לוגו
העקָרָה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

סוף אדר. לילה.

בחוץ הומה הרוח וזורק בחלונות טיפות גשם גדולות כעדשים. בתי הרחוב נראים כנדחקים זה לזה מתוך פחד ונכפפים מפני החשכה הגדולה האוטרת עליהם מלמעלה. כל החלונות חשכו, רק פה ושם מציץ אור דל וחיוור דרך ווילון המורם למחצה, אור המעיד רק על השינה שבּבּית.

רק בית אחד עֵר ומאיר בכל חלונותיו הגדולים באור שאינו תדיר ומשמיע גם קולות של התעוררות מעורבים בקול כינור ותוף.

שם בבית פריסיאדוֹ רוּפוֹ מישתה גדול, קרוּאים יושבים אל השולחן, אוכלים ושותים ושמחים. ובראשם חתן-כלה ומחותנים…

החתן פריסיאדו כבן ארבעים שנה, יהודי מסורבל, שלסתותיו תלויות לו משני עברֵי פניו, ועיניו קטנות, עגולות וטובות, יושב לימין הכלה, שעיניה יפות ופניה העגולים פורחים באביב עלומים ובתמימות לא מחוכמת.

בפני החתן, שהסמיקו ופלטו זיעה, ניכרת מבוכה קלה, עיניו תועות לצדדים כמבקשות דבר-מה ושוב חוזרות אל מול כלתו היפה, וניכר בו שהוא נהנה בלבו ממראה של זו והוא מסתכל בה ברחמי אב.

המסובים צוהלים ומבהיקים מן היין הטוב והמובחר שבא אל קירבם, והמחותנים, הורי הכלה, רצים אנה ואנה, מצלצלים בכוסות המלאות שבידיהם ומנענעים ראש בתודה למסובים – המברכים את הזוג באושר ובהצלחה ובזרע של קיימא.

התחילו המנגנים נגינתם בהתלהבות גדולה, אחד מהם מזמר מתוך חותמו זמר חתנים, ורגלֵי המרקדים מתרוממות מאליהן, קופצות על בהונותיהן, גופיהם מתנודדים, פיותיהם שוחקים, וכל הנאספים רואים ומוחאים כף.

וּבַהֲמוֹת השמחה יוצאת בעלת הבית, אשתו של החתן, סובבת את המעגל, בידיה בקבוקי יין פקוקים, עוברת חיש כנזופה ומעמידה את היין על השולחן, אוספת בידיים רועדות את הבקבוקים שנתרוקנו, ובפיזור נפשה אינה מתבוננת לכוס שהפכה ושׁיוּרֵי יינה האדום נשפכו על המפה החדשה.

עם כל התאפקותה, מרי לבה מתגלה בפניה הצנומים והחולניים. המטפחת האפורה שעל ראשה מוסיפה כעשר שנים על השלושים שעברו עליה. עיניה הכחולות מפיקות תלונה אילמת. וכמה שהיא מפנה את עיניה לצדדים, כאילו אין כאן לא חתן ולא כלה – הן נמשכות כאן אל הזוג שנכנס כאן לחופה.

הנאספים, שמתחילה נהגו בה כבוד והשתדלו לפייסה בשימת לב מיוחדת – עתה אין איש מרגיש בה. שתו את יינה ושכחו כל נימוס. כל ישותה כאילו בטלה כאן. כולם מבוסמים ועסוקים בשתייה, ובמחולות, שׂשׂים ושמחים, ודעתם מוסחת ממנה.

רק אבי הכלה, אף כי גם הוא מבוסם, לא שכחה עדיין, מתקרב אליה, אותו שוטה זקן, ומבקש ממנה בקול רך, מלא נחת וחיבה, כי תשתה כוס יין, מתוק וטוב – לחיי החתן והכלה. וכך הוא אומר לה:

– הרוגז למה? כך רצונו, יתברך שמו…

היא משימה עצמה כמו לא שמעה את דבריו כלל, אך הוא מלטף אותה, הכוס המלאה בידו, ומפציר בה לשתותה.

לוקחת היא את הכוס בידה, טועמת ממנה טעימה כל שהיא ומחזירה אותה לידו. אך הוא אינו מקבל:

–לא, לא, מרת פלוֹר. בבקשה ממך, שתי את הכוס עד תומה. ככה לא יעשה – הלא חתונה לנו היום, ואנחנו מחותנים… קרובים, שארי-בשר… עליך לשמוע בקולי, זקן אני ממך… הכוס המלאה תהא תובעת את עלבונה ממך…

פלוֹר מעמידה את הכוס בנקישה על השולחן – והיין נזרק על פניו ועל פניה – והיא מתחמקת בכעס ובבושת פנים. קדחת הריקוד תקפה את כולם. היין הרב הלהיב את הלבבות. יהודים בעלי זקן חובשי-מצנפות ולבוּשֵי-קַפְטֶן חובקים בחורים גלוחי-זקן ומלובשים לפי המוֹדָה של פריז, וכולם כאחד מחזיקים בקול רם וניחר אחרי הכינור.

קרקע החדר רועדת תחת רגלי המרקדים והם סובבים וסובבים – ופלור מצמצמת עצמה מאחורי הארון ומביטה.

הנה מעמידים את החתן והכלה לרקוד אתם. אפילו על מנהג זה אינם מוותרים. תדע הבתולה שהיא נישאת על כל הפרטים…

שורות האנשים נדחקות לאחור, הכיסאות והשולחנות נעתקים ממקומם בחירוּק. הנה, הנה היא הבתולה, שהשמחה בשלה.

פלוֹר רועדת, לבה מתכווץ ורוטט. איזו הרגשה ערפילית תוקפת אותה, והיא מתנשאת ממקומה. רוצה היא למרוט את ראש החצופה שהעיזה לגזול ממנה את בעלה. רוצה היא לגלגל מן המדרגות את כל האספסוף הזה שבא הנה לאכול בשרה, לסבוא את דמה. היא מתקרבת… עוד צעד אחד… אך בגישתה אל העיגול היא נרתעת לאחוריה. ובבלי דעת היא בורחת מן האולם החוצה.

רוח מרה טופחת על פניה, פורעת את שערה והודפתה מן המדרגות לאחור. נדמה לה: היא סובבת ורוקדת בפקודות בעלה והמחותן המרדף אחריה להכוֹתה…

היא עולה הגגה, ונדמה לה כי הרוח חוטפת ונושאת אותה בקול צחוק באוויר המלא ערפל וטחב.

בלי משים מעבירה פלוֹר את ידה על מצחה הבוער ומתעוררת ממצב השיכחה. שערותיה מטפטפות טיפות מים גדולות על בגדיה, כתפיה מזדעזעות ורועדות – קר לה ורטיבוּת בגדיה נוגעת בבשרה, חודרת לעצמותיה ומקפיאה את דמה. בלי כוח היא קמה ממושבה בפינת הגג – ויורדת אל ביתה, שנעשה לה כה זר ומוזר.

מרחוק היא רואה את הכלה, שוחקת ומתהדרת בתכשיטיה ונזמיה, פניה מאובקות בפוּך. מתנודדת היא כברווז בלכתה – כקוראת ורומזת לאיש בכל גופה.

היא מתגנבת אל חדרה, סוגרת את הדלת ונועלת במפתח. כבקדחת היא פושטת את בגדיה הלחים, מסתפגת במגבת, מתבוננת אל בשרה ונאנחת.

את בגדי יום-טוב היא מחליפה בבגדי-בית קלים. אוויר החדר החם ובגדיה היבשים פעלו על נפשה פעולה רצויָה. כמו יד נעלמה הסירה מעל עיניה איזה משא כבד שסתם את דמעותיה – ופתאום התחילה בוכה. דמעות חמות מתגלגלות על לחייה, רוחצות את המרירוּת שבצערה, ואבריה הקרים נעשים מרושלים.

מעצמת היא את עיניה – ומראות-מראות מידי ילדותה מרפרפים כנגדה.

…ילדה רכה היא, יחידה להוריה. שמלתה הלבנה קצרה ומגיעה רק עד ברכיה. הנה בובתה הגדולה שקנה לה אבא. היא תופרת לה, ל“בתה”, שמלה ארוכה וסרט רחב לה מלמטה. תשכיבנה בחיקה, תשיר לה שירי-ערש, תהגה, תדבר אליה. אז, רק אז, היתה “אֵם”…

…פריסיאדוֹ סמוך על שולחנם. גדול הוא ממנה בשש או שבע שנים, ציפורים יפות של נייר הוא עושה לה תמיד…

פריסיאדו הוא בן דודה, והדוֹד מת, על כן הוא גר בבית אבא – והנה גם הוא אוהב ומפנק אותה כאבא וכאמא.

ערב קיץ בהיר. הוא יוצא עמה לטיול. הם באים אל המעיין הקרוב לביתם, ומשחקים, עושים סכרים וחוסמים את מרוצת המים, וכשהשלולית נימלאת והמים שוטפים על גדותיה – והרסו את הסכר בדחיפה אחת, והמים מתפרצים בהמולת שמחה…

הנה רד היום. כוכבים אחדים הוצתו במרום. פריסיאדוֹ לוקחה על זרועותיו לשאתה הביתה, והיא עושה עצמה כישֵנה על כתפו ונעים לה… שמחה גדולה היא לה כשהיא מביאה לפריסיאדוֹ את ארוחתו אל ה“כּותיב” (“חדר”), וגם הפירות שאִמָה נותנת לה, היא מביאה לו, ואיתוֹ יחד תאכלם שם…

פלוֹר קופלת תחתיה את רגליה הקרות כשַׁיִשֹ. רוצה היא לעצור את שטף הזכרונות, אך אין הם משתעבדים לרצונה, וחוליה אחרי חוליה נגררת לקול נגינת כלי-הזמר.

…הילדה פלוֹריקה היתה לעלמה. הראי מראה לה כי עלמה יפה היא. הלב התחיל חומר ואוהב… ויחסה לפריסיאדוֹ התחיל מקבל צורה אחרת. אין היא מתרועעת עמו עוד כמקודם. בהביטו בפניה היא מתאדמת. מעיף הוא עליה את מבטיו התמוהים. והיא – לבה חרד בענג ונעימות אין קץ. אמא רואה, אמא מבינה, – ונוח לה בכך.

פריסיאדוֹ – אביו הניח לו הר הגון בירושה, וחתן יפה הוא….בת ארבע עשרה שנה היא בנישואיה. אף היא היתה מקושטת ביום ההוא יושבת לימין פריסיאדוֹ. אף היא יוצאת עמו במחול… האין הלילה היה-חתונתה? לא ולא!

כאבה העז והבוער מתחדש, נוקב וחוזר ושורף. רועדת היא כולה ושיניה נוקשות בפיה.

ובלי רצונה דובבו שפתיה: “אמא… אבא ואמא”… אך טוב להם, כי מתו ולא יראו בעיניהם חתונה זו. הם, נשמתם עדן, ראו בה אך נחת-רוח של אהבה, חיים של כבוד, חיים של פרנסה בשפע…

היא התמסרה לו בכל עוז אהבתה: “מי לימד אותך לאהוב ככה?” – היה שואל אותה פריסיאדוֹ המאושר. והוא היה מכבד אותה ואוהב אותה יותר מגופו. השתדל למלא את כל משאלות לבה – ואבא ואמא רואים ושמחים.

אבא אך נחת ראה בה והוא מת בטרם תעבור שנה שלמה מיום חתונתה. אך אמא – זו התחילה דואגת קצת לבתה. עברו שנתיים, שלש, ופלוֹריקה יחידתה אין לה וולד.

אך תעצוֹם פלוֹר את עיניה והיא רואה את פני אמה היפים, המספרים כבוד מעלת-רוחה הישרה, ראשה החביב, ששערותיו נסתרות מתחת לשביס לפי המנהג הישן… נדמה לה: אם אך תנסה להוציא ידה מתחת השמיכה – והחזיקה בה, וישבה על ברכיה, וסיפרה חרש באוזניה את כל העוול אשר נעשה לה, את משפטה אשר נרמס ברגליים, את אשר בגד פריסיאדוֹ ויָשׂם את מבטחה מקסם-שווא. היא, אמא, תנחמנה, תישק את מצחה הבוער, תחמם בהבל פיה את ידיה הקרות ומתוך פיוסים וסלסולים תיישננה כתינוק בחיקה להשכיחה עמל ורוגז, להשכיחה את בעלה הבוגד…

היא אך צחקה לנשים המזהירות אותה על העתיד: היא חשבה כי רק הקינאה מדברת מתוך גרונן בהתנבאותן ל“צרה” בתוך ביתה. אין בעלה דומה לשאר הגברים, והיא הרי עוד צעירה היא. עוד תֵלד, עוד תטפל בבנים – ובלבה אמנם גברו הגעגועים להיות חובקת ילד או ילדה…

…ליל פסח. כל השכנים הקרובים התאספו לעשות יחד את “סדר” הפסח בתוך בית אחד. ילדים קטנים פיזזו בשמחה, ציפצפו כציפורים ושמחו לקרת “הסדר”. ילד קטן, יפה ומסולסל, ישב אצל אביו, ספר-ההגדה בין ברכיו והוא מצפה בעיניו הגדולות לבוא שעת תפקידו… הגיעה שעתו והקטן התחיל ב“מה נשתנה”. קולו הצלול והדק צילצל בכל הבית כצילצול פעמון-כסף, וכל המסובים שחקו בנחת לילד הנחמד הזה… אך פריסיאדוֹ נעשה פתאום כשיכור, תפס את הילד והושיבו על ברכיו, גיפפו ונשקוֹ לחצו אל לבו, לחצו וניענעו – עד שהתחיל הילד בוכה. רק אז הירפה ממנו ופניו להטו. אז הרגישה כי נקרע בלבה דבר-מה. רגש מר תקף אותה, ומעיניה התמלטו מבטי בושה, קינאה ומשטמה. מאז לא יכלה להביט בפני הילדים. הם הזכירוה את חייה הריקים, שאין בהם כל תוכן או תכלית; הם הבליטו לה את הדבר היקר החסר לה.

…גם מבתי שכנותיה התחילה מוקירה רגליה. דאגות שכנותיה לילדיהן, להכנת מזונותיהם ולהלבשתם כאילו אמרו לה: “רק את עקרה הולכת בטל…” והעונג שראתה בפני אֵם בשעה שהיא מחבקת את פעוטה ומכניסה דדה בין שפתיו – מחזה זה היה נוסך בה רוח כהה ויגון – ותאהב לשבת בדד בביתה למען לא תראה ולא תיראֶה…

יש אשר תעבור לפני ה“כּוּתיב”, שומעת את קול הילדים בלמדם, רואה אותם בשחקם – כמה ילדים שם, ואף אחד מהם אינו שלה… אין בכל אלה אחד קרוב אל לבה, חלק מנשמתה, שתהא צריכה לדאוג לו… כמה שנים עברו עליה ברפואות וּבהַשבּעוֹת, בלחשים ובקמיעות, הכל ללא הועיל – היא “עקרה”.

פני בעלה נעשים יותר ויותר עצובים… איזו מחשבה כבדה מקמטת את מצחו. אפשר חושב הוא לקחת אשה בלי ידיעתה?… אפשר רוצה הוא לתת לה גט?…

אחרי מלחמות כבדוֹת בנפשה, החליטה להגיד לבעלה, שהיא מותירה לו לשאת אשה לבנים.

עוד התנחמה, כי פריסיאדוֹ שלה, אפשר שלא יקבל את הקורבן הגדול הזה, ואם יקבלוֹ, יַרשה לה לבקש לו עלמה עניה בת-טובים, קצת מכוערת, שלא תתגאה אחר כך ותשתרר עליה, על גברת הבית. ולילה אחד, בשבת פריסיאדוֹ אצל השולחן מתנמנם למחצה משממון, ניגשה אליו פלוֹר והתחילה מגמגמת:

– שמע, פריסיאדוֹ… אין היא זוכרת עוד איך אמרה לו את הדבר, אך זוכרת היא שסיימה את גימגומיה בדברים אלו: – רק אל נא תשכח אותי…

גם זאת היא זוכרת, כי הוא אך פקח את עיניו בתימהון – ומיד הסכים לדבריה בלי כל פיקפוק:

– ומה? – אמר– למות בלי קדיש, בלי שֵם ושׁאֵרית? ובו בשבוע בחר לו בתולה לפי רצונו. אמנם הוא התייעץ גם אתה, אך היא, פלוֹר, הכירה מדבריו, כי הדבר כבר נגמר מצידו, ואך לכסוּת-עיניים הוא שואל את פיה, ובעל כורחה ענתה “אמן”…


* * *

בוקר כהה ומלא אדים המכסים את העיר ואת השדות הרחבים והירוקים הנראים בעד החלון מרחוק.

אולם החתונה כבר נתרוקן ונשארו רק אחדים מקרובי החתן והכלה, אנשים ונשים שהחליפו את מקומם אילך ואילך מפני המשרתת שבאה לטאטא את הריצפה משיוּרֵי עצנות ושברי כוסות.

שניים עמדו להתפלל תפילת שחרית לפני לכתם לישון: נתעטפו בטלית ונתעטרו בתפילין – והחלו לשורר בקול חוטמני בקשות מלאות תוגה חרישית, ולפניהם לא ניכרו כלל קלות-הראש והשמחה של הלילה. ארבעה צעירים יושבים ומשחקים בקלפים וחוזרים בקול חלש על הזמירות ששר בלילה ראש המנגנים רבי ניסים. אשה צעירה עומדת עליהם, מחכה לבעלה שילך ותלך גם היא עמו הביתה. היא כל כך חיוורה ועייפה.

נכנס פרסיאדוֹ. המהומה והשמחה התדפה ממנו, והוא מרגיש איזו ריקוּת ושממון המתפשטים בכל עמקי נפשו, לראות אותה, את פלוֹר שלו. הוא מבקשָה, רוצה הוא לדעת מה חשבה במשך הלילה, ולהתאמץ להקל מעליה משא יגונה.

חברתו זו בחיים, ידידתו הנאמנה אשה זו שהירשתה לו לקחת עליה אשה אחרת, שהיא בעצמה פתחה בדבר, ואמרה לו זאת

– היכן היא?…

והרי כמעט שכח את פלוֹר שלו, הנאמנה לו, כאילו נעקרה חס ושלום מן העולם. לא דיבר עמה כל הלילה – כאילו זרה היא לו.

והרי בהתנהגותו זו יעורר את קינאתה עד להשחית…

הוא נאנח, יצא מן האולם ללכת אל חדרה. פלוֹר הרגישה בצעדיו, וכשנכנס היו עיניה עצומות, כאילו היא ישנה – – היא שמה לה אות: אם יכוֹף וישק לה, כדרכו – סימן שלא ישכחנה…

הוא עמד עליה רגע, הביט ברחמים בגווייה זו המקופלת ומכווצת בתוך המיטה – פנה ויצא. אבד עולמה.

בהמה צעירה זו תעמיד לו וולדוֹת – והיא וּולדוֹתיה יקחו את כל לבו, יִירשו את הבית וכל אשר בו…

וגעגועים חזקים תוקפים אותה על אמה, בריה יחידה זו שנאמנה לה באהבה עד יום מותה.

– אמא, אמא, אמא! – דובבו שפתיה הבוערות – איה אמא שאחבק את ברכיה, שאטמון את ראשי בחיקה ואשפוך שם את דמעותי? איה אמא, שתשיר לי שיר-ערשׂ, מלא קינה ורחמים, לי, לנפש אובֵדָה ונידָחָה מן החיים באֵין תקווה, שֵם ושארית?…