לוגו
"רֶצִ'יטֶטִיב וְרוֹנְדוֹ"
מיקום ביצירה:
0%

 

א.

הסופר הוותיק, שכבר ראה לא מעט בחייו, הוכה בפרץ של זיכרונות שכמוהו לא ידע זמן ארוך. בשיחת טלפון קצרה שנתארכה שניהל עם המוסיקאי הנחמד, דיברו בכל מיני דברים. ולפתע, ללא שום התראה מוקדמת, שטובה היה אילו עוד היתה מקדימה ובאה, שאז היה מספיק להכין עצמו לקראת שטף⁻הזיכרונות שחברו עליו ולא היה נאלץ להרחיק את פיו מן הפומית, להקיף אותה בכף ידו, כדי שהמוסיקאי חד האוזן לא ישמע את התנשפותו הפתאומית. הוא השתומם מעט על עצמו, שהרי כבר למד להסדיר את המצעד האינסופי של ילידי⁻רוחו הסרבנים, אלה שמפתיעים ועולים לפתע. דווקא בעת שהוא מנהל שיחה טלפונית חשובה עם המוסיקאי הצעיר. הוא סיפר לו שראה לפני כמה חודשים, באיזה מוסף לספרות שנדפס באחד העיתונים, את שירו המרגש וה“טעון”, שכתב לזכר בנם של חברים טובים שלו, שנפל במארב בלבנון.

הוא שמח מאד כשהאיש הצעיר התקשר אליו, בשעת ערב מאוחרת, שבה כבר אין נוהגים להפתיע אנשים זרים, שאינם שייכים למשפחה הקרובה. הרי לך, אמר לעצמו תוך שהוא מתקין את השפופרת שלא תישמט, הרי לך: ואתה חשבת שרק אל העצים ואל האבנים אתה כותב. והנה לא רק על העצים ואל האבנים לבדם. יש גם מי ששומע ויש מי שקורא, ושיר טוב, כמו שהעריך את שיר הזיכרון שלו, פשוט אינו יכול ללכת לאיבוד מישהו מן הקוראים הטובים, מאלה שהוא כבר מזמן למד לפלל רק אליהם, אך הם מיעטו להופיע בחייו, יקרא את שירו, ישלוף את גזיר העיתון שבו נדפס ויציל אותו למענו ולמען השירה העברית החדשה. ממש כמו המעשייה שקרא בילדותו, על יצירותיו של המלחין הדגול, שניצלו בדרך נס מתחת לידיו של מוכר המליחים

שהרי החוק הפיסי של שימור החומר נתגלה כבר מזמן ועוד לפני שנתגלה ודאי היה קיים בטבע שנים רבות, מדוע אם כן לא יתקיים גם חוק קטן או בן⁻חוק, או סעיף קטן או בן⁻סעיף נוסף, הטוען וגם מוכיח, שאם בחומר סתם אנו מדברים, חומר נמוך ואדיש, קל וחומר שחובה עלינו לדבר גם בשימור החומר המעולה. ועוד יותר לדבר גם בשימור החומר המשובח. החומר הלשוני, אם אפשר לכנותו כך, מן המעולים שבמעולים, הנכתבים בלשון העברית החדשה הוא הוא החומר ממנו עשויים שיריו.

ורק בקושי עצר בעד עצמו שלא להתייהר כדרכו בטלפון, כדרכו “המגעילה מרוב אהבה עצמית”, כפי שכינתה זאת בתו בסלידה, ושלא להתנאות באוזני המוסיקאי הצעיר, שוחר טובתו, עד כמה דק הבחנה הוא בשיריו הראויים לכל שבח, שיריו המעטים כל כך לצערו, הם מן המיטב שבמיטב בשירים הנדפסים במוספי הספרות של העיתונים היומיים, ובמדורי השירה של כתבי העת הספרותיים, כמו שהחניף לו משורר חובב שנתעלק עליו לאחרונה ולא נלאה מלסחוט ממנו שבחים. וכבר חזר ואמר זאת בנסיבות משפחתיות עד לזרא, עד “לשיעמום, אבא, אתה ממש משעמם”. כפי שהיטיבה לנסח בתו, והוא לא התעייף מלשוב ולשנן לעצמו ולמי שרק מוכן היה להטות אוזן, כמה חבל שרק מתי מעט חושבים כמוהו, ומהערב, משיחת הטלפון הזו, יוכל לומר: כמוהו וכמו המוסיקאי הצעיר.

יש לו אמנם מפלגת מעריצים של שירתו. אלא שהיא מפלגה זעירה לצערו. ואינה מונה למען האמת אלא אותו עצמו, ועוד איזה ידיד תמהוני מירושלים, מי שהיה יכול להיות היום אחד המורים הנודעים במקצועות העברית החדשה, ואפילו של הספרות היהודית החדשה בדורות האחרונים. אלא שהוא קץ בחיי הכזב והמתח של האקדמיה, ופרש ל“חיים פרטיים”, כמו שנהג לתאר את הסתגרויותיו המוזרות, שבהן הרבה לשוטט בערים נידחות במדינות רחוקות, בהרים שכוחים וביערות נטושים בפינות שונות של העולם. ואז הוא שב ומגלה בפתיעה, “שאפילו ירושלים זו שלי”, כפי שהיה אומר, “זו המתחרדנת והולכת, זו שצחנת לאומנותה המתגברת כבר מגיעה עד למדבר”, אפילו ירושלים זו טובה פי אלף מן הערים והעיירות שבהן התאכסן במסעותיו.

ויש במפלגתו הקטנה עוד יהודי למדן אחד, חקלאי ותיק ואוהב צמחים מושבע, הנוהג להסיר בפניו את כובעו המיושן בכל פעם שהם נפגשים על המדרכה, ולומר לו “כן כן ידידי הצעיר”, מה שמכעיס מאד את הסופר הוותיק, שהרי כבר מזמן אינו מחשיב את עצמו לאיש צעיר, “המשך, המשך כך. השירים האחרונים שלך אפילו טובים מן הראשונים”. והוא נזכר במה שאמר לו היהודי הלמדן הזה, שפעם בימי בחרותו היה חריף וסרקסטי, וכשנדפסו ראשוני סיפוריו הקצרים במוספי הספרות הוא קרא אותם בשקיקה. ופעם גם הושיט לו פתק, וביקש ממנו לקרוא בו רק לאחר שיתרחקו לפחות מאה פסיעות זה מזה, מחשש יריקה או יידוי אבנים. כשפתח את הפתק הממועך מצא בו את המשפט הזה: “יפה יפה, התחלה טובה. וחוץ מזה – אתה מעגנן לא רע…”

והסופר הוותיק, שהזיכרון ריכך מעט את עיניו, ואפילו לחלחן במפתיע, חשב אז וגם היום שהיהודי צדק מאד. כיוון שאותה תקופה בחייו היה קורא נלהב של כתבי עגנון, ואפילו חשב לא פעם לכתוב כמה מסיפורי עגנון מחדש. כלומר לכתוב סיפורים יפים ונוגעים אל הלב שכתב הסופר הדגול בסגנון מודרני ועכשווי, שייראו ממש כאילו נכתבו אתמול.עד כדי כך אהב אז את סיפוריו הקצרים של עגנון, שאפילו הביטוי הציני מעט “אתה מעגנן לא רע”, נשמע לו כשבח מעט.

וכשאמר לו המוסיקאי הצעיר ששירי הזיכרון שלו הם ממש שירים משובחים, והם נקראים כקינות מודרניות “קשות ועזות מבע”, נדמה לו שנשרה דמעה מיותרת מעינו על שפופרת הטלפון שהחזיק בידו. וכשהוסיף המוסיקאי ואמר שיש בדעתו לכלול חלק מהם באחת מיצירותיו הקרובות להיכתב, אבל על כך באמת לא יוכל להרחיב בטלפון, ולשם כך עליהם להיפגש לערוך היכרות ביניהם ולברר את כוונותיו ברר היטב, כבר נאלץ לשלוח ידו אל חבילת ממחטות הנייר שאשתו הניחה על השולחן הקטן ליד הטלפון, ולמשוך לו מתוכן אחת במהירות לפני שהמכשיר יירטב. וכשהוסיף המוסיקאי וביקש לקבוע אתו יום ושעה ראויים להשתעות נינוחה, וללא שום לחץ, כדי לבדוק את הקשר שבין יצירי רוחם, והוא משך מתוך המגירה, באורח אוטומטי את יומן הפגישות שלו, כדי לרשום את התאריך המוצע, נפלטו מתוכו ללא שליטה כמה אנחות חסרות צורך, והוא ידע שהוא יצטרך להסביר לאיש הצעיר חד האוזן מה פשר הקולות שאי⁻אפשר היה לטעות בפירושם.

ולפתע פרצו אל תוכו הזיכרונות מימי נעוריו על המוסיקאי האחר, זה שגם נתפתה פעם וכתב עליו ועל חיי ההפכפכות שלו, סיפור אחד או שניים, סיפורי חידה, שבהם סתם יותר ממה שגילה. וכיוון שהצעיר נסתקרן ושאל, החל הסופר הוותיק לספר לאיש שמעברו השני של הטלפון, איך נשתמרו הזיכרונות הללו בתוכו כל השנים, וכאילו רק חיכו לרגע התרתם זה. כל שנה שעברה עליו רק דחסה אותם יותר, וכאילו דרכה אותם יותר, כיווצה אותם עד שלא יכלו עוד להיכלא, והם נורו מתוכו ממש, מלווים בשחרור אנרגיה נפשית, שאילו היה המוסיקאי הצעיר לידו עכשיו, והיה רואה כיצד הוא שולח יד מהוססת אל חפיסת ממחטות הנייר, היה מבין מעט ממה שהוא עצמו מתקשה כל כך להסביר.

מה הוא זוכר בעיקר? הוא זוכר את צמד המלים “רֶצִ’יטַטִיב ורונדו” שחזרו ונאמרו אינספור פעמים במהלכו של הקונצרט. ולא סתם נאמרו, אל נהגו במבטא זר, מעורר סקרנות, מבטאו של מי שעשה שנים רבות בחו“ל, וקנה לו שם לא רק הרגלים נאים ומנהגים מכובדים, שבעת הפולמוס הציבורי על מוסריותו של האמן עלו לא אחת לראש העיתונים שדנו בעניין, אלא גם רכש לו בחו”ל דרך מיוחדת המגרה את האוזן, להגות את המלים העבריות השכיחות. הרי“ש החכית שלו, שהכתה לאחור את הרי”ש הגרונית המתעלמת של דיבור היומיום שמסביב, ומשיכת התנועות שלו בדרך רכה שסיגל לו, כמו שהאריך את הסגול של הרצ’יטטיב וכמו שהאריך את תנועות הרונדו וגלגלן גלגול רך ונעים. וכל זאת כשהוא ישוב זקוף אך נינוח, על הכיסא שממול לפסנתר, כיסא שהותקן במיוחד לערב הקונצרט. הכול בהק בשחור בערב ההוא: הכנף, כנף הפסנתר שהורמה ונתמכה במוט התמיכה המיוחד, גוף הפסנתר הכהה שמורק ומורט לקראת הערב החגיגי, חולצת הצמר השחורה, שסגרה על גופו, “חולצת הגולף ההדוקה החביבה על האמנים”. הוא זכר את תנועת ידיו, את הרמת המרפקים המבוקרת שלו, את אצבעותיו, שאספן אל תוך הכף כמו טפרים שעוד לא הגיע רגע שליפתם. הוא זכר את צדודיתו המתייהרת, שלא פנתה ממש אל הקהל, זה שישב דמום צמוד אל כיסאות העץ הנושנים שלו והקשיב לו “בדריכות עליונה”. והוא זכר איך הפנה הדובר רק את ראשו הנאה, ודיבר עם הקהל כאילו מעבר לכתפו, כאילו רצה לחזור ולהזכיר לכל היושבים בצריף העץ הגדול, מי מופיע בפניהם הערב.

אותו צריף עץ משוקם, מימי ראשית ההתיישבות במקום, שמשום מה לא נשרף אף פעם, אלא רק נתגלגל כל פעם בצורה אחרת וגם הפך לאולם קונצרטים לערב אחד. והרחק בקהל ישבה גם חבורת הנערים המתבגרים, שהסופר הוותיק המערה את זיכרונותיו בפרץ מרתק כזה אל קו הטלפון, השתייך ונמנה עמה. אותה חבורה שנדחקה בגבה אל הקיר, קיר העץ שנצבע בטפיחות מכחול גסות, כדי שיהיו עד כמה שאפשר “רואים ואינם נראים”. מלעיגים ואינם מולעגים, ש“הנה זכיתם גם אתם שהגעתי אל יישובכם הקטן והמרוחק”. כמו שעדיין יכול הוא להיזכר במשפטי הפתיחה השחצניים, כמו “ונטשתי למענכם ליל שבת אחר, מואר ומבושם, מתחת לאור הרך של אולם קונצרטים אמיתי, ולא צריף חביב אך חובבני זה”.

וכמו שסיים הפסנתרן את דברי ההקדמה שלו, וכמו שציין את “הרצ’יטטיב והרונדו” האחרונים בדבריו, וכמו שהניף את ידו הימנית למעלה חזהו, כדי לשוב ולהנחיתה על קלידי הפסנתר, אלה המנענעים השחורים והלבנים שרק חיכו למכתו, וכמו שעצם את עיניו ופניו לבשו הבעה מתמכרת ואדנותית כאחת – חרקו לפתע כיסאות העץ ממש מתחת לבמה, וחבורה של מאזינים קמה ממקומה החליקה על בגדי השבת שלה, שאוושו קלילות וגרמו לסחרחורת באולם הנדהם.

וכאילו הם רק מבצעים תרגיל סדר שתורגל כבר מאות פעמים, פנתה הקבוצה הקטנה ימינה אל קצה השורה, ושוב ימינה אל הדלת הרחוקה של האולם. מובן שהיתה לפניהם דלת קרובה, דלת החירום של האולם, שאפילו לא היתה חורקת בצאתם, כיוון שציריה שומנו היטב לפנות ערב, כדי שלא יגרמו צער ועלבון למנגן הנפלא, בעת שהמאחרים הקבועים, אותה רעה חולה של המאזינים היקרים שלנו, ייכנסו ויקרטעו בצעדים נלעגים וצפויים אל כיסאותיהם. אבל הצועדים צעדו בנחישות, כמי שידעו שבחרו בדרך הארוכה ובדלת הרחוקה דווקא. ואף על פי שהשתדלו מאד שלא להקים רעש מיותר בקומם ובלכתם, הרי שצעדיהם המהוסים כביכול הוטחו בקהל הנדהם ברעש מחריש אוזניים.

המוסיקאי הצעיר שלא יכול עוד להתאפק וקטע את שטף הזיכרונות של הסופר הוותיק: ומה עשה הפסנתרן? מה הוא עשה? האם קם והסתלק, מלא עלבון ונפוח מחשיבות מרוטה? האם הפסיק את הקונצרט, האם תבע את עלבונו ממעליביו? האם ידע בכלל למה קמה חבורת המפגינים נגדו, ולמה נטשה את האולם עוד לפני שניגן אפילו תו אחד? והקהל, איך נהג הקהל: לא היו שום צעקות באולם? ולא היו שום קריאות בעד או נגד באולם? ולא פרצה שום סערה שם לאחר ש“חבורת הצדיקים”, שהתארגנה בוודאי מראש, והכינה את צעדיה במחושב ובפרטי פרטים, קמה והעליבה את הנגן האורח? והרי זה ממש דבר שלא ייעשה. זוהי חרפה כפולה ומכופלת. שלא לומר “בושה מארץ הבושות”. התנהגות נואלת, שאין לה כפרה. להעליב כך, במכוון ובמופגן אמן ידוע שבא מרחוק לתת לפני הקהל המקומי קונצרט משובח. אמנם מלא וממולא ב“רצ’יטטיבים” חורקניים וב“רונדויים” מתמשכים, אבל בכל זאת, בל נשכח: קונצרט!

אילו היה הוא, המוסיקאי הצעיר, הנסער כל כך מעבר לקו הטלפון, נקלע למין סערה שכזו, להפגנה אלימה שכזו, לא היה בורר בתגובתו והיה משליך לעבר הקהל המתמרד את פסנתר הכנף עצמו. כן, את אותו הכלי היקר, שנקנה בהזדמנות, בזיל הזול ובתנאי רכישה טובים, וניצב לו על הפודיום שלו בקצה האולם. ועוד היה מצרף אליו את הכיסא המיוחד, שהותאם לישבנו הנעלה של הנגן בידי חבר מסור אחד, בין ארוחת הערב לבין פתיחת הקונצרט. כן, אילו היו מעליבים אותו עלבון כבד כזה, היה משהה בכוונה את הפרק הראשון שמלווה ברצ’יטטיב הנפלא, ומתעכב עליו עוד ועוד בנגינת ההקדמה שלו, ולפתע הופך פשוט את הפסנתר כשמיתריו עודם מהדהדים, על הקהל ועל טורי כיסאות העץ המחוברים.

כי אותו איש לא היה עוצר, אמר בטלפון בקול נחנק מהתרגשות. מפני שהעלבון הזה אינו מכוון רק אליו ואל המחבר המפורסם של היצירה הנפלאה שכמעט כבר החל בנגינתה, וגם אינו מכוון רק אל הפסנתר ואל מה שהוא מייצג כביכול. לא, והרי הסופר הוותיק ודאי הבין מעצמו, ודאי שמורים הדברים אצלו בזיכרונו המפתיע. זהו עלבון כבד המכוון אל האמנות כולה. לא רק אמנות המוסיקה והמיומנות הפסנתרנית שהיא אחד מענפיה, אלא אל כל אלה ש, אך, הוא התרגז בדבריו, ש, אילו רק היו הבריונים הללו מניחים לו הרי היה, המוסיקאי הצעיר כבר נסחף הרחק מסיפור המעשה הנושן, וכבר נדלק מן הדברים שאמר בעצמו, וכבר החל להגביר את קולו בטלפון. והתרגש ונשנק והתחיל פתאום להשתעל, עד שהסופר הרגיע אותו ואמר לו חכה, מה אתה קופץ, הרי עוד לא שמעת את סוף הסיפור.

 

ב.

ואז כבה הספוט שמעל לבמה, והודלקו המנורות באולם, ומישהו הכריז הפסקה חברים, הפסקה. ניפגש כאן בעוד עשרים דקות בדיוק. והסופר הוותיק, שחזר לשעה להיות נער מתבגר, מאלה הנדחקים אצל הקיר האחורי, ומערימים שם ספסל על גבי ספסל ומגביהים עצמם מעל לקהל, ממש כמו בהצגות הקולנוע, כדי שיוכלו לראות ולא להיראות, וכדי שיוכלו לעולל כל מיני תעלולים במחסה החשכה והקיר האחורי, נזכר איך שפרצה באולם שמתחתיו מהומה גדולה.

חסידיהם של המפגינים, וכעת כבר היה ברור לכול, שהיציאה המאורגנת והסדורה לא היתה בעצם אלא הפגנה מתוכננת מחושבת מראש ומוכנה היטב בחשאי, התייצבו מול חסידיו של הפסנתרן, והתלקחה ביניהם מערכה קולנית וקצת גם מכוערת, שנוספו עליה עלבונות קטנים ועקיצות מכאיבות, כמו שקורה תמיד בעת שמתלקחות מריבות אחים מרות.

חסידיו של הפסנתרן, שדחו מעליהם כמובן את התואר הזה, ולחמו על כבוד התרבות והמנהגים הנאים, שרובם היו יוצאי אוסטריה וגרמניה, מי שבאו מברלין ומווינה ומערים ועיירות הסמוכות עליהן, נפגעו משחצנותם “הפולנית” של המפגין ושל עדת חסידיו. שהרי לא היו חסידיו האישיים של הפסנתרן, ואין להם שום מושג מיהו ומהו, לבד מכך שיצא שמו בארץ כאחד מגדולי הפסנתרנים של הדור הצעיר. וכלל לא אכפת להם מה עשה ומה לא עשה באותן השנים הגורליות, שנות הלידה של המדינה הצעירה, שבעטיין, כך הספיק כבר הנער הסקרן לשמוע, יצא הקצף הנזעם על הפסנתרן.

אילו היו הפולנים, יהודים מזרח⁻אירופים חמומים וקצרי רוח שכמותם, מקשיבים רק לרגע קטן למה שטוענים חסידי המוסיקה, בעלי התרבות הנעלה, שעל אף כל הנוראות שפקדו את יהודי אירופה, ואת יהודי וינה וברלין בתוכם, הריהם לא סבלו “לשפוך את התינוק עם האמבטיה”. אולי יעצרו רגע מהתלהמותם יקשיבו יבינו ויירגעו לרגע. שהרי לא חסידיו של הפסנתרן המסוים הזה עומדים כאן מולם, שעליו ועל חייו האישיים אינם יודעים בעצם כלום, והם גם לא קראו את פיסת הנייר המצולמת שחסידיו של המפגין חילקו אמש אל תאי הדואר של החברים. וגם, אם כבר “הפולנים” החמומים רוצים לדעת, הם גם לא יטרחו לקרוא את “הפשקוויל” הנתעב הזה. כי כך אין נוהגים בכבודו של אדם, מה גם שלא ניתן כלל להשמיע כאן במהומה דברים להגנתו, ואולי, כמו שכבר קרה לא אחת, אולי בכלל כל העניין וכל ההאשמות הקשות יסודם בטעות.

ויותר מכך, הם לא חסידיו של הפסנתרן מפני שהם חסידים מובהקים של אמנותו. הם חסידי המוסיקה, את זה צריכים החמומים שממולם לתקוע לתוך ראשם. ואילו רק היו מנמיכים לרגע את קולם, או מצננים מעט את התלהבותם, שכמובן יש בה צדדים של גנאי, אז היו טורחים ומסבירים להם, בלשון המתאימה לבני עיירות פרובינציאליים וחסרי השכלה שכמותם, במה כאן כל העניין. אבל הם, שרבים מהם באו ממשפחות חרדיות מרובות ילדים, ובקושי חילצו את נשמתם ממארת חשכה, אינם מסוגלים בכלל לתפוס בראשים הלא מפותחים שלהם,עד כמה עולה המוסיקה הטהורה על כל שאר האמנויות. ועד כמה יכול אדם לאהוב אותה ולדבוק בה, ולהתגעגע עליה ולהתרפק על מחסורה. עד כמה יכול איש מסוגם להיזכר בשנות הילדות המאירות שהיו לו, ובאותו אורח חיים נפלא, יהודי אך גם לא מעט נאור, בערים ובעיירות שאצל וינה וברלין.

מן הנהר הפראי אל אולמות הקונצרטים המרוסנים. משיעורי השחייה שנערכו בבריכות המחוממות אל האימונים והתרגולים אצל המורה למוסיקה. ובערבים מתלבשים כמו שצריך וכמו שנהוג במטרופולין שלהם, ולא בין גושי הבוץ והתבן שמעבר לגבולות, היכן שמתגוללים ילדים יהודים כמו עזים, ואין להם שם לא מורה ולא הורה דואג. אז מה הפלא, שעל סמך שמועות שלא נבדקו דיין, ועל סמך רכילות שהועברה מפה לאוזן, קם לו מנהיג המפגינים, “פולני” למהדרין שהמוסיקה היחידה שאליה הוכשר היא במבומי החסידים הדלים שאליהם היו מצטרפים קרקושים צורמים על פחי הזיתים והשמן שנחטפו מן המטבח.

רק אמני פחים מחוספסים שכמוהו יכולים לקום באמצע הקונצרט הנפלא הזה, של הפסנתרן העילוי הזה, שמדורי המוסיקה שבעיתונים הרציניים אינם חדלים מלשבחו, ולמשוך אחריהם סיעה של חסידים שוטים, ולהפנות אותם ימינה כמו במסדר. ואחר כך שוב ימינה, בזווית ממש חדה, ולבסוף להקפיד ולצאת בכוונה דרך הדלת הרחוקה והחורקת, ולא מבעד לדלת הקרובה שציריה משומנים. כי אוזניו אפילו אינן נצרמות כמו שנצרמות אוזניהם ולא אכפת לו בכלל לפגוע בהנאת המאזינים.

והנער זכר שחבריו יצאו מן האולם המתרוקן, וכבר כולם ידעו שההפסקה לא תסתיים בתום עשרים הדקות, אלא תתמשך עמוק לתוך הלילה. וכמו כולם ידעו כבר המתבגרים הצעירים חבריו של הנער הסקרן, שביסוד השערורייה מונחת התנהגותו של הפסנתרן בעת המלחמה. וכבר למדו שהפולמוס על דבר השתמטותו הנבזית מהקרבות לא נולדה כאן הערב, אלא לפני כמה שנים, עשר שנים או יותר. אחד העיתונים, מאלה שהתכנו צהובים, הוא שנתן פומבי לפרשה, וממנו כנראה צולם “הפשקוויל” הנתעב, שחובבי המוסיקה ההגונים סרבו אפילו לקראו.

אלא שלעולם אי⁻אפשר לדעת מנין תיפתח שוב הרעה. ואיך יכול היה הפסנתרן לשער שדווקא כאן, בכפר השוקט והרוגע הזה, שמעולם לא יצא שם של קיצוניים לחבריו, דווקא כאן יקום מי שיקום, ועם הרמת ידו הימנית, שנייה בטרם יטיח בה את הצלילים הראשונים, יעשה מה שעשה? איך יכול היה לדעת שהוא ימשוך אחריו את מי שימשוך, ושיצעד מבעד לדלת יציאה כל כך מדהימה, עד שקורות העץ של האולם ימשיכו וירטטו ברעדה מוזרה עוד דקות ארוכות?

והנער הסקרן נשבע אז לעצמו שהוא לא ישכח לעולם את מהומת האלוהים הזו, שהתחוללה באולם הקטן. והוא יעבור בכל הספריות, וישב בכל הארכיונים שידו תשיג, והוא יסרוק את כל כרכי העיתונים מן השנים הנידונות בזיכרונו, עד שיהיה לו מושג על האיש ועל הפרשה. ועל “משפט השדה” החפוז שזכה לראות בצעירותו. והוא ינסה, אם רק יזכה ויהיה ראוי לכך, לראיין ולתשאל את “ניצולי” ערב הקונצרט ההוא, אותם שזכו והאריכו ימים ושרדו מאז. ואותם שזיכרונם עדיין לא בגד בהם, כמו שבגד בהם גופם המזדקן, והם יתארו בפניו בפרטי פרטים, שלב אחר שלב, איך התחילה ההתקוטטות הגדולה ההיא, וגם איך נסתיימה.

ואולי גם יזכור מי מהם את חבורת המתבגרים, הלוחצים גבם אל הקירות, מתמודדים ובוחנים את שריריהם, מתבדלים מן הקהל וצופים עליו מעל. ומתכננים לשעה הקשה שבה ייאלצו גם הם, הנערים הלא גמורים הללו, להכריע איך לנהוג בעת מלחמותיהם. אם להיספח אל מנהיג המפגינים, ולקנא כמוהו, כמו קנאי מושלם, לחובת ההתייצבות בעת המלחמה הרחוקה ההיא, שהתגלגלה מאז בזיכרונו של הסופר הוותיק, וגם בדברים שדיבר אל המוסיקאי הצעיר בטלפון, בכל אחת מהמלחמות הקטנות שרדפו אותו בזו אחר זו, בהפרשי זמן קבועים כמעט של עשור. או אולי לנטות דווקא אל הדברים המתונים אך המרגשים של הייקים היקרים ושל הווינאים המצוינים, אלה שהתרוצצו בנעוריהם מן הנהרות מעלי האדים ומשיעורי החובה של השחייה, אל אולמי הקונצרטים ובתי הקפה שבצדם.

 

ג.

המוסיקאי הצעיר כבר ירד מזמן מהקו, והשעה כבר התאחר מאד, אבל מי שהיה פעם נער סקרן, לא יכול להינתק מהשפופרת, “את כל נפשו הערה אל תוכה”, התנגן בו משפט ארכאי, והוא עדיין רעד מהתרגשות. הסיפור הנושן של ליל “הרצ’יטטיב והרונדו”, כמו שכינה את הלילה הסוער ההוא שמנעוריו, עלה בו כמו חי. הוא יכול היה לשמוע את הפסנתרן, שעליו כל כך רצה לספר לאיש הצעיר בתחילת שיחתם, אך ככל שנתארכה לא מצא עוד את הטעם לנדנד לו בעניין העתיק ההוא, איך הוא מסיים את דברי הקדמתו הקצרה והיהירה, וגם את השקט שבא אחריה, והוא כמו שמע שוב את צרימת הכיסאות הפתאומית, כשקמו המפגינים לצאת מהאולם.

איך זה שלא סיפר עד היום לשום מוסיקאי על חווית הנעורים המסעירה שחווה? איך זה שלא נמצא לו עד היום שום תלמיד צעיר, שום קורא נלהב, שיהיה מוכן להאזין לסיפור שכל כך השתוקק לספרו? ואיך זה שהטריח בכל כבדו על המוסיקאי הצעיר והנחמד, שלא די לו שלא חטא כנגדו בכלום, ולא היה ראוי לעונש של שיעמום מפוהק שהטיל עליו פתאום, אלא להפך: הוא הוא שעמד לשמח את הסופר הוותיק בהודעתו המפתיעה. כן, שנות בדידותו המתמשכת כבר נותנות בו אותות מובהקים, וחיסרון מתמשך של תלמידים קרובים, שיוכל לשתף אותם בעולמו, כבר עושה בו שמות, והוא נעשה דומה לזקנים המשוטטים על המדרכות, ונטפל לכל מי שפונה אליו או שמתקשר לטלפון שבחדרו. עד שאינו חס אפילו על הצעיר המצוין הזה, שטרח כל כך בהלחנת שירי הזיכרון הנשכחים שלו.

וכמו שקורה לו לאחרונה, שהוא נזכר בדברים שצריך היה לומר, דווקא כשהשיב את השפופרת לעריסתה, נזכר שבעצם לא ספר את הסיפור הנושן כמו שצריך. בהחלט לא כמו שראוי לו להיות מסופר. ובוודאי שלא כמו שהוא חייב להיות נשמע. ודבריו יצאו שוב מוטים, נוטים לכל כיוון לא מאוזנים כלל. ואפשר שהמוסיקאי הצעיר, שנשמע בטלפון דווקא כאיש חכם חד אוזן ומהיר לתפוס, וכבר הצטער על שהחמיצו שנים רבות של מפגש פורה שיכול היה לקום ביניהם, אפשר שלא קלט נכונה את הסיפור. שהרי גם הוא, מי שהיה נער סקרן ומשתתף סביל באותו הלילה, גם הוא היו לו חיבות ודחיות משלו, אל כל אחד מן המשתתפים המרכזיים בפרשה. גם הוא, על אף שהיה רק נער, וכביכול עודו מנוע מלנקוט עמדה ברורה, נמשך במפורש אל קנאותו של ראש המפגינים, והזדהה עם עמדתו הקיצונית. שהרי אם כל האמנים היו נמלטים מן הארץ בשעת מלחמה, ואם כל האמנים ששהו בחו"ל, מי לתקופת לימודים ומי לתקופת הכשרה ומי לתקופת בילוי והתנסות, אם כל אלה לא היו שבים אל הקרבות, מה יגידו אזובי הקיר?

מה יגידו אותם בני פליטים, ואותם בני עקורים, שאין להם שום חיוב לארץ? ומה יגידו אותם יתומים ואותם נערים מהשכונות? מה ימנע בעדם, לכשתגיע השעה, “לזרוק את רוביהם אל המים”, כמו שקרא פעם באיזה תיאור מאחד התרגילים הצבאיים, ולערוק? שהרי הארץ לא נתנה להם מאומה, לבד מזיעה מלוחה וצורבת, ולבד מגערות הסמלים בעברית הקשוחה שלא היתה מובנת להם, ולבד ממי גופרית מחליאים באמצע המדבר.

והוא נזכר במשפטים החריפים והמדויקים שנוספו בכתב יד אלמוני לפיסת ה“פשקוויל” המצולמת, שחולקה לקהל המאזינים בשעת ההפסקה. “יפה, ומה אם בורכת במתת אל, ומה אם חובתך הקדושה להתמסר כולך ליצירתך? אבל יש ימים בחיי כל אומה ואומה, ובמיוחד בחיי אומתנו שעלתה זה עתה מבאר הדמים, ימים בהם מונח גורל האומה על כף המאזניים…” חבל שלא הספיק לצטט כמה מן המשפטים הנאים הללו באוזניו של המוסיקאי הצעיר. הטלפון היה גם משבש מעט את נגינתם, והם היו יוצאים מפיו מתכתיים משהו, נוקשים משהו, דומים קצת יותר למנגינה שבה נכתבו. כן, אבל איך יכול לזכור כל כך הרבה דברים דווקא ברגעים שבהם נדרשו לו כל כך?

שהרי עכשיו, לאחר שנכווה בשיחה המכבידה, לא יתקשר אליו האיש הצעיר עוד פעם. והוא ודאי יעדיף לכתוב אליו מכתב קצר, או לשלוח פקס, או להשאיר בשבילו הודעה בתיבה הקולית. או שפשוט יימנע מלהתקשר עמו בחודשים הקרובים. שאם אינו אטום לחלוטין לזולתו, וכבר הבחין שלא כך הוא, ודאי הרגיש בו בסופר הוותיק עד כמה הוא מתפרץ וכמֵהַ להטיל את כל שהצטבר בו, בחודשי אלם מתמשכים, על מי שמוכן להקשיב לדבריו. כמה שונה היה אז בצעירותו, בעת שהיה עוד נער סקרן בין הנערים, ובעת שהתרחשו מעט מן הדברים שעליהם רצה כל כך לספר.

והנער הסקרן שבו גם נטה אל חסידי התרבות שבאותו הוויכוח. והוא השתדל כבר באותו הלילה למצוא את הטעם ואת הצדק שבדבריהם. והוא שמח אז שלא נתבקש להיות שופט שיכריע בין הנצים. כי הוא לא היה מסוגל לשפוט לטובת אחד הצדדים, ולא היה מסוגל גם להכריע לרעת אחד מהם. שניהם דחו אותו בקולניות הגסה ובאלימות שבה ניהלו את הפולמוס, אבל שניהם גם משכו אותו, כל אחד לצדו, משום שהתייצבו מאחורי רעיונות נכונים ומוצקים, והיו מוכנים ללחום עליהם. והוא חשב שהמשפט הנחמד “והזמן ישפוט ויכריע ביניהם” לא הועיל לו אז ולא הועיל לו גם היום. וחבל שלא הספיק לשתף את המוסיקאי הצעיר, לפני שסגר את השפופרת, בפקפוקיו ובספקותיו הנמשכים.

מפני שהזמן לא הכריע אף אחד. לא הצדיק אף אחד וגם לא הרשיע אף אחד. אותם האנשים נותרו משני צדי הפולמוס, אלא שהם בניהם ובני בניהם של המתפלמסים מליל “הרצ’יטטיב והרונדו”. והם דבקים באותם הרעיונות, ומתפלגים באותן הפלוגתות ומצעקים זה על זה באותן הצעקות. ורק הלשון היא שמתפתחת לכיוון שאיש לא יכול היה לחזותו. ורק היא שנשתנתה כל כך מאז. ושום פסוק חכם השאוב מהמקורות אינו יכול להצביע על כיוון השתנותה המשוער של הלשון. ועל הקצב המהיר שבו היא מתחלפת. עד כדי כך שאפילו יקשה לצעירים של היום להבין כפשוטה את לשון הפולמוס הלילית ההיא.

וכאן אמר לעצמו הסופר הוותיק שבמלים האלה רוצה היה לסיים את שיחתו שנתארכה עם המוסיקאי הנחמד: שאלמלא היה שם במו גופו, מחליק מערמת הספסלים המוגבהת שאצל הקיר האחורי של האולם הישן, אותו הקיר שלא חודש אלא רק נצבע בצבעים עזים ובטפיחות מכחול גסות, ואלמלא נצמד שם אל החלונות המוארים להאזין להתכתשות הגדולה, לא היה מאמין לעצמו, שאכן גם הוא היה שם. שגם הוא ראה את המראות ושמע את הקולות שנצרבו בלבו לעולמים. כי עוד רגע, לאחר שיכבה את אור מנורת הלילה שהדליק ליד הטלפון, ולאחר שייטול את סם השינה שהוא נוטל, ולאחר שיפתח את החלון שמעל מיטתו במידה הראויה, כדי שיחוש במשב הצח של האוויר הנכנס. ולאחר שיאחזו בו הקורים הנעימים של השינה, שעדין לא עמד על טיבם המדויק, עוד רגע ומסך שחור ירד על “הרצ’יטטיב והרונדו” ששמע או לא שמע אי אז בנעוריו הרחוקים.