לוגו
ליצירת פראקציה יהודית ב"דומה" הממלכתית,
מיקום ביצירה:
0%

הרצאה בכינוס ה“ברית להשׂגת שלימות-הזכויות לעם היהודי ברוסיה”

פטרבּורג, 19 במאי 1906


על רקע הכינוס הזה נאמר ב“סיפּור ימי” של ז’בוטינסקי (עיין “אַבטוֹבּיוֹגרפיה”, עמוד 65):

“בקרוב התחילו נפתולי הבחירות [ל’דוּמה' הממלכתית]; מפלגות הפועלים החרימו אותן, כי לא ניתנה זכות ההצבעה הכללית, אבל גם בלעדיהן די-געש היה בעולמנו. גם ב”תחום המושב“, גם מחוצה לו הוצגו לבחירה מועמדים יהודים. ישבנו לילה בחדר המערכת – – והחלטנו: מכל המועמדים נדרוש הבטחה, שיתחברו לפראַקציה הבּחרם. ווינאַוור עם סיעתו התנגדו לדרישותנו בכל תקפם, אבל גם את ווינאַוור עצמו הכרחנו לחתום על ההתחייבות – שייכּנע, אם כנסית “ברית המשׂיגים”, אשר תיקרא אחרי הבחירות, תחליט ברוב דעותיה ליצור את הפראַקציה. נבחרו שנים-עשר יהודים, מהם חמשה ציוֹנים, ונתאספה בפטרבורג אותה כנסיה. אף-כי לא הייתי בין הנבחרים וגם לא בין המועמדים (טרם הגעתי אז לגיל החוקי בן 25), כיבדוני חברי הציונים בתפקיד אחראי – להרצות לפני הכנסיה על נחיצות הפאַקציה המיוחדת. מצד סיעת ווינאַוור נמנה למרצה הראשי אוֹסטרוֹגוֹרסקי, הציר מקוֹבנה, – –”

בדין-וחשבון על הכינוס נאמר:

היושב-ראש, מ. מ. ווינאַוור, מודיע, כי על סדר-היום שתי שאלות: “על פעולתם של צירי ה’דוּמה' הממלכתית” ו“על ייסוּד קבוצה יהודית-לאומית פאַרלאַמנטאַרית”. יען כי השאלה השניה מעוררת עתה ענין רב ביותר, תהיה היא הראשונה. המשרד המרכזי לא הכין הרצאה בשאלה זו, אלא מינה שני מרצים: ז’בוטינסקי בעד ואוֹסטרוֹגוֹרסקי (ציר ה“דוּמה” הממלכתית) נגד. רשות-הדיבור ניתנת תחילת לזאב ז’בוטינסקי.

אדוּן רק בשיקולים כלליים ואעמוד עליהם בצורה תמציתית. אשתדל להזכיר כל מה שנאמר “בעד” ו“נגד” הקמתה של קבוצה זו.

בשעת הויכוחים יצביעו חברי-לדעה – אם יהא בכך צורך – על תולדותיה של הבעיה, על נסיונם העגוּם של אחינו בארצות-המערב, שממנו נוכל ללמוד לקח רב. אני אדבר לפי שעה רק על ענינים רוסיים.

מכיון שמדברים אנו על “הטקטיקה של הצירים היהודיים ב’דוּמה'”, הרי פירוש הדבר, שבדעתנו להציע להם הוראות מסויימות. אך אין אנו רשאים לתת להם הוראות לגבי פעולתם הפּאַרלאַמנטאַרית כולה. עלינו להסתפק בשטח של שלימוּת-הזכויות ליהודים. כי בשטח זה הטילו האוכלוסים על צירינו שליחות מחייבת.

בשעת הבחירות גילו האוכלוסים היהודיים מרץ כביר, על אף המסיבות הקשות ואפילו למרות סכנת הפרעות, וכן על אף העובדה, שלא רק שמות המועמדים היו בלתי-ידועים להם, אלא, לעתים קרובות, גם שמות הבוררים1.

כיצד להסביר איפוא פעילות זו? להסבירה נוכל אך ורק בשאיפת האוכלוסים להעלות על כתפיהם כל אדם, ככל אשר יהיה, ובלבד שיהיה ב“דומה” פרקליטו של העם היהודי. לתכלית זו בלבד נבחרו כל שנים-עשר הצירים.

לפיכך טועים אלה המניחים, כי מאחורי התביעה להקים קבוצה יהודית חבויה התביעה ליצור מפלגה יהודית.

מפלגה יש לה פּרוֹגראַמה בכל השאלות. אבל אנו מדברים על קבוצה, שכל אחד מחבריה חפשי לעשות בכל השאלות על אחריותו, בהתאם להשקפותיו הפוליטיות, – חוץ משאלה אחת: השאלה היהודית.

בשאלה זו אין לו חופש: חייב הוא להלחם לשלימוּת-הזכויות ורשאי לעשות רק אותם הדברים המובילים למטרה זו.

אֵילו הוראות נובעות איפוא משליחות זו?

אשתדל להבהירן אחת אחת. הראשונה היא – אחדות. גם בלאו-הכי שנים-עשר איש חלשים הם, ולא-כל-שכן אם יהיו מפולגים ביניהם לבין עצמם. תקוותינו להשגת שלימוּת-הזכויות מתבססות על האמונה, כי במפלגות הכלליות החזקות ביותר רווח הלך-רוחות של אהדה, – שהרי אם לא כן, לא נוכל בכלל לקוות לנצחון. אבל אין זאת אומרת, כי המפלגות הכלליות כשהן לעצמן, בלעדי היהודים, עתידות להביא את השאלה היהודית לכלל פתרון מניח את הדעת. בשאלה זו יש הרבה דברים מסובכים, אבני-נגף רבות מתחת לפני המים, שרואה אותן רק היהודי. שאלו-נא את פי צירינו, כיצד אנוסים הם לאמץ את כל תשומת-לבם ואת כל חריפותם בכדי שהשאלה היהודית לא תעלה על שׂרטון. ומשום כך, ודוקא בשעה שהלך-הרוחות אצל בעלי-בריתנו הוא טוב ביותר – מוטל על הצירים היהודים תפקיד אחראי של “מומחים”. ומומחים חייבים להיות מאוּחדים, שאם לא כן עתידים הם להשמיד איש את רעהו. אם תשמע ה“דוּמה” בשאלה היהודית שתי דעות שונות של יהודים, אם האחד יאמר “דרושה לנו אַבטוֹנוֹמיה” והאחד – “לא, אין לנו צורך באַבטוֹנוֹמיה”, יסתיים הריב בזה, שה“דוּמה” תצטרך להחליט בעצמה, לפי ראות-עיניה, כלומר: גורלנו יוכרע על-ידי זולתנו ולא על-ידינו.

אין שום ספק בדבר, שדוקא כך הבינו כל הבוחרים את חובתם של הצירים היהודיים. כי היה לרמוז באסיפות-הבחירות על אפשרות זאת של פילוג בין נציגינו ב“דוּמה”, וכל הבוחרים היו משיבים פה אחד: לא, דבר זה לא ייתכן, זכות זו לא ניתן להם.

טוענים כנגדנו, כי כל הדברים האלה מובנים מאליהם; כי צירינו יודעים בעצמם, כי חייבים הם להתאחד, ובמשמעת אין להם צורך. אבל, אם הכל מכירים בהכרח של אחדות, על אחת כמה וכמה ראוי להכריז על אחדות זו, לשים אותה עיקרון מדריך, למען ידעו כל האוכלוסים, כי ה“בּרית” והצירים מבינים את חובתם מהי. ומאידך גיסא, כשמתנגדי יצירת ה“קבוצה” מסרבים סירוב עקשני על-כך לקבוע את האחדות כעיקרון, ממילא מתעוררת אצלנו השאלה: משום-מה? כלום אין פירושו של דבר, שבמעורפל רואים אתם מראש, כי בעתיד הרחוק יוכל להיווצר מצב, כאשר אחד מביניכם, אם זה ואם אחר, ימצא לנכון להופיע בפני ה“דוּמה” ולדבר בשאלה היהודית נגד הרוב היהודי, כלומר של“דוּמה” תנתנה שתי דעות יהודיות, שתי “דעות-של-מומחים”? וכי בשביל מקרה כזה רוצים אתם לשמור לעצמכם את הזכות להופעה כזאת? אם כך הדבר, צריכה הועידה לאשר לנו בקול רם, כי זכות זו לא ניתנה לכם מאת הבוחרים.

הדברים, שאני אומרם כאן, אין לפרשם כחוסר-אימון אישי בצירינו. כולנו מכבדים אותם. אך עניני ציבור אינם מתנהלים על סמך אימון עיוור, אלא על יסוד של התחייבויות ועקרונות ברורים ומפורשים כהלכה.

ההוראה הראשונה היא איפוא: הסוֹלידאַריות. אך מכאן נובעת במישרין גם ההוראה השניה: השם.

שאם לא כן, יבואו ויטיחו כלפינו, כי אין אנו כּנים מבחינה פוליטית, כי רוצים אנו להסתיר את התארגנותנו, – ולהסתיר אותה אי-אפשר, כמובן. יש גם סיבה אחרת, שבגללה יש צורך בשם, והיא חשובה עוד יותר, אך עליה אצביע רק דרך-אגב, משום שאינני רוצה כי יאשימוני בניצולם של נימוקים “סנטימנטאַליים”. אך אין גם להתעלם מן העובדה, כי צרתם העיקרית שלל אחינו בארצות-המערב היתה נעוצה תמיד בהעדרה של נציגות יהודית אמיתית בפּאַרלאַמנט. הצירים היהודיים היו מופיעים שם לא כיהודים, אלא אך ורק כחבריהן של קבוצות כלליות או קבוצות נכריות סתם. הדגל היהודי לא נרשם מעולם ברשימות הפּאַרלאַמנטריות, ופירצה זו היא שסימלה את מיעוט-משקלו של עם ישראל ואת קוצר-ידו.

לפיכך נודעת בעינינו להכרזה על קבוצה יהודית ב“דוּמה” חשיבות של תקדים היסטורי, בבחינת פתיחה של תקופה חדשה במדיניות הלאומית הפעילה.

כל הנימוקים נגד השם חלשים עד מאד. אין ברצוני להעלות על הדעת, כי מישהו מאתנו מתבייש להיות חבר בקבוצה היהודית. מה אפשר איפוא לטעון נגדה? שבעלי-בריתנו ירגזו? סבורני, כי ידידינו הרוסים אינם ראויים לאי-אימון כזה לגבי רגש-הצדק אשר בלבם. כל קבוצה אשר ב“דוּמה” מעלה בגלוי את האינטרסים שלה, והכּל מבינים יפה, כי גם היהודים לשם כך באו, והכּל רואים בכך דבר טבעי בהחלט.

הנימוק העיקרי והחריף ביותר נגד ה“קבוצה” הוא החשש מפני התנגשות בין משמעת ה“קבוצה” לבין משמעתה של המפלגה הכללית, שעליה נמנה ציר יהודי זה או אחר. כאן נעוץ הקושי העיקרי בשאלה זו. אבל משוכנע אני, כי התנגשות כזאת כמעט לא תתכן. ראשית, תשתדל הקבוצה היהודית להמנע ממנה בכל מיני דרכים ותוותר בכל דבר למפלגות הכלליות, כל עוד לא יגעו הענינים באינטרסים הממשיים של היהודים. אם נעורר התנגשות בנקודה טפלה, הרי זאת אומרת, שנריב עם בעל-ברית שלנו, אשר בלעדיו לא נוכל להגיע אל המטרה הראשית. ושנית, במה שנוגע לשטח השאלה היהודית, הרי, בלי שאהיה אוֹפּטימי, סבור אני בכל-זאת, כי המפלגות הכלליות תיעננה לנו במידת-מה. שהרי גם להן צריך להיות רצוי להעביר את השאלה היהודית ללא מכשולים, ככל האפשר, כלומר, בלי להיתקל באבני-הנגף החבויות מתחת לפני המים, שאין להמנע מפגיעתן בלי נווט יהודי. לפיכך לא תתכן כמעט התנגשות, שהרי בכל פעם תוותר הקבוצה האחת או הקבוצה האחרת. התנגשות תתכן רק באותו מקרה, כאשר לא יוכל לוותר ויתור כלשהו לא צד זה ואף לא הצד האחר, כלומר: כאשר הטקטיקה של הק.ד.2, או של “הקבוצה העמלנית”, תסתור סתירה גמורה את האינטרסים הממשיים של היהודים ותוביל לאבדן גמור של כל הענין היהודי. אבל במקרה כזה, אפילו לא תהא קיימת קבוצה יהודית, לא יימצא שום ציר יהודי שירצה להשאר במפלגה כללית זו. התנגשות בין המשמעת של קבוצתנו ובין המפלגה הכללית תתכן רק במקרה של ניגוד ממשי בין אותה מפלגה ובין עניני-היסוד של עם ישראל. אך, במסיבות כאלו צריך כל ציר יהודי לעזוב את המפלגה וללכת אחרי אומתו, לבדו, במצוות מצפונו.

אלה הם איפוא שלושה עיקרי-יסוד לשיטתנו הנוכחית ב“דוּמה”: סוֹלידאַריות, שׁם, ולצירים מסויימים, הנמנים על מפלגות כלליות – שחרורם ממשמעתם המפלגתית הזרה בעניני שלימוּת-הזכויות ליהודים. שלשת עיקרים אלה לבשו צורה של תביעה להקים קבוצה פּאַרלאַמנטרית יהודית. היא לא תפריע את צירינו מלפעול “במפוּזר” – להיפך, היא תסייע להם בכך, שהרי פעולות “במפוּזר” עולות יפה רק אם מכוּונות הן ממרכז כללי אחד ומלוכדות במשמעת אחת. סוֹלידאַריות זאת והשׁם המתאים לה – אלו הן תביעותינו, ובלעדיהן אין אנו מבינים מה פירושה של מדינאות יהודית. זהו המינימום של מצפוננו. הגשמתן של התביעות הללו, ההכרזה על קבוצה פאַרלאַמנטרית יהודית, תביא לעם ישראל גם תועלת גם יחס כללי של כבוד. (תשואות).

על תוצאות הכינוס כותב ז’בוטינסקי ב“סיפּוּר ימי” (“אַבטוֹבּיוֹגרפיה”, עמוד 66):

“הכּנסיה, ברוב דעות, החליטה כדרישתנו אנו, ולמרות התחייבותם החתומה לא נכנעו המתנגדים. נבחרינו התחלקו לשתי סיעות – ששה נגד ששה (הציר פרנקל, בלתי-ציוני, נספח אל חמשת הציונים). לבסוף – – התערבו מתווכים והמציאו איזו פשרה – –; אבל אני יצאתי מועד ה”משׂיגים“; ובלילה אחרי סיום הכּנסיה שוב נתאספה ה”חאַליאַסטרה" בחדר המערכת, להוציא מסקנות מתוך הלקח הזה. והחלטנו: בעתיד, גם את מלחמת הזכויות שבגולה ינהלו הציונים לחוד תחת דגלם הציוני".

החלטה זו היתה אחד המקורות ל“תכנית הלסינגפוֹרס”.



  1. הבחירות התהוו בשני שלבים: העם בחר ב“בוררים” וה“בוררים” בחרו בצירי ה“דוּמה”. – (המתרגם)  ↩

  2. ק.ד. – מפלגת הדימוקראטים הקונסטיטוציוניים – (המתרגם)  ↩