לוגו
גליון החג
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

טעם של סתו מתקרב עומד בלילה של העיר. בסמוך רועש הים וקולו חד, נכון, בוטח. אחד קולו ושליט, ובאלף אלפי נימים הוא שואף אל תוכו את המון ההגאים אשר בדממת ליל הכרך. את נשימותיהם הקצובות של רבבות הישנים בעיר ואת שריקות נחרתם, ואת אנחותיהם של טרופי השינה אשר בעיר, ואת לחישותיהם הכבושות של המאחרים־אהבה. והוא דולה ומערה אל תוכו המיה עליזה, נינוחית של מאפיות, ושקשוק אופנים יתום של עגלת־לחם, ואת ריחוש מטאטאיהם של מנקי רחובות על לחיי המדרכות, וזליף־זלף נדיב ומתון של מכוניות־ההרבצה העירוניות על כבישים שחוקים וצחיחים, ואת קולה של הרוח הוא חוטף ושובה ובולע, את קולה של הרוח המנתרת על חודי ברושים שבעיר, הנופחת בנופיהם הדלילים של האשלים הנטועים עם רציף־החוף, הפורטת על שלטי פח ומיתרים של אנטינות ומחלחלת בעלוותם הכבדה, החושנית של עצי ההדר אשר בשולי הכרך. כנטף זהרורי, אין־שם ואין־תואר, צולל אל תוכו מצמוצן הרווה של נשיקות פרידה.

דן תבור עומד על עמדו ובעד לחלונות הגדולים של אולם המדרגות המואר הוא רואה את הנערה עולה מקומה אל קומה. בהנאה רואה הוא מה־גבוהה היא ותמירה בעלותה בחללו של אולם המדרגות ובסיפוק הוא מהרהר כי שלו היא עכשו. צעדיה חפוזים מעט, אבל זוכרת היא שלא לנקש בעקביה. עולה היא ומחליקה על קמטים שבשמלתה וכשהיא מגיעה אל דלת דירתה שבקומה השלישית כבה האור ונשמע קול־דלת הנפתחת חרש ודן תבור מפריח חיוך ועוקר רגליו.

בסמוך רועש הים – חוגג ושכוּר־אדנות – ובאוירה של העיר הלילית עומד טעם של סתו מתקרב ובקרן הרחוב טורחים שני פועלי נקיון ומטאטאיהם העסקנים מעלים עננות של אבק וחולין מול צהבת אורו של פנס החשמל. דן תבור עובר על פניהם ושפתיו רועפות צפצוף של שמחה וחרות והוא רואה עצמו שותף לעולמם הלילי ולבו חם בו אליהם ודרך־קרבה־וידידות הוא זורק אליהם: “עוד לא נמאס”? אבל הללו אינם מביטים אליו ורק אחד מהם מפטיר סתמית: “ככה זה”.

דן תבור עובר על פניהם והוא מרגיש עצמו ער ורענן ובחור־ארזים. רצון לישון אין בו והוא מניח לרגליו שתולכנה אותו כחפצן. מהרהר הוא בנערה שעכשו ודאי כבר התפשטה ועלתה1 על יצועה והוא רואה אותה לפניו ערומה בהדרת גופה הצעיר והגמוּש והיא נותנת בושם תחת בית־שחיה ומתפרקדת על משכבה ומפיגה את לאוּתה הנעלסת, ומשום מה בוחר הוא לחשוב כי בו היא מהרהרת עתה. יודע הוא כי לא אהבה היא שזימנתם יחד, אבל הוא יודע כי חזק מאד הדבר אשר קרב אותם פתאום בלילה הזה, אולי חזק מאהבה. אולי חזק פחות ממנה, אבל מכל־מקום חזק מאד על פי דרכו. ודן תבור נדמה לו כי הדבר הזה משפיע עליו כוח גדול ונותן לו שעור־קומה כאשר עוד לא היה לו. הוא מרגיש עצמו חכם־חיים ולמוד־נסיון, בן־כרך וזאב־ערבות כאחד.

אי־בזה פועה פתאום תינוק בבכי. אור נדלק ובוקע מחרכיו של תריס מתקפל. מתוך חדר אטום עולה דשדוש של דרדסים. נשמע קול גבר מיושן, רוגז ומאופק: “שש… שקט”. אשה אחת אומרת: “תן לו את הסיר, ברוך. הוא רוצה את הסיר”. כמו מעמקי זכרון יעלו הדברים, ודן תבור שומע בכעין־סקרנות אך הוא מוסיף ללכת. מוסיף הוא ללכת והוא רואה איש גוץ ובשרני מרים תריסה של חנות־מכולת. גם שם עולה אור. “הם מקדימים לפתוח לקראת ערב החג”, מהרהר דן. הוא זוכר כי אין אתו סיגריות. בעקבות החנווני הוא נכנס לחנות ושואל לקופסת סיגריות. האיש מקנח כפותיו במכנסיו ומביט בו אלכסונית ורטון: “מה אתה רוצה”? אפלולית שורה בחנות, אפלולית עבה כלשהו אבל אינטימית מאד. דן תבור חוזר על מבוקשו, והוא מרגיש עצמו אורח לא־קרוא. “אין לי”, משיב האיש ומביט בו בתמיהה חשדנית. דן תבור מסנן “סליחה” בין שיניו ויוצא.

מרגיש הוא עצמו נזוף והוא מהרהר: “ברנש משונה. מין ברנש משונה”. ואחר כך אומר לנפשו: “אגש עכשו למערכת, לדפוס. אשב אתם קצת עד שילכו, ואחר־כך אלך אתם הביתה”. יש בו צורך להיות בחברה, להיות עם אנשים, עם אנשים מיודעים.

הוא בא אל הרחוב הראשי שאור מבהיק של חלונות־ראווה משתפך פה־ושם אל מדרכותיו. מכונית־שריון של משטרה חולפת ביעף, זרקורה פולח את החושך באכזר, מרצד לכאן ולכאן, שוטם ושטוּם. שומרי־לילה גוררים רגליהם במשועמם, מקשקשים מפתחות, מעפעפים בפנסיהם, בודקים דרך־שגרה את מנעוליהן של חנויות. בניו החורגים של הלילה הגדול, הגאה, בניו הנאמנים של ליל הכרך. נוצרי המפתחות.

דן תבור נוטה לסמטה המלאה לה הלמוּת קצובה של מכונת הדפסה. קול המכונה הולך בסמטה ונמהל ברעש הים ואל קולו של הים הוא נוצק. אור שופע מחלונות בית־הדפוס ומכונית־משא קטנה עומדת עם שפת המדרכה. עוד מעט יתחילו להוציא ולהעמיס את חבילות העתונים. אנשי המערכת אולי כבר הלכו כולם. השעה קרוב לארבע. אי־כאן בעיר הגדולה הזאת צנופה נערה אחת יחומה וארוכת־אברים כחתולה על משכבה והיא שבעת־אהרים ואל־נכון עדיין אינה נרדמת ובו היא מהרהרת, בדן תבור.

חוגג ושכוּר־אדנות רועש הים בסמוך. כמפל המים סואנת מכונת ההדפסה. צינת שלהי לילה מפכה בפתאום, צינת שלהי לילה של טרם־סתו, והיא מעבירה חלחלה ערבה בבשר. “עשרה עמודים מודעות”! מתריע מבפנים קולו השמן של רזניק, מנהל מחלקת־המודעות־וההפצה של העתון. “אתם יודעים מה זה”!

דן תבור פותח את הדלת וממצמץ בעיניו מול האור ונחיריו נכנפים אל ריח דפוס הטרי כמו לחם, אנשי מערכת־הלילה עודם כאן ודן תבור שמח בהם. אין להם מה לעשות אבל כאן הם עדיין. מהם רכובים על שולחן, מהם מתהלכים כה וכה. עופות לילה. הם מעלים עשן ושערם סתור ועיניהם אדומות מעט וקורת־רוח שפוכה על פניהם. ורזניק מטלטל את כרסו בין שולחנו של המגיה לשולחנו של עורך־הלילה. “עשרה עמודים”, הו חוזר וסופק כף אל כף כמנצח.

“תראו מי זה בא”! משמיע ה“דוקטור”, עורך־הלילה הממושקף, בצהלת פתיעה. “שלום, תבור. מה אתה עושה פה”?

“אני יודע”? ממלמל דן תבור כמתנצל, ובהשפל־עינים הוא שולח ידו אל קופסת הסיגריות שעל השולחן. “באתי לראות את גליון החג. טיילתי, ובאתי לראות את גליון החג”.



  1. “עלתל” במקור המודפס. צ“ל: עלתה – הערת פב”י.  ↩