לוגו
בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה ("מירכתי תבל" לצבי כשדאי)
מיקום ביצירה:
0%

חלק ראשון. מירכתי צפון: פרשת מסעותי בסיביריה וכו' וכו'. 106 עמודים.

חלק שני. מירכתי מזרח: פרשת מסעותי בארץ סינים ויפוניה וכו'. 59 עמודים.

ירושלים, תרע״ד.


ספר טיפוסי מכל וכל. צורת איש חי נשקפה לנו מכולו. קצת משׂכיל וקצת משַׁמר, קצת סוכן-נוסע וקצת סופר ״הצפירה״ ו״המליץ״ עליו השלום. חתיכת תרבות חיה מסביבה ידועה: קצת חרדוּת וקצת חפשיוּת נפגשו, בקיאות במילי דעלמא וחיבת-ציון נשקו. העמדת-פנים של נוסע סתם, בלי שייכות אל הספרות, ופרטנסיות של סופר מגלה חדשות. ספר כזה לא היה מזיק, לכאורה, אבל בהקדמה ״חפץ המחבר להאמין״, ״כי גם סופרינו הגדולים והישרים בלבותם יהודוהו בעד ספרו זה המעשיר אותם בידיעות כה מלבבות וכה מעניינות (הקורסיב של המחבר; ודאי כדי ל״החל״ אגב-אורחא במלים ״מלבבות״ ו"מעניינות״) מאחינו הנידחים בקצוי-ארץ, שעדיין לא דיבר עוד על אודותם שום סופר עברי״.

ושם: ״תיתי לי, שכנראה הייתי אני הראשון שסיכנתי את נפשי לבקר את אחינו אלה הרחוקים, ולהביא מהם איזה ידיעות שׁבכל אופן תוסיפינה צבעים וסממנים להיוֹרָה הלאומית שלנו וכו' (גם היורה הלאומית וגם ה״וכו׳״ — משל המחבר הם). מתגאה אני בזה, אף כי מעודי לא החזקתי טובה לעצמי לבל אתחזי כיוהרא״…

כן, ספר טיפוסי, החל מן השערים הארוכים והמפורטים דרךְ ה״מֻקטר-מֻגשׁ לבנינו-בונינו״, דרךְ ה״מעֵין הקדמה״, עם כל ״עקיצותיה" וחשדיה, מלכתחילה על כל מי שהספר לא ימצא חן בעיניו, כי אך הקנאה מדברת מתוך גרונו (״ומתירא אני רק מסופרינו המונופוליסטים, אלה האסטניסים שקשה להם להשלים עם הרעיון, שאיש פשוט כמוני שאינו ״סופר רעשני״ ואינו דורש ״שינוי ערכין״ בשעה שאינו יודע אף להעריכם… יעיז לעשות נסיעות גדולות וכבירות כאלה בלי נטילת רשות מהם… שזהו במובן ידוע קצת עזות כלפי האסטניסים המונופוליסטים האלה״) ועד ״הידיעות המלבבות והמעניינות״ בעצמן…

הקו הכי-טיפוסי בספר הזה הוא, שבכל מקום שהמחבר-הנוסע מרחיק עדותו ומספר מרשמי-עצמו או ממה שמצא אצל אחרים על שבטי הבוּריאטים, הטוּנגוּזים וכו׳, או על היפונים, הסינים וכו' אין הקוּריוֹזים בולטים כל כך, למרות מה שדעתו היא, כי ״הבקרים — אלו אומות העולם״. ואולם אך יתחיל ״להוסיף צבעים וסממנים להיורה הלאומית שלנו״ ולספר לנו מחיי קהילות-היהודים שבמקומות-מסעותיו — הרוב המכריע של הספר — אז הידיעות מלבבות ומעניינות כ… כ… ככל הקוריספונדנציות שנדפסו ב״המליץ״ לפני עשרים שנה.

להביא ציטאטות? לתת מושג למי שלא קרא את הספר ממה שהיה יכול ללמוד ממנו? אבל מלאכה זו קשה היא ביותר. רחב השדה ורב החומר, וקשה לבחור. כל עמוד ועמוד כאילו מתבקשׁ שׁיביאוהו, שׁיַראוהו…

מלתא זוטרתא! אדם ״צופה פני הוולגה, הקאמה והאוּראלים״, יושב בסאראטוֹב ו״מחבק בזרועותיו פאתי תבל וקצוי ארץ — ים וקדם, צפון וימין; חום וקור, קיץ וחורף, אביב-עולמים והקרח הנורא״. בכל מקום הוא נפגש ב״סוחרים נכבדים מאחינו במלוא מובן המלות״ וגם ב״התחרוּת נמבזה״ (כלום יכולה התחרות שלא תהא נמבזה?) וגם ב״עירבוביה של כל הפרצופין והגונין שקנה לו עמנו במשך ימי גלותו הארוכה״ (העירבוביה הזאת תוּכר בכל מקום: באַסטראכאן,

בצאריצין, בניז’ני-נוֹבגוֹרוֹד, בסין — אין הבדל!). בתוך העירבוביה הוא מסמן רק את היהודי הליטאי בתור כליל-השלמות, מפני שהליטאים היו ״הראשונים לתת יד לרעיון הישוב כאשר החל לפעום במחנה ולבצר לו מקום באומה". ״בלחישא יגלה״, שבכל מקום שהקורא מוצא נדבות בעתונים לטובת-הכלל מערים לא-ליטאיות, ידע שהליטאים היושבים בהן הם בעלי-הנדבות. והיה מעשה ב״עלמה אחת שהתערבה עם רעותיה וכסף התערבותה שזכתה שלחה לבתי הספר שבארץ אבות. מאין היא העלמה? אוּקריינה תאמר: לא בי היא, ופודוֹליון אף לא שמעה את שמעה, ולא מיבעי בסאראביה והאיטשימאייערים שבווארשא… בוא, ידידי, בוא נא אחי לליטא העניה והשוממה, שבה תמצא ושם תפגוש עוד תמונות מלבבות כאלה המרוממות את רוח ישראל ומנשאות אותו למעלה למעלה!״.

ובהקדמה עוד יתאונן המחבר שלנו על סופרינו, ש״אלמלי קראו רשימות-מסעות כאלה מאיזה ‘גוי’ בודאי שהיו מעריצין אותן ומעתיקין אותן לכמה תוצאות ספרותיות וכו' והביקורת היתה טובה ונאה ויפה ובקצת חנופה כנהוג". אבל יהודי? את היהודי מצוה לבטל ולאכול בכל פה ביחד את כשרונותיו ויתרון רוחו וכו' וכו'.

באמת — נורא! יהודי בא ואסף קוריספונדנציות מעלות ומורידות מן ״המליץ" מלפני חמש-עשרה שנה, שבהן נלחם פעם נגד הרב החופק״ק פּאֶרם ה״רועה את עדתו במקל חובלים״ ופעמים רבות נגד ה״סיביריאקים״, שאינם יודעים את היהדות; שבהן הוא שופך את חמתו על איזה חזן ועל איזה שו״ב, שפגש בהם ורב עמם בדרך; שבהן הוא מספר על אדרתו השעירה שנגנבה ממנו בבית-הכנסת בקאינסק, ש״ברוב עמל הושבה לו״ ועל הקדרוֹת ששיפשף בדרך בכבודו ובעצמו; אדם נוסע בא והביא לנו ידיעות, ש״בסיביריה אין המנהג הארור להפריז נדוניה לחתן וכלה״, אבל יש שם מנהגים ארורים אחרים לנגוע בשעת מחולותיהם באנשים היושבים לבטח ואינם משתתפים במחול; שבעמדו במערת-קדומים אחת חשב על האדם הקדמוני: הגם הוא הפלה בין גוי ויהודי? הגם הוא היה נגד מתן שיווי-זכויות ליהודים? שמסיביריה הביא אתו לשפּוֹלה נער אחד לחנכו, והנער מרוב שובבות השליך חתול חי לתוך האש, למרות זה שאשתו של המחבר הנוסע הניאתהו מזה; נוסע מחוכם, שיודע לספר הלצות מתהלכות כמעשים שקרו לו ו״בדידיה הוה עובדא״ (נגינת כל נדרי בע' 16; הכאת ״השר המן״ בע' 98) ומעשיר ממש בידיעות כבירות וגדולות את העולם הישראלי כולו, הספרותי והבלתי-ספרותי — והעולם הוא כפוי-טובה!

קשה, קשה מאד, להיות יהודי…

ובכל זאת, אין דבר! עוד לא אלמן ישראל מ״גדולים ומחכמי הדור היותר מפורסמים שבזמננו״, ש״הואילו לגדל ולרומם״ את ערך הספר הזה — ״עולל-טיפוחיו" של מר כשדאי, כפי שנאמר בהקדמה. ואשר על כן יהא באמת ״לבו סמוך ובטוח באלוקי חסדו, כי לשנה הבאה, בהמלאות לו חמשים שנה להולדתו, יזכה להוציאו לאור במהדורא שניה, ביחד עם יתר הספרים, שקדמוהו, אשר כבר נמכרו, והגם מתבקשים — ת״ל — ואינם״. ולא עוד אלא שאלוקי ציון יזכהו וימלא את שאיפתו היחידה של ״הנושא דגל-ציון ביד רמה כל ימיו" ״לחוג את חג-יובלו על הר-ציון, לאור באור-ציון עם כל אוהבי-ציון"… (הקדמה) הלואי! מי יתן והיה! ולא עוד אלא שאנו כמעט בטוחים ששוב לא יוסיפו בני-עוולה ואסטניסים-מונופוליסטים לבטל ״כעפרא דארעא״ את ספריו שכבר יצאו ואת ״רשימות-מסעותיו שהוא מכין כעת מארץ-אבות״ על אשר הוא ״יהודי עלוב ולא גוי-בן-בקר״; כי, סוף-סוף, לא לעולם רֶשׁע; וישׁ גם אשׁר ״ינצח רוח-ישׂראל את רוח-יון״… האין זאת?

[״האחדות״, סיון תרע״ד: החתימה: בן-שלמה]