשת, נעשתה לו דרך כבושה. ומיום שבאו העבדים החדשים בעדריו יכול היה להיפרד מהם לפרקים יותר תכופים ולשהות יותר בדרכיו.
הנערה הזאת, שמצא בעמק, הציתה בלבו רגשים זרים וצורבים. הוא נעשה בריה אחרת. שכח את עדריו, את בית אביו ואת כל אשר סביבו. רק רעיון אחד מילא אל לבבו: מעבר להרים האלה סגורה רות היפה, רות האכזריה.
והוא בא אל העמק בכל יום להיצרב בעיניה הבוערות. ובכל פעם, שהוא מנסה לנגוע בה בידו, היא נמלטת ממנו כצפורת-כרמים.
ובכל פעם שהוא מנסה לדבר על לבה, להביע לה את רגשי אהבתו, היא מקדמת ומבעיתה אותו: “הנה הן הולכות, השפחות קרבות, ברח מזה.”
והוא אינו יכול לבלי שמוע בקולה. כשהיא קוראה אליו “ברח מזה,” מתמלא לבו הכנעה. צריך הוא לעלות על סוסו ולברוח.
בפעם הזאת החליט בלבו להביא אתה דבר לקצו. הוא לא ישמע לה, גם, אם תקוּם עליו במקל, בדקר. צריכה היא לשמוע את המית לבו הסוער. צריכה היא להינשא לו. הוא ישא את רות היפה, הנעימה, העריצה, הקדושה.
והוא בא אל העמק בשעתו הקבועה, ומצא אותה יחידה יושבת לפני אהלה ופניה אל ההרים.
הוא ישב אצלה, והיא לא החזירה אליו את פניה. שניהם ישבו החרישו.
“מחלון,” אמרה פתאום. הראה לי מפה, איה בית לחם?"
הוא קם על רגליו והראה לה באצבע.
“שם מעבר לגבנון ההרים. בינם ובין בית לחם מפסיק ים-המלח.”
“וקבר אמא-רחל?”
“גם-כן שם. קצת צפונה.”
“ספר לי איזה דבר על אמא-רחל, על אבותינו הראשונים.”
“אבינו הראשון היה אברהם. הוא היה נוקד.”
“אני יודעת זאת. אברהם, זהו דוד לוט, ויצחק בנו זרע בארץ ונעשה בן ישוב.”
“כך. אך אשה לקח לו בת נוקד.”
“רבקה בת בתואל?”
“כן. ילדה רבקה שני בנים. עשו היה צייד.”
“ויעקב נשא את לאה ורחל בנות לבן.”
“כן. גם לבן היה נוקד.”
“ואחרי כן?”
“ואחרי-כן עבדנו במצרים שתי מאות ועשר שנים. בא משה בן עמרם והוציא אותנו משם והביא אותנו לכנען.”
“ונעשיתם עובדי-אדמה, בני ישוב?”
“כן.”
“ואינך מתגעגע על הישוב.”
“לא.”
היא קפצה ועמדה על רגליה.
“אינך מתגעגע, אמרת”
“נעימים עלי הרי מואב ו… עמה ו… כל מה ששיך לרות הי, רות יפתי, את אוצר ארץ מואב. היי לי רעיה.”
“איני מבינה איך יכולה אני להיות לך לרעיה. מה זאת רעיה?”
“אשה.”
היא הסמיקה. צחוק התפרץ מפיה והתגלגל ברחבי האויר ותלתלי שערותיה רקדו על שכמיה כנחשים מתפתלים.
“כך קוראים אצלכם לאשה?”
“ואיך קוראה האשה את בעלה?”
“רע. איש. דוד.”
“מפני מה?”
“מפני שהיא אוהבת אותו כרעיה והוא אוהב אותה כדוד.”
“ואם אינו אוהב אותה?”
“הוא נותן לה גט.”
“ואינה נשארת שפחה בביתו?”
“לא.”
היא החרישה, השתקעה במחשבות. עיניה קמו, נטויות לנקודה אחת בחלל האויר. מחשבותיה דובבו את פניה, והוסיפו להם לווית חן. חיוך סתום תעה על שפתיה. רוח קל הזיז את תלתליה, ויהיו כמתלחשים. השמש העושה עבודות רבות בבת-אחת, הצובעת את כנפי הציפורת בשלל צבעים ומכינה לה מיץ-מתוק בכוס שושנה מחוכללת, עשתה עוד שתי עבודות: הוסיפה יפעה והוד על פני רות החולמת, והרתיחה את דם הנוער בלב מחלון.
הוא הרים את ידו לשומה על צווארה, אך רות סבבה ברגע זה על עקבה, והיד נפלה ריקה.
הוא רדף אחריה, ואחזה בקצות תלתליה. הבריק הדקר באויר.
ביד מחלון נשארו קווצות קצוצות.
הוא קפץ קפיצה אחת כנמר מרוגז ואחזה מאחוריה.
היא החזירה את הדקר כנגד לבה.
מחלון חרד והרפה ממנה.
היא קפצה מעל מקומה כגדיה משתובבת, החזירה אליו את פניה וצחקה במלוא פיה.
מחלון עלה זועף על סוסו, ושב לאהליו.
כשבא שמה, לא מצא לא את העבדים ולא את העדרים. חיפש אחריהם בכל הכיכר, קרא בגרון, תקע בחצוצרה – אין עונה. בין כך הלכה השמש לשקוע.
בלב נפוג מיהר לאהלי אביו, והודיע לו בשורה מרה: העבדים לקחו את עדרי הסוסים והחמורים וברחו.
האהלים רתחו. הגיעה הבשורה גם לעגלון. הלז מיהר ובא לאהלי אלימלך.
צער משנה היה לו בדבר. השתתף בצרת רעהו, שאינו מצליח בחייו החדשים, ועוד יותר הצטער ודאג, פן ישפיע דבר הבריחה לרעה על עבדיו, יקומו גם הם בלילה ויברחו, ואתה צא ובקשם בין ההרים, שאין מספר לרכסיהם ובקעותיהם.
הוא ישב והגיד דברי תוכחה באזני רעו האומלל: “הלא אמרתי לך, שהם יברחו. צריך היית להניח עליהם חותם, ואתה חמלת עליהם. אלה הם בריות אחרות, בשר אחר. אינם כדאים לחמלה.”
ומחלון וכליון יצאו בדרכים שונים לחפש אחרי עקבות בורחים.
כליון רדף כל היום על ערבות מואב ולא פגש איש בדרכו. לעת ערב בא לאחת הבקעות, ומצא עבד אחד מן הבורחים מוטל מת ומתגולל בדמו. הוא שיער, שאחיו מחלון מצא במקום זה את הבורחים ונלחם בהם. לבו נפל עליו. מי יודע מה היתה פה אחרית המלחמה? אם עלה בידו להשיבם, או אולי לקחו אותו בשבי? והחליט בדעתו לשוב אל אהלי אביו ולהודיע שם את הדבר. בשובו מדרכו פגע ברועי עגלון, אשר אמרו לו, כי ראו מרחוק עדרים הולכים על הדרך להרי הארנון, ומראיהם מרחוק כשבי מלחמה. הוא שמח על הבשורה. עתה נעלה מכל ספק, כי הצליח מחלון להשיב את הבורחים. וַיַרְחֵב צעדיו למהר את דרכו. בין כך שקעה השמש, כבו זהרורי בין-השמשות, אופל אילם נפל על המדבר, וירח פגום צף ברקיע, והשפיע אור קלוש שנבלע בתוך האפלה. למי שאינו בקי היטב במקום, שהוא הולך שמה, מועיל אור זה יותר להתעותו מדרכו ולהביאו במבוכת דרכים.
כליון תעה מן הדרך. נדמה לו מרחוק, שהר זה המתרומם מכנגדו ידוע לו כאחד מהרי ארנון, וכשהגיע קרוב לו, ראה, שטעה, ונדמה לו שהוא צריך להסב ימינה. שוב נודעה לו טעותו, ושב שמאלה, עד שבא בין הרים זרים לו, כאילו זה עתה הגיחו מבטן האדמה והתרוממו עליו מסביב.
הוא עמד במקומו ואמר בלבו: “דרכים רבים יש לפני, והדרך הישר הוא רק אחד. יותר שאלך, יותר אתרחק מן האהלים. מוטב, שאשככ פה, ואחכה עד שיאור הבוקר.”
וישכב על הארץ.
הגיעו לאזניו קטעי קולות, שלא יכול להבחין בהם, אם שאגות נמרים הם, או געיות פרות של איזה עדר רחוק.
נפשו מלאה חרדות. הוא קם והלך, בלי דעת, לאן הוא הולך.
וכשעלה על ראש הר נמוך אחד, נראה לעיניו אש בוער בעמק.
לבו שמח ורחב. זו היא סגולת האש בלילות. בישוב הוא מעורר פחד ובשדה הוא מביא שמחה בלב ההלך.
הוא הרחיב וירד בעמק. כשהגיע קרוב לאש, נראה לו אוהל על יד ימינו. בצד האוהל עומדת נערה יחידה, פניה מוסבים כנגד הירח, אור תכול שפוך על כולה, כאילו זה עתה יצאה מתוך ים של תכלת, ועיניה מבריקות באור מלבב.
כליון הזדעזע. הוא הכיר בה את ערפה. מיום שראה אותה בפעם הראשונה הוא מחפש אחריה, ולא יכול מצאה. עתה באה לו בהיסח-דעת.
היא עמדה, ידיה צלובות על לבה, ופניה כנגד הלבנה, לחשה בשפתיה, כאילו קסם היא קוסמת:
“הוי עשתורת! את אלילה נודדה, אלילת היופי, אלילת נערות האהלים. שוב את בורחת מפני מלקרת האליל הקפדן. שוב ירדוף אחריך מלקרת, ובסוף חודש תתחילי לשוב אליו. בבריחתך את מגינה על האהלים ומצילה את הנערות משבי השודדים; ובשובך למלקרת, את מברכת את הנערות בחן, ביופי ובחתנים, הצילי נא גם אותי משבי השודדים, ובשובך למלקרת תביאי לי צעיר נוח ורחמן, שלא יכני ולא יעמיס עלי עבודות קשות, ותשפיעי בי יופי וחן יותר משאר בכל נשיו ובנות שבטו.”
היא גמרה את תפילתה, החזירה את פניה כנגד המקום שעמד שם כליון, וקפצה מעל מקומה כנשוכת נחש.
“אל תיראי, ערפה,” אמר אליה כליון, “הנה שמעה עשתורת בקול תפילתך. יפה את מכל הנשים שבעולם. אני אוהבך, ולא אתן לך שום עבודה אחרת, רק לאהוב אותי.”
הוא קרב אליה וחיבקה בזרועותיו החזקות. היא התכווצה ורעדה כציפור נחרדת. היא אמנם הכירה אותו ברגע, אך התלהבותה הדתית מצד אחד והופעתו הפתאומית ברגע שיחתה עם האלילה מצד שני, הביאו אותה להאמין באמת, שהאלילה הנודדת שמעה תפילתה והביאה לה את כליון על כנפי הרוחות.
כליון שכח את העבדים ואת העדרים, את המלחמה וטלטול בין הרים זרים. הוא הרגיש פרידה חיה, שהוא הוגה-בה כל הימים, מפרפרת בזרועותיו ולבו מרגיש תנודות גופה וחומה.
“ערפה, יפתי, אמרי: לך אני, ואכניע תחת רגליך את כל המדבר הרחב הזה.”
“לא בי תלוי הדבר,” ענתה ערפה, והחביאה את ראשה בחזהו. “אם אינך חפץ לקחת אותי במלחמה, צריך אתה לקנות אותי מיד אבי.”
“אם לא יחפוץ אביך לתת אותך לי, אקום עליו במלחמה, אחריב את כל עדריו, ואשימך מושלת יחידה על המקום הזה. אבל אמרי לי, יפתי, אם יסכים אביך, התאותי את להינשא לי?”
“מפני מה לא אאות?”
היא רעדה בכל גופה, ונדחקה אל לבו. מעולם לא שמעה בין בנות האהלים, שהחתנים ידברו באזניהן דברים כל-כך נעימים, כל-כך חמים. דברים צרובים ומענגים, מענגים וצורבים. קשות עליה הרגשתה והכרתה. חפצה היתה להירדם פה על לבבו, שלא תדע, שלא תרגיש ולא תכיר מאומה.
קול נגינות הרועים והשפחות, שישבו מסביב לאש הבוערת הגיע לאזניה והעיר אותה משכרונה. היא השתמטה מבין זרועותיו, מיהרה להיכנס לתוך האוהל וקראה לו:
“אל תבוא עוד הנה, עד אם קנית אותי מיד אבי.”
הוא הורידה אחריה את המסך. האוהל בלע אותה, והלבנה פיזרה מסביב זרם של אור תכלת, כאילו חפצה למחות כל עקב ורושם מסביב לאוהל, לבל יוודע לאיש, מה חל פה לפני רגע.
כליון קרב אל האש. מסביב ישבו נערות אחדות, שפחות ערפה, ודרשו מן האש פתרונים לשאלותיהן. זרקו אבני גיר קטנות בין הגחלים ופנו כנגד הלבנה וקראו: “עשתורת, עשתורת, אלילת מלקרת. את מי מן השפחות ישיא האדון לאחד מעבדיו במהרה בקרוב?” האבנים התפוצצו ונזרקו לצדדין. הנערה שפגע בה רסיס מן האבנים המפוצצות, זה היה סימן, שהיא תינשא ראשונה.
והאבנים התפוצצו ולא נגעו גם באחת מהן. אחר כל נסיון ונסיון התפרץ מפיותיהן צחוק פרא, מדברי. אור השלהבת התנגש באור הלבנה והשפיע על הפנים הצוחקים מראה משונה ומחריד, כאילו חצי פניהם צוחקים וחציים בוכים. דומה היה על כליון, שאלה הן נערות הליל, שיצאו מתוך החושך, ובאו הנה לשפוך קסמים על פני הארץ. רחוק מהם ישבו רועים צעירים וזקנים, ושרו שירים:
נָמֵר עַל סַלְעֵי הֶהָרִים
שָׁחַז צִפָּרְנָיו לָעֲדָרִים.
חָשַׁךְ הָאוֹר בַּשָּׁמַים –
פָּקַח הַנָּמֵר עֵינָיִם.
הוֹי, נָמֵר, אַל תִּגַּשׁ הֲלֹם:
עֵר-עֵר אֲנִי לַיְלָה כַיּוֹם.
גְּדִי אִם רַק יֶחְסַר עֶדְרִי,
אֲשַׁלְּמָה בְדָמִי, בִּבְשָׂרִי.
קָשֶׁה הַשּׁוֹט וְהַשֵּבֶט
לַבָּשָׂר, לְעַצְמוֹת הָעֶבֶד.
וּסְפֹר הַצַּלָּקוֹת עַל בְּשָׂרוֹ:
חָלָק אִם תִּמְצָא בֵּינָמוֹ?
וּסְפֹר בְּאַשְׁפָּתוֹ הַחִצִּים:
לִבְשָׂרְךָ הוּכְנוּ כֻּלָּמוֹ.
“אור לעתשורת,” בירך כליון את הרועים על פי מנהג ארץ מואב.
“מנוחה למלקרת,” ענו הרועים נבהלים וקמו על רגליהם, “מאין האורח, ולאן הוא הולך ובוקע חשכת הלילה?”
“לאהלי אלימלך אני הולך. תעיתי בין ההרים ואבדתי דרך. מי בכם בין-חיל יוליכני אל דרכי.”
“איננו יכולים ללכת מזה. מחר יוודע הדבר לאדון, ואז…”
הַמְּדַבֵּר הצליף את ידו כנגד לבו, והזכיר בזה את צליפת השוט, פחד העבדים.
“ומה אתם חפצים?” קרא אליהם זקן הרועים, “לעזוב אורח תועה בדרכו? אתם תספגו שוטים בין כך ובין כך. בשר העבדים נברא בשביל השוט, ואת האורח אל תעזבו.”
דברי הזקן פעלו את פעולתם. שני רועים צעירים קמו והוליכו את כליון אל דרכו.
ו 🔗
אחרי שלושה ימים בא עגלון לאהלי אלימלך להגיד שוב מוסר תוכחה באזניו ולשנן לו פרק, איך להתנהג עם עבדים, שאינם כדאים לחמלה, שבלי שוט ושבט לא ימלאו את עבודתם; ובלי חותם של עבדות יברחו. אך בבואו אל אלימלך, נודע לו דבר חדש, וייכּלם.
העבדים שבו. נגלה הדבר, שהם לא ברחו, אך שודדים התנפלו עליהם ויישבּו אותם ואת עדריהם. והעבדים, בראותם שהשודדים רבים מהם, התחכמו והסתירו חרבותיהם מתחת לבגדיהם, נכנעו והלכו שבי. ובדרך, בלילה, עמדו השודדים בין ההרים לנוח, אכלו, שתו, היטיבו את לבם, ויישנו שנתם. אז קמו עליהם העבדים, הרגו בהם הרג רב, ועל הנשארים קשרו מלחמה והבריחום מן המקום.
העבדים שבו עם העדרים. רק שנים מהם נפלו במלחמה.
זה היה מקרה חדש ומצויין. בפעם הראשונה קרה בין הנוקדים שהעבדים יתקוממו כנגד המתנפלים בלי פקודת האדונים. התנפלות השודדים על העדרים היה מקרה רגיל, ואם האדונים לא היו בעדרים, לא היו העבדים מתנגדים אל השודדים, אך יחד עם העדר נכנעו והלכו שבי. באמת, מה לו לעבד, אם ייכנע תחת אדון זה או אחר? מי יאמר לו, ששבט האדון החדש מכאיב יותר מן זה של הקודם? אדרבה; לפעמים שהוא שמח ללכת בשביה, לבוא בעול אדון חדש, במקומות חדשים. אין לו עדיין סיבה לשנוא את החדש, כי אינו יודע עדיין את טעמו. ואין לו סיבה לאהוב את הישן, כי אין בחיי העבדים שום קורטוב של נועם ועונג, שיתגעגע עליו. ימיו אינו שלו; לילות מנוחתו קצרים מאד; חלומותיו מלאים פחד מפני חית הטרף במדבר ועריצות אדונים באוהל. פת במלח ובשר צלי גנוב ושכיבה על הדשא, את זה ימצא גם בשבי.
זאת היתה הפעם הראשונה לעדרי מואב, שהעבדים ישליכו את נפשם מנגד ויילחמו על קנין בעליהם. עגלון ראה, שעבדי אלימלך אוהבים את בעליהם. מי שיש לו עבדים כאלה, יכול לשכב באהלו בטח.
ומאז התחיל להביט אל דרכי אלימלך עם עבדיו, ולמד את ארחו.
והוא ראה שבין הקשתות, החרבות והרמחים, התלויים על קירות אוהל אלימלך, אין שוט ואין שבט.
וראה, שאלימלך עוזר לעבדיו לטעון ולפרוק משא מעל החמורים.
וראה, שביום השבת העברי, עת אלימלך וביתו שובתים וחוגגים יום מנוחה, שובתים גם העבדים והשפחות.
וראה, שעבדי אלימלך הם תמיד שבעים, ואין להם צורך לשחוט שיות וכבשים לאכלם בגניבה, ולשום אחרי-כך עלילות על הנמרים.
וראה, שכל דרכיו עם עבדיו בנועם וביושר.
ושעדרי אלימלך מתרבים ומעשירים את בעליהם.
עגלון בא כפעם-בפעם לאהלי אלימלך ולעדריו, למד את דרכיו, ולאט-לאט נהפך לאיש אחר. הוא נעשה נוח לביתו ורצוי לעבדיו.
שוט וחותם העבדים אבדו מתוך אהלי עגלון.
התחילו עבדים מעדרים אחרים בורחים ובאים לאהלי עגלון. ומאז קבע עגלון לבני השבט את חוק תורת משה שלמד מאלימלך:
“לא תסגיר עבד אל אדוניו.”
ז 🔗
מלאו שתי שנים לאלימלך בשדה מואב.
נעמי שאלה כפעם-בפעם את עוברי-הדרך והצידונים, שבאו לקנות גיזת העדרים, לשלום ארץ יהודה. והמה סיפרו לה, שגם בשנה השניה לא היה מטר בארץ, והרעב גדול שם מאד. נפשה התמוגגה בצער וגעגועים לארץ אבות, אך הסתירה את געגועיה בלבבה, ולא חפצה לצער את אישה. היא ידעה שגם הוא מתנחם, על אשר יצא מארצו לארץ נכריה, ולמה זה תוסיף עוד צער ויגון על יגונו? חיכתה כי ירחם אלהים על ארץ יהודה, וישלח את הברכה על שדותיה. אז ימכרו את העדרים, וישובו עם בניה לארצם.
אך את הברכה לא שלח אלהים על שדות יהודה, ובין כה הודיע לה כליון, שבחר לו את ערפה בת עגלון לאשה, ואביה כבר הסכים על הדבר.
בשורה רעה היה לה זה. יראה היא, שתוחלתה לשוב לארצה נכזבה. כליון נושא אשה מואבית. מחר יעשה גם מחלון כאחיו. המה ישקעו במדבר הזה, וגם היא תשקע עמם. לא תוכל להיפרד אחרי-כן מבניה היקרים לה.
היא גמרה בלבה לחכות עד יום השבת הקרוב. לכל ימי השבת באים שני בניה לאוהל-ההורים, ושובתים עמם יחד. מתכנסת היא אז ליום כולו בתוך אהלה, בין אישה ובניה ושוכחת את העדרים וההרים, ונדמה לה אז, שהיא יושבת בביתה שבעיר בית-לחם. צריכה היא רק להביט אל החלון, ויופיעו לעיניה שדותיה הצהובים שעל ההר, נושאים מזון ומחיה לאדם רב. צריכה היא רק להביט לחלון שמעבר מזה, וייראו לעיניה בחורים ובתולות חסונים כאלונים ויפים כשושנים, לבושים פאר, מטיילים ברחוב ונהנים במנוחת השבת. אינה רואה את כל זאת, כי אינה מביטה אל החלונות, ואינה שומעת את שירותיהם הנעימות, כי קירות ביתה עבים ואין הקולות חודרים אליה. היא גמרה בלבה לחכות עד יום השבת הקרוב. יותר לא תחריש. תשפוך את לבבה באזני אישה ובניה. המה ירחמו עליה, ויתנו לב לשוב לארץ אבות. טוב לה יותר לשבת בארץ הגלעד או לסבול רעב יחד עם עניי בית-לחם מאשר תשקע פה לכל ימיה.
השבת חנה על אהלי אלימלך בין הררי ארנון. החמורים התפרקו, העבדים שובתים, שוכבים פרקדן מסביב לאהלים, מתפנקים ומרגישים את עצמם חפשים מכל עבודה ליום תמים. אש לא ייראה על הכירות הגלויות. קול פטיש ושום מלאכה לא יישמע. דומה, שגם נחל ארנון עושה פסיעה דקה. נשמע מרחוק נחרת סוס, נעירת חמור, המית כבשים, פיהוק עבדים, לחש שפחות, שיחת אדונים – הכל מתערב יחד, כאילו הכול שווים עתה. הכול נהנים בשווה מן החופש ומתענגים על המנוחה. שמים מאפילים שטוחים וכפויים על אדמה חשכה, כוכבים מבריקים יוצאים ביחידות על הרקיע ורומזים למטה: יש קרבה בין אדון ועבד, אדם ובהמה.
משפחת אלימלך פוגשת את השבת בשדות מואב. מסביב נראו עבים שטוחים ומשונים, ויהי דמיונם כענקים מביטים בסקרנות ותמהים: מה קרה לאהלים האלה, שנשקעו פתאום במנוחה ותפנוקים?
אך אלימלך לא ידע מנוחה. מחכה הוא בסעודתו לכליון בנו, שהתאחר היום ולא שב עדיין מעדריו. הוא עמד בחוץ, והביט לבין ההרים. כל תמונה קלושה שנראתה לו מתוך אפלת המרחק, רימתה אותו להאמין, שאת כליון הוא רואה הולך הקרב. ובכל פעם נשאר מרומה ולבו פג.
העבדים והשפחות התלחשו זה עם זה במבטים של ערמה, כאילו יודעים הם איזה סוד צפון מאלימלך. אלימלך הרגיש במבטיהם, ואיזה חשד סתום התגנב ללבו.
אך פתאום הגיע לאזני אלימלך קול שעטת סוס מאחוריו. הוא החזיר את פניו.
כליון בא מבין הררי עגלון. הוא רכב על סוס מגמא ארץ. נשמעו מרחוק שעטותיו ונשימותיו התכופות. לפניו, לרוחב האוכף מונח שטוח איזה גוש ארוך, עטוף ומכוסה.
הוא עמד לפני אוהל אמו, הוריד את הגוש מעל הסוס, שהוציא קול נחרה מתגלגלת ועוברת על הכיכר החפשית, כאילו בשורה הוא מבשר לאוהלים, או שיר נצחון הוא משורר על עצמו.
הגוש ניצב קוממיות, מפרפר, נפלה המעטפה.
ערפה ניצבה לפני האוהל בעיניים שקועות וקומה כפופה.
כליון הכניסה לאוהל אמו. נפתרה החידה לאלימלך בבת אחת. הבין את החיוכים והמבטים הסתומים, שראה בין העבדים והשפחות, הרגיש בכל מה שנעשה פה, והוקל מעל לבבו.
הרגישה גם נעמי, שלא עתה היא שעת הכושר לדבר על שיבתם לארץ-אבות, ודחתה את הדבר לעת אחרת.
ח 🔗
מה שהיה ידוע ומורגש לעבדי אלימלך ושפחות נעמי בימים ההם, אפשר שיהיה זר ותמוה בעיני הקורא שבימינו, אם לא נספר לו בדברים ברורים ומפורשים.
עגלון הסכם בחפץ לב לתת את ערפה לבן אלימלך, אך קודם שבא כליון עם ערפה בברית נישואים צריך היה למלאות הרבה מנהגים, שהיו קדושים אצל בני הנוקדים. והמנהג הראשון והקדוש ביותר היה גניבת הכלה מאוהל הוריה.
שבטי הנוקדים האלה עמדו אז במצב התפתחותם על תקופת המעבר בין משפחה ולאום. קשר לאומי כבר התחיל להיארג בין משפחות קרובות, אך קניינים רוחניים ומאורעות היסטוריים משותפים עדיין לא היו להם, לבד ממסורת אחת משותפת על דבר מוצאם מבנות לוט; איזו אמונות באלילים ואלילות, שכל מקום ומקום הטביע עליהם חותם מיוחד, אך בעיקרם היו שווים ומשותפים לכל השבטים. לאום שהוא נמצא בתחילת התפתחותו, כשהוא חסר עדיין סגולות וקניינים רוחניים, עלול הוא יותר לקדש ולהעריץ כל מנהג עתיק, אפילו אם בימים שעברו היה מנהג זה לרעתו ולאסונו.
אחד מן המנהגים ההם היה מנהג חטיפת הכלה או גניבת האשה. צעיר שנתן עיניו בנערה, הלך לאביה וקנה אותה ממנו. אך האב לא מסר אותה לידו. הצעיר היה צריך להתנפל על האוהל, שהנערה טמונה שם. זה היה אוהל שנקרא אוהל הבתולה, שלא דרך עדיין גבר על מפתנו. מסך האוהל היה משולשל וקשור. על גג האוהל היה מבוא נסתר וחבל קרוע היה מונח על הקרקע. מן החבל הזה היה הצעיר אנוס לשלב לו סולם, לעלות על הגג ולמצוא את המבוא הנסתר, לרדת דרכו אל תוך האוהל. אחר הרבה חיפושים ותחבולות, כשמצא את “מטמונו,” התחילה מלחמה גלויה. הנערה המאורשת עמדה על נפשה, הגינה על עצמה באגרופיה, בנשיכות שיניה, בצפרניה, פעמים גם בחרבה שבידה. עלוב היה צעיר, שארוסתו ניצחה אותו. שום אב לא נאות אחרי-כן לתת לו את בתו. לאות כלימת-נצח חלצה ארוסתו את נעלו מעל רגלו, וגירשתהו מן האוהל. הכל קראו לו אחרי כן “חלוץ-הנעל.”
אחרי מלחמות ומהלומות משני הצדדים, כשעלה ביד החתן להלאות את ארוסתו עד שנכנעה, לקחה בזרועותיו, וקרע את המסך, “חילל” את מפתן האוהל, ורכוב על סוסו, הביא את שביו לאוהל אמו. שם ישבה שבעה ימים סגורה. פני גבר היה אסור עליה לראות, ועל כל גבר אסור היה להביט עליה. במשך שבעת הימים בכתה את אביה ואת שבטה. ככלות שבעת הימים, הביא החתן לאבי כלתו שור ועגל או כבש ושה שחוטים ואמר:
“גוף חי לקחתי ממך, הא לך שני מתים תמורתו.”
אז התחילו לחוג את החתונה בריקודים, בשירים ומחולות.
מנהג זה של חטיפת ארוסות נשאר אצל הנוקדים בירושה, או לזכר, מתקופת הציידים והשודדים הקרובה להם. בתקופה ההיא לא ידעו דרך אחר לקחת אשה, רק בהתנפלות על שבט אחר, להוליך משם בשביה נערות ונשים.
כליון מילא אחרי כל המנהגים כמואבי נוקד מלידה, אך בהגיעו אל מנהג אשכר-האבות עמדה לו נעמי לשטן. על פי מנהג היהודים ותורתם אסור היה לשחוט שור ועגל, כבש ושה, בכלל, שני דורות בבת אחת. נעמי חרדה מאד לשמור מנהגי עמה בהיותה בארץ נכריה עוד יותר משהיתה זהירה על זה בבית-לחם. כל מנהג, כל דבר אשר הזכיר לה ארץ אבות, נעשה עליה חביב, יקר וקדוש. נכונה היא למסור את נפשה על הדבר “קח לך שני שוורים, בחר לך הטובים שבעדרים,” בכתה לפני בנה, “או שני עגלים. קח כמה שתרצה, רק לא שני דורות בבת אחת. איני יכולה לעבור על מנהגי עמנו ודתו הקדושה.”
“אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.”
רחמי כליון נכמרו על אמו הבוכיה. הוא נכנע מפני רצונה, ולקח מתוך העדר, במקום שור ועגל, שני שוורים מן המובחרים והביא לפני עגלון.
רע היה הדבר בעיני עגלון, שצעיר זר זה בא ומשנה ממנהגיו הקדושים אצלו. פניו חמרמרו. הוא העמיד על הצעיר עין זעם: “בת אוהלים בחרת לך, בטרם שלמדת לכבד מנהגי האוהל הקדושים? או אולי חפץ אתה להעלות עלינו חמת עשתורת?”
“אל נא בקצפך,” ענה לו כליון, “את מנהגי האוהל אני יודע, כאוהלי מלידה. ואני מכבד אותם כאוהלי. גם לא להעליב1 בך עשיתי את הדבר. הלא רואה אתה, שבחרתי למענך את המובחר שבעדרים. אך לא יכולתי להכאיב את לב הורתי. חוק הוא אצל היהודים לבלי לשחוט בבהמה שני דורות בבת אחת: שור ועגל, כבשה ושה, עז וגדי, וכל כאלה. אמי חרדה על מנהגי עמה. היא בכתה לפני. לא יכולתי להכאיב את לבה, והחלפתי את האשכר על שני שוורים. אם מעט לך ואוסיפה לך כהנה.”
“כך הוא החוק אצלכם?” התפלא עגלון והשתקע במחשבות על הדבר. זה היה אצלו חדש ונפלא. כנוקד ובעל מקנה, מצא בחוק זה הרבה תועלת לעדרים וכעין כבוד לחיי האוהל. כל בהמה עומדת להעשיר את העדר בסכום קצוב של ולדות, ואחרי-כן הולכת למיתה או לשחיטה, וולדותיה מתחילים להעמיד דורות. אם אתה שוחט שור ועגל ביום אחד, אתה מקפח באמת שני דורות בבת אחת.
הוא החריש קצת. אחרי כן העיר את פניו אל הצעיר הנרעש ואמר: “זה חוק יפה וקדוש. נשבע אני בעדרי, שאת חוק זה קיבלתם מעשתורת הקדושה, בימים שאבותיכם היו נוקדים-נודדים.”
ומאז נקבע חוק זה אצל שבט עגלון, נתפשט אחרי-כן גם בין יתר רועי מואב –
שור או שה, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.
אחרי שמילא כליון את כל המנהגים, חגגו אהלי עגלון ואלימלך את חג חתונת ערפה וכליון. נקראו ובאו גם מיתר השבטים הקרובים ממיודעי עגלון. ותחת כיפת השמים, בליל השביעי למולד הלבנה, או כאשר ייאמר באוהל, שבעה לילות אחר שיבת עשתורת למלקרת, חגגו לאור הלבנה בזבח ומשתה, בשירים וריקודים מיוחדים וזרים, שחותם האוהל טבוע עליהם.
משתלבים בעיגול סגור שבעה בחורים שלובי יד, ובתווך נערה אחת. העיגול סובב במרוצה, משורר ומתופף ברגל לרגל;
הנערה עומדת על מקום אחד בתווך ופותחת בשיר:
עַל כַּנְפֵי לַיְלָה בִּתְנוּמָתִי
בֵּין רוּם וּתְהוֹם דָּאִיתִי:
כַּנְפֵי יוֹנָה – נוֹטְפוֹת דָּם
בְּחַרְטוּם נֵץ רָאִיתִי.
חיש מתחילים בני העיגול לסוב במרוצה, לתופף ברגל ועונים לה בשיר:
נִצִּים שִׁבְעָה – שִׁבְעָה חֲתָנִים,
רְצוּצָה יוֹנָה – טַרְפָּם אַתְּ.
מִי בַּחַרְטוֹם יִגַּע בָּךְ –
שְׁלָלוֹ אַתְּ הֲיִי לָעַד.
שוב פותחת הנערה:
חָלַמְתִּי שִׁבְעָה זְאֵבִים,
ובַתָּוֶךְ – אֶחָד שֶׂה,
מִי מִכֶּם חֲלוֹם שׁוֹמֵעַ –
יִפְתָר-לִי אֶת זֶה.
מתחילים הבחורים לסובב ולשיר:
זְאֵבִים שִׁבְעָה – שִׁבְעָה גְּבָרִים;
יְחִידָה שֵׂיָה – שְׁלָלָם אַתְּ.
מִי עָלַיִךְ יַד יַנִּיחַ –
צֵידוֹ אַתְּ הֲיִי לָעַד.
במשך הסיבוב משתדלת הנערה להינצל מכל פגע יד של אלו השטוחות אליה כפעם בפעם, ולמצוא פירצה בעיגול לצאת או לדלג מעל הידיים השלובות. ריקודים ושירות כאלה רבות נשמעו במרחב החפשי. ונעמי ישבה והביטה על ההוללים והיא עצבה. היא בדקה ומצאה תוכן אחר לכל השירים הנשמעים בין נערות האהל. דם, טרף, שוט, שביה. אף פעם אחת לא שמעה מלת אהבה נישאת על שפתם בשירותיהם.
והיא נזכרה ביום חתונתה, בימי נעוריה, בשירות אלימלך, ששר באזניה, כשנפגשו בפעם הראשונה בין שורות הקמה בשעת הקציר, במחולות המחניים שנערות בית לחם מרקדות, ובשירי האהבה הנשפכים על שדות בית לחם.
געגועיה התלקחו בקרבה. “הוי, ארץ אבות, קן האהבה, מקור הנועם והעליצות,” קראה בנהמת לב, “האזכה עוד לראותך, האשק עוד את עפרך? האחלום עוד חלומות נעורים תחת גפני ותאנתי? היחבקני עוד אלימלך תחת התפוח שבגני בבית-לחם? מי יתנני גוועת בחיק אדמתי.”
היא התרחקה ממקום החגיגה ושפכה דמעות-געגועים בסתר.
מחלון ראה את פני אמו העצבה, והבין את סיבת עיצבונה. גם לבו הצעיר, לב בן יהודה עלז ורענן, נכווה בשירי האוהל ובהוללותם. גם הוא נזכר בחיי בית-לחם הרעננים המלאים אהבה ונועם, ונפשו התלקחה בגעגועים.
שמח היה לראות את רות בדלה מכל חברותיה, מבטת על ההוללים מן הצד. נדמה לו כי חיוך של לעג תעה על פניה.
הוא קרב אליה, הביט לתוך עיניה. חכליל כיסה את לחייה ותקעה את עיניה לארץ.
“רות, מדוע אין בשירותיכן מלת אהבה?”
“נערותינו אינן יודעות מה היא אהבה.”
“איך זה? אבל הן יש אצלכם מלה זו ‘אהבה’?”
“יש, יש, לדוגמא, אהבה לאכול, לשתות, לרקוד, לנוח.”
“ואהבת ארוסה לחתנה?”
“למה זו לה? הארוסה נמכרת לחתנה. איך באה ערפה לאחיך? הלא קנה קנה אותה.”
“הכי ערפה אינה אוהבת את כליון?”
“אחת היא לה אם כליון או אחר. למי שמכרו אותה, את זה היא צריכה לאהוב.”
“צריכה?”
“צריכה. ואצלכם בבית-לחם?”
“אצלנו בבית-לחם? היונים הוגות אהבה, הציפרים מזמרות שירי אהבה, ולבבות הצעירים והצעירות רוחשים אהבה. אין שיר אחד שלא ייזכר בו שם אהבה. את אלהינו אנו אוהבים, ואלוהינו אוהב אותנו. כל ארצנו שופעת אהבה וחמדה.”
רות הרימה אליו את עיניה הצורבות והחרישה. היא לא הרגישה שמחלון כבר פסק מלדבר. נדמה לה שהוא עוד מספר באזניה על האהבה שבבית-לחם, והיא שומעת ומקשיבה.
ההוללים הוסיפו בכל פעם לשתות ולהתמכר יותר ויותר אל הוללותם. המחולות והריקודים הלכו והשתנו כמנהג האהלים, עד שהגיעו לחזיון תועבה, שרק בארץ מואב בין הנוקדים היו רגילים בה, ושאילו ידעוה המרקדים והמרקדות שבימינו, היו מבינים את המקור הראשון, שממנו הסתעפו ריקודיהם ותנועות חילופיהם הנפלאות, ואפשר שהיו פוסקים לצאת במחולות.
תומתו של מחלון נפגעה. הוא לא יכול לראות בתיעוב. קם והלך לאחורי האהלים, ובעיניו משך אחריו את רות.
“ואת, רות, גם את אינך יודעת מה היא אהבה?”
היא התעוררה מתוך מחשבותיה והביטה אליו בשאלה. היא לא שמעה את דבריו האחרונים.
מחלון הרגיש בדבר ושנה את שאלתו.
“אני? הן.”
“את מי את אוהבת?” שאל מחלון, ולבו פעם.
“את… את אמא-רחל, את בית-לחם, את הישוב, את אלהי הישוב ואת הארץ השופעת אהבה.”
“ובין הגברים?”
היא החרישה קצת ואחרי-כן אמרה:
“זה שיביא אותי לאמא-רחל, לבית-לחם, אותו אוהב.”
מחלון רעד בכל גופו. עיניו הבריקו באפלת הליל.
“רות,” קרא ברתת, “על כנפי נשרים אביאך. איישר לפניך הרים. אבקע את ים המלח לפניך ואביאך לבית-לחם. אך אמרי לי את.”
“הוי, כמה יפים דבריך, פטפטן,” צחקה רות והיכתה אתו צליפה אחת במקלעת שערותיה על פניו. “כנפי נשרים, איישר הרים, בקיעת ים, אכן עם נפלא אתם.”
הוא שירבב אליה את ידיו לחבקנה, אף היא נמלטה מתוך זרועותיו, קפצה מעליו ואמרה:
“חכה, נִמְהַר, עוד לא קיימת את הבטחתך.”
ט 🔗
השמש יצאה על האהלים ומצאה את ההוללים מתגוללים על הארץ, הלומי יין ועייפי כוח. תרדמה של שכרון נפלה עליהם. זה שוכב פרקדן, זה פניו למטה; אלו חבוקים, אלו נפרדים; זה עקב רגלו בתוך פה פעור של זה, כאילו סידרם בעל החלום במשטר זר ורצוי לו. ערימה של בני-אדם בניוולם מצאה שמש הבוקר. ויחד עם טל בשׂים בתוך כוסות הפרחים התנדפה ועלתה לה זיעת ההוללים שנפלו מתוך שכרון.
רק ארבעה בהם, נעמי ואלימלך, רות ומחלון, שלא השתתפו בהוללות, אותם מצאה השמש איש על עדריו.
מחלון השכים בבוקר והביט על סביבו. נדמה לו פתאום, שההרים העומדים סביבו הם עגומים כשקועים בשינה או כזקנים גוססים. אין הם מרגישים על עצמם את אור השמש הזרוע, ולא את ירק העשב הצמא לרעננות. ונדמה לו, כי גם השמש היא קפדנית במקום הזה. אורה צורב יותר משהיא מצמיחה. ונזכר בשדות בית-לחם, בהריה, בעמקיה, בכרמיה, הכול נתעלה ונתקדש בעיניו. הדמיון ברא לפניו בית-לחם חדשה. הוא לקח לו לחומר את בית-לחם ביפיה, אך הרחיב גבולותיה לאין קץ, והוסיף עליה יפעה והוד. כן הוא האדם וזה דרכו. בהיותו נוטה לטוב ושואף אל השלמות, הוא שוכח מהר את חסרונות המקום, שיצא משם, וזוכר רק את המעלות.
התלקחו געגועיו בקרבו ונזכר בהבטחתו, שנתן אתמול לרות, ונזכר ברות.
ושאלה נולדה בלבו. למה זה לחכות הרבה? מי יעכב בידו לקחת את רות היום או מחר על סוסו ולברוח עמה לבית-לחם?
רעיונו נראה לו יפה להרהר בו, אף כי ידע בעצמו שלא ימלא אותו. ועלה על לבבו, שאתמול נפרד מעל רות באמצע השיחה, וחבש לו את סוסו ורכב לעמק הקשת.
הוא התמכר להרהוריו. רואה הוא את עצמו רוכב על סוסו ולפניו שללו הנחמד, רות היפה. סוסו מרחיב קפיצות, מגמא הרים ובקעות, ארנון, קריתיים, בעל מעון. הלאה, הר נבו, הצדה, בית הישימות. ברכת אדני עליך, ירדן בן חרמון, ברכה הבאתי לך מהרי לוט, ולארצי מתנה יפה. חלוק לי מימיך, עין-גלים, ירושלים. פתחי לי שעריך, בית-לחם.
סוסו בלבל את הרהוריו. הוא הוציא קול נחרה ועמד.
מחלון התעורר והביט על סביבו. אוהל רות נטוי לעיניו, אך את רות אינו רואה. הוא ירד מעל סוסו וקרב אל האוהל. המסך קרוע ומתגולל על הארץ, האוהל ריק, העדרים פזורים.
לבו פג, הוא התחיל תוקע בשופרו. הגיח ויצא עבד אחד שנחבא בחגווי הסלעים, התנפל לרגליו וסיפר לו בחרדה:
“שודדים נפלו עלינו בבוקר, לקחו את העדרים, ואת רות הוליכו בשבי.”
מחלון מרט בשערות ראשו, והוציא מפיהו שאגה, כנמר פצוע על טרפו.
בין כך הגיחו ויצאו גם יחד העבדים והשפחות, שברחו ונתחבאו בשעת החרדה. איש לא חסר מן האוהל. גם העדרים נראו פזורים פה ושם. רק רות לוּקחה בשבי. ניכר היה שהשודדים באו רק לשבות את רות. המה השתמשו בשעת הכושר, בעת שאהלי עגלון היו שקועים בתרדמת השכרון ויגעים מליל ההוללות, התגנבו אל רות לשבות אותה. ומן העדרים לקחו רק צידה לדרכם, לבל יהיו עליהם למשא ויוכלו לברוח מהר.
מחלון הביט על סביבו מתייאש. אחרי מחשבה קצרה, גמר בלבו להציל את רות.
הוא נכנס לאוהל רות ההרוס, חיפש בין בגדיה, והוציא משם מחלצה שחורה, אפוד ירוק, אבנט אדום ולבשם והדקם על בגדיו. לשונות של צמר סרוק התגלגלו לידו, ומצא גם בהן תועלת: עמד וקלען לבין קווצות שערותיו, ושלשל לאחוריו מקלעת עבה וארוכה, ויצא החוצה.
ראוהו השפחות ונבהלו. הנה לא הכירו אותו.
“צופר,” קרא מחלון אל העבד, “יש פה סוס?”
“יש, אדוני.”
“לא אדון אני לך.”
“גברתי?”
“גם לא גברת. שפחה אני. התבין? רכב על סוסך ובוא אחרי, וכל אשר תאמר אליך השפחה תעשה.”
העבד הביט במבט של ערמה, ומילא אחרי דבריו.
שניהם עלו על ראש הר גבוה, הביטו מסביב. נראו לעבד תימרות אבק עולות מעל הדרך אשר לארץ בני עמון. מחלון שיער, שדרך שמה בורחים השודדים, ובקע לו דרך על ההרים ובעמקים, ופניו אל עמודי האבק שמרחוק. עינו לא סרה מהם אף רגע.
כל היום רדפו מחלון ועבדו אחרי עמודי האבק, שפעם נעלמו מעיניהם ופעם נראו שוב. לעת ערב הגיעו אל הר אחד תלול וזקוף, שהסתיר מעיניהם את כל המרחב, ולא ראו עוד את עמודי האבק. מחלון טיפס ויעל אל ראש ההר. נראתה לו בעמק אורחה עוסקת בנטיית אוהלים ללינת לילה.
מחלון ירד מעל ההר, מסר את סוסו בידי עבדו, וציווה לו:
“פה תעמוד ער כל הלילה. אם תשמע עקבות בני אדם קרבים אליך, תוציא מפיך המיה כהמית הברדלס. ייבהלו ויברחו מעליך. ואם תשמע בלילה שתי שאגות ארי בזו אחר זו, תדע שאני הוא הקורא אליך. תענה לי בגעיית פרה, ותקרב אלי, ראה ציוויתיך,”
הוא ירד אל העמק, התקרב אל האהלים, והתראה כבורח. ראוהו בני האורחה והפסיקו לו את הדרך.
“מפני מי את בורחת, נערה?”
“מאהלי עגלון.”
“מדוע?”
“כי מכים אותי שם.”
“עמדי, שבויה את לנו.”
“אם לא תכוני, אשאר פה.”
“ואם יכוך?”
“אברח גם מכם.”
“אכן נערה שובבה את. בואי ונובילך לפני ראש השבט.”
שבט עמוני זה היה ידוע בין כל האהלים. מוראו וחתיתו היו לא רק על הנוקדים, אך גם על כל בני הישוב שבקיר-מואב ורבה ועל כל המקומות, אשר בין נחל ארנון ובין צוער. בני השבט היו עזים כנמרים, שואפים לטרף כאריות ופריצי חיות. מתנפלים היו גם על הכרכים גם על האהלים, ולא גזלו בעדרים יותר ממה שצריך להם. כי למה להם לטרוח בגידול הצאן ובשמירתם? מוטב להם, שיעסקו אחרים בדבר, ומי יעכב בידם לבוא להתנפל גם להבא ובכל עת לקחת מן המוכן? בשובם ממלחמותיהם, לא ברחו, כי ידעו, שאיש לא יעז לרדוף אחריהם. את בעלי העדרים לא הרגו, כי מי יטרח ויעמול בעדרים הנשארים המוכנים להתנפלותם בעת אחרת? על כן לא הרגו גם עתה את עגלון בצאתם מעמק הקשת, ובמצאם אותו מתגולל בשכרונו. הם אמנם לא באו עתה לגזול עדרים. זה כבר נתן ראש השבט את עינו ברות בת עגלון, לקחת אותה לאשה על נשיו, אך חיכה, שתגדל מעט יותר באהלי אביה. עתה הגיעה לו השמועה שעגלון מכר אחת מבנותיו לבן אלימלך היהודי, ותהי השמועה חץ אל לבבו, כי חרד אולי מכר את רות. ולא חיכה הרבה, התנפל על רות, והוליך אותה בשבי.
על פי מנהג שבט זה אסור לגבר לנגוע בשבויה, שעתידה להיות אשת ראש השבט. נשים קושרות אותה לחמורה, אשר תרכב עליו, ומסווה יושם על פניה. בימי החניה עושים לה אוהל בלי וילון, שפתחו פתוח מלמעלה. במשך שבעת ימי שביה אסור גם לראש השבט להביט בה. רק נשים מגישות לה אוכל ויושבות עמה.
אך בפעם הזאת ירא ראש השבט למסור את רות היפה בידי נשיו, פן תהרוגנה אותה מקנאה ביפיה הרב, ועל כן שמח בנערה בורחת זו, שבאה בשבי מרצון טוב.
“מה שמך, נערה?” שאל ראש השבט את מחלון המתחפש.
“שמי עזביה.”
"לכי עזביה, אל האוהל, שיראו לך עבדי, ושרתי את פני העלמה היושבת שם. אך זכרי. אל תתני לגשת אליה לא לאיש ולא לאשה. השומעת את אשר אני דובר אליך? אם תעברי על פקודתי, אעביר חרבי על צווארך ואתלך במקלעתך על העץ. אם יקרב איש אל האוהל תרימי קול צעקה. עתה לכי קחי מן הצלי שעל האש, והגישי לגברתך אשר באוהל.
לב מחלון פרפר בו משמחה. הוא לא קיווה, שכל-כך יקל לו לבוא לאוהל רות.
מרחוק התלקחה מדורה וחרכה כבשה שמנה תחובה על שפוד. מסביב ישבה אורחת השודדים, שאחוריהם נבלעו בחשכת הליל, ופניהם החומים הוארו באור המדורה, עיניהם הבריקו בתאווה לבשר, כחיות משחרות טרף.
מחלון לקח את מנתו, ונכנס לאוהל רות.
היא התנועעה בחושך. “מי נכנס?” שאלה בחרדה.
“אני.”
“מי?”
“לפי שעה אני שפחה ששמי עזביה.”
היא התחילה מריחה בחטמה, שירבבה את ידיה למשש את הזר המדבר אליה.
היא הכירתהו בקולו. הרגישה בריחו.
“מחלון?!”
“הסי. הלא אמרתי לך, עתה אני שפחה ששמה עזביה וש…שהיא צריכה להוציא את רות מתוך שביה.”
רות רטטה משמחה פתאומית. היא חיפשה אחריו בידיה בתוך החושך לחבקו ולאמצו אל לבה.
“הנה הבאתי לך צלי, סעדי את לבך.”
“לא, מחלון…”
“עזביה אני, נערה עקשנית. הלא אמרתי לך.”
“לא, עזביה יקרה, נעימה. לא אטעם מאום עד אם…”
אנחה כבושה עמדה בגרונה, ולא נתנה לה לגמור את דבריה.
“אבל עזביה מצווה, כי תאכל רות לשבעה, לבל… לבל תתעלף מאפס כוח ומרעב בשעת בריחתה.”
היא קיבלה את המנה ואכלה.
הוא עמד בפינה ופשט מעליו את בגדי רות, שלבש באהלה בעמק הקשת. וגם את בגדיו פשט. החושך כיסה על מערומיו. אחרי כן לבש שוב את בגדי רות, ואת בגדיו לקח בידו.
“רות, עזביה מצווה, שתפשיטי מעליך את בגדיך, ותלבשי את בגדי מחלון על בשרך. הנה הם. הינעם לך ללבוש את בגדיו? ואת מקלעתך תקצצי בחרב זו שעזביה נותנת לך. ויקרא שמך מעתה לא רות, אך מחלון.”
היא נכנעה ומילאה אחרי דבריו. החושך כיסה על עירומה והעלים מעיני מחלון את אשר ידע בלבו.
“עתה מחלון, תן לעזביה את בגדי רות ומקלעתה.”
היא מסרה לידו את הכול תוך החושך.
ותרדמה נסוכה על כל השודדים..
מחלון הוציא את ראשו. הקשיב מסביב. נחרה קשה של ישנים מתוך אכילה גסה מתפתלת ומתערבבת. דמיונם כשוורים שחוטים מוציאים נחרותיהם האחרונות.
הוא יצא בלאט, ומשך אחריו את רות. על פי הרגשה מיוחדת, שחוננו בה בני השדה להרגיש בחושך את הריק והפנוי מתוך המלא והתפוס, זחלו והתפתלו בין הישנים בלי נגוע באיש, ויצאו בשלום מתוך המחנה. הם הגיעו עד להר.
נשמעה מקרוב המית ברדלס נוקבת ופולחת את האויר החשוך ושוקעת כעופרת.
רות הזדעזעה ונדחקה כולה אל מחלון. על ראשה עברו שתי שאגות ארי זו אחר זו, שרחפו והרעידו את האויר. געיית פרה נשמעה. נפגשו מחלון ועבדו.
מחלון הוציא את חרבו, וחתך קצת בבשרו. בדם הזב ממנו לכלך את בגדי רות שבידו ופזרם על הדרך. "אם ירדו השודדים וימצאו את הבגדים המלוכלכים ואת המקלעת, יאמרו נמרים ואריות אכלו את רות, ואת עזביה סחבו למאורתם, ויתייאשו ממנו. ואנחנו שלשתנו נעבור לפניהם. אם ירדפו אחרינו ודאי שירדפו לאחור, ולא יבקשו לפניהם. שם יש יער. ביער ניסתר עד שיעברו מן המקום. אם גם יראנו אחד מהם לא יכירנו.
המה באו בתוך היער.
השערת מחלון נתקיימה במקצת. בבוקר מצאו השודדים את האוהל ריק וירדפו אחרי הבורחות. הם מצאו את הבגדים המלוכלכים בדם ואת מקלעת רות, ויאמרו זה לזה: נמרים אכלו את הבורחות. ויקומו וילכו לדרכם.
לא נמלאה עוד סאת פחדם ונסיונותיהם של רות ומחלון. השודדים עשו דרכם ביער. מחלון טיפס על עץ גבוה, וירא את האורחה הולכת וקרבה; לאסונם הרגישו שני סוסיהם בסוסי האורחה, והתחילו נוחרים.
“אבדנו,” קראה רות, “סוסינו מגלים עקבותינו.”
העבד הוציא חרבו לנחור את הסוסים, אך מחלון עצרו.
"כבר איחרנו את השעה. האורחה הרגישה בנו. אך התאמצו ואל תתייאשו. את רות לא יכירו. גם אותך, צופר, אינם יודעים, כי לא ראוך. רק אותי יכירו, את השפחה עזביה הם יודעים. אני אסתר בסבכים, ואת, רות, אם יקרבו אליך, תקראו אליהם: אל תגעו בי לרעה, כי קוסם אני. וקסמת להם מה שקרה להם ומה שיקרה, כפי אשר תמצא לך ערמתך.
הוא מיהר והתחבא בין הסבכים. עד מהרה הגיעה האורחה. ראש השבט עמד לפני רות.
“גש הלאה, בן אדם,” קראה אליו רות בקול בטנון ומעושה ואל תפריעני בקסמי."
“קוסם אתה?”
“קוסם יודע את העבר וחוזה עתידות. הכי לא שמעת את שם הנער מחלון הקוסם?”
“אם תגיד לי מה קרה לי בעבר, אאמין גם בקסמיך לעתיד.”
“כמה שנותיך?”
“לא פחות משלושים ולא יותר מארבעים.”
“מה שם אמך?”
“כזבי.”
“ושמך?”
“אֳוִי.”
“הראה לי את יד שמאלך ואת עיניך תסגור. אם תביט בי הרבה תוכה בסנוורים.”
הוא שטח לפניה את ידה, וסגר את עיניו. רות התחילה ללחוש לחשים ולהתנועע בתנועות והעוויות משונות, ופתאום הרחיבה את עיניה וספקה כפיים.
“עשתורת פנתה אליך את צד פניה החשוך. היא נתנה לך מראש את השלל המובחר שבכל הכיכר. שתי נערות היו בידיך, אחת היפה בנערות ואחת החכמה בנשים. אילו היית יודע לשמרן היית המאושר בבני אדם. אך קסמניות זקנות התהפכו לאריות וברדלסים וטרפון. קצפה עליך עשתורת והחזירה ממך את אור פניה.”
אוי הזדעזע. הוא ירא לפקוח את עיניו, לבל יוכה בסנוורים.
“אנא, קוסם,” התחיל מתחנן, “רואה אני, כי אמת בפיך. לפניך גלויות קורותי. הואל נא והגד לי מה יקרה לי בעתיד?”
רות התחילה ללחוש לחשים, ולהתנועע אנה ואנה.
“עקרבים ונחשים, יודעי לחשים, תולעים פורחים, עורבים צורחים, ציפרי-נשף וכל בני-רשף ולילות ציה ושאול תחתיה – קרעו לפני את מסך התעלומות, והראו לי מה יקרה לאוי בן כזבי.”
פתאום ספקה כפים וקראה:
“הוי, מה אראה? עבים שחורים, ירח פגום, נשרים קצוצי ראש, צפרדעים בולעים נחשים. שמע, בן כזבי, אם לא תגיע היום בלילה למקומך בטרם יקרא התרנגול, יכבה כוכבך, חיות המדבר עומדות נכונות ללקק את דמך. רוץ מהר, אל תעמוד, אל תבט אחורנית.”
אוי חרד ויעל על סוס, ויתן אות לעבדיו, וכחץ מקשת בקעו את היער ויעלמו.
מחלון ירד מעל העץ, רכב על סוס ושילב את הקוסמת בזרועותיו, והעבד רכב אחריהם. שלשתם הביטו זה לזה שמחים.
“עתה” אמר מחלון, “אני מפקיר את שמי עזביה לנמרים, לצפרדעים, לנשרים קצוצי הראש שבלחשך. ירדוף שם אחרי השודדים, ויביא עליהם בלהות בכל מקום שיבואו. אך ממך, רות, איני חפץ לקבל בחזרה את שמי, מחלון. יישאר שם זה עליך, ותיקראי נא רות אשת מחלון. או הכי אינך מאמינה עדיין גם עתה, אם אקיים לך את הבטחתי להביאך לבית-לחם?”
“מאמינה אני,” ענתה רות, ועיניה הביטו לארץ.
“ולי את?”
“הן.”
ידי מחלון השתלבו יותר. הוא אימצה אל לבו. היא החזירה אליו את פניה. נפגשו שני זרמים של אור-נשמות מעיניו לעיניה ומעיניה לעיניו. רטט אחד עבר בעצמות שניהם. נדמה לו לסוס, שהוקל מעליו המשא, שבמקום שני גופות הוא נושא רק גוף אחד.
י 🔗
חתונת מחלון ורות היתה בלי סדרים ומחולות, כי טרדות רבות תכפו ובאו על האהלים. התנפלות השודדים היתה הראשונה, אבל לא האחרונה. יותר מכולם סבלו עדרי אלימלך. השודדים הרגישו, שאם לא יגרשו את אלימלך מן הארץ, לא יצליחו בהתנפלותם, כי אלימלך ועבדיו נלחמו כנגדם בגבורה. אז שלחו להגיד ליתר הרועים, כי הם מבקשים רק את אלימלך ועדריו, ואם יעמדו כל הרועים מרחוק ולא יעזרו לאלימלך, לא ייעשה לעדריהם כל רע. הרועים הבטיחו וקיימו לעמוד מרחוק, רק עגלון נשאר נאמן לאלימלך.
אז התעורר הגבור היהודי באלימלך. נדמה לו פתאום שמטרת בואו לשדי מואב היא להכריע את השודדים מן הארץ, והתחיל מאמין שכל הרעב ששלח אלהים על בית-לחם לא היה אלא למען הביא אותו למואב להכריע את החטאים האלה.
הוא עמד ולימד את עבדיו ועבדי עגלון למשטר וקרב ובין כך הלכו עדריו הלוך וחסור. ואחר שהרגיש כי עבדיו כבר יודעים את המשטר להתנפל ולהגן, חילק כעשרים מעבדיו ושילחם מעליו ויצו אותם: לכו בדרך העובר על אהלי השודדים וכאשר ימצאוכם תאמרו: בורחים אנו מארץ מצרים מתחת ידי אדונים קשים, שלא נתנו לנו לאכול לשובע. אספונו לחברתכם והיינו לכם עבדים זריזים. והיה אם תעלו עמהם במלחמה עלינו תכוונו את השעה בלילה בשעת שינה או בעת ההתנפלות וקמתם עליהם בחרבות ובכידונים, כפי אשר יורכם השכל ומצב השעה.
העבדים מילאו פקודת אלימלך בכשרון נפלא. ליל ההתנפלות היה ליל חושך. השודדים נפלו כעמיר מאחרי הגורן בלי דעת מידי מי הם נופלים. הם האמינו כי משמים נלחמים בהם ויברחו. אז יצא אלימלך מבין ההרים וירדוף אחריהם ויעש בהם שמות.
ומחלון וכליון ארבו להם בדרך בין הררי השדה ויצאו לקראתם. ותהי להם המלחמה מפנים ומאחור.
בלילה ההוא בא הקץ לשודדי מואב. מתי מעט נשארו והובאו בשבי. אך גם אלימלך ובניו נפלו בשדה המלחמה.
הגיעה השמועה לקיר מואב ורבה לאמר: קם עגלון ורעהו אלימלך על שודדי המדבר ויכריעום וישמחו מאד כי רבות סבלו גם הם מתגרת ידם, ויאמרו זה לזה: הבה נשלח אחרי עגלון הגבור ונשים אותו מלך על מואב.
ויהי עגלון מלך לארץ מואב.
יא 🔗
עשר שנים מלאו לנעמי בארץ גלותה. עתה לא קשה היה עליה לשוב לארץ אבות. מפני טלטול הדרכים לא היה לה לדאוג, כי כל הונה ומקנה אבד בימי המלחמה. קלה היא להליכה, אין מי שיעצרנה על מקומה. אלמנה שכולה בודדה היא, מלאה יצאה וריקם היא מחזירה את פניה לארצה. צריך לה רק מקל נודדים וילקוט דרכים, ואת זה מצאה עוד בין שרידי אהליה.
היא קמה ויצאה ושתי כלותיה הלכו אחריה ללוותה.
הן הגיעו עד לשדה המלחמה אל המקום שנקברו אלימלך ובניו. נעמי עמדה על המקום, החזירה את פניה לשתי כלותיה ואמרה:
"עד פה, בנותי. זהו המקום שבשבילי ובשבילכן הוא הגבול בין מואב וארץ יהודה. המקום הזה הפריד בינינו אך לא הבדיל אותנו כלה אשה מעל רעותה. המקום הוא משותף לנו. פה נקברו אישי, שני בני ושני בעליכן אשר אהבתן. שובנה לארצכן ואני לארצי, ולבבות שלשתנו ייפגשו בכל יום, בכל שעה ובכל רגע במקום הזה.
עיני נעמי נזלו דמעות ושתי כלותיה נפלו על צווארה ואמרו: “לא, חמתא, לא ניפרד מעליך, הלוך נלך עמך לארצך, ויחד עמך נבכה כל ימינו את אסוננו ונקלל את המוות אשר עשה רק חצי עבודה, לקח מעלינו את בעלינו ואותנו השאיר למעצבה.”
“אל, בנותי,” בכתה נעמי וענתה, "למה זה תלכנה עמי לארץ נכריה אם אינכן יודעות טעם גבר. שאלנה אותי ואגיד לכן. כל אדם הוא צמח אדמתו וארצו, שמש ארץ נכריה לכול מאירה ואת הזר היא צורבת. טל הבוקר, את הכול הוא מרנין ואותו הוא מרטיב ומצער. ברע יש לו פי-שנים מן האזרח ומן הטוב מגיע לו רק חסד ונדבה. הוי מה רע, מה מר לאדם לחיות כל ימיו על נדבות וחסדים. שובנה, שובנה, ראינה שמש ארץ מואב זורחת עליכן. צעירות אתן ויפות. צעירי ארץ מואב לא יוכלו לעבור עליכן, לבלי ראות אתכן. שמש ארץ מואב קוראה לכן: שובנה, יפהפיות, מקור חיים עוד צפנתי לכן. ולי היא אומרת: שובי, זרה, לארצך וחכי שם עד שייזכר בך המוות להשיבך לאדמתך.
ערפה נפלה על קבר כליון ונחל דמעות פרץ מעיניה. כל צרור, כל אבן קטנה שעל הקבר נשקה בפיה וחיבקה ואימצה ללבה. רות ונעמי עמדו אצלה והביטו עליה במנוד-ראש.
אחרי כן קמה ערפה, הביטה על סביבה. נדמה לה שמשא כבד הוקל מעל לבה. נראה לה שמש יפה ועליז שופך אור על המקום וקורא לחיים, לעליצות.
נשקה לנעמי ולרות והבטיחה לחמותה לשוב.
“עתה שובי גם את,” אמרה נעמי לרות, “יחד עם אחותך. הלא בנות מלך אתן. מהר תשכחנה אותי, את בעליכן אשר אהבתן. יבואו צעירים וזריזים ועליזים וידפקו על דלתותיכן.”
“שמעי נא חמותי,” ענתה רות, “בנך מחלון לא בשבי לקחני, לא בכסף קנה אותי. הוא נשא אותי כבת יהודה, כבת אמא רחל, כבת הישוב. תנאי זה התניתי עמו בהינשאי לו, שיביאני להחסות בצל כנפי יהודה. עמך עמי, ארצך ארצי, אלהיך אלהי. חי אלהיך, חי עמך, ובקדושת הקברים האלה אני נשבעת לך, שלא אפרד ממך. רק המוות יפריד ביני ובינך.”
הביטה עליה נעמי ועיניה הבריקו בדמעות. זמן רב עמדו דומם. אחרי כן הושיטה נעמי את ידה, החזיקה בידי רות ואמרה: “קומי, בתי, קומי ונלכה.”
הנה נשקו שוב לערפה, נפרדו והלכו.
עב ארוך השתטח לרוחב הרקיע, כאילו יצא להפריד בין ההולכות ובין הנשארת. רוח קל נשב לעבר ארץ יהודה, כאילו יצא לדפוק בהולכות ולהאיץ בהן. ערפה עמדה בודדה בין הקברים. רגל אחת פשוטה ללכת ופניה מוסבים לעבר ההולכות ונעלמות מן העין.
במסילה עולה ונדחקת בין הררי השדה, מתפתלת ומתרוממת, הבקיעו רות ונעמי. פעם נעלמו פעם נגלו, פעם עלו פעם ירדו, ומתוך ירידה כבשו את דרכן. נדמה לה לערפה שאחת נושאת את רעותה על שכמה. שוב נדמה לה שאחת נבלעה בחברתה ונעשו בריה אחת. שוב נדמה לה שהבריה נתהפכה לנקודה אחת, הולכת ומתרחקת, הולכת ונבלעת בתוך האופק הרחב.
ערפה נשארה יחידה תחת כיפת הרקיע. נפרדו שני העולמות, עולם הישוב, ועולם הטלטול, זה מעל זה.
רוח קל נשב לעבר ארץ מואב וכאילו לחש באזני ערפה איזה סוד: בארץ מואב יש חתנים זריזים חרוצים, מצויינים בגניבת כלות. התאנחה, קמה ושבה לאביה.
נפרד הספל מעל החרמש אחר עשר שנות פגישה. לקחו זו מזו מה שלקחו וכמה שלקחו – ונפרדו.
יב 🔗
הדבר היה בראשית ימי האביב. יחד עם ציפּרי השיר, ימי הזיו וערבי נועם, שבה נעמי עם רות לבית-לחם. בפעם הזאת בחרה נעמי את הדרך הקצרה. עניה וריקה מכול, לבד ממקל נודדים ותרמיל דרכים, לא קשה היה לה לעבור באניה את ים המלח ולאחוז דרכה צפונה.
רות הרגישה את עצמה כאילו נכנסה לעולם חדש. העולם אינו זר לה. הרבה ראתה אותו בחלומות נעוריה. אז ראתה את הכול מטושטש בלי צורה קבועה, עתה היא רואה את הכול ברור.
לפניה משתרעים שדות, מלבינות ערוגות מחוטבות בעלות גונים שונים; יש מהן ירוקות, יש צהובות. שיבּלים עומדות קוממיות, ויש שכופות ראשיהן כלפי האורחים, מתלחשות, וכאילו מברכות את העוברים. הכול חי ומצטרף יחד, שריקות החגבים, צפצוף ציפרים, קולות שירות העוברים העליזים.
והנה יער. זמזום העצים, זמרת הציפרים, קול חוטבים.
יש ליער שפתו שלו.
והנה כפר. בני-אדם יושבים צפופים ואינם נלחמים זה בזה. חצרות נוגעות בחצרות. געיית פרה, צפצוף אווזים, המית יונים, נחרת סוסים, שיח נחל, צרידת הדלי היורד ועולה מעל הבאר.
יש לכפר שפתו שלו.
הכל מצטרף יחד, מרנין ומשמח. זהו הישוב שראיתיו בחלום.
הנה עברו על הדרך העולה מעין-גדי. כרמים וגנות נושאים ציץ מצד אחד ושדות ברוכים מצד שני. נערות לבושות גלימות רחבות-קצרות, מזויינות במגלים מסעפות גפנים, אחרות מדלות את הגפנים המבורכות, פניהן צוהלות ומרננות:
דּוֹדִי חָמַק עָבַר, מַה תַּגִּידִי לוֹ?
מִי אַתְּ הַיָּפָה וְדוֹדֵךְ מַה שְׁמוֹ?
אִם לֹא תֵּדַע מִי אֲנִי וְדוֹדִי מִי –
אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי.
מצדי הדרך הגיע קול שריקת דלי שירד לתוך הבאר. נערה יחפה השקתה בהמתה וניגנה:
בְּאֵר מַיִם חַיִּים מִן לְבָנוֹן –
מְזַנֵּק יַרְדֵּן מֵהַר חֶרְמוֹן
תִּטֹפְנָה נֹפֶת שִׂפְתֵי דוֹדִי –
מְזַנֵּק לִבּוֹ אַהֲבָה לִי.
על המסילה העולה בין שתי שורות קמה זקופה וירוקה הלך יהודי צעיר אחרי עגלתו, שרק לסוסו ועורר אותו פעם בפעם לעלות ההרה והנעים עליו בשיר:
סוּסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה –
חֲטִיבָה אַתְּ סוּסָתִי.
רַעֲיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת –
יְחִידָה אַתְּ רַעֲיָתִי.
מבין הכרמים יצא איכר אל מחרשתו ושר:
הִנֵּה עָבַר סְתָו,
גֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ.
תְּאֵנָה חָנְטָה פַגִּים,
גֶפֶן סְמָדַר נוֹתֵן רֵיחַ,
זָמִיר יִשְׁפֹּךְ שִׁיר,
יִשָּׁבַע אַהֲבָה לִזְמִירָתוֹ.
תּוֹר מְחַבֵּק יוֹנָה,
חֲלוֹמוֹת פּוֹתֵר לִפְרִידָתוֹ.
מֵאוֹר הַשַּׁחַר אֲנִי וְסוּסִי
חוֹרְשִׁים זוֹרֲעִים אֶת חֶלְקָתִי.
רַעֲיָתִי קוּמִי צֲאִי
הִשְׁתַּקְּפִי בִּבְרַק מַחֲרַשְׁתִּי.
עֵת פָּנַיִךְ אֶרְאֶה
אַחֲלִיף כֹּחַ נְשָׁרִים,
אִם יָדֵךְ תִּמַּח זֵעָתִי
אֶבְקַע צוּרִים, אֶחְפֹּר הָרִים.
מן העמק נראה איש הולך ופוסע לאורך שדהו החרוש. על צווארו תלוי ילקוט ובידו הוא מצליף, זורע ומשורר.
הָלֹך יֵלֵךְ וּבָכֹה
נוֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזֶּרַע.
אֵיפָה אַחַת הָיְתָה לוֹ
וּבָאֲדָמָה פְּזָרָהּ.
בּוֹא יָבוֹא בְרִנָּה
נוֹשֵׂא אֲלֻמּוֹתָיו.
פֵּאָה נָתַן לֶעָנִי
וּמִחְיָה לְמִשְׁפְּחוֹתָיו.
נערה נושאה כד על ראש הולכת ומשוררת:
אַזְכִּירָה דּוֹדַיִךְ
שִׁכּוֹרָה מִיָּיִן,
מֵישָׁרִים יֶאֳהָבוּךְ
מִי לֵב לוֹ וְעָיִן.
מן ההרים נשמעת שירת נערים:
הָרִימִי הַצַּמָּה יַבְרִיקוּ עֵינַיִךְ הַיּוֹנִים
הָרוֹחֲצוֹת בַּאֲפִיקֵי הֶחָלָב יְלַבְּבוּנִי,
הוֹי, הָסֶבִּי עֵינַיִךְ הַצּוֹרְבוֹת
מִנֶּגְדִּי שֶׁהֵם הִרְהִיבוּנִי.
נדמה לה לרות שהיא טובעת בים של אהבה ושירה. הכול אוהב, הכול משורר לאהבה.
יג 🔗
שדות בית לחם היו מבורכים בשנה זו. השיב אלהים לאזרחיה בשנה אחת כפי כל עשר שנות הרעב. ימים צהובים של שבּלי-חיטים עומדות צפופות וכפופות ומתבקשות לחרמש. יש שהגבעולים נשברים תחת משא הזרע הצפון בחובם. ויותר מכל השדות היו ברוכים בשנה זו שדות בועז.
סיפרו בעיר על אודות בועז וטוב, שהם התייאשו כבר מן הנישואין. הם ישבו וחיכו עד שתלד נעמי בת וגמרו ביניהם שמי שיקח בת נעמי ויעלה בגורלו חרוזי הפנינים שביד אלימלך – יתן לו חברו גם את שלו, למען יבוא מהר היום המקוּוה להתאחדות שבטי ישראל תחת מלך.
אך כשבאה נעמי אלמנה עזובה אמרו בעיר ששני אלה איבדו בה יותר משאבד לה. המה איבדו את דור העתיד, וישארו פנויים לכל הימים.
רות קמה בבוקר ויצאה לשדות למצוא לה איזו עבודה ולזכות בחלקה בפאה ומתנות עניים. קרה מקרה לבוא בחלקת בועז. החלקה הזאת יפה לה יותר מכל השדות, כי בעל השדה מתנהג במישור עם העובדים. הוא מברך את עובדיו: בברכת “ה' עמכם.”
מעולם לא ראתה שאדון יברך את עובדיו.
הרעש והעליצות שבין הקוצרים והמעמרות לקחו שוב את לבה.
צעיר אחד עמד על הקמה הברוכה, מגלו הבריק בידו והוא משורר:
אִתִּי אַתְּ יָפָתִי כַּלָה
מִלְּבָנוֹן, מִשְּׂנִיר, מֵאֲמָנָה, מֵחֶרְמוֹן
וּמִמְּעוֹנוֹת אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים
אֶת שְׁמֵךְ רַק אֶזְכֹּר.
מבין ערמות הקמה יוצא קול משורר:
יוֹנָתִי בְחַגְוֵי הַסֶּלַע
הַרְאִינִי מַרְאַיִךְ אוֹצַר הַסּוֹד,
הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ מְקוֹר הָעָרֵב,
אֶמַּס, אֶשָׂרֵף בְּאוֹר עֵינַיִךְ.
יוצא קול אחר מתחת העמרים:
הוֹי חֲנֵפִים הוֹי שׁוּעָלִים קְטַנִּים,
שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כּרְמִים –
וְכַרְמֵנוּ סְמָדָר.
רות עבדה בשקידה ועיניה ואזניה נמשכו אחר השירים:
אַל תִּרְאֵינִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת
שְׁזוּפַת שֶׁמֶשׁ בּוֹעֶרֶת –
שָׂמוּנִי בַּכְּרָמִים נוֹטֶרֶת,
אֶת פָּנַי לַשֶּׁמֶשׁ הִפְקֵרְתִּי,
וְלִבִּי לְדוֹדִי צָפַנְתִּי.
מקום אחר היא שומעת:
שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי.
חוֹלַת אַהֲבָה הָיִיתִי סַמְכוּנִי בָאֲשִׁישִׁים.
יַעֲרַת דְּבַשׁ לִי אֲחוֹתִי רַעְיָתִי,
שְׁתֵי כּוֹסוֹת מָזְגָּה לִי יָפָתִי.
כּוֹס שֶׁל חָלָב, כּוֹס שֶׁל יָיִן
מֵעַל חָזָהּ הֵן מִזְדַּעְזְעוֹת
כְּתָאֳמֵי צְבִיָה וָעֳפָרִים.
אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי
שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חָלָבִי…
ופתאום מתוך העבודה הן יוצאות במחולות המחנים ומשוררות:
מָשְׁכֵנִי מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָרוּצָה,
לְמַעַנְךָ אֶת אָבִי אֶת אִמִּי אֶשְׁכָּחָה.
לוּ גַּם הֱבִיאֲנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו
בְּךָ רַק נָגִילָה נִשְׂמְחָה
בלילה מסרה נעמי לרות את המחרוזת ואמרה לה: “צאי, בתי, היום ילין בועז בגורן והראית לו את הפנינים ואמרת לו: מי שיזכה בי יזכה גם בחרוזים.”
רות שמעה בקולה. בצאתה שמעה שוב איזו נערה נוטרת כרמים משוררת:
אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר,
קוֹל דּוֹדִי דּוֹפֵק:
פִּתְחִי לִי אֲחוֹתִי,
שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל
וּקְוֻצֹּתַי רְסִיסֵי לָיְלָה…
פָּשַטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי
אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה? רָחַצְתִּי
אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵן?
רות קרבה לגורן. בועז ראה את המחרוזת והזדעזע.
למחר התייעץ בועז עם טוב ואמר: קח אתה את המחרוזת ואת רות או אני.
לא חפץ טוב לחלל את יחוסו. הוא הוקיר את העבר ובועז הוקיר את העתיד.
-
“להלעיב” במקור המודפס, צ"ל: להעליב – הערת פרוקט בן יהודה. ↩