לוגו
קִבְרוֹ שֶׁל טוֹאָדוֹר
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א.    🔗

חוץ מתפקידם הגורלי של אישוני טואדר השחורים: לראות את החיים לא כמו שהם, אלא כמו שהם צריכים להיות – שמשו גם הכחשה חיה לאותה תורה האומרת את ההזיה התמימה לנחלת העינים הכחולות דוקא.

טואדר היה חביב עלינו מאד, על חובשי בית־המערכת ובתי־הקפה בשנים האחרונות שלפני מלחמת 1914. יד אתנו היה חולם על עולם קצת יותר טוב מזה: על כורי־פחם זקנים, שאינם מתים בגיל הארבעים דוקא, אלא מלטפים נכדים, המטלטלים בזקנם; על רחובות ריקים מקבצנים צעירים וזקנים ועל בתי־פועלים עם אויר בהיר ונקי; ועל צחוק יתומים בבתי־הספר; וכדומה. – אך יחד עם זה היה טואדר קצת יוצא דופן בינינו: לא הבינונו אותו. יש לו לטואדר גם מכאובו הפרטי שלו, הזר, המוזר והטפשי: חולם הוא בהקיץ ובגילוי על כיבוש “ארץ שבעת המבצרים” היפה והברוכה מידי מולדתו שנולד בה והמתהדרת בעיר היפה בודאפשט – בידי מולדתו שלא נולד בה, מולדת קברי אבותיו, המתהדרת בעיר היפה בוקארשטי.

בכלל מוזר: טואדר מדבר בגלוי על “מולדת”; על מולדתו שמעבר לגבול. ועל כיבוש. דבר מה אינו בסדר במוחו של טואדר. ברור.

אמנם, היו גם בינינו שחלמו את חלומם המיוחד על מולדת עוד יותר רחוקה מבודפשט מאשר בוקרשטי. על מולדת שלא רק הם עצמם לא נולדו ולא חונכו ולא השתובבו ולא סבלו בה, כי אם גם לא אבותיהם ולא אבות אבותיהם. חלומו של טואדר יונק לכל הפחות משדי אמו, שבאה הנה מארץ המולדבים העצובה ונסכה בילדה, טואדר, את רוח העוועים הזה, שעבר עליו כלח. אך אלה קושרים את עולמם הכאוב בהזיה רחוקה, התלויה בשערת־רוח, בתפלות וקינות וקברים עתיקי יומין. והנה: גם אלה לא הבינו לרוחו של טואדר. אדם שאין לו מולדת בכלל – זה ענין אחר. בשביל להילחם במכאובי המולדת ואסונה, נחוצה קודם כל מולדת. אך טואדר רוצה להחליף מולדת אחת באחרת. ועל ידי כיבוש, על ידי מלחמה. טואדר ממיר את תורתנו בתורת אמו־המולדובנית.

לא הבינונו אותו, אך אהבנוהו, השטות שבחלומו של טואדר מעולפת כאב אמתי, המובן גם לנו. כן גם כאב פרטי, מיוחד, אך חלק מכאבנו־אנו:

– אני לא אמות, עד שדודי יורגה לא יחרוש את שדה עצמו, כמה שיוכל לחרוש יחד עם בני ביתו! – היה אומר טואדר בשבועת ותיקים.

העדר חריש־האדמה לדודו יורגה קלקל את מנוחתו של טואדר. חריש אדמה זה, שבא לו בירושה מאת אבות אבותיו ושהיה מצמיח ממנו את כל מזגו הטוב יחד עם בת צחוקו ושירו הנוגה־עליז המסלסל במרחביה, חריש אדמה זה הושמט מתחת רגליו בידי רבסקו הקֵרח, שאביו היה סתם שודד דרכים. הושמט למשכון בעד סכום מס, שרבסקו שילם במקומו בטוב לבו, בתנועת נדיבים ערומה. אך מי זה ידע, שרבסקו רוצה לספח גם את החריש הפעוט הזה אל אחוזותיו, שאין להן גבול?

ואחרי שסיפח אותו כדין, מתעלל הוא בו: אינו רוצה לראות אותו אפילו בין אריסיו האומללים־המאושרים, המהפכים באדמתו בעד חמישית היבול ואפילו בעד ששית. כסף הוא מציע לו בצחוק חלף עבודתו, כסף, המספיק לו ליורגה למלח אל הלחם שאין לו.

– אתם אינכם מבינים את זה! – אמר טואדר – מהומת מלחמה נחוצה על ראש רבסקו הקרח. לא רבסקו אחד ישנו שם ולא יורגה אחד חולם על לחם אל המלח.

– והבשביל כך נחוצה לך מולדת חדשה? גם פה בגבולת הדונא והטיסא ישנם רבסקואים ויורגאים: ישנם יאנושים ואישטוַאנים.

– כן, אך היאנושים נותנים לאישוטאנים לא חמישית היבול כי אם שלישיתו. והמקבל שלישית, אינו מסוגל לשנוא את רבסקו שנאה הגונה. אינו מסוגל לעיצבון, הבוחר במיתה משונה מאשר ללקק מלח בלי לחם. – מבינים?

– טואדר, צריך לכבוש את האדמה מידי הרבסקואים ומידי היאנושים ביחד!

– מי? – שאל טואדר.

– היורגאים, טואדר, הטואדרים!

טואדר הרהר רגע, אחר כך אמר:

– זה יבוא אולי ביום מן הימים, לעתיד לבוא. אך לעת־עתה צריך להרחיב את גבולות המולדת, כדי שדודי יורגה יזכה הפעם גם הוא לנופף מלמד־בקר; יחד אתי. אדמת “שבעת המבצרים” אומרת לי תמיד במשק־מעינותיה ולבלוב־יערותיה, שמחכה היא ליורגה ולמחרשתו. ולי. אנו, דודי יורגה ואני, נתן לא חמשית לאריסים שלנו, כי אם החצי! מחצית היבול! מחציתה! –

– אתה רוצה להיות אכר, טואדר?

– ומה? מלצר?! – ועיניו השחורות הכבירות של טואדר נשתחמו עוד יותר.

– ולשם זה לומד אתה חוקים?

– מובן. לשם זה. אני לא במלחמה אכריח את האדמה מידי רבסקו לידי דודי יורגה, כי אם בידי החוק. חוקים טובים נחוצים למולדת. ואדמה, הרבה אדמה נחוצה למולדת. ואדמה אי אפשר להחזיר, אלא על ידי מלחמה. –

– ובכן – אמר אחד מאתנו, ממש בלחישה – זאת אומרת, שאתה תשתתף במלחמה, אם תפרוץ. ונגד – – “נגדנו” – – כלומר – –

מובן! – אמר טואדר בלי כל היסוס. – ברגע שתעמוד לפרוץ, אסע הביתה.

היתה דממה. הוא אמר: “הביתה”.

אדם זה חושב באמת, שגם לכמותנו ישנה מולדת. ורק חוקים טובים חסרים לה. אדם זה נפל משמים. נפל – ולא כמו גשם, או ברד, או שלג, כי אם כמו אותם הדגים שבימי הבינים, שירדו יחד עם הגשמים.

ממש ימי הבינים.

טוב, שאין לקחת את דבריו ברצינות בכלל: רחוקים הם, כמו אפשרות המלחמה עצמה. אפילו קצין לא היה מתיחס אל דברים כאלה, אלא בבת צחוק. להיפך: הקצין היה שמח, שגם בין הציבילים ישנם בחורים המאמינים עוד במולדת.

וטואדר המשיך את חלומו לאדמת יורגה ולהחזרת השדות הרחבים והשמשיים אל “בין שבעת המבצרים” למולדתו, כלומר: לוולאכים מהוֹטנֵי־הרַגלים. על גן עדן האדמה הקטן ועל הגיהנום לרבסקו, שלא יצחק יותר את צחוקו הרחב. רבסקו זה תפש לא רק אלפי ככר אדמה ויערות וכרמים, כי אם גם את כל רוחב שנאתו של טואדר ועמקה התפתי. אותה השנאה שהצטמצמה כולה באדם אחד זה. רבסקו זה, כשהוא צוחק – צוחקים אתו בעל־כרחם כל אריסיו העבושים, והצחוק עובר בקולו האדיר את כל הכפר, וכשהוא מפהק עם בוא השמש – פהוקו נוהם והולך בדממת השקיעה עד הכפר הסמוך. וכשהוא מתעטש – הרי כל תרנגולי הודו שבכל הסביבה מגלגלים בקולם בנזיפת שנאה מרה אליו ואל בטנו ופימתו, המיוזעת מרוב בטלה. דמותו של רבסקו עוררה בטואדר את ספיקותיו העמוקות בחכמתה של ההשגחה, או הגורל או השד יודע מי זה שם. איך אפשר למסור ליצור כזה את כל אשרם וגורלם של אלפי בני אדם, שכל חלומם המתוק הוא: לדפוק את הסוס, או את הפרה במחרשה ולזמר בשמש –?

– אי, דברים בטלים נושנים!

אך – – תבוא מלחמה, ואחריה נצחון: זה יהיה נצחונו של יורגה, של האדמה, של טואדר –– של טואדר עובד האדמה, שילוה את מחרשתו על אדמת אבותיו. הוא – לא! לא ינקום את נקמתו ברבסקו. יודע הוא, שרבסקו אינו אשם בעצם. מה הוא אשם, אם מרשים לו להיות, מה שהנהו? אך דבר אחד כן: רבסקו יטעם את טעם עבודת האדמה בעצמו. – ועוד דבר: את צחוקו אשתיק! הוא לא יצחק צחוק פראים הולל כזה! וגם לא יפהק יותר את פיהוק הבטלים, ולא יתעטש את עטוש־החזירים הטפילי! יצחק ויפהק ויתעטש כבן אדם. אחרי עבודה קשה. ואם העבודה היא עונש בשבילו – ראשו והר! לנו היא עונג. לעבוד ולזמרר על פני השדה. – כן. –

ובלבד שתבוא מלחמה. –

אך – זהו: המלחמה רחוקה מאד. מי זה יתחיל כעת במלחמה? שום תקוה אין לכך.

וטואדר התחיל להרהר תחבולות למלחמה. תחבולות רציניות, מסוכנות, עולמיות. רק ההתחלה קשה. רק לחרחר את הזיק הראשון. להשליך את הגפרור אל תוך הבנזין.

ותוך כדי הרהורים וחיפושים – נעלם מאתנו.

ולא ראינוהו עוד.

רק אחד מאתנו קיבל פתאום גלויה עם ברכת שלום מעיר ניש.

ובכן: טואדר הוא בסֶרביה.

גם אחרי שהתלקח הסכסוך שבין אוסטריה וסרביה, אחרי מיתתם המשונה של יורש העצר ואשתו, איש מאתנו לא קשר את כל הענין עם חלומותיו של טואדר. עיניו הגדולות השחומות זהרו לפני עינינו. עינים כאלה אינן מגשימות חלומות. הן לכל היותר חולמות.

אך הנה הופיע. הופיע טואדר אחר קצת. מביט, שותק, כמעט שאינו מדבר. ועצבני יתר על המדה, ובכל זאת עשה ככה, שייגלה לנו משהו. הוא היה שם שותף במשהו. בארגון, בריגול, באריבה, בגרימה. – והם הצליחו. כעת ודאי תהיה מלחמה. אין יורגה יכול לחכות יותר. הוא, טואדר, גם כתב לו ליורגה: שיחכה. קרוב יום הדין.

וטואדר התחיל סוף סוף גם לדבר. בחום, בהתלהבות, במרירות, קוממיות. על המלחמה. ובדברים גלויים באר לנו, שהוא יעבור בימים הקרובים, אולי מחר, מחרתים לבוקרשטי. ידע טואדר, שאין בינינו איש, שיראה בו אויב מולדת. גם המלחמה וגם המולדת רחוקות עדיין מלקום בנו ובדוגמתנו לתחיה. טואדר היה תמיד חולם סיוטים וגני עדן גם יחד. יחלום לו. הוא יקח את “ארץ שבעת המבצרים”. הוא טואדר. – נחמד. בעיני הסנאי שלו.

והוא אפילו נפרד מאתנו:

– תראו, למי בזתם, למי לעגתם. הוולך. ההיטנה במקום נעלים. תראו את הוולך, את המולדובן באשרו, אחרי מחרשתו, בשדהו הרחב! לא יהיה אדם קטן שלא יזמר בשדהו, שלא יקיף את נחלתו בפרחים מסביב. שלא יקשט את שורו בדגניות. רק בארץ קטנה אין אדמה לכולנו. בארץ גדולה יש.

– טואדור! תשלח לנו גלויה מתוך גן העדן הוולכי!

– אשלח, חברה, אשלח! תבואו אלינו. לבציר ולקציר.

 

ב.    🔗

עברו שמונה עשרה שנה עד ששוב ראיתי את טואדר פנים אל פנים. מכתבים קבלנו ממנו בתחילת המלחמה, והמכתבים – מרים מרירים: רומניה אינה נכנסת למלחמה. כמו להכעיס. כולם מסביב, ורק לא היא. איום. הוא יכריח אותה להכנס. הוא יעשה מעשה – –

כך כתב לנו.

בשבי סיביריה נתגלגל גם אלי מכתב, שבא לידי אחרי ששה חדשים מיום הישלחו. בשורה: רומניה לא נשארה נייטראלית, הידד!

הייתי בטוח, שטואדר לא יביט בי עוד בחיי. אדם כמוהו נולד ליפול בין הראשונים בחזית.

ומשום כך לא התפלאתי גם אחרי כן, שלא קבלתי ממנו שום בשורה: גם אחרי סיפוחה של “ארץ שבעת המבצרים” לרומניה. הוא ודאי לא זכה לכך. אותו המישהו, הנותן לו לרבסקו לצחוק, לפנק ולהתעטש בקול רם, הוא לא יתן לו לטואדר להשתיק את הצחוק, את הפהוק ואת העטישה. הוא יפיל אותו בעצם מעופו, הוא ישרוף את הפרפר בלהבת עצמו.

וטעיתי. אחרי שמונה עשרה שנה מצאתי את טואדר ב“מולדתו”. על יד נהר מארוש מצאתיו. מכל טואדר לא נשאר לו, זולתי שתי עיניו הנשגבות. וגדולות בהרבה משהיו: תוך פנים מוכי רזון, שחופים ועצמניים. טואדר שכב חולה, מתמרמר אין אונים על המות.

חשבתי, שנפצע פצע אנוש במלחמה.

לא. גרוע מזה: את מחלתו קיבל בבית הסוהר. שנה אחת בכלא די היה לו בשביל לצאת בעל מום. הענויים שם לא זיכוהו במות. כשהוקלפה ממנו כל אפשרות של סכנה לרבסקו, של מלה חפשית, של טענה כל שהיא – נתנו לו לצאת. רק כעת נודע לי, שאביו עוּנה עד מות בהתקוממות האכרים שם בשנת 1907. מדוע לא סיפר לנו זאת? לא רצה, שיחשדו בו, שרק “בדרכי אביו הולך”.

שוכב הוא בבקתתו של יורגה וזקנה כבת שמונים מעכבת את מיתתו.

רבסקו הושיב אותו בכלא המרקיב וגם ביקר אצלו פעם בפעם ועזר בעצם ידיו לרוצץ את גופו הרך. וגם הכריח אותו לבלוע את אות ההצטיינות שלו במלחמה: את מידאליית הגבורה. לבלוע. במקום לחם.

וכעת בקרתי אותו אצל מטתו־מַתְבֵּנוֹ.

לא שאלתיו כלום, שתקתי.

אחרי שתיקה ארוכה ונוראה פתח הוא ושאל בלי קול:

– ואיך אצלכם שם? בארץ הנביאים? הכדאי היה?

שתקתי. והוא הוסיף:

– גם אתה אשם בדבר, אתה היית היחידי אז שהבינות אותי. למה הבינות אותי? למה? אתה ידעת כבר אז, שכל מולדת היא צחוקו של רבסקו. לו הבאתי במתנה את “ארץ שבעת המבצרים”. לו. – לטובתו. ועל זה האכיל אותי את המידאליה שלי. לו נלחמתי. לו. את קברו היה דודי יורגה מקבל גם בלי מלחמה. וגם בלי עינויים. – לו לכל הפחות ידעתי, שלך היה כדאי. – אתה שותק. – אל תענה לי. – אני יודע: שם אצלכם טוב. לך היה כדאי. אל תגיד: לא. למישהו מאתנו מוכרח שיהיה כדאי. הן אי אפשר, שרבסקו ישלט בכל העולם! – שצחוקו של רבסקו יריע גם שם! –

לארבעה ימים, כששוב בקרתי אצלו, היה מרוגז ונרגש עד כדי טירוף: הזקן צוחק שם על הגזוזטרה שלו עד הנה! ומפהק, ומתעטש.

־ מה. הוא חי עדיין? – שאלתי.

־רק בשביל זה הוא חי: כדי לצחוק ולפהק. ולהתעטש לי. הוא בן שמונים וחמש. הוא יודע, שצחוקו מורט את לבי.

הוא נאנח, נאנק, פרכס, סתם את אזניו בשתי כפותיו ובקול נחר צעק:

– חדל! חדל! רבסקו! דומינולה רבסקו! חדל! אוי! אוי! כל הזמן צוחק! – אוי! מתי יחדל?! – אוי! –

את טואדר הביאו המדיארים־הסיקילים למנוחות עולמים. על פי צוואתו החשאית השליכו אותו אל תוך נהר המארוש ההולך לאט. עשו בערמה: העבירו אותו בסירה אל עבר הנהר כביכול, ובאמצע השליכו אותו, עם אבן קשורה לצוארו, תהומה. שלא תרקיבהו אדמת “המולדת”, אדמת רבסקו.

אך הן בלי מצבה אי אפשר. תחבו לו מצבת עץ על חוף הנהר וחרתו בה בסגנון המצבות הידוע של עם הסיקילים המפורסם, בחכמתו ובדעתו הבדוחה גם יחד:

מִצְּחוֹק הַשָּׂטָן

הוּא מֵת וָנָח,

הַמּוֹת הוּא מַתָּן

לְכָל דַּל וּמָךְ,

אֱלֹהִים נָתַן

וֵאלֹהִים לָקַח.