קֻפַּח בְּךָ כְּבָר חוּשׁ הַטַּעַם

וְיִצְרְךָ כְּיֵצֶר דָּג;

חִכְּךָ – כְּמוֹ עָשׂוּי מִשַּׁעַם

שֶׁעוֹשִׂים מִמֶּנּוּ פְּקָק.

אַתָּה שָׁכַחְתָּ טַעַם מֶתֶק,

גַּם לִמְרִירוּת אֵינְךָ רָגִישׁ;

וְלֹא צָרִיךְ כְּבָר חָח אוֹ מֶתֶג

אֶל פֶּתַח פִּיךָ לְהַגִּישׁ.

אַךְ אֲנִי – עוֹד בַּעַל יֵצֶר

וְלֹא אֶעֱזֹב דַּרְכֵי “רָשָׁע”;

חֲבָל שֶׁאֵין לִי יוֹרֵשׁ עֶצֶר

לִמְסֹר לוֹ זֹאת בְּתוֹרָשָׁה.

אַתָּה מְרַחֵם עָלַי בְּעֶצֶב,

לֵאמֹר: "אַתָּה ‘יָרֹק’, ‘תָּמִים’ ";

אֲנִי עוֹנֶה לְךָ בְּקֶצֶב:

“אַתָּה זָקוּק לְרַחֲמִים”.

אֲנִי – לִבִּי עוֹד לֹא שִׁכַּלְתִּי

וּתְמִימוּתִי עוֹד לֹא חָלְפָה;

שִׁלְשׁוֹם נִדְלַקְתִּי עֵת אָכַלְתִּי

עֲנָבִים מִבֵּית־אַלְפָא.

הַשָּׁנָה, אוֹמְרִים, הִקְדִּימָה

בֵּית־אַלְפָא אֶת עֵין־חָרוֹד;

וּבִגְרוּשׁ “תְּנוּבָה” הֵרִימָה

לִי אֶשְׁכּוֹל בְּשַׂקִּיק וָרֹד.

וְאָכַלְתִּי וְלֹא שָׂבַעְתִּי

אַךְ בֵּרַכְתִּי בְּשִׂמְחָה;

וְאֶשְׁכּוֹלִי, אֲהָהּ, נִשְׁבַּעְתִּי,

לֹא חָלַקְתִּי כְּלָל עִמְּךָ.

כִּי אַתָּה כְּבָר שְׁכוּחַ טַעַם,

רֵיחֲךָ כְּבָר סָר וּפָג;

אַךְ אֲנִי – פַּעַם בְּפַעַם

מִתְחַדֵּשׁ עָלַי כָּל חַג.

הארץ, 16.6.1932