לוגו
הַיְקוּם: אַסטרוֹנוֹמִיָּה לַנֹּעַר וְלַכֹּל עִם תְּמוּנוֹת וְצִיּוּרִים
מיקום ביצירה:
0%

הנסיון הראשון לתת לנער העברי המפותח את קוויו הכלליים והיסודיים של מדע־האסטרונומיה, או כמו שחכמינו בימי־הבינים קוראים לו: חכמת התכונה. למותר להעיר, שהמחבר אינו אסטרונום ואינו מתיימר להיות איש־מדע בכלל. ומה שהניעו לכך הוא: אהבתו הגדולה למדע זה מימי ילדותו, וקנאתו הרבה לנוער העברי שאין לו בשפתו ספר כזה, בשעה שלא אחד מהם מרים את עיניו לשמים ומשפילן לרגב־האדמה בשאלותיו האילמות הנצחיות: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור? ומאז נדפס הספר בהמשכים בכתב־עת הנוער העובד “במעלה”, נוכחתי, שרבים הם בני־הנוער, רבים לאין־שעור ממה ששערתי, ששאלו המה והאיך, המדוע והלמה מטרידות אותם – ושלשת הידידים הצעירים שלי טלי, אביבה ואסי לגמרי אינם ילדי־דמיוני, אלא שלשה טפוסים חיים מבין הנוער הנהדר שלנו, שלא רק בשטח אמנות־המוזיקה מוציא לנו מוניטין בעולם, כי גם בשטח המדע, המוצנע יותר מעיני הבריות, הולך הוא ומפריש מקרבו כחות פוריים, שעליהם גאוותנו.

ובזה מרגיש אני לעצמי חובה, לתת הודיה עמוקה מקרב־לב לאחד ממוריו הוותיקים ביותר של הנוער העברי, מאהבה ואלופה של חכמת־התכונה, ר' אשר ארליך היקר באדם, ששקד על תקנתו של הספר וימינו תסעדני, שלא להוציא מתחת ידי דבר שאינו מתוקן.

אביגדור המאירי


 

עם שקיעת השמש

מכונות בּית־החרושת המו וטקטקו במלא אונן. הידים היבשות והקרוסות מעבודת תמיד זעו, התחרצו, עבדו בזריזות, בקצב, בחכמה. תזמורת הגלגלים, המנופים, השרשראות, הרצועות, הזרועות והאצבעות המתה את מנגינתה הכבירה, מנגינת־היצירה ההרמונית, שהמנצח הגדול הסמוי מן העין, המוח, מלכדה ומנהלה למטרתה הנשגבה: לאשרו של האדם.

במרכזה של תזמורת זו, שהנאת־האוזן והנאת־העין – קול המוסיקה וקצב־הבאלט – משמשות בהּ במזיגה שלמה ובלתי נפרדת, השתתפו שלש נפשות צעירות ורכות, שהיו קשורות זו בזו גם מחוצה־לה של התזמורת. אלה היו אסי מזרחי, אביבה גל וטלי כנרת, שאחרי העבודה היו מתייחדים תמיד והולכים לתיאטרון, לקולנוע, להרצאות או לקונצרטים. כשלא היה להם כסף לכך, השיגו להם כרטיסים „בערמות" שונות: היו מציעים עצמם לשירותים שונים מאחורי קלעים, מוכרים כרטיסים בלי ריווח, רק לטובת המוסד עצמו וכדומה. שלשתם היו מלאים המצאות כרימון למטרה זו.

אך מלבד מוסדות האמנות והמדע היה לה לשלישיה זו עוד „מוסד" משלה: עם גמר העבודה בבית־החרושת היו יוצאים אל הים, יושבים שם ומביטים בשקיעת השמש באופק־הים הרחוק ובענני־הזהב, המחליפים צבעים על צבעים וגונים על גונים בקסם־כשפים, המרתק את העינים וממלא את הלב לא רק עונג חרישי המצמרר את הדם, כי אם גם כעין איזה עצב חרישי שאין לו ביאור – –

אך כעת היו שלשתם מרוגשים במיוחד ובכליון־עינים חיכו לגמר העבודה, למהר ולרוץ אל חוף הים: אתמול, בשבתם שם לעת ערב ובהתבוננם במראה השקיעה, אחרי שהשמש נעלמה לגמרי והאפלה המאירה להם המשיכה לרתקם עד בלתי־יכולת לזוז ולקום, פרץ פתאום אסי כמעט בצעקה:

– אוי, הביטו! – –

– איפה? מה־מה? – שאלו אביבה וטלי בבת אחת.

– הנה, שם! הביטו! שביט!

אביבה וטלי חיפשו רגע ומצאו גם הם: כוכב לא גדול, אך נראה ברור לעין, בדרום־מערב, לא רחוק מן המקום שם שקעה השמש, שמאלה, כוכב קטן ומשונה. יש לו כאין1 זנב מאיר.

אסי לא יכול לשבת במקומו, הוא קפץ ועמד על רגליו וככה התאמץ להתבונן במראה המוזר. אסי ידע מה זה שביט. אחיו שבקבוצה ביאר לו שישנם ככובים2 כאלה, בעלי זנב ארוך, המופיעים פעם בפעם, נראים זמן־מה ואחר כך נעלמים. ישנם כאלה, המופיעים פעם למאות שנים, ואפילו לאלפי שנים. בני־האדם נבהלים להופעתם, מתפללים, עוזבים את עסקיהם ואפילו בורחים מביתם אל השדה, וישנם עמים תמימים, המרימים קולות, מכים בתופים ובפחים כדי לגרש את ה„שד האיום" – –

וככה ישבו ונעצו את עיניהם בכוכב בעל הזנב, הביטו והביטו – עד שהאורח המשונה הלך ושקע גם הוא באופק, ונעלם. אך אסי ידע שמחר בשעה זו שוב יופיע השביט. ושלשתם התכוננו לו.

המכונות טרטרו, רעשו וניגנו – ופתאום נגמרה המנגינה, ושלשת החברים רצו ישר אל הים, ואפילו שכחו ללכת קודם הביתה, להתרחץ ולהתלבש. משום שבינתים הופיעה הידיעה גם בעתון: ילד מירושלים ראה כמוהם את השביט ותיכף הודיע את הדבר לעתון.

וככה ישבו שלשתם ערב־ערב עם חשכה והזינו את עיניהם באורח הזר, הבא מעולמות רחוקים, ממקום לא ידוע, וההולך למקום לא ידוע, עושה דרך ארוכה־כבירה בחלל־היקום, בין רבבות עולמות – ושוב חוזר, מופיע זמן־מה, ושוב הולך לו.

– כתבתי לאחי דן – הפסיק אסי את הדממה, שהתמזגה עם רעש הים שאינו פוסק – כתבתי לו, שראינו את השביט ואנו רואים אותו בכל ערב וביקשתי ממנו, שיבאר לי אותו, מי הוא ומה הוא, ומתי יופיע עוד. – אך אמא אמרה לי, שדן עומד כעת לבוא הביתה לזמן־מה, הוא נשלח מן הקבוצה הנה, לסדר פה ענינים.

– תביא אותו הנה! – אמרה אביבה וטפחה על ברכיה בשמחה.

– הוא ממילא יבוא הנה – אמר אסי – תשמעו כמה זה איום!

– מה איום? – שאל טלי.

– איום, איזה דרך ארוכה עושה הוא השביט הזה! וכמה גדול הוא! עף הוא במהירות מחרידה, נורא! – –

– ואחיך גם יבאר לנו למה? – שאל טלי.

– באמת! – אמרה אביבה – למה הוא עושה זאת? מי שולח אותו?

שוב קמה דממה. ורק אחרי שתיקה ארוכה אמר אסי:

– למה – – דן אמר לי פעם, שאת זה אי־אפשר לדעת – – –

רעש הים סאן והמה, עננים כבדים באו מצפון וכיסו לגמרי את האופק ואתו יחד את האורח – –

– כמה זה כואב – אמרה אביבה כמעט בלחש – זה כל ככך עצוב – – – שמים, עננים, כוכבים, רחוק-רחוק, ופה הים – – רועש ורועש – – תמיד – – תמיד – – –

– ואין איש יודע למה – גומר טלי כמו לעצמו.

– אחיו של אסי יודע! – אומרת פתאום אביבה.

– לא – אומר אסי – גם הוא לא יודע. הוא אמר שאין איש יודע – – – אין איש יודע למה? – –

אסי רצה להגיד עוד דבר־מה, אך נשתתק. וככה קמו והלכו, בשתיקה.

שלשה חברים. שני חברים וחברה. אסי בן חמש־שערה3 וחצי, אביבה בת שלש־עשרה וטלי בן שלש־עשרה וחצי. שלשתם חברים בתזמורת־העבודה, המכונה בית־חרושת, ושלשתם עצובים לפעמים בעוצב חרישי עם שקיעת השמש – על המרחקים, צבעי העננים והים הרועש, ואין איש יודע למה.


 

פרק ראשון: מה למעלה, מה למטה?

א. ארבע השאלות האסורות

– קודם כל הייתי רוצה – אמר דן מן הקבוצה, אחיו של אסי – שכל אחד מכם ישאל שאלה אחת. רק אחת. משום שעל יותר משאלה אחת אי־אפשר לענות בבת־אחת. אמת, שאם כל אחד מכם ישאל שאלה אחת, הרי תהיינה שלש שאלות ולא אחת, אך לעת־עתה, עם תחילת שיחתנו, אפשר. אל תחשבו, שאני יודע הכל. אפילו לא הרבה. אני רק מקווה, שאוכל לבאר לכם משהו, שיתן לכם סיפוק במדת־מה. הנה, אתם רואים את העולם. העולם שאתם רואים, הוא חלק מן היקום. חלק קטן, זעיר, פעוט מאוד־מאוד.

– הלא אנחנו רואים גם את הכוכבים הרחוקים מאוד! – שאל טלי – ואסי אמר לנו, שהמרחק שלהם הוא מיליונים, מיליונים, מיליונים קילומטרים! ובכן, בכל זאת לא חלק פעוט כל כך! – גמר טלי כמעט בנצחון.

– כל המיליונים, מיליונים, מיליונים הללו יחד אינם אלא חלק פעוט כל־כך של היקום כולו, שאי־אפשר אפילו להביע את קטנותו, אפילו לא דרך משל. אם אומר למשל, שהוא קטן כמו טיפה אחת לעומת כל הים הזה – הרי גם זה לא נכון, רחוק מאוד מאוד מן המידה האמיתית. נסה נא, טלי, ואמור אתה איזו דוגמה, איזה משל, ותראה!

– איזו דוגמה? טוב! כמו – – ראש סיכה לעומת כל כדור הארץ!

– מוטב שתאמר: ראש סיכה לעומת כל מה שאנו רואים, יחד עם מרחבי כל הכוכבים הרחוקים! וגם אז לא אמרת כלום. אך נניח את השאלה הזאת לפעם הבאה. לעת עתה שאלו נא כל אחד שאלה אחת. שאלה ראשונה, המשמשת ראשית, הקדמה לכל יתר השאלות, הבאות אחר־כך. ובכן אביבה!.

– אני הייתי רוצה קודם כל לדעת, ממה היה כל מה שיש, ממה נוצר, ממה – – –?

– ואתה אסי?

– אני הייתי רוצה לדעת מתי נוצר כל זה? מתי?

– ואתה, טלי?

– אותי מרגיזה השאלה: למה נוצר כל זה? איזו מטרה יש לכל מה שיש? למה? –

– שלש שאלות – אמר דן – ואין איש מכם רוצה לדעת: מי יצר את כל זה?!

– מובן שרוצים! – פרצו שלשתם פה אחד. – אך על זה יש תשובה – אמרה אביבה – אלהים!

– זה נכון – אמר דן – אך אינני חושב שתשובה זו תרגיע אותך תמיד, אביבה. משום שסוף־סוף תשאלי: מי זה אלהים? מה זה אלהים? ואני כמעט בטוח, שכבר שאלתם לא פעם את השאלה הזאת.

– באמת! – פרצו שלשתם.

– ובכן חבריא, ארבע השאלות הללו: מי? ממה? מתי? ולמה? הן הן השאלות, שאין עליהן תשובה. כבר עמדו על זה חכמי התלמוד: „כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור“. ואחר כך: „יכול ישאל אדם, מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור? תלמוד לומר: ,ולמקצה השמים ועד קצה השמים', מקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל, ואי אתה שואל מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור!” הזהירו החכמים את האדם, שלא ינסה להתעמק בשאלות הללו, שבין כך לא ימצא את פתרונן, ונמצא מוציא את מרצו וכשרונו לבטלה וגם יבוא לידי בלבול מחשבות ויאוש. – ובכן, אל נא נעסוק גם אנו בשאלות הסתומות הללו. מוטב, שנוותר עליהן ונשאירן למוחות גדולים וחריפים משלנו. מוטב שנסכם את כל שאלותינו וקושיותינו הראשונות והחשובות בשלש שאלות אחרות, שחכמי המדע מצאו את התשובות עליהן.


ב. שלש השאלות המותרות

– שלש השאלות העיקריות, היסודיות והראשונות הן: מה? איך? ומדוע זה כך? – המשיך דן – פירוש השאלה הראשונה היא: מהו כל היקום הזה, שאנו רואים חלק זעיר ממנו ואת כולו אין אנו רואים? ממה הוא מורכב? מה הם יסודותיו? מה הם חלקיו הנגלים, הנראים לעין, והנסתרים, שאינם נראים לעינינו? – פירושה של השאלה השניה הוא: איך בנוי היקום? באיזה אופן מורכבים יסודותיו וחלקיו השונים? במה הם דומים זה לזה, איך מתחברים זה אל זה ובמה שונים הם זה מזה? איך עשויה כל המכונה הכבירה והמפליאה הזאת, ששמה עולם, תבל, חלד, או יקום – (שמות, השנויים בוויכוח בין הבלשנים)?

ופירושה של השאלה השלישית: מה הם החוקים, שעל פיהם היקום הוא כמו שהנהו, ולא באופן אחר?

על שלש השאלות הכוללות הללו התאמצו גאוני־עולם דורות על דורות למצוא את התשובה. ובשלשה דרכים: בעזרת האמונה, בעזרת הפילוסופיה ובעזרת המדע, ששלשתם אינם אלא חיפוש אחד באמצעים שונים. האמונה והמדע – המופיעים בעינינו היום כשני מתנגדים ואפילו שונאים זה לזה – אינם בעצם אלא שתי צורותיו השונות של יסוד אחד: החיפוש, הסקרנות הנעלה, המלווה התפעלות, השתוממות והתפעלות ממה שהאדם רואה ושומע ומשער.

איש-האמונה משער לו את התשובות על השאלות ומאמין בהן, או שמאמין הוא בתשובות שאנשי־אמונה אחרים מצאו אותן. איש־האמונה אינו בוחן את התשובה ואינו מבקש לה ראיה – מאמין הוא בה, ואמונה זו מניחה את דעתו.

הפילוסוף בוחן ובודק את ההשערות בשכלו, בהגיונו ובא לידי מסקנות, לידי תשובות – ומסקנות אלה מניחות את דעתו.

ואיש-המדע בוחן ובודק וחוקר את הדברים על־פי חוקי הטבע, שהוא מוצא אותם מתוך התבוננות במציאות, בטבע עצמו, בחומר ובתכונותיו, בתנועות ובתופעות השונות בכלל – ומחפש את החוקים המשותפים שבהם. וחוקיות זו מניחה את דעתו ומוליכה אותו בדרך זו הלאה, להוסיף ולחקור ולגלות את סודות הטבע ולמצא תשובות על השאלות החדשות ההולכות ומופיעות לפניו. –

– מה זה נצח? מה פירוש הדבר? זמן בלי סוף? – שאל פתאום אסי, ומורגש היה ששאלה זו מטרידה אותו מזמן – ומה פירוש “בלי־סוף”? הלא מוכרח להיות פעם סוף! –


ג. סוד הנצח

– שתי שאלות שאלת בבת־אחת, אסי! – אמר דן – אלא שאין אתה אשם בדבר: שנים אלה אחד הם בעצם. נצח ואין־סוף – היינו הך, ושניהם יחד מופלאים מאד בעינינו, בשכלנו הצר. ישנו חוק האומר: אין אדם מסוגל לחשוב או לתאר לו בדמיונו שני הפכים בעת ובעונה אחת. אי־אפשר לתאר כן ולא, לבן ושחור, גדול וקטן באותו רגע עצמו ולגבי אותו הדבר עצמו. נסו נא ותראו! – – –

שלשת הפילוסופים הקטנים ניסו, התאמצו ולא הצליחו בשום אופן.

– ובכן, אי־אפשר, בשום אופן לא. מוחו של אדם אינו תופס חיוב ושלילה בבת אחת. כל דבר בעולם הוא כן או לא, אך לא שניהם ביחד. לזה קוראת הפילוסופיה בשם אנטינומיה. אין אדם רואה בעיני־השכל אנטינומיה. – והנה בא הפילוסוף הגרמני הגדול עמנואל קאנט (1724–1804) ומצא ארבע אנטינומיות אפשריות, שאחת מהן היא הסוף והאין־סוף, ששניהם קיימים במוחנו בבת־אחת. תארו לעצמכם את חלל העולם (לא מה שיש בחללי העולמות, החומר, הכוכבים וכו', אלא החלל האפס, הריק) ושאלו את עצמכם: היש לו סוף? לא! לחלל אי־אפשר שיהיה סוף! ואיך? הלא מוכרח שיהיה לו באיזה מקום סוף! אם אומרים אתם שאין לו סוף – מוצאים אתם שמוכרח שיהיה לו סוף; ואם אומרים אתם שיש לו סוף, שואלים אתם: ומה שם הלאה, אחרי הסוף?! הלא גם הלאה חלל?! –

אסי אביבה וטלי שקעו בהרהורים ארוכים וניסו את מוחם הרך ב„פילוסופיה". ככה הרהרו רגעים ארוכים, ודן לא הפריע להם. פתאום אומרת אביבה כמו לעצמה:

– זה נורא!

– נכון אביבה – אמר דן – זה באמת נורא. נורא, משום שאנטינומיה זו אינה אלא פרי קוצר השכל, חוסר יכלתה של התפיסה שלנו, החלשה עדיין מאד. צריך להגיד ככה: לא שאנו תופסים בבת־אחת את הסוף ואת האין־סוף של החלל, אלא להפך: אין אנו יכולים לתפוס לא את הסוף ולא את האין־סוף! משום שתמיד מפריע אחד לשני. רואה אתה בעיני־רוח את הסוף – ומופיע האין־סוף, החלל שאחרי הסוף! רואה אתה את אין־סופו של החלל – ותיכף מופיע הסוף ואומר: אי־אפשר! מוכרח להיות „פעם" סוף! איך זה אפשר שלא יהיה פעם סוף?!

– אם כן, זהו הנצח?! – שאל טלי, כמי שהוחוור לו הענין במקצת.

– כן, יקירי, זהו הנצח. זהו אותו הדבר, שאין אנו תופסים בשום אופן! אך כדי שתתפסו לכל הפחות את „הנורא" שבנצח, כמו שאביבה אמרה בצדק, אמסור לכם את המשל של חכם האסטרונומיה (חכמת־הכוכבים) השבדי סוואנטה ארהיניוס (נולד 1859, מת 1927) על הנצח. „הנה ההר הגדול הזה – אמר התוכן (כף צרויה, חכם האסטרונומיה) – הר זה כולו סלע כביר אחד של אבן־בזלת מוצקה. יודעים אתם שכל אבן בעולם, ואפילו הקשה ביותר, מתפוררת ע“י הכאה עליה, ואפילו ע”י הכאה קלה שבקלות, אם היא אינה פוסקת. ואילו היו רבבות צפרים מנקרות בו במקורן רבבות שנים, כי אז היו ניכרות הפגימות שבסלע ההר. וכעת תארו לעצמכם הופעה כזו: צפור אחת מופיעה פעם בעשרת אלפים שנה, מופיעה, מנקרת אחת בסלע ועפה לה. נקירה אחת בעשרת אלפים שנה. שאלה: כמה זמן נחוץ לכך, שההר כולו יתפורר לאט־לאט בידי צפור זו?"

קמה דממה עמוקה, אחר־כך נשמע קולה של אביבה, החוזרת על החשבון: – פעם אחת… בעשרת אלפים שנה… אוי ואבוי! –

– ובכן המשיך דן בשמו של התוכן הגדול – „הזמן שבו יתפורר כל ההר, הוא רגע אחד של הנצח!" – – –

– אוי, אוי, אוי! – פרצו שלשתם כמו מגרון אחד.

– כן, רגע אחד מן הנצח – אמר דן – אך אם רוצים אתם, יכולים אנו גם להאריך את הרגע הזה. יכולים אנו להגיד לא פעם אחת בעשרת אלפים שנה, כי אם אפילו פעם במאה אלף שנה, עושה „פיץ!" ועפה לה. ובכן מן ה„פיץ" הראשון ועד ה„פיץ" האחרון, שבו היא מפוררת את הגרגיר הפעוט־הזעיר האחרון של ההר־הסלע – הוא סך הכל שניה אחת של הנצח.

– אם כך, הרי אפשר גם פעם במיליון שנים! – אומר טלי.

– לדאבוננו הרב, גם זה נכון. לדאבוננו הרב זהו הנצח, יקירי!

– ואנו אומרים על כל דבר חשוב: „ישאר לנצח“! שטות כזו! – אומר טלי – עד שהצפור תתן את ה„פיץ” העשירי שלה – איפה יהיה זכרו של – – של – – אינני רוצה להגיד!

– וגם אל תגיד! „הנצח" שלנו נשאר נצח – על אף כל החשבונות האלה.

– הנצח שלנו הוא מצחיק! – חוזר טלי ואומר.

– הוא לא מצחיק, הוא מעציב! – אומר אסי.

– הוא נצח של בובה קטנה! אומרת אביבה.

– הנצח שלנו אינו לא מצחיק ולא מעציב וגם לא של בובה קטנה – מרגיע אותם דן – בסוף השיחות שלנו, אחרי שגמרנו את כל ענין היקום, ננסה שוב לעמוד על „הנצח" שלנו, של האדם באשר הוא אדם. – אך בכדי להתחיל את שיחותינו על היקום, עלינו להקדים קצת מתימאטיקה.

– אוי! אומר אסי בבהלה – אני הנני חמור־גרם במתימאטיקה! אני לא אבין אך4 מלה!

– אל תבהל, אסי! – מרגיעו דן – במתימאטיקה שלנו לא יהיה לא חיבור ולא חיסור, לא כפל ולא חילוק, ואין צורך לומר אלגברה.


 

פרק שני: נסיעה מן המילימטר ועד שנת־האור

א. כמה זה ביליון שניות?

– מה שאני רוצה אינו אלא להוציא אתכם, ואתכם יחד גם את עצמי, מן העולם הצר הזה שלנו ולהכניסנו לעולם גדול יותר, כביר יותר ורחב יותר. ואתם תעזרו לי בזה. – לכול בעולם יש מידה. נכון? ובכן יש מידה לכל חפץ ויש מידה למקום. ויש מידה גם לזמן כידוע. מידת המקום מתחילה במילימטר. המילימטר הוא המידה הקטנה ביותר של המקום ושל כל דבר הנמצא במקום. ובכן המילימטר הוא היחידה הקטנה ביותר של מידת המקום (אמנם במדע נהוגות מדות קטנות ממנה בהרבה מאוד, שהקטנה שבהן היא: אחת מעשרת אלפים מיליון במילימטר! – יתפוס־נא מי שיכול!) – אחרי המילימטר בא הסנטימטר, המטר והקילומטר. ולמעלה מן הקילומטר שוב אין שם של מידה. יש רק הכפלות של קילומטרים. – אנו לא נוגיע את מוחנו במידות הזערעירות שלמטה ממילימטר, אלא נעבור אל העולם שלמעלה מקילומטר: שם מתחילה המידה במיליון קילומטר, אחריה ביליון, שהוא מיליון פעם מיליון אחר כך לטריליון (שהוא ביליון כפול מיליון); לקבדריליון, (שהוא טריליון כפול מיליון); לקבינטיליון, (שהוא קבאדריליון כפול מיליון); לסקסטיליון (שהוא קבינטיליון כפול מיליון; לספטיליון (שהוא סקסטיליון כפול מיליון) וכן הלאה.

– אנו נתבלבל במספרים האיומים הללו! – אמר אסי.

– אני כבר התבלבלתי! – אומרת אביבה.

– את לא התבלבלת, אביבה – אומר דן – את פשוט לא נכנסת עדיין אל תוך הענין. תיכף תראי! אתם יודעים כמה זה מיליון. אלף פעמים אלף הם מיליון. זה ידוע. אך כמה זה ביליון?

– אני יודע! – ענה טלי.

– את זה גם אני יודעת! – פרצה אביבה – מיליון פעם מיליון הם ביליון!

– נכון – אמר דן – אך אינו דומה ידיעה לתפיסה! קל להגיד “מיליון פעם מיליון – ביליון!” אך לתפוס את גדלו של המספר הזה! הבה, תיכף נראה. אם מי מכם תופס אותו כהלכה. הנה, למשל, מיליון שניות (תנודה אחת של מטוטלת שעון בינוני אילך ואילך – היא שניה אחת) משך כמה זמן עושה השעון מיליון תנודות מלאות (אילך ואילך)?

– שאלה, איזה שעון? – אמרה אביבה. – לדודתי יש שעון העומד על הרצפה כמו ארון, שהמטוטלת שלו ארוכה מאוד והיא נעה בעצלנות כזו! וחברתי עדנה קיבלה מתנה מווינה, שעון־קיר קטנטן, שהמטוטלת שלו ממהרת־ממהרת ועושה חמש תנודות עד שהשעון של סבתא עושה אחת!

– אמרתי שעון בינוני, העושה שישים תנודות משך דקה אחת. ובכן: מיליון תנודות, או שניות נעשות משך שבועיים בערך. – שבועיים ימים – מיליון שניות. הבינונו? – וכעת: כמה זמן תופסות ביליון שניות? נא לא לעשות שום חשבון של כפל. כי אם ככה, לתפוס את הזמן על פי ההשערה. השערה, בלי חשבונות: כמה שבועות, או חדשים, או שנים?

– שנים?! – משתוממת אביבה.

– מובן, ששנים? – אומר טלי – שנים אחדות.

– יותר משנים אחדות! – אומר אסי – לכל הפחות הרבה שנים!

– ובכן, - אומר דן – בערך שלושים אלף שנים!

– אוי ואבוי! – פורצת אביבה כמעט ביללה – שלושים אלף שנים! הלא כל העולם אינו בן שלושים אלף שנים! מיציאת מצרים ועד הנה לא עברו אפילו ארבעת אלפים שנה

– אפילו לא שליש ביליון שניות! ואפילו לא שישית ביליון! – אומר טלי.

– אם לחשבון, הרי זה פשוט מאוד: אם שבועים הם מליון שניות, הרי ביליון הם: מיליון פעם שבועיים. או חצי מיליון חדשים, לא כן? חמש מאות אלף חדשים. והואיל וזה קצת פחות, הרי זה כשלשים אלף שנים! – ובכן, הנה תפשנו את גדלו הכביר של המספר ביליון. מחריד, מה? אילו הבנק היה נותן לך, טלי, ביליון מילימים והיה אומר לך, בבקשה, הא לך, אך קודם תמנה אותם אחד אחד – היית צריך למנות אותם כשלשים אלף שנים.

– אני הייתי ממהרת מאוד! – אומרת אביבה, אך תיכף התחרטה – לא שוה כלום! איך שלא אמהר, לא אגיע אפילו – – –

אביבה הפסיקה את פקפוקה. היתה דממה.

ורק אחרי הרהורים ארוכים יותר אמר אסי:

– אם ככה, איך נשתמש במספרים איומים כאלה?

– דאגו לזה חכמי התכונה והחשבון. לשם כך התחיל מהיום להשתמש ביחידה חדשה לגמרי: בשנה – – –

– איך זה? הלא השנה היא מידת הזמן ולא המקום?! – שואל טלי.


ב. התמזגות המקום והזמן

– נכון, אומר דן – השנה היא מידת הזמן, אך כל דבר הקורה בזמן, קורה גם באיזה מקום, לא כן? כל העושה זמן ידוע „עושה" גם מקום ידוע. נכון? שימו לב: כל דבר בעולם ישנו בשלוש מהוּתוֹת: במקום, בזמן ובמספר.

– והשעון? – פרצה אביבה במפתיע – השעון עושה שעות על שעות וימים על ימים – והוא במקום אחד עומד, או תלוי!

דן גחך בקול:

– הידד אביבה! זה מראה, שאת לא נתבלבלת, כפי שפחדתי קודם. הענין הוא רק בזה, שהשעון אינו „עושה" זמן, אלא מודד אותו. „עומד או תלוי", כדבריך, במקום אחד, ומודד את הזמן, כלומר: מחלק אותו לחלקים. גם את יכולה לעשות דבר כזה: לעמוד במקום אחד ולמנות את השניות, הדקות והשעות – – – אלא, שמשך רבע שעה תתעייפי ותרדמי בודאי.

– ואז צריך יהיה למתוח אותך! – אומר אסי.

– נא לדייק: כל המתקדם במקום, מתקדם גם בזמן. ולהפך. אמנם, גם האדם הישן, ואפילו האבן הדוממת עוברת מזמן לזמן, אעפ"י שאינה עוברת ממקום למקום, אך אנו מדברים בתנועה, ולא במנוחה. משום שהכל בעולם נע! הכל הכל, הכל.

– גם האבן? – שאלו שלשתם בבת אחת.

– גם האבן – ענה דן – האבן עושה אפילו שני מיני תנועות, בלי הרף. תנועה אחת יחד עם האדמה, עם כדור הארץ, שעליו היא מונחת, והתנועה השניה – תנועה פנימית: תנועתם הבלתי־פוסקת של חלקיה וחלקי־חלקיה הזעירים שבחומר שלה. לא מעניננו הוא לעת עתה לעסוק בזה, ולכן רק אזכיר לכם את המושגים „פרודות" (בלשון המדע מולקוּלוֹת), ו„אטומים“. כל חומר בעולם מורכב מפרודות, וכל פרודה מאטומים, הנמצאים בתנועה כבירה, שאינה פוסקת לעולם. ומה ששייך לעניננו, הוא: קביעת העובדה, שמה שנע במקום, נע גם בזמן. אתה עובר מפה לירושלים, ובזה עובר אתה גם מזמן אחד לשני. אומרים: מהלך שעותיים. – וככה אפשר לוֹמר שאין מקום בלי זמן ואין זמן בלי מקום. כל היקום הוא מזיגה כבירה של זמן ומקום. אין לתאר את מה שיש, בלי שניים אלה: זמן ומקום. בזה הרגיש וגם ידע העברי הקדמוני, שחיפש שם בשביל הכוח העליון, הכולל את כל היקום, בשביל אלהי־העולם וכינה אותו בשני שמות, שפירושו של אחד הוא: הזמן ופירושו של השני המקום; השם „יהוה” פירושו: היה, הוה ויהיה, זהו הזמן הנצחי והשם „המקום" – „ברוך המקום“, „המקום יהיה בעוזרו!” – אינו טעון ביאור. – ומן ההתמזגות של הזמן והמקום עשו גם חכמי התכונה והחשבון את היחידה החדשה, הגדולה, למדוד בה את המרחקים העצומים, שאין להביעם במספרים שלנו.


ג. מה זה שנת־אור?

יחידה זו היא שנת־אור.

– מדוע דוקא האור? שואלת אביבה – מדוע לא גם החושך? הלא הם קשורים זה בזה!

– מדוע האור? – משום שהאור עושה תנועה, הוא נע ודוהר תמיד, בלי הרף. כשאנו מדליקים גפרור במקום הזה, הרי האור שולח את הקרנים שלו ממקומו לכל הצדדים. קרנים אלה „מודיעות" לאדם העומד מרחוק שפה הוצת גפרור. ובכן קרנים אלה עושות דרך מסויימת. הכל לפי כוחו של האור עצמו. אם האור הוא קטן, חלש, כמו למשל, אורו של גפרור, הרי הקרנים הן קצרות ואינן מגיעות אלא למקום קרוב. ואם האור הוא גדול, חזק, הרי הקרנים, שלו עושות דרך רחוקה יותר. ואורו של התותח היורה, למשל, הנמצא על הר גבוה, מגיע להרבה מאות קילומטרים, כמו אורו של הברק.

– הלא זה רואים תיכף ומיד! – אומר טלי.

– מובן שתיכף ומיד. משום שהאור, כלומר - הקרנים שלו מהירות מאוד־מאוד. היודעים אתם כמה, למשל, עושה האור במשך שניה אחת? ובכן, עד שמטוטלת השעון תנוד תנודה מלאה אחת, עובר האור לא פחות משלש מאות אלף קילומטרים! שלש מאות אלף קילומטרים! – – –

ההשתוממות הקימה דממה ארוכה.

– שלש – מאות – אלף! – שלש מאות – אלף – קילומטרים! 300,000!! – שינן לו אסי את המספר הכביר – ובשניה אחת, בסקונדה אחת!.. אם כך הרי בכמה זמן עושה הוא את הדרך מן השמש אלינו?

בשמונה דקות – ענה דן. – השמש אינה פוסקת לשלוח לנו את שליחיה, הקרנים המאירות והחמות, וכל קרן באה משם הנה במשך שמונה דקות. ודרך האור בשמונה דקות – מאה וחמישים מיליון קילומטרים! (זאת אומרת, קצת פחות; אך אתם תוותרו לי על הקילומטרים „האחדים", לא כן?). וכעת – מה, לפי דעתכם, קל יותר להביע: מאה, וחמישים מיליון קילומטרים, או שמונה דקות אור?

– שמונה־דקות אור! – ענו פה אחד.

– מובן מאליו. מהיום והלאה, אם אגיד, המרחק מן השמש עד הנה הוא שמונה דקות אור, הרי תדעו שזה מאה וחמישים מיליון קילומטרים! אך אל תיבהלו, לא יהיה צורך להגיד זאת. משום שהשמש היא קרובה כל־כך אלינו, שאין לנו צורך להשתמש במידות אור. פה אנו יכולים להגיד סתם: מאה וחמישים מיליון קילומטרים. אַך במרחקים כבירים יותר עלינו יהיה להשתמש במידות־אור, שהיחידה שלהן הקטנה ביותר תהיה שנת־אור. פירוש הדבר: המרחק, שהאור עושה במשך שנה אחת. מרחק זה הוא: תשעה ביליון וחצי ביליון קילומטר! אך אנחנו נעגל אותו לעשרה ביליון, זה קל יותר לזכור. ובכן, עשרה ביליון קילומטר – זוהי היחידה הקטנה ביותר באותם המרחקים שאנו נעוף בהם מעתה על כנפי דמיוננו. אך במקום „עשרה ביליון קילומטר" נגיד פשוט „שנת אור". ככה נגיד למשל, שהכוכב היפה ביותר בשמינו הנוצץ לנו כמו יהלום גדול מרהיב עינים, הכוכב סיריוס, רחוק מאתנו עשר שנות־אור בערך. פירוש: מספר קילומטרים, שהאור עושה אותם משך עשר שנים. אם משך שניה אחת עושה הוא שלש מאות אלף קילומטר, הרי משך שנה – – – לא, לא! לא צריך לעשות את החשבון כשם שלא צריך לחלק את המילימטר,בשעה שאנו מודדים את השולחן, כך לא צריך לחלק את שנת האור בשעה שאנו מודדים את המרחקים האיומים שבין הכוכבים. – ובכן, כל פעם שנאמר שנת־אור נדע: המרחק, שקרני־האור עוברות בו במשך הזמן של שנה אחת.

– זהו המילימטר של היקום! – אמר אסי כמו לעצמו.

– אילו אפשר היה לנסוע על האור! – נאנחה אביבה עמוק. – אל אלהים, מה אפשר היה לראות שם! את הכל!

– את הכל? – אומר דן – את כבר שכחת, אביבה, שהכל אין לו סוף. ושהתפוררות ההר בידי הצפור, המנקרת פעם אחת לעשרת אלפים שנה, אינה אלא שניה אחת של האין־סוף. ואין־סוף זה הלא ישנו גם בזמן וגם במקום, גם בחלל!

– אך אני הלא רוצה לראות לא את החלל, כי אם מה שיש בו! ומה שיש בו – ודאי, שיש לו סוף!

– אולי, מי יודע? האור לא סיפר לנו עדיין, אם כל החלל מלא חומר, כלומר – כוכבים, ולפיכך נסתפק לעת־עתה במה שידוע לנו פחות או יותר, אל נשאל יותר. אל נכנס אל תוך „ארבע השאלות האסורות" שהזכרנו. נתאזר עוז, נמריא „ונראה" מה יש, מה ידוע לנו מן היש הגדול, מן היקום האין־סופי! וככה הגענו אל השאלה הראשונה משלש השאלות: מה? מה יש? ואתה יחד אל יתר שתי השאלות: איך? ומדוע זה ככה? אך אל־נא תערבבו ותחליפו את ה„מדוע" ב„למה“, כמו שעושים אצלנו בדיבור הרגיל. על „מדוע” יש לנו אילו תשובות־שהן, נכונות, ומפוקפקות עדין; אך על „למה", לאיזו תכלית, לאיזו מטרה – אין לנו כל אבק של תשובה.


פרק שלישי: האם שהיא גם עוּבּר

א. הגודל והמרחק

– יושבים אנו פה זה הערב השלישי – פתח דן ועיניו תקועות בכוכב־השביט, המביט ממרחקי אין־סוף – יושבים פה ועושים מה שעשו אבות אבותינו בני־אדם לפני רבוא־רבבות שנים. נועצים אנו את עינינו בגבהי מרומים, נשואות אל המאורות, הנוצצים והמהבהבים ככה מדורי־דורות, כמעט בלי שינוי, בלי תמורה למראית־עין ומבלי לגלות לנו את סוד הסודות: מי ברא אותם, ולמה ברא אותם? – הבאמת בלי שינוי ובלי כל תמורה? הנה, רואים אתם את קבוצת הכוכבים, הידועה בשם „הדוב הגדול" ארבעה כוכבים בצורת מרובע ושלושה כוכבים יוצאים מן המרובע כמוט מעוקם מקצת. ככה, כמעט בצורה זו ראו אותם המתבוננים בשמים לפני שלושת אלפים שנה במצרים, באור־כשדים וביוון. ככה ראו אותם, במרחקים אלה זה מזה גם אברהם אבינו, כשהביט בכוכבים ואלהים אמר לו „כה יהיה זרעך!" ככה ראו אותם יורדי־הים השונים, שהיו מוליכים את אניותיהם על פי הכוכבים; בצורה זו ובמרחקים אלה אחד מן השני. ואנו הלא יודעים היום, שכוכבים אלה נעים, הולכים דוהרים במהירות של אלפי קילומטרים בשניה! ודוהרים לא יחד, לא לצד אחד, לא בכיוון אחד משותף, כי אם כל אחד לעברו, כל אחד בדרכו שלו, שאין לה כל שייכות לדרכם של יתר הכוכבים. ובמהירות, אשר לא תתואר בדמיוננו! אם נאמר במהירות כדור־רובה, שאין לראותו במעופו, הרי עוד לא אמרנו בזה כלום. ובכל זאת נראים הם לעינינו עד היום הזה כאילו לא זזו ממקומם כמלוא סנטימטר!

– סימן, שהמרחק שביניהם ובינינו הוא גדול כל־כך, עד שנראים לנו כעומדים על מקום אחד. כל גוף נע, במידה שרחוק הוא מאתנו – נראית לנו תנועתו אטית יותר. הרכבת הדוהרת במרחק רב מאתנו – זוחלת לעינינו כמו עגלת־משא המתנהלת בכּבדות. הנה גם הירח, שאנו רואים בעין איך הוא משנה את מקומו בזמן קצר, אפילו משך שעה אחת – בכל זאת אין אנו רואים את עצם תנועתו. וכך גם השמש. אך שנים אלה קרובים אלינו, ולפיכך, אם אין אנו רואים את עצם תנועתם, הרי נראה לכל הפחות את תוצאת תנועתם – את שינוי מקומם מזמן לזמן. אך אין לראות שינוי־תנועה בכוכבים הרחוקים מאתנו שנות־אור! נא לדייק: לא מאות קילומטרים, אל מאות שנות־אור (שכל אחת מהן היא עשרה ביליון קילומטר)!

– ואיך רואים אותם בכל זאת? – שאל טלי.

– הנה, זהו! כמה גדולים הם, אם אנו בכל זאת רואים אותם ממרחק שכזה! – ככה נמדד הגודל במרחק. נמדד – מובן, לא מידה מדויקת, אלא מידה משוערת, שאין לכנותה בעצם בשם „מידה“, כי אם סתם „גודל”. – המידה האמתית שלהם נמדדת בעזרת מכשירי־מדע מפותחים מאוד ובעזרת חכמת־המאתימאטיקה.


ב. בראשית היתה הערפלית

אך אנו, אם להתחיל מבראשית, הרי עלינו להתחיל לא מזה מה שנראה לעינינו, כי אם מתופעה סמויה מהעין הפשוטה, הנראית לנו רק דרך קרן־החזוּת, טלסקופ. תופעה זו הן הערפליות, שרק אחת מהן נראית לנו יפה בעין פשוטה: נתיב – החלב, ושתים אחרות, ערפלית־אוֹריוֹן וערפלית־אַנדרוֹמדה רק בקושי ובהתאמצות העין הפשוטה. – הנה הביטו, זהו פה נתיב – החלב!

דן הראה להם, ושלשתם הביטו וראו מה שראו גם קודם לכן לא פעם: מן האופק הדרומי והדרומי־מערבי מתרוממים שני צעיפי־אור, הדומים לשני נתיבי חול־מאיר, או לשני כתמי־חלב לבנבנים. למעלה, כמעט בלב השמים, הם מתחברים וממשיכים דרכם יחד, כפס־כסף מאוחד, ויורדים כלפי האופק הצפוני. הבל־כסף זה מלא צורות ודמויות, רזי־עולם ותמורות־נצח, ששום דמיון־אדם לא ידמהו ולא ישערהו. בהציצנו בנתיב־החלב בעזרת קרן־החזות, עצבות עמוקה שורה עלינו, בהכירנו את העובדה, שאולי לעולם לא נדע את סודותיו הרחוקים, לעולם לא נביא עד חקר היצירה כולה, שמצד אחד חוננה אותנו במוח חודר ומתבונן ובלב מרגיש – ומצד שני סגרה בעדנו את הדרך, הליטה את הכל בצעיף מרחקים, ויחד עם זה נתנה לנו להציץ ולראות חלק זעיר שבזעירים – כאילו להתגרות בנו, לגרות את יצרנו, יצר־הדעת, להיות כל ימינו מזי־סקרנות ואכולי־תשוקה להגיע לידי תפיסה כל־שהיא מסוד הנצח: אין־סוף בחומר־היקום ואין־סוף בזמניו – בעבר ובעתיד גם יחד.

– אמרת, דן – שאל אסי – חול מאיר. הלא החול מורכב מגרגירים קטנים, האם גם נתיב־החלב מורכב מחלקים קטנים כאלה?

– חלקים „קטנים“? כל גרגיר כזה הוא שמש כבירה, שאין לשער את גדלה! אנו רואים את נתיב־החלב כערפלית. אך בהביטנו בו בקרן־החזות, מיד מובהר הערפל הזה ומתפרד לכוכבים בודדים. אך יש בו מקומות שאינם נפרדים לעינינו. שכן הכוכבים נמצאים לא רק זה על יד זה, כי אם גם זה אחורי זה, מיליונים אחורי מיליונים וכך מתמזג אורם יחד והיו לחומר מאיר אחד כביכול. וסביב הערפלית הזאת, לימינה ולשמאלה – חושף אפלה, שרק פה ושם נוצצים מתוכה כוכבים בודדים, המקשטים לנו את הלילות באורם המהבהב. ערפילית כזו היא אי בים־החלל האין־סופי. אי אחד מהרבה־הרבה, לאין ספור. ואם חכמי־התכונה מנו וספרו ומצאו, שהכוכבים הנראים לעינינו בקרן־החזות, הגדולים עם הקטנים, מספרם עולה למאתים מיליונים, הרי ערפלית אחת כזו מכילה היא עצמה פי־אין־חקר ממספר זה! וכל אחד „הגרגירים” המאירים הללו היא: שמש לחוד עם מלוויה ומלווי מלוויה, כלומר – עם כוכבי־לכת הקשורים בה ועם לבנות הקשורות בכוכבי־הלכת, כמו שהאדמה שלנו קשורה בשמש שלנו יחד עם הלבנה שלה, הכרוכה אחריה. מלא הוא נתיב־החלב רבוא רבבות אפשרויות של יצירות ודמויות, שכל השערה ופאנטאסיה מתקיימת ומתממשת בה בהרבה יותר מאשר ילוד־אשה יכול לתאר לעצמו.

– אתה הזכרת קודם שתי ערפליות – שאל טלי – האם גם הן דומות לנתיב־החלב?

– חכמת־התכונה הצליחה להבדיל לעת־עתה שני סוגים של ערפליות. א) מסוגו של נתיב־החלב, שדרך הטלסקופ אפשר לראותן נפרדות לכוכבים; ב) סוג שני, שאינו נפרד לכוכבים אפילו בטלסקופ. אלה הן ערפליות אמתיות, באמת ערפל הן, ולא קיבוץ של כוכבים. אלא חומר מפעפע אחד.

– האינך חושב, דן, שזוהי הגדרה ריקה, שאין לה ערך? – שאל אסי – אם חכמי־התכונה לא הצליחו להציץ ולחדור אל תוך הסוג השני ולראות בו את הכוכבים הנפרדים, הרי אין זאת אומרת, שזה סוג אחר!

– שאלתך משמחת אותי מאוד אסי! – ענה דן – אלא שעליכם לדעת, שיש שתי אפשרויות של הפרדה זו לכוכבים בודדים. האחת היא קרן־החזות, המקרבת אותנו אל החומר הערפלי ומבהירה אותו לנו. ומובן, שאת זאת עושה היא עד שידה, או יותר נכון – עד ש„עינה" מגעת. אך יש עוד מכשיר הפרדה, שאינו תלוי לגמרי בחדוּת העין או בטיבה של הזכוכית המלוטשת. זהו אותו המכשיר, הידוע בשם ספּקטרוֹסקוֹפּ. מכשיר־פלאות זה (עוד נרחיב עליו את הדבור) מפרק את האור לצבעי־הקשת, וּפרוּק זה מראה כל חומר במהותו ותרכבתו האמתית. וככה הצליחו בעזרת הספקטרוסקופּ להבדיל בין ערפליות הנפרדות לכוכבים ובין אלה שאינן נפרדות, כלומר – ערפליות אמתיות, שהחומר שלהן הוא במצב גאזי, במצב בראשית. אך קודם שנעמוד על טיב ערפליות־בראשית אלה – נברר לעצמנו את טיב הערפליות מן הסוג הקודם, שעליהן נחשבת גם הערפלית שבקבוצת־הכוכבים אנדרומדה (אגב, הערפלית אינה נמצאת יחד עם אנדרומדה, אלא מאחוריה ורחוק ממנה מאוד־מאוד).


ג. מעשה־אמנות בחלל היקום

– הערפליות, הממלאות מרחבים עצומים במידותיהן – מאות ואלפים שנות־אור לאורך, לרוחב ולעובי - צורותיהן רבות ושונות, החל מצורות אין־סדר, שצורת תוהו־ובוהו, וכלה בצורות בעלות דמות מסוימת וגם סימטריות, שחלקיהן הצדדיים מסודרים באופן שוה לגבי אמצעיתן: ישנן ערפליות עגולות, מעודשות (בצורת עדשה), כישוֹריות ומחולזנות (בצורת חילזון). מובן מאליו, שהצורות הללו תלויות (בעינינו) במצבן לגבינו. אינה דומה ערפלית שאנו רואים אותה מן הצד, לזו הנראית לנו באמצע רוחבה, או הפונה אלינו בשפתה, בשוליה והיא ככישור. אך המעוניינת5 שבכולן היא הערפלית של אנדרומדה, שעזרה בהרבה להבהרתן של השערות והנחות אסטרונומיות שונות. ערפלית זו, שצורתה לוליינית־מארכת, משכה אליה עוד בימים העתיקים את תשומת־לבם של המתבוננים בשמים. אך כשלורד רוסה גילה אותה בשנת 1845 בצורתה הלוליינית (או חלזונית) וקבע אותה גם בתרשים מדויק – איש לא רצה להאמין שבתופעות־היקום הכבירות ישנה גם צורה מסוימת, כמו מעשה־אמנות, מעשה ידי־אדם. ורק אחרי־כן, כשהצליחו סוף־סוף לקבוע את צורתה בתצלום, ראו בפרוש גם את תהליך התפתחותה על פי חוקי התהוות העולמות, כפי שנבאר להלן. אפשר היה לראות ברור שהערפלית, שהיתה קודם מחמרת תוהו־ובוהו, התכווצה ונדחסה משך הזמן, ותוך כדי סיבוב נזרקו ונפרדו מעליה חלקים, ההולכים ועוברים לרשות עצמם דוגמת כוכבי־הלכת, הפלנטות, הסובבות סביב גרעינן הקדום – השמש. ובכל זאת מראה לנו הספקטרוסקופ, שערפלית אנדרומדה אינה ערפלית אמיתית, כי אם ציבור כוכבים מלוכדים יחד לחטיבה אחת. בזה הצליח האסטרונום האמריקאי א. פ. האבל, שהפתיע את העולם בהפרידו את הערפליות לכוכבים בודדים.

– מהו הרוחק של הערפלית הזאת מאיתנו? – שאל טלי.

– אותי מעניין יותר, כמה גדולה היא? – אמרה אביבה – אני כבר מפחדת!

– שתי השאלות חשובות במידה שוה. ובכן, המרחק שבינינו ובינה הוא כשבע מאות אלף שנות־אור! כשבע מאות אלף שנה עוברות עד שאורה מגיע אלינו, ובכן כ־ מיליון שנה דרושות עד שאורה יראה לנו את קיומה.

– ולפי מרחק זה אפשר לשער כמה גדולה היא, אם אנו רואים אותה בכל זאת! – אמר טלי.

– נכון טלי! הערפלית היפה הזאת מתפשטת על מרחב עצום כזה, שהאור צריך אולי למאה אלף שנה כדי לעבור מצדה האחד עד לצדה השני! (לא אנו אלא האור!)


ד. קאטאסטרופה בחלל היקום

– עליכם לדעת, שכל תופעה חדשה, הנעשית לעינינו בחלל היקום, בעולם הכוכבים, היא תמיד קאטאסטרופה איומה: חורבן עולמות והתהוות עולמות. תופעה אדירה כזו היתה לפני שבע מאות אלף שנים בערך בתוך ערפלית אנדרומדה. בשנת 1885 גילו התוכנים פתאום מחזה חדש בתוך הערפלית: הופיעה בה שמש כבירה, שלא ראו אותה עד אז. התהליך עבר לעיני המסתכלים: בתחילה הופיע כוכב לא גדול, שהלך וגדל מיום ליום ואפילו משעה לשעה, ובמשך זמן קצר גדל אורו פי מאה אלף מבתחילה – אך אחר כך שוב הלך וחלש, הלך וקטן עד למידת אחד הכוכבים שבתוך הערפלית.

– אמרת, דן, שהקאטאסטרופה באה לפני שבע מאות אלף שנים, לא כן? ומאין יודעים זאת, הלא אז לא היו אפילו בני־אדם בעולם!? – שאל אסי.

– אם היו בני־אדם, או לא היו, את זה נניח לזמן אחר; אך חכמי־תכונה, ודאי שלא היו. אלא שאתה שכחת דבר מה, אסי! אמרנו שהאור מגיע הנה משם במשך שבע מאות אלף שנים – ובכן, אם התוכנים ראו את התופעה, את הגידול וההתקטנות כעת, הרי ברור, שהדבר קרה לפני שבע מאות אלף שנים! – ברור?

– ברור. אך אם כך הוא הדבר, הרי יוצא, שכל מה שאנו רואים קרה בעבר ולא כעת! משום שהלא האור תמיד זקוק לזמן ותמיד מאחר פחות או יותר.


ה. מי רואה היום את יציאת־מצרים?

– נכון כנכון היום! האור תמיד מאחר פחות או יותר. הכל תלוי באורך הדרך שהוא עושה. יוצא באמת שאנו רואים תמיד את העבר. ואולם אך ורק את העבר הרחוק.

– מה? – פרצה אביבה – דוקא את העבר הרחוק אנו רואים? ואת מה שקרה אתמול לא? אני הייתי רוצה לראות, למשל, את חתונת אבא ואמא! אמא היתה אז יפה מאוד, והתמונות שלה מאז נשרפו כולן!

– ואני הייתי רוצה לראות את בית המקדש! – אומר אסי.

– ואני הייתי רוצה לראות את יציאת מצרים! – אומר טלי – ואת קריעת ים־סוף!

– את כל אלה אפשר לראות, אך לא פה אצלנו, כי אם על איזה כוכב אחר ביקום. נניח, על אחד הכוכבים, שהאור מגיע מפה שמה במשך שלשת אלפים שנה, שם אפשר לראות כעת את יציאת־מצרים. נניח, שיש על הכוכב ההוא בן־אדם המביט בקרן־חזות כבירה – ודאי, שהאור מביא לא מכדור־הארץ שלנו את כל הענין של יציאת־מצרים – אף כי כל יוצאי מצרים מתו מאז ואינם בעולם. ככה למשל, אדם שעל הכוכב ויגה היה רואה עכשיו את האוירונים הראשונים שהופיעו לפני שלושים שנה! ומעל אחד מכוכבי אוריון – את קולומבוס עולה על האי גואנאהאני באמריקה. ומעל ערפלית אנדרומדה – את האדם הקדמון במלחמתו עם הממותות, וכן הלאה. וודאי, שיש גם ככב כזה, שמעליו אפשר לראות היום את המחזה האיום והנשגב, איך נפרדה הלבנה מכדור־הארץ שלנו. כשם שאילו היתה לנו קרן־חזות מפותחת יותר – היינו רואים איך מתהווה אי־שם ביקום פלאנטה חדשה, הנפרדת משמשה!

– ואיך מתהוה באמת שמש כזו עצמה? – שאל אסי.


ו. הרת שמשות ועולמות

– זהו מה שאנו רוצים לגמור בו היום. דיברנו קודם־לכן על ערפליות אמיתיות. היינו – ערפליות הנמצאות במצב של אד, של גאז. גאז זה הוא החומר הקדמון לכל הנמצא ביקום. כל חומר בעולם היה פעם גאז, כלומר – הוא היה במצב דליל. הברזל, המים, האדמה, הכל, הכל הכל – כל חומר שאתם מכירים ושאינכם מכירים. וכל זה היה קיים בחלל העולם בצורת ערפלית. כבר אמרנו, שהכל בעולם נע וסובב בלי הרף. וגם הערפליות בכלל. ורק המרחק שבינינו מטשטש בעינינו את התנועה, כפי שכבר ביארנו. וערפלית כזאת מסתובבת ומסתובבת סביב עצמה ובמהירות ההולכת ומוסיפה תמיד. והנה, סיבוב זה הוא הגורם הראשון להרת עולמות, כלומר: להתהוות מערכת־שמש מתוך הערפלית, שמש מרכזית עם כוכבי־לכת הסובבים סביבה – כמו מערכת־השמש שלנו. איך נעשה הדבר הזה? על זה ישנן דעות אחדות, אך המפורסמת שבהן היא דעתם של שני אנשים, ששניהם עמדו על אותה שיטה עצמה, בלי שהכירו זה את זה. האחד היה הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט שכבר הזכרנוהו. והשני היה פייר סימון לאפלאס הצרפתי (1749–1827). שיטה זו אומרת: החומר הגאזי המסתובב, מהווה במרכזו גרעין, ההולך ומתעבה, מסמיך ומתקשה יותר ויותר; כוח הסיבוב יוצר כוח־קלע, הדוחף וזורק את החלקים מעם המרכז אל שפת הערפלית יותר ויותר, החלקים הנזרקים כלפי חוץ מקבלים צורות של זרועות, הבולטות יותר ויותר החוצה ומתרחקות מן המרכז, שהוא בעצם הציר של הסיבוב, עד שלבסוף הן ניתקות מן הציבור הראשי ומקיפות אותו ומלוות אותו בדרכו. אלה הם כוכבי־הלכת, הפלאנטות. כוכבי־לוואי אלה, המסתובבים באותו הכיוון, שבו מסתובב הציר כולו, או השמש, זורקים גם הם מעליהם חלקים, כמו שהם עצמם נזרקו מן המרכז (הציר, „השמש"); וגם החלקים האלה, הנזרקים מהם, מסתובבים סביב „השמש" שלהם, וגם הם יכולים בעצם לזרוק מעצמם כוכבי־לכת קטנים שלישיים. ככה נוצר מן הערפלית ציבור כוכבים עם שמש במרכזם. זוהי מערכת־השמש: שמש מרכזית עם כוכבי־לכת ועם לבנות. אך ערפלית אחת יכולה ללדת לא רק מערכת־שמש אחת. יוצא, שהערפלית היא אמה של מערכת־השמש – אך יחד עם זה היא עצמה גם העוּבּר! שכן אין היא משמשת לעולמות הללו קליפה בלבד, כי אם היא עצמה מתעצבת והופכת לשמשות וכוכבים ולבנות! – וכל זה בחום כביר, ההולך ומוסיף עם הסיבוב ועם המהירות, כלומר – עם הכבידה המצמצמת את החומר. שכן כל צמצום חומר מגדיל את החום. אך מכיון שבינתים הוא גם פולט מעצמו כל הזמן חום אל תוך החלל הקר שמסביבו, הרי סוף סוף יגיע לידי כך, שעם סוף הצמצום, עם גבול מסוים אינו יכול עוד לחדש את החום הנפלט, ואז מתחיל הוא להתקרר יותר ויותר. גם גבול הצמצום וההתחממות וגם מהירות ההצטננות תלויים בגודל המחמרת (החומר). ומכאן מתחילה פעולת התקשותם של כוכבי־הלכת והלבנות שלהם בצורת כדורים, דוגמת כדור־הארץ והירח שלנו. מה שבא אחרי־כן – על זה נעמוד להבא, כשנשוחח על מערכת־השמש שלנו.

– את הכל הבינותי – אומר טלי – גם את הסתובבות הערפלית, גם את התהוות הגרעין המתקשה והמצטמצם, גם את זריקת החלקים החיצוניים מן המרכז, וגם את הסתובבותם של החלקים האלה, ההופכים לכדורים־כוכבים־פלנאטות – הכל, הכל. ורק דבר אחד שכחת לבאר לנו: מי או מה אסף את החומר הגאזי לציבור אחד דוקא, לערפלית אחת? מה אוסף את החמרים הללו ביחד לחטיבה אחת, ומה מכריח את הערפלית, כלומר את כל החמרים הצבורים האלה – להסתובב, זאת אומרת: לנוע בכלל?!

– שאלה נוראה שאלת טלי יקירי – ענה דן במנוד־ראש עצוב. – זהו מה שאין איש יודע. גם לא קאנט ולאפלאס בגאוניותם וגם לא אתה. מה שיודעים הוא, שכנראה יש שני כוחות: האחד הוא כוח־הכבידה, המושך את החמרים זה אל זה, והשני הוא כוח־התנועה, המכריח אותם להסתובב סביב עצמם. ובטוחני, שבעצמך אינך יודע, שלא רק שאלה שאלת בזה, כי אם יותר מזה: קושיא! שכן ישנו חוק ידוע, הקובע, שכל חומר גאזי, אדי, מטבעו לא להתקבץ אלא להתפזר, לנדוף דוקא! והנה – בערפלית מוצאים אנו אותם מקובצים ונמשכים לחטיבה אחת. ומכאן, מחטיבה זו, מתחילה הרת־העולמות! כנראה, שגם שאלתך זאת, השאלה: מי מניע אותן להסתובב? מוטב שלא לשאול! אך בינתים עמדנו עד עכשיו לכל הפחות על מעשה־הבריאה על פי סברת קאנט־לאפלאס. ומכאן ואילך עלינו לעבור אל מערכת השמש שלנו, היינו – אל אם הפלאנטות שלנו: השמש, שהיא אם כולנו. כדאי להכירה, כי הכל ממנה ניתן לנו. לולא היא, לא היינו מתקיימים אף יום אחד. – ורק עוד הערה, שאולי תאכזב אתכם: שיטה זו, של קאנט־לאפלאס, שדיברנו עליה, כבר נתיישנה אחרי פירכות רבות עם התקדמותו של מדע־האסטרונומיה. במקומה רווחת עכשיו סברתו של התוכן האנגלי ז’מס ז’ינס (מת 1946), שעוד נרחיב עליה את הדיבור. וגם היא נתקפת קשה בידי אנשי־מדע. – וודאי, שעוד הרבה יחקרו וישערו ויניחו הנחות, עד שסוד כביר זה יוברר על בוריו. אך גם מתוך הנחותיהם המוטעות של גאונים אפשר ללמוד הרבה.


 

פרק רביעי: איי היקום

א. נהר די־נור מקור מחצבתם של מלאכי־השרת

– ובכן, חבריה, במה הגיתם משך שלושת הימים שלא נפגשתי אתכם? – שאל דן.

אסי פתח ואמר כמהרהר:

– שלושת ימים אלה היו לנו כשלושת „ימי הגבלה" לרגלי הר סיני, לפני מתן תורה. כל ערב תקענו את עינינו באורו הכהה של אורחנו השביט וחיכינו: אולי יבליח פתאום ניצוץ אור ממנו – וידענו שמרמז הוא לנו. והיינו יודעים „שאלהים דיבר אלינו מתוך" האור הרחוק. היינו יודעים, שגם אנחנו באים בחשבון לפניו – –

– שרואה הוא אותנו מקבלים את פני שליחו – אמר טלי.

– שגם אנחנו חביבים עליו, ולא יתומים עזובים ברחבי היקום הנורא – אמרה אביבה מתאוננת ממש.

– לא אתם הראשונים, המחכים לאות זה, יקירי! – אמר דן בבת־צחוק – בדיוק כמוכם ישבו אבותינו ואבות אבותינו לפני דורות אין־חקר והביטו, הסתכלו, התבוננו בכוכבים אלה ואולי בשביט זה עצמו, וחיכו לאות, לתשובה־שהיא. הביטו־נא בנתיב־החלב הבהיר כל כך. אבותינו קראו לו בשם „נהר די־נור“, נהר של אור, של אש בלשון ארמית. אבותינו הארמיים, שביניהם היה גם אברהם אבינו, היו חוזי־בכוכבים הראשונים, חכמי־התכונה הקדמונים ביותר, שקבעו כבר אז הרבה קביעות וחשבונות מדויקים, המשמשים יסוד לחכמת התכונה. ויחד עם זה לא פסקו להאמין, שיש קשר חי בין העולמות הרחוקים ובין בני־האדם. אתם פה מחכים „לקול אלהים, שידבר אליכם” מתוך אש־השביט – ואברהם אבינו שמע את קולו מתוך הכוכבים, האומר לו: כה יהיה זרעך! – אחר כך הופיע אחד מזרעו, הנביא־החולם דניאל, הביט גם הוא בנהר די־נור זה וראה אותו יוצא מאת „האלהים עתיק־יומין“, אבי־העולם, „כביר־הימים”, ממנו יוצא נהר־אש־ואור זה ורבבות מלאכים לשרת לפניו. – – וכעבור דורות שוב הופיעו „מביטים" כמוכם, וביניהם אחד מגדולי התלמוד – שמואל הכוהן, שבני דורו העידו עליו, שנהירים לו שבילי הרקיע כשבילי העיר נהרדעא, שבה היה חי, ומשום כך קראו לו בשם „ירחינאי“, כלומר, בקי בחשבון הזמנים והמועדים והירחים; גאון החכמה והמדע הזה, ש„הלכה כמותו”, אמר פעם לאחד הצעירים, לבן חברו המנוח, לחיא בר רב: בוא ואומר לך אחת ממימרותיו היפות של אביך: „כל יום ויום נבראים מלאכי השרת מנהר די־נור ואומרים שירה – ובטלים". פירוש: נותנים שבח לבורא עולם – ונעלמים, עוברים מן העולם.

– מלאכים ממש?! – השתוממה אביבה וכמעט שקפצה ממקומה.

– אי! – התרגז טלי – אולי רוצה את מלאכים עם כנפי־אוזים לבנות?!

– שקט! אל תבלבלו את הענין! – גער בהם אסי.

– הנח להם, אסי – אמר דן – לא הם מבלבלים את ענין המלאכים. ענין זה אינו פשוט כל־כך. בכל דור ודור ראו את המושג „מלאך" שבתנ“ך בצורות שונות. כי לא הרי האגדות העממיות השונות, שראו ורואות את המלאכים באמת בצורת בעלי־חיים, בחורים או בחורות וגם ילדים בעלי כנפים צחורות, כהרי הוגי־הדעות בתקופות קדומות, שראו במושג מלאכים את כוחות הטבע, הממלאים את שליחותם, את תפקידם – את חוקי הטבע הנצחיים. כל התפיסות הללו הן תפיסות שירה עילאית של כוחות היקום – תפיסה פילוסופית בצורת שירה סמלית. האם לא כך הוא באמת? מנהר די־נור זה, מהערפלית הזוהרת הכבירה, שאנו קוראים לה בלשוננו המגמגמת וחסרת־הטעם, בשם „נתיב־החלב” הולכים ונוצרים באמת „מלאכי השרת" – עולמות וכוחות שופעים כוח ואור, העושים את שליחותם ואחר־כך נחרבים… יען כי הכל, הכל, הכל נוצר מנהר די־נור כזה, עושה את שליחותו ביקום ואחר־כך נחרב ונעלם. אך בינתים, תוך כדי מילוי תפקידו, „הוא אומר „שירה" – שירת הפלאות של סודות היצירה, שיר שבח לבריאה הכבירה וליוצרתה, שאין אנו תופסים לא אותו ולא אותה, אלא קולטים פה ושם אור מבליח, צלצול עמום ואפסי – – – לעת עתה.

– „לעת עתה"? – שואל פתאום אסי – מה פירוש?

– פירוש, שבמידה שהאדם מתפתח, מתפנה משטויותיו הרבות, מאלה שחכמינו היו קוראים להם „הבלי העולם הזה“, היינו: קטנות המוחין, קנאה, שנאה, מלחמה וכדומה להם – כן מקשיב הוא ושומע ומבין יותר ויותר משיר־שבח זה, שכל־כך הרבה משוררים ניסו לתת לו ביטוי כיד־הכשרון הטובה עליהם: – דוד המלך נעים זמירות ישראל, שלמה אבן גבירול, יהודה ליב גורדון ומיכה יוסף בן־גוריון (ברדיצ’בסקי), ועוד כמה וכמה כמוהם במשוררי אומות־העולם בכל הדורות והתקופות. „מלאכי השרת” – כן, כל כוכב כביר וכל פרודה זעירה מלאכי־השרת הם לבוראם: לכוח־הכוחות, למקור הכל, שהפילוסופים קוראים לו „סובסטאנציה“, „עצם־בראשית”, „סיבת־הסיבות“, וכו', ואנשי המדע הפיסי: „סובסטאנציה ראדיואקטיבית, השופעת והקורנת, ושגם היא נאצלת מכוח רדיואקטיבי” – – ואין ביניהם אלא שינוי סגנון בלבד. כל אחד מהם מתאמץ לתפוס את הקשה לתפוס, ומי אני שאנסה לבאר לכם את הדבר? וגם לא מעניננו הוא, ולפיכך נחזור נא לעניננו הפשוט יותר.


ב. האֵם שלנו, שהיא כבר ילדים

קמה דממה ארוכה, אסי הפסיק את השתיקה: – ערפלית כזו היא סימפוניה כבירה של מוסיקה – – – באמת שיר־שבח. – – –

– ערפלית כזו – אמר טלי – היא לאבוראטוריה (מעבדה) כבירה, שהכל נעשה בה על פי חוקי החשבון. – –

– ודעתך אביבה? – שאל דן בחיוך.

– ערפלית כזו היא כמו נשף־חגיגה כביר, שהכל יוצא בו במחולות סחור־סחור – אמרה אביבה ובעצמה חייכה.

– שלשתכם קלעתם אל המטרה – אמר דן. – אתה, אסי, הנך בא־כח השירה הפילוסופית של כל הדורות. אתה טלי – צאצאם של אנשי המדע. ואת אביבה – בת־חסידים, שכל ההויה הגדולה אינה בשבילם אלא חג גדול ונצחי. ובכן, הנה, הביטו נא לאחור: שם, לא רחוק מכוכב־הציר, קצת ימינה, שם קבוצת־כוכבים „אַנדרוֹמדה„ – – – זו שם – – וכעת אמצו את עיניכם היטב ותראו: כעין ענן סגלגל, מארך – – – זוהי הערפלית „אַנדרוֹמדה". גם היא איננה אלא ערפלית כמו נתיב־החלב. –

– אך נתיב־החלב הוא ארוך כמו סרט – אומר טלי.

– גם נתיב־החלב הוא כמו אַנדרומדה, אם גם לא בדיוק, אך אין אנו רואים אלא חלק ממנו – – והיודעים אתם מדוע?

– משום ש… – ניסה טלי, אך תיכף התחרט.

– משום שגם אנו בעצמנו נמצאים בתוך תוכו! – סיים דן את המשפט.

קמה דממת־תמהון: איך זה?

– נתיב־החלב הוא חלק מערפלית כבירה, אולי בעלת מיליוני שמשות ומערכת־שמשות, שבתוכה נמצאת מערכת־השמש שלנו יחד עם אותה הנקודה הזערעירה ששמה כדור־הארץ שלנו. ואיך זה נוכל לראות את הערפלית הכבירה, שאנו נמצאים על אחת מנקודותיה האפסיות, שכולן יחד מהוות אותה? מה שניתן לנו לראות – זה לכל היותר חלק דחוס, סמיך ממנה במרחק מסוים מאתנו. ונתיב־החלב הוא בוודאי פס סמיך כזה באחד המקומות של הערפלית־אמנו. הבינותם?

הדממה הארוכה לא העידה על הבנה ברורה.

– ובכן בבקשה לשאול! – אמר דן – טלי, מה יש?

– ישאל אסי קודם! – אמר טלי.

– יש הרבה – – – אמר אסי.

– טעות, אין הרבה שאלות – הרגיע אותו דן. ולא רק אותו, משום ששלשתם היו מתוחים בכעין שאלות, שהן בעצם קושיות. – נא להתרכז עד כמה שאפשר בשאלה, או בקושיה אחת. ובכן?

– באמת לא שאלה, כי אם קושיה – אמר סוף־סוף אסי – אם אנו בעצמנו נמצאים בתוך ערפלית כזו, והלא הערפלית היא ענן של שמשות ובנות־שמשות, הרי – – – ראשית: היינו צריכים להמצא בחום עצום, שאין כל בריה חיה יכולה להתקיים בה אף רגע!? – –

– על זה אני יכולה לענות! – הפתיעה אותם אביבה כמתפרצת – הערפלית שלנו היא כבר לא אֵם, כי אם ילדים!

פרץ צחוק. אלא שגם בצחוק היה מורגש, שאביבה בכל־זאת ענתה איך־שהוא על הקושיה. רק צורת התירוץ היתה בה כעין בדיחות, אך במהותה היתה התשובה נכונה בהחלט.

– בראבו, אביבה! – אמר דן – אנו דיברנו קודם על „אֵם, שהיא גם עוּבּר“, לא כן? אֵם מוזרה כזו היא כל ערפלית, שהיא בחינת גאז־בראשית, כלומר: שגם בטלסקוֹפּ הגדול ביותר אין להפרידה ולראות בה שמשות, נקודות־אור מיוחדות, בודדות. ערפלית כזו של חומר־בראשית תוססת ורותחת בחום כזה, שכל חומר משלנו,, אפילו השיש, היה נמס בה, ולא רק נמס, כי אם מתנדף בה לאֵד! – אך הערפלית שלנו, שנתיב־החלב הוא חלק ממנה, היא כבר – – – איך אמרה אביבה? היא כבר „ילדים”; כל נקודה ונקודה שלה היא כבר שמש, כוכב מאיר, שיש לו כבר גם כוכבים מלוים, פלנטוֹת, שאינן מאירות באור־עצמן. וכל אלה מסתובבים־דוהרים בחלל של קור עצום מסביבם. במידת קור של מאתיים ושבעים ושלש מעלות! כתוב: 273° –! זהו קורו של חלל היקום. ואנחנו לא רק שאין אנו נשרפים, אלא לולא חום השמש היינו קופאים בקור זה „לשיש"! אך לו היינו מגיעים אל השמש, הרי באמת היינו נשרפים יחד עם כדור־הארץ בן־רגע, כאילו לא נבראנו מעולם. משום שחומה של השמש עולה עד לששת אלפים ושש מאות מעלות, כתוב: 6,600°!


ג. מן הידיעה אל ההשערה

– מחריד! אומר טלי.

– מחריד? אנו, בני־האדם, יכולים לעשות חום מלאכותי, המגיע ליותר מזה: עד לשבעת אלפים מעלות! אך הלא היו לכם עוד שאלות, לא כן?

שוב שתיקה. אך שתיקה זו העידה על ההפך מאשר השתיקה הקודמת: הקושיות הולכות ומתנדפות מאליהן כביכול. ודן המשיך:

– ובכן, במקום חום רותח אנו נמצאים בקור מקפיא. וזה מחמת המרחקים שבין נקודתו האחת של „הענן" ובין שכנתה. ולא רק בקור, כי אם גם בחושך מוחלט! חלל היקום הוא חשכה מוחלטת, שרק הערפליות מאירות בו פה ושם במרחקים איומים זו מזו. וגם בתוך הערפליות, כלומר: בין נקודותיה הרחוקות זו מזו שוררת אפלה מנודחת, שרק הנקודות מאירות בה פה ושם באור קלוש. ומאור אחד כזה מקבלים גם אנחנו פה על הארץ את ההארה וגם את החום הדרוש לנו.

– אם ככה, הרי החושך שבערפלית מרובה בהרבה על האור שבה; ואם כן – איך היא נראית לנו כמאירה ולא אפלה?

– משום שנקודות־האור יחד מצטרפות לאד של אור. ממרחקי היקום נראות הנקודות הללו כאילו היו סמוכות זו לזו עד כדי גוש אחד. ואם תרצו – –

– האור גובר על החושך! – פרץ אסי בלשון שירה.

– זהו מה שרציתי להגיד – אמר דן – אם תרצו, הרי לכם סמל לחיי הרוח: נקודת־אור קטנה שבקטנות אינה נבלעת אפילו בחושך המנודח ביותר!

– שאלה! – אמר פתאום טלי – מה הם הכוכבים, כוכבי־הקבע, שאנו רואים אותם בשמינו כמו למשל כוכב זה שם? האם גם הוא שייך לערפלית שלנו?

– זה שם? זהו הכוכב המאיר ביותר בשמינו, הסיריוס. צדקת, גם הוא אחת „הנקודות" שבערפלית שלנו. רחוק הוא מאתנו כמעט עשר שנות־אור: כלומר: אורו מגיע אלינו משך עשר שנים רצופות!

– ודאי ישנן גם „נקודות" קרובות לנו יותר? – אמר שוב טלי.

– יש. השכן הקרוב אלינו יותר מכולם היא „פרוקסימא" בקבוצת „קנטאור“; אורו דוהר אלינו בארבע שנים וחצי… ואילו היה כובה שם ברגע זה, היינו רואים אותו עוד ארבע שנים וחצי רצופות. משום שקרני־האור האחרונות, שיצאו ממנו ברגע שכבה, יגיעו אלינו רק בעוד ארבע שנים! – והנה, הכוכב ההוא שם בקבוצת „נשר”, שמו „אטאיר", רחקו מאתנו שש־עשרה שנות אור! וכוכב הציר – זה שם – – המרחק שבינו ובינינו: ארבעים שנות־אור! – וכעת תארו לעצמכם: כוכב, שאורו מגיע אלינו משך מאה שנה – כמה רחוק הוא!! ואם אנו בכל זאת רואים אותו, הרי מה גדלו של כוכב שכזה?! אין מוחו של אדם יכול לתפוס גודל שכזה.

– וגם לא האסטרונומים? – שאלה אביבה.

– גם לא הם. הם רק יודעים את הגודל, אך אחרת היא לדעת, ואחרת – לתפוס. הלא זוכרת אַת את ענין הביליון שניות – ושלושים אלף שנה! קל להגיד גודל כזה וכזה, או מרחק כזה וכזה – אך קשה לתפוס ולראות בדמיון גודל או מרחק כזה. – ואולם גם הידיעה על מרחקי הכוכבים אינה מגיעה אלא עד למאות שנות־אור. עד הגבול הזה הגיעו אנשי־המדע בחכמת המדידה במכשירים ובעזרת המתמטיקה. אך מעבר לגבול זה מתחילה ההשערה בלבד. – ואולם מה ערכה של השערה בדבר שהאפשרויות עולות בו על כל דמיון אנושי דל ומסכן?!


ד. האם גם את האפס ברא אלהים?

– מה פירוש: אפשרויות? – שאל אסי.

– מה פירוש: אפשרויות? – דן הרהר רגע, אחר־כך המשיך: – הפילוסוף הגדול ברוך שפינוזה קובע, שאין אדם מסוגל לתאר בדמיונו דבר, שאינו נמצא בטבע שלפניו.

– זה לא נכון! – פרץ אסי.

ואחריו אביבה: – אני כן יכולה!

ואחריה טלי: – אני יכול לתאר לי אדם גבוה אלף מטרים!

– ואני: חתול בעל קרני־צבי! הוסיפה אביבה בנצחונה על שפינוזה.

– כן – אמר דן בצחוק – אך לא בצירופי־דברים ולא בהפרזות המידות אנו מדברים. לצרף אפשר גם אש ומים, אך גם האש וגם המים ישנם בטבע. וישנו גם חתול וישנן גם קרנים. וישנו גם אדם וישנם גם מאה מטרים. ועל אחת כמה וכמה שאפשר להגיד, להביע דבר שאינו בטבע. אפשר להגדיר אפילו „עיגול מרובע" ו„קו ישר מעוקם"! אך לראות בעיני־רוח דבר, ששום חלק ממנו ושום צורה מצורותיו אינם בטבע שלפנינו – אין אפשרות כזו.

– למשל? – שואלת אביבה.

– למשל? הן לו הייתי רואה משל, הייתי יכול גם לתאר אותו: „משל" זה אין באפשרותנו לתאר, ואפילו לא להגידו, לא להביעו במילים. אך מה שלנו אי־אפשר – אפשר ואפשר לטבע בעצמו לבורא־העולמות. אַת רוצה „משל“, אביבה? יכול אני לתת לך דוגמה ממה שיש על מה שאין, אך לא יותר. הנה אמרנו שחלל־היקום הוא חושך מוחלט, ורק השמשות מאירות בו פה ושם. כן אמרנו, שהחלל הוא ריק, ורק הערפליות תופשות בו פה ושם מקום מסויים. ובכן, יוצא מאליו, שאת החושך ואת האפס לא היה צורך ליצור. ובאמת, כלום אפשר ליצור את האפס? הלא הוא לכתחילה ישנו! עד שלא נוצר כלום, ישנו הוא, האפס! ברור! – ובכל זאת מרגיש כל פילוסוף מעמיק, שגם פה אפשר לטעות. אומר הוא הפילוסוף: „יש” ו„אפס" הם מושגים שלנו, שהמוח שלנו קבע אותם לעצמו. אך כלום הכרח הוא, שגם הכח העליון, „האלהים הכל־יכול“, יהיו לו מושגים כאלה? בהחלט לא! יותר מוודאי, שהוא יכול ליצור גם את האפס – ומבלי להתחשב בזה, שאנו בני־האדם איננו יכולים לתפוס את הענין. הנה אנו תופסים גם את האין־סוף של החלל, והוא הלא ודאי שישנו! – ולפיכך מוטב, שנסתפק בהשערה, שודאי ישנם בחלל־היקום דברים שכאלה, השונים לגמרי מכל השערותינו ואפשרותינו ועוברים עליהן בשוניותם וברבגוניותם לאין גבול. יכולים להיות אי־שם לא רק חתולים בעלי־קרנים, אלא אפילו עיגול מרובע וכדומה! יכולים להיות חוקי־טבע אחרים לגמרי מאשר אלה הידועים לנו כ„חוק ולא יעבור”. אך אנו אין לנו אלא מה שנתפס במוחנו ומוחש בחמשת חושינו. ואשר מעבר למוחנו וחושינו, אין לנו עסק בהם. – רואה אני בך, טלי, שאתה משתעמם בהשערות אלה. מה אתה רוצה לשאול?

– כמה מספר הכוכבים, שאנו רואים בשמינו?

– זאת אומרת, כמה כוכבים נראים לנו? ובכן „נראים" יש לו שתי משמעויות: נראים בעין חפשית ונראים בעזרת קרן־החזות, הטלסקופּ. העין החפשית הטובה ביותר רואה כשבעת אלפים כוכבים ורק את מחציתם בבת־אחת, אך האסטרונום רואה דרך קרן־החזות המפותחת ביותר לא פחות ממאתיים מיליונים. אלא שהנה עשו את הטלסקופּ החדש בקאליפורניה שכוח־הראיה שלו הוא כשל מאה וששים אלף מיליונים עיני־אדם ובכן, בו יראו מאה וששים אלף מיליונים פעם שבעת אלפים כוכבים! כמה זה? למה לנו לדעת? מה זה יתן לנו? אך יחד עם זה שוב יגלו לנו דרך הטלסקופּ החדש ערפליות חדשות, עולמות שהיו עד הנה כמוסים מעינינו – וכך שוב תגדל בנו ההכרה המעציבה, כמה אין לנו היכולת לתפוס את מידתו של היקום. אך העולמות, הכוכבים הקרובים לנו יותר, יתבהרו לעינינו במידה מרובה מאוד. דרך העדשה החדשה נתבונן בשמש שלנו ובכוכבי־הלכת שלה. הירח הקרוב אלינו מאוד יופיע לעינינו באמת כשכן, כאילו הבטנו בו ממרחק ארבעים קילומטר מתוך אוירון. – אך לעת עתה נמשיך ונשוחח על היקום כפי שהתבוננו בו משך דורות בלי הטלסקופּ החדש. הבה נחזור ממרחבי אין־הסוף אל עולמנו הקטן יותר: אל מערכת־השמש שלנו, היא משפחתנו הקרובה, הנתונה כולה ברשותה של השמש, שבחומה ואורה אנו חיים את חיינו הקצרים ושבלעדיה לא היינו נולדים כלל עלי־אדמות.


 

פרק חמישי: מקור מחצבתנו: הגיהנם

א. הנער הרועה, הפורץ בבכיה

-קאמיל פלאמאריוֹן – פתח דן בשיחתו על השמש – התוכן הצרפתי הגדול (נולד בשנת 1842 ומת בשנת 1925), משוררו כביר-הדמיון של היקום – מספר את חווייתו הנוגעת עד הלב: פעם בימי נעוריו היה מהלך בשדות מקום-מולדתו בצרפת. אותו יום היה יום ליקוי-החמה, שאלה שידעו חיכו לו לבעוד שעה בערך. שם בשדה ראה רועה-צאן, נער כבן שתים-עשרה, שהיה מבלה זמנו בשירה, בשיחה עם הצאן ובקפיצות שובבות בחום-השמש הנעים ומשיב-נפש. שעה ארוכה הסתכל והתבונן בנער המלבב, בלי שהלה הרגיש בו. זה היה מחזה מושך-לב לאין-דוגמה: הימנון-לשמש בצורת נער בריא, המתחטא בחיק אמו האדמה לאורה של השמש המיטיבה. – פתאום כאילו הועמו קצת קרני השמש. אך מורגש היה, שאין זאת התקדרות רגילה, לא עננים מתחשרים לגשם. – אלא שהנער לא שם לב לדבר. והאור הלך והועם יותר ויותר. – פתאום נדם הנער, הפסיק את תנועותיו, שירתו העליזה נשתתקה. כך עמד רגע קצר – אחר-כך הרים את עיניו אל השמים, בתנועת ראש אטית העביר את מבטו לאט-לאט אל השמש. האור, המסמא עדיין, הרתיע את פניו הצדה, אך לרגעים; אחר-כך שוב רצה להביט בשמש, אלא שבמקום להסב את פניו מנגדה, עצם את עיניו ופניו כלפי השמש. וכששוב פקחן – האור כבר לא צרב את עיניו. והנער הביט, הביט, הביט בקערת-האור הפגומה והמוזרה, הביט ארוכות, עיניו הלכו ובלטו יותר ויותר – אחר כך שוב עצם אותן ופניו כלפי מעלה, כאילו לנסות את עצמו, אם איננו טועה. וכשפקח אותן שנית – הלכו פניו והתעוותו, פיו נפתח לרוחב פניו, הוא הרים את ידיו כשמתגונן מפני מישהו, - ופתאום התנפל לארץ, נהם נהימה-זועה, כבש את פניו בקרקע ופרץ בבכיה רמה, בכה בקול מר הולך וחזק, הרים פניו אל השמש נבהל מאוד. כעת רואה הוא, שגם עדר-הצאן מתרוצץ הנה והנה, ואחדים מהם גועים - - הנער תחב את ראשו בדשא, התחיל מפרכס ומפרפר, מתפלש בנהימה ובבכיה, בוכה ומתיפח וצועק: אמא! אמא! – לבסוף קפץ והתחיל רץ בכל כוחו, כשהוא צועק: אמא! אמא! - -

מחזה כביר, המחזיר אותנו אל-עבר רבבות שנים בעבר: אחד ממשפחת האדם היערי, מאנשי-בראשית, הרואה בפעם הראשונה את השמש הלקויה, המתחשכת לעיניו לא בדרך הרגילה, לא בעננים.

אך גם עדר-הצאן נבהל והתחלחל למראה השמש הלקויה. גם בעלי-החיים מגיבים בחלחלה לליקוי-השמש: פרות גועות, כלבים מיללים, סוסים נושפים-נוחרים ורוקעים ברגליהם. מתוך תאורי הז’ונגל ידוע לנו, שלא רק אנשי-היער מקימים מהומה בשעה שכזו, מכים בתופים, משתוללים בריקודי-זועה ואפילו מקריבים קרבנות-אדם – אלא גם חיות-היער נפחדות מליקוי-השמש. וכל אחת מהן מגיבה על פי דרכה.

ולא רק אנשי-היער הפראים והפראים-למחצה, כי גם עמי-המזרח, ובתוכם גם התמימים שבשכנינו, מקימים רעש בצורות שונות גם לליקוי-הלבנה.

-סבתא שלי מספרת – אמרה אביבה – שלפני המלחמה הראשונה, אינני יודעת באיזו שנה, הקימו פה רעש בפחי-נפט –

-כן, אך זה היה לא לליקוי-השמש, כי אם להופעתו של כוכב-שביט, בשנת 1910 – אמר דן. – ובארצות המזרח הרחוק אפשר לראות עד היום תגובות מזעזעות לליקוי-השמש: בני-אדם משתגעים, נשים מפילות (וקורים אפילו מעשי רצח והתאבדות). וגם להפך: מספרים על מטורפים, שהשתפו למחזה-האימה - -

-מהו הפחד? – שאל טלי.

-מהו הפחד? בכלל אין בהלה כמו הבהלה מפני תופעה לא-רגילה בשמים. טולסטוי מדבר על “ירח אדום ומרובע” כעל אימת-האימות. מהו הפחד? תאר-נא לעצמך: מופיעה פתאום עוד לבנה אחת בשמים…

-מחריד! – אומר אסי.

-ועוד אדומה! – מוסיף טלי.

-ועוד מרובעת! – אומרת אביבה ומוסיפה: - אני הייתי מתה בו במקום!

דן הרגיע אותה:

-על מרובע אין מה לדבר. בכל הטבע שלפנינו אין צורה מרובעת. ויש לשער, שגם בכל היקום איננה. וכבר אמרו חכמי התלמוד: “אין מרובע מששת ימי בראשית”. הצורה היסודית שביקום היא העגול, הכדורי. הנביא יחזקאל ראה בחזיונו את מראות אלהים בדמות אופנים: “כי רוח החיה באופנים”. ובעלי-הקבלה קוראים לזה: “מעשה מרכבה” ו“ספירות”, כלומר: כדורים. כשם שגם חכמי-המדע אינם מוצאים ביקום צורה אחרת אלא כדורית. – אלא שהתופעה החדשה בשמים אינה צריכה להיות דווקא מרובעת כדי לעורר חרדה. די שיופיע איזה אור (ואחרת מאשר אור בין כה אינו יכול להיות) בשמים – וכולנו היינו נבהלים כאותו עדר-צאן יחד עם הנער. – האדם הפרימיטיבי אינו יודע את החוקים, שעל פיהם אפשר לבאר את התופעות כטבעיות. אך לעומת פחדם של העמים מפני תופעות שמימיות לא רגילות, הרגיע ירמיהו הנביא את עמו: “ומאותו השמים אל תחתוּ!” ידע הנביא מה שאנשי המדע יודעים רק בדורות מאוחרים: שמן השמים אין לנו לפחד ולחכות לשום אסון, שם הכל קצוב וקבוע על פי “חוּקוֹת שמים וארץ” איתנים לנצח.


ב. הערצת השמש עד כדי אלהות

לא נודע עם כזה בעולם, שיחס-הערצתו לשמש לא הביא אותו לידי האלהתה בתקופות הקדומות. או שהשמש היתה אלילם היחידי, או לכ הפחות אחד מבין אליליהם הרבים, ועל פי רוב – ראש כל האלילים, החשוב שבהם. ההודים והיאפאנים עובדים לה עד היום הזה. בחושם הפשוט והטבעי הרגישו וידעו, שאותו כדור לוהט, או קערה לוהטת שם למעלה, הוא הוא הגורם לכל טוב ונעים עלי אדמות.

-גם אבותינו היו עובדים לשמש! – העיר אסי.

-לא נכון! – פרצה אביבה במחאה עזה – היהודים עבדו לאל יחיד!

-היו מפלגות שונות בישוב! – מפשר ביניהם טלי – כאלה שעבדו לאלהים וכאלה שעבדו את האלילים וגם את השמש.

שוב כולכם צודקים – אמר דן – אלהי העולם, שאינו נראה לעין ואין לו כל דמות, זה שהגאונות העברית גילתה אותו, גילוי גאוני עד היום בעיני אנשי-המדע – נתקבל רק לאט-לאט על שכלו של כל העם היהודי. אלילי-השמש, החמנים (חמה) והתמוז, באו להם ממצרים, וגם פה בארץ נמצאו עובדי-שמש בצורות שונות, שמלכינו הנאורים היו משמידים אותם. ביניהם יאשיהו, שניתץ את “מרכבות השמש” ואת “הסוסים אשר נתנו מלכי יהודה לשמש”. ויחזקאל גילה בחצר בית-המקדש עצמו עובדי-אלילים, שהיו משתחוים לשמש. ואם כי השמש היתה מסמלת גם לאבותינו שבתקופת התנ"ך כל טוב ואושר: “ממגד תבואוֹת שמש”. “שמש צדקה וּמרפּא בכנפיה”, ועוד תיאורי-אהבה כאלה – בכל זאת היתה עבודת-השמש התועבה הגדולה ביותר בעיניהם. עד כדי כך, שהדבר היחידי, שהכהן הגדול היה מזכיר אחר-כך לגנאי ביום הכיפורים ומפגין נגדו במפורש, היתה עבודת-השמש: “אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל ההיכל ופניהם קדמה, ומשתחוים קדמה לשמש – ואנו ליה עינינו”.


ג. גישוש באפלה לאור-השמש

את שיחת הערב הזה פתח אסי בשאלה:

-מדוע אומרים בעברית “השמש עולה”, “השמש שוקעת”, והלא ידוע לכל שלא השמש עולה ושוקעת, כי אם האדמה מסתובבת כלפי מזרח - - -

-אומר אתה: “ידוע לכל” – הפסיקו דן – מובן, שהיום זה ידוע לכל. אך רק לפני זמן לא-רב באנו לידי ידיעה זו. רבואות שנים עברו עד שעמדו על אמת השיטה הזו. דורות על דורות היה “ידוע לכל” שהאדמה אינה מסובבת, אלא קבועה במקום אחד ואינה זזה לעולם. ומובן מאליו, שחשבו את האדמה למרכז היקום, שהכל, הכל מסתובב סביבה – השמש ורבבות הכוכבים סובבים אותה יום יום ממזרח למערב. היום אנו מביטים על דעה זו בבת-צחוק. בעינינו זה דומה לחתיכת-צלי משופדת על שפוד, ובמקום לסובב את הבשר שייצלה – מסתובב התנור סביב הצלי!

-או: במקום שהרקדנית תרקוד על הבמה, ירקוד סביבה כל האולם יחד עם הקהל! – הוסיפה אביבה.

-משל של-חושך! – העיר אסי ברוגזה – המרקדת לא רק מסתובבת סתם, כמו האדמה.

-אז מרקדת הרוקדת ואלס! – טענה אביבה – ואלס ביחידות!

תוך כדי צחוק אומר דן:

-הודות לך, אסי, אמרה אביבה דבר של טעם. להלן עוד נעמוד על כך., שהאדמה באמת סובבת סביב השמש בסיבוב ואלסי! אך לעת-עתה אנו מדברים בשמש ובאמונתם והשערתם של בני-האדם על מהות השמש ואיכותה. כך למשל, הורה בית-ספרו של הפילוסוף היווני תאלס, אחד משבעת חכמי יוון (חי 660–550 לפני סה"נ), שהאדמה היא קערה שטחית (בודאי עבה מאוד!), שסביבה משתרע ים האוקינוס, למעלה יש רקיע (מה מהותו של הרקיע – לא היה ברור לו לגמרי), ומעבר לרקיע – אֵש. ברקיע זה ישנו חור עגול, ובעד החור הזה נראית האש והיא מאירה לנו. אך יש והחור הזה משתתם פתאום – זהו ליקוי-השמש. ואגב, פילוסוף זה קבע ראשון בתולדות המדע, שכל היקום עשוי מחומר אחד יחיד ושיסוד זה הוא: המים.

-וזה נכון? – שאל אסי – אני יודע שזה לא נכון, אך אתה מדגיש את זה כרעיון גאוני, ולפיכך שואל אני!

–הגיונך צודק בהחלט – אמר דן – אני באמת הדגשתי את זה כגאוניות, אך לא כתורה גאונית מסוימת (שהלא היום אנו יודעים, שחומר היקום מורכב מהרבה יסודות), אלא כחוש גאוני, וביחוד כהעזה כבירה בכלל, לחיפוש יסוד אחד יחיד לכל מיני החומר שביקום. עליכם לדעת, שעד היום הזה חיה ופועלת ההתאמצות לכך – למצוא יסוד אחד, את היסוד המשותף לכל היסודות שבטבע. והיום אין זאת כבר הפתעה בנסיונות המדעיים, אם מוצאים פתאום שאחד היסודות, שחשבוהו כל הזמן ליסוד אמתי, כלומר, לבלתי נפרד ובלתי מורכב – נגלה פתאום שמורכב הוא משני יסודות.

אם תרצו, אין זה אלא החיפוש ל“אחדות אלהים” בצורה אחרת: בצורת יסוד יסודי אחד יחיד ומיוחד!

אחרי תאלס קבע פילוסוף יווני שני, פיתאגוֹראס (540–500 לפני סה"נ), שהאדמה אינה שטחית, אלא כדורית. כדור זה תלוי באויר, בחלל, וכמוהו גם השמש וגם הירח, אך הם צמודים אל “הספירות” (מה הן ספירות אלו, גם לו לא הוברר כל צרכו). האדמה אינה קבועה ועומדת, אלא נעה, אך לא סביב השמש, כי אם סביב “האש המרכזית”, הנמצאת במרכז היקום. יתר על כן, הוא גם מצא שהאדמה סובבת סביב צירה פעם בעשרים וארבע שעות! השמש אין לה אור משלה, אלא אור-חוזר, ש“האש המרכזית” קורנת עליה. – ובכן, מי בכם רואה התקדמות ניכרת בתורתו של פיתאגורס על תורתו של תאלס?

-אני! – פרץ אסי – הוא כבר הרגיש שהאדמה היא כדורית.

-ושהיא נעה! – החזיק אחריו טלי – שהצלי מסתובב ולא התנור!

-ובעשרים וארבע שעות! – גמרה אביבה.

-נכון. אחריהם בא הפילוסוף אנאכּסאגוֹראס (500–428 לפני סה"נ) ומצא גם הוא שהארץ נמצאת במרכז העולם, וגם הוסיף על זה נופך מוזר משלו: השמש והכוכבים הם גושי-סלע מלובנים, שהסתובבותו של הרקיע אינה נותנת להם ליפול! אך גם הוא עשה צעד קדימה: הירח מקבל את אורו מאת השמש.

ורק אחד מכל החכמים הקדומים קלע אל המטרה – המתימתיקן הגאוני אריסטארך (270–350 לפנה"ס). הוא מצא סוף-סוף, שהארץ לא רק שסובבת על צירה, ובמשך עשרים וארבע שעות, אלא שהיא מקיפה גם את השמש, והקפה זו אורכת שנה. יותר מזה, הוא גם קבע את המרחק שבין השמש והארץ, אלא שטעה במדת-מה.

כך היו הקדמונים מגששים באפלה לאור השמש החידתית.

-מוטב לומר: מגששים באור-השמש עצמו! – אמר טלי.

-גם זה נכון. אך מכל האמור רואים אנו, שכולם כאחד לא הספיקו להגיע לידי שאלת מהותו של החומר, שממנו נבראה השמש, אלא רק באופן כללי: סלע, אש. אך מה טיבה של אש זו? מה בוער שם באש זו? מה הם יסודותיה של אש זו? – עד הנה לא הגיעו. וכך נמשכו הניחושים השונים, שיותר משהבהירו את בעיית מהותה של השמש, האפילו עליה בהתחכמויות שונות.


ד. בית-דין השלושה

בשאלה זו התחילו החוקרים לעסוק רק בסוף ימי הביניים. החשוב שבהם היה ניקולאוס קוּזאנוּס במאה החמש-עשרה. חוקר זה אמר, שהשמש היא חומר-אדמה מצופה אור עדין. בין האור הזה ובין גרעינה של השמש ישנם עננים מעורבים באוויר נקי, ומזיגתם יחד דומה לאוויר מתאדה שלנו. ובכן, לא הגרעין החמרי של השמש קורן את האור המחייה את הצמחים ובעלי-החיים, כי אם מעטה האור שעליה.

השערה לא כל כך מלבבת גם היא.

השערה שניה – של התוכן הרשל (1738–1822), המבאר קודם את כל ההופעות שעל פני השמש ומוציא את המסקנה: גוף השמש אפל הוא, אך סביבו – במרוחק ממנו – כתונת-אור. הזרמים העולים מן הגוף האפל חודרים דרך כתונת-האור החוצה – אלה הם כתמי השמש. אסכולה זו אומרת, שלא מן הנמנע, שעל השמש ישנם בעלי-חיים.

גם השערה זו עדיין רחוקה מן האמת. אף כי עליכם לדעת שחוקר זה היה אחד החשובים בתולדות המדע האסטרונומי; הוא גילה את הפלאניטה6 השביעית אוּראנוּס, שתי לבנות של הפלניטה הששית סאטוּרנוּס (שבּתאי), גילה כוכבים כפולים, ערפליות ועוד.

השערה שלישית - - - ורביעית וחמשית, אך לא צריך. הצד השוה שבכל השערות אלה היה, שהשמש גוף אפל הוא.

-מהו הדבר, - שאל אסי – שלא נתן להם לקבל את השמש כגוש של אש, מה שסוף-סוף נראה למתקבל ביותר על הדעת!

-לי נדמה כל הזמן – אמרה אביבה – כאילו היו זהירים כביכול, שלא לראות את האמת בשמש, שהיא אש!

-זה מתקבל על הדעת – אמר טלי בלעג – פשוט נזהרו מן האש, שלא יישרפו בה! לא כן, אביבה?

-טפשות! – הפליטה אביבה.

-ובכן, התפלאו-נא, השערה זו לגמרי לא טפשית. בני-האדם לא יכלו בשום אופן להסכים למראה עיניהם, שנראה להם כאבסורד – שמן האש יצא איזה חומר, שממנו יתהוו אחר-כך חיים! כי גם שלא-מדעת כבר הרגישו, שהשמש היא הגוף המרכזי למערכת-השמש שלנו ושממנה יצאו הפלאניטות הסובבות סביבה, ובכן גם הארץ. ואם כך, איך זה יוצא, למשל, חומר של בשר ודם או של עץ פורח – מאש? וככה פרוּ ורבו הנחות על מהות השמש, מהן קרובות אל האמת, אך רובן כאלה, הנדמות לנו כבדיחות ממש – עד שהופיע מכשיר חדש במדעי-הטבע ומחק את כל ההנחות המוטעות לאפס, ואת הקרובות יותר לאמת אישר לשרירות וקיימות.

מכשיר זה הוא הספּקטרוֹסקוֹפּ.

ראשית שיטתו של הספקטרוסקופ היתה עוד קודם שהמציאוהו. מתחילה היא עם גאונה האנגלי של חכמת האסטרונומיה ומדעי-הטבע בכלל – סיר אייסק ניוּטוֹן (1643–1727), מייסדה של הפיסיקה המאתימאטית והאסטרונומיה הפיסית החדשה. שיטה זו היא שיטת הספּקטרוּם, שיטת-הצבעים, אך המכשיר לה – הספקטרוסקופּ – הומצא והותקן בידי שני אנשי-מדע: בּוּנזן (1811–1890) וקירכהוֹף (1824–1887).

שיטת הספקטרום אומרת: כל אור מורכב מתערובת של צבעים שונים. צבעים אלה אינם אלא צבעיהם של מיני החומר שבגוף הקורן את האור. האור – כלומר האש – הוא אחד, אך החומר הבוער מורכב מכמה מיני חומר, וככה גם האור הבוער מורכב מכמה צבעים. כל צבע וצבע שבאור הוא של אחד ממיני החומר שבאש. הצבעים הללו נראים לעינינו גם במקרה שהאור עובר דרך טיפת מים. הנה, למשל, בשעה שאור-השמש עובר דרך הגשם – מופיעים לעינינו הצבעים שבו בצורת הקשת, החל מן האדום ועד הסגול, זאת אומרת: כל שבעת הצבעים היסודיים: אדום, תרוג (אוראנז'), צהוב, ירוק, כּחול, אינדיגו וסגוֹל. והספקטרוסקופ, כמכשיר מפותח ומדויק, מראה לנו את צבעי החמרים בצורת קווים. באופן שכזה רואה ומראה הספקטרוסקופּ את כל מיני החמרים, היסודות, הנמצאים בכל כוכב ביקום. ככה נודע לנו בדיוק, ממה מורכבת השמש וייתר הכוכבים, הקרובים והרחוקים כאחד!

אך מכשיר גאוני זה מראה לנו לא רק את החומר שבכוכבים, סמיכותה או דלילותה ותרכבתה החימית. ואפילו את מרחקו של הכוכב מכדור-הארץ ומהירות התקרבותו אלינו או התרחקותו מאתנו. יותר מזה: גם את מהירות תנועתו סביב ציר-עצמו – וכך תבינו מאליכם, שהספקטרוסקופ (בעברית נכנהו מצבּע, ואת שיטת-הצבעים, את הספקטרום – בשם תּצבּעת) הופיע כמאשים כללי ממשי נגד כל מיני השערות והנחות לגבי חומר השמש. הן גזרו עליה שהיא “עפר ואפר”, והיא עושה אותן לעפר ואפר. חסר היה רק בית-דין, שיוציא את פסק-הדין. ועל זה הופיעו שלשה אנשי מדע: קירכהוף (אחד ממציאי המכשיר), צלנר (1843–1882) וסצ’י (1818–1878), הוציאו את פסק-הדין ו,החזירו" לשמש את אורה ויפעתה, שניתנו לה מששת ימי בראשית.

וכך יצא פסק-הדין, שתמציתו היא: כדור השמש שלנו, מוצאנו ומקור-מחצבתנו, אמה של אמנו האדמה, יולדתנו וחיי רוחנו, היא – גהינוֹם!

אש תפתה, שאילו היה כדור-הארץ שלנו, בנה הקטן, ניגש, אליה לקרבת אלפי קילומטרים – היה נשרף “בהבל פיה” והיה כלא היה!

כדור השמש – אומר הספקטרוסקופּ – הוא כדור של גאז, שמעטפתו החיצונה בוערת בחום של ששת אלפים מעלות, כפי שכבר הזכרנו, אך כלפי פנים הולך החום וגובר יותר ויותר, עד למידה של ארבעים מיליונים מעלה חום!

אמור וכתוב: ארבעים מיליון.

כזאת היא אמנו השמש. מכאן, שכל אותה האמונה “בגיהנום”, המשותפת לכל העמים והדתות, לא בדמיון בלבד יסודה. ישנו בעולמו של הקב"ה גיהנום אמתי איום, ורק את מקומו לא קבעו אנשי הדת כהלכה. ואפילו “הגיהנום של מטה” אינו בדותה בעלמא. גיהנום זה מקומו בבטן האדמה, שאמנם בו אינו מחכה לו לפושע חום כמו שבגיהנום של מעלה, - השמש – אך בכל זאת דיו גם החום הזה, שעוד נרחיב עליו את הדיבור, לגמול להם לרשעים על מעשיהם: יותר מארבעת אלפים מעלות חום.

-כן, אילו היו קוברים את הרשעים בעומק כזה! – נאנחה אביבה בכאב עמוק.

-אם הגיהנום הוא מקור מחצבתו של האדם – אמר טלי כמו לעצמו – הרי מה פלא שבני-האדם בני תופת הם, הגורמים כל הזמן חיי-גיהנום לעצמם ולזולתם?!


 

פרק ששי: בחוג משפחתנו

א. יסודו של יגון ביופי ונשגב

שלשתם ישבו על שלשה סלעים מוקפים מים ביימה של תל-אביב: אסי, אביבה וטלי, וחיכו לדן. קערת-השמש ירדה לאט-לאט מטה מטה, עוד מעט ותגע בשולי אופק הים. אגן-הזהב יוקד ומסמא – אך בכל זאת כבר אפשר להביט בו יותר ויותר, בהתאמצות לשאת את האור המעוור. והם התאמצו. האור אינו נח בקערה. כאילו עובר הוא בהתגלגלות, בהתעגלות ממקום למקום, פעם מופיעה פה אלומת-יפעה עגלגלה, ופעם שם. אופן בתוך האופן. העין כושלת, סובלת, מסתנוורת, אך אינה רוצה לסור מעל האור הנהדר. כמעט שהיא דומעת כבר, אך אין דבר –

-“ומתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש” – מלמל אסי כמו לעצמו את דבריו של הוגה הדעות והיגונות קוהלת.

ושוב היתה דממה שלוה ועמוקה. כמאה מטר מאחוריהם המתה העיר, רעשו מנועי המכוניות, צעקו-צחקו בני-האדם, אך כל זה לא הגיע לאזניהם. הם האזינו לגלגל-החמה, אולי ישמעו גם את קול הרעש שלו - - -

וגם עם שוך גלי-הים שלרגליהם לא הגיע עדיהם.

וגלגל-הזהב, הלוהט בלהטי-אורו, שוקע; הנה הוא נוגע באופק, שפתו נושקת את שפת הים – מה זה?… עם נגיעתה באופק מתהווה לה בסיס רחב – קדרת-זהב הפוכה – – אך הנה הגיעה עד חציה – – ויותר – – כעת אפשר לראות עין בעין את תנועתה כלפי מטה – – עוד מעט, עוד מעט – – רק עוד פיסה קטנה, רבע מטבע, – – – קץ – – גם זה נעלם! –

אך הדממה לא נפסקה.

כעת ראו גם את הים וגם שמעוהו. לבנת הספיר של שמי-התכלת התמזגה עם הים התכול-הירוק ובדממת השקיעה הופיע האין-סוף. –

רק כעבור רגעים ארוכים נשמע קולה של אביבה, האומרת כמו לעצמה:

-מדוע זה עצוב כל-כך?

כל תשובה לא באה מפי שני חבריה.

-הנה אנו יושבים פה על שלש בליטות-סלע – אמר אסי בשקט. – בשביל מישהו זעיר, בשביל אחד היצורים הזעירים הללו פה, השחרחרים, המכסים ברבבותיהם את הסלע – אנו שלשה ענקים כבירים. שלשה ענקים יושבים על שלשה איים, והענקים גדולים פי שנים ושלשה מן האיים, שעליהם הם יושבים – –

– יושבים ואינם זזים – המשיך טלי – ענקים דוממים. משום שהתנועות שלנו כמעט שאינן נראות להם כלל. תנועת-יד המהירה ביותר שלנו נראית להם אטית מאוד: כל שניה מי יודע בת כמה אלפי שנים בעיניהם!

אך אביבה לא שמעה את אלה. אותה העסיקה השאלה:

-מדוע זה עצוב כל-כך?

ומשלא באה כל תשובה גם כעת, נשמע פתאום קול שקט מאחוריהם:

-משום שכל יופי ונשגב מעורר עצבות, אביבה!

זה היה דן, שעמד על “אי” רביעי והקשיב לדבריהם, והם לא הרגישו בבואו בשקט.

-אך מדוע זה מעורר עצבות.!

-צדקת, אביבה, תשובתי היתה מגוחכת. התשובה היא: שני יסודות לה לעצבות כזו, כלומר ליסוד היגון שבכל יפה ונשגב. היסוד האחד הוא: הגעגועים אל מה שאין להשיגו. כל חושינו דבוקים ונתונים לתופעה הנשגבה, ואני יודעים, שלעולם לא נשיגה, לעולם לא נתמזג אתה, לעולם לא תהיה שלנו! זה די והותר כדי לעורר בנו יגון וכאב עמוק. ישנם ילדים רגישים, הפורצים בבכיה למראה שקיעת השמש, ממש כמו לצעצוע יפה שבחלון-הראוה. אולי יודעים אתם, שהסופר הנורבגי הגדול הנריך איבּסן יש לו מחזה, שהגבור הראשי לו, בחור ההולך ומאבד את תבונתו, כשמחלתו מגיעה לטירוף חשאי – הוא פורץ בבכיה חרישית: “אמא, את השמש! תני לי את השמש! אמא!” – אמא ושמש: שני המושגים הממלאים את הילד, את הבן שבטירופו חזר ושוב היה לילד, המתגעגע אל צעצוע-הצעצועים הנשגב: קערת-השמש, או מטבע-השמש, או כדור-השמש. גם עצבותך ועצבותו, אביבה, אינה אלא צורה אחרת של אותו היגון, שהבלתי-מושג מעורר בנו. – והיסוד השני הוא כמעט אותו היסוד עצמו, אך בכל זאת שונה ממנו, אחר: החידה שביופי הנשגב, הבלתי-מוכן שבו.

-מה אינו מובן בו? החוקים שלו? – שאל טלי.

-אם תרשה לי, דן, אני אענה על זה – אמר פתאום אסי – לא החוקים אינם מובנים, כי אם כולו כמות שהוא! אתה מבין טלי?

-לא! – ענה טלי בקיצור – גם אתה מעציב אותי, משום שאינני מבינך!

-אתה אינך מבין אותו, טלי, משום שלא הצליח להביע את מה שרצה, אך תשובתו היא תשובה נכונה: מה שאינו מובן לנו ביופי הנשגב – הוא התכלית שלו, אותו ה“למה”, שאין עליו תשובה. ובכן, אינו מושג בתכליתו, במטרתו: אנו, בני-האדם, שהכל, כל מעשינו יש להם מטרה, תכלית – לא רק שקשה לנו לתפוס הופעה או מעשה שאין להם תכלית, אלא שאי-תכליתיות זו, חוסר-המטרה, מעציב אותנו, מייגה את נפשנו ועל אחת כמה וכמה שמעורר הוא בנו עצבון, אם נשער שבאמת יש לו איזו תכלית ורק אנחנו איננו תופסים אותה! ופה מתלכדים שני יסודות היגון: הגעגועים אל מה שאין להבינו. המושג “להבין” יש לו שני פעלים נרדפים: להשיג, לתפוס – מה שאני מבין, כאילו השגתיו ותפשתיו בידים והוא שלי.

-יוצא, שמטרת החקירה, המדע היא, להסיר את העצבות הזאת? – שאל אסי – חותר הוא המדע לבוא עד חקר התכלית, המטרה?

-מובן מאליו! – ענה דן.

-אם כן, יהיה חבל להשיג את המטרה! – הזדקף אסי – כי הלא העצבות הזאת היא היא המשמשת יסוד ונושא ודחיפה לשירה הנשגבה ביותר! וכשכל החידה הזאת תיפתר – מה ידחוף את המשוררים לשירה נשגבה זו? החוקים הברורים ודאי שלא!

-שאלתך ארוכה יותר מדי, אסי! – אמר דן – נניח שנצליח בזמן מן הזמנים לבוא גם עד חקר התכלית, המטרה, ה“למה”, - וכי מדוע אתה חושב שרק העצבות מביאה לידי שירה? מדוע זה רק היגון משרה את שכינת היצירה על האדם, מדוע לא גם השמחה, ששון-ההבנה הכביר??

-הישנה דוגמה לכך בספרות העולם?

-מובן, שיש. משורר המשוררים שבכל התקופות, גיתה – כל שירי-היקום שלו הם שירי שלוה שבששון ההבנה והתפיסה, במידה שהוא תופס ומבין את היקום! אך בספרותנו העברית ישנה דוגמה מובהקת עוד יותר לשירת הששון העליון – ודוקא בדבר, שאין לו לשום אדם תפיסה ברורה בו: האלהים. שירו של משוררנו השגיא רבי שלמה בן גבירול “כתר מלכות” שהוא שיר-ששון שגיא לתפיסת אלהים שלו! – הן זהו ההבדל שבין השירה הנשגבה, זו ש“השכינה אינה שורה בה על האדם מתוך עצבות, אלא מתוך שמחה”, כדברי חכמינו, ובין סתם שירה, שאינה מתלהבת לנושאה, אלא עד שלא השיגה אותו!

-נכון! – פרצה פתאום אביבה – אחרי שהתחתן עם הבחורה שוב אינו כותב לה שירים!

-הנה, זהו ההבדל! האהבה העליונה האמתית מתחילה עם ההישג, ההתמזגות, ההבנה. – וכך נחזור נא לעניננו: השמש.

-הסבתה שלנו! – אומרת אביבה – בטעות אומרים אמנו השמש. והיא הלא הסבתה שלנו. נכון, דן?


ב. הבת והנכדה בחיק הסבתא

-בהחלט. וכעת – מה מענין אתכם בראש וראשון?

-אותי מענין קדם-כל גילה! בת כמה היא?

-אותי מענין כמה חום ואור מאבדת היא יום-יום? – אמר טלי.

-ואותי מענין לדעת כמה תוכל לחיות עוד? – אמרה אביבה.

-היא תתקרר, ותמות בנזלת! – נזף בה טלי – את כבר חרדה למות הסבתה?!

-שלש השאלות זו בזו תלויות בעצם – אמר דן – גילה של הסבתה שלנו? חכמי האסטרונומיה הפיסית חישבו ומצאו קודם-כל, שכל גוף הקורן מעצמו אור, מאבד גם ממשקלו. ועל פי חשבון זה מאבדת השמש ממשקלה למעלה מארבעה מיליון טונות בשניה אחת! ובכן ביממה – כ-345.000 מיליונים טונות. אתמול בשעה זו היה משקלה בשלש מאות וחמישים אלף מיליונים טונות יותר מאשר כעת. ולמחר שוב יהיה משקלה פחות במידה זו מאשר היום. אמנם חשבון זה אינו קבוע ועומד כל הזמן, שכן מהירותו של איבוד המרץ (האור והחום) הולכת וקטנה מיום ליום במידה שהגוש מקטין יותר. אך לו גם היתה מאבדת את מרצה כל הזמן במידה שוה – גם אז יכולה היא להרשות לעצמה לבזבז, שכן מחוננת היא בחיים ארוכים של חמשה עשר ביליון שנים! ורק כעבור גיל זה תבוא לידי אפיסת כוחותיה האחרונים, כלומר לאיבוד הגראם האחרון שלה. – די לכם?

-בערך…

-ובדרך זו נוכל לעשות את חשבון גילה הנוכחי: בת כמה היא כעת. אך במקום להכניס אתכם בסבך החשבונות, נסתפק נא במה שעמלו אחרים לטובתנו ושהעלו בחשבונם, שהשמש נולדה – ביתר דיוק: נפרדה מחיק אימה – לפני שמונה ביליונים שנה בערך. לא לטעות: לא מיליונים, כי אם ביליונים!

-יוצא, שהיא צעירה למדי! – אמר טלי – עדיין לא בילתה אלא שליש מחייה! וכבר יש לה משפחה גדולה וגם נכדים!

-היא יכולה להרשות זאת לעצמה – אמר דן – אם וסבתה לדוגמא: מטפחת היא באורה וחומה את חיי בנותיה ונכדותיה, היא היא הגורמת לכל האקלימים, מזגי-הזמן השונים, מערבלת את הרוחות, מפריחה את החיים והיא גם מקור למצבי-הרוח והשראות-הנפש שלנו! בלעדיה לא היה נוצר שום כשרון יצירה ותנועה בעולם.

אך ישנה דעה האומרת, שהיא לא רק מטיבה, שגם המחלות, המגפות השונות אינן בלי השפעתה. וכשם שרוב המחלות נרפאות בעזרתה, לו רק נדע להשתמש בברכותיה, כך היא אשמה לא רק במדווים הגופניים, אלא גם בהשתוללותו של האדם למלחמות ולצרות, ובה תלויה התפתחותו של האדם, חכמתו והתקדמותו, כפי שנעמוד על זה לקמן. ומי יודע, אולי נצליח פעם לרפא את האדם בעזרתה לא רק ממחלות הגוף, אלא גם לרסן באורה וחמה את פראותו, כעסו והשתוללותו, רשעתו ומלחמותיו! אך נחזור לעניננו. השאלה הבאה –

-גודלה! – אמר טלי.

-והואיל והשמש היא כדורית, הרי גודלה נמדד בקוטר שלה: בקו העובר בה באמצעיתה מעבר אל עבר. ובכן קו זה – הקוטר – ארכו יותר ממיליון ורבע מיליון קילומטרים!

אך ישנה עוד מידה השייכת לגודלה, והיא: הנפח שלה, גודל תכנה הפנימי, וגם פה המספר הוא כמיליון ורבע, פירוש: בשביל למלא את הנפח שלה, למשל בכדורי-הארץ נחוצים מיליון ורבע מיליון כדורים כמו הארץ שלנו! – במה אתה עסוק, טלי? אתה עשית תנועה, כמחשב דבר-מה.

-אני… דבר-מה, כך נראה לי, אינו בסדר פה. אני עשיתי את החשבון, חשבון הקוטר שלה, ויצא לי, שגדול הוא מקוטרה של הארץ פי… פי-מאה…פי-מאה וכמה… מה אתה מחייך, דן?

-טוב-טוב, טלי! בבקשה להמשיך, אני מחייך מתוך הנאה, אני נהנה מן הבקורת המאתימאטית שלך. נכון מאד, פי כמה גדול קוטרה של השמש משל הארץ?

-פי מאה. קוטר הארץ היא שנים-עשר אלף קילומטרים ויותר, ושל השמש - -

-אי! מאין אתה יודע? - פרצה אביבה.

-את זה אני יודע במקרה לא משיחותינו אלה.

-אביבה צודקת בעצם – אמר דן – אנו לא דיברנו עדיין על גודלה של האדמה. אך זה נכון: קוטרה של הארץ היא שנים-עשר אלף קילומטרים. ובכן, הלאה, טלי?

-ושל השמש – אתה אומר – מיליון ורבע קילומטרים, הרי זו פי מאה בערך - - -

-חכה רגע! – אמר אסי – גם אני רוצה לעשות את החשבון הזה!

טלי חיכה רגע ואחר-כך המשיך:

-הוסף נא על 12.000 את שני האפסים ותקבל את המספר 1.200.000 (כמעט מיליון ורבע). ובכן, פי מאה7. ופתאום אומר אתה שהשמש גדולה מן הארץ לא פי8 מאה, אלא פי מיליון ויותר כדור-הארץ! ואני חשבתי כי נחוצים מאה! דומני, שזה פשוט וברור: אם כדי למלא את ארכו של קוטר השמש, נחוצים מאה קוטרי-הארץ, הרי גם בשביל למלא את הנפח שלה, נחוצים מאה כדורי-הארץ!

-זה פשוט וברור על פי ההגיון המלולי, הלשוני, הדיבורי, אם אפשר לומר כך. אך לא לפי ההגיון המספרי, החשבוני! אסור לערבב ולהחליף את מידת הקוטר במידת הנפח! לשנים אלה אין כל קשר מידתי, חביבי! את מידת הקוטר יכול אתה לשנות, להגדילו או להקטינו ע"י שינוי צורתו של הכדור, אך את מידת-הנפח שלו לא תשנה אלא אם תחסיר ממנו או תוסיף עליו! עשה לו צורת ביצה, למשל, וקוטרו יוקטן!

-הבינותי! – אמר טלי.

-תסלח לי, אני לא שאלתיך עדיין אם הבינות! משום שלא ההבנה החשובה פה, אלא התפיסה! ולתפוס תפסת רק את ההבדל שבין ערך הקוטר וערך הנפח, אך לא את עצם גודלה של השמש! לא אתה ולא אסי ואביבה! כדי לתפוס גודלה של השמש, יש לנו אמצעי אחר, מוחשי יותר. הנה הירח סובב סביב הארץ. מרחקו מן הארץ הוא לא כל-כך איום, רק כארבע מאות אלף קילומטר. אך אם נתאר לעצמנו את העיגול הזה, את מסלול הירח סביב הארץ, כלוח עגול אחיד – הרי זה לוח די גדול, לא כן? ואם נראה את גודל השמש כגודל הלוח הזה – הרי תהיה זאת שמש כבירה, לא כן?

-שמש כזאת תחפיר את פני השמש שלנו! – אומר אסי.

-ובכן, אל תגזים, אסי, היא לא תחפיר! משום שהשמש שלנו היא גדולה ממנה!

-מה? – קראו כולם פה אחד.

-כן. ננסה לקבוע את הארץ שלנו בטבורה של השמש. כן? וכעת, הנה הירח סובב סביבה במסלולו הרגיל. ובכן, מסלולו זה של הירח, “כפי שאתם רואים”, נמצא עדיין בתוך קערת-השמש!

ביחס כזה בערך נמצא מסלול הירח לעומת “קערת-השמש”!

ואם תרצה טלי, תוכל לעשות גם את החשבון המספרי שביחס שניהם.

טלי הרהר רגע, אחר-כך אמר:

-חשבון פשוט מאוד! הירח רחוק מן האדמה 400,000 קילומטר בערך. זהו חצי הקוטר של מסלול הירח.

-החישור או החשר – אמר דן – על פי חשר אופן-העגלה, המקשר רת גלגל האופן אל הציר שלו.

-ואם חצי הקוטר הוא 400,000 – הרי כל הקוטר של מסלול הירח הוא פי שנים, ז. א. 800,000; והרי קוטרה של השמש אמרנו: מיליון ורבע קילומטרים!

-בהחלט!

-אתה ג’דה, טלי! – פרצה אביבה.

-וכעת אני מאמין שתפסתם את גודלה של השמש – אמר דן – ואחרי שתפסתם, אוסיף לכם שאנחנו הפרזנו על מידת גודלו של מסלול הירח, גם בציור וגם9 בעל פה! משום שמרחק הירח מן הארץ היא פחות מארבע מאות אלף קילומטרים, רק 383,000.

-ככה אפשר להגיד, שהירח מסתובב סביב הארץ “בתוך חיקה” של השמש! – אמר אסי.

-כן, לו היתה השמש באמת קערה, והארץ היתה דבוקה בטבורה של השמש, וכך היה הירח מסתובב על גבי קערת השמש – כי אז היה זה באמת בחיקה!

-הבת והנכדה בחיק הסבתה! – אומרת אביבה.


ג. מיספרים שאינם אומרים כלום

-והגם משקלה של השמש ידוע לנו? – שאל טלי.

-נכשלת בשאלתך! – אמר אסי כמעט בשמחה לאיד – נסרחה חכמת-החשבון שלך! הלא אם השמש גדולה פי מיליון ורבע מן הארץ, ואם יודעים את משקלה של הארץ – הרי איזה קושי יש בדבר לחשב ולמצוא את משקלה של השמש?

דן צחק:

-ובכן, כמה לפי דעתך, אסי?

-פי מיליון ורבע ממשקלה של הארץ – ענה אסי בנצחון.

-כן, לו היה חומר השמש עשוי במתכונת אותו החומר שהארץ עשויה ממנו! – התגונן טלי.

-זהו! – אמר דן – ובכן, לא טלי נכשל, כי אם אתה אסי!

-אתה תתקן לי את שירי, ולא את החשבונות שלי! – אמר טלי בנצחון.

-נכון, - אמר דן – אתה, אסי, היית צודק, אילו היו סמיכותו ודחיסותו של חומר השמש דומות לסמיכותו ודחיסותו של חומר הארץ, אך לא כן הוא הדבר, חביבי. השמש אינה סמיכה ודחוסה כמו הארץ, היא דלילה בהרבה ממנה. אם נלוש את חומר השמש ונדחיסו עד כדי דחיסות חומר הארץ, הרי כדורה לא יהיה גדול מכדור הארץ, אלא פי שלש מאות אלף! לא יותר! הרי לכם ההבדל שבין גודל הכדור ובין סמיכותו. בשביל למלא את גודל השמש, את הנפח שלה – אמרנו שנחוצים מיליון ורבע כדורי-ארץ, אך בשביל למלא את סמיכותה של השמש – די לנו בשלש מאות אלף כדורי-ארץ!

-זאת אומרת: אם לשים את השמש על כף-מאזנים אחת, צריך לשים על הכף השניה שלש מאות אלף כדורי-ארץ, כדי שהמשקל יהיה שוה! – אמר טלי.

-כן הוא הדבר. ואם רוצה אתה יתר דיוק – הרי 331,950 כדורי-ארץ.

-הסבתה קלילה יותר מן הבת! – אמרה אביבה – היא יכולה לרקוד בקלות גדולה יותר מאשר בתה!

-והיא גם “רוקדת” בקלות גדולה בהרבה ממנה! – אמר דן – את זה נקבע אחרי-כן, כשנשוחח על תנועתה של השמש.

-ובכן, פי כמה היא קלושה יותר מן הארץ? – שאל טלי.

-נסה-נא אתה ועשה את החשבון.

-פי כמה?… מלמל טלי – חכה רגע, מיליון ורבע… שלש מאות אלף… זה יהיה בערך… החלק הרביעי… כן?

-בראבו, טלי! – אמר דן – השמש דלילה, קלושה מן הארץ פי ארבעה. או נגיד להיפך: הארץ דחוסה פי ארבעה מן השמש.

-ועדיין אין אנו יודעים כמה משקלה.

-במיליגראמים אתה רוצה, או ברוטלים? – שאל אסי בלעג, והואיל ואיש לא ענה לו תיכף, המשיך בבקיאותו בתנ"ך: “מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן וכל בשליש עפר ארץ ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים?”

“אכן רוח היא באנוש” – המשיך דן – “ואין מעצור לרוחו!” רוחו של האדם הצליח באמת למדוד לא רק את גודלה של הארץ ואת היקפה, כי אם גם את מחמרתה, את המסא שלה. כן, הצלחנו “לשקול בפלס הרים וגבעות במאזנים” ויצאה מידה מדהימה של ששת אלפי טריליונים טונות! ושל השמש: אלפים קואדריליונים טונות!… אך מה מיספרים אלה נותנים לכם? רק בלבול מוח! וכלום זה בלבול מוח יותר מן העובדה, שבראש-סיכה יכולים לתפוס מקום אלף מיליון חידקים? או כלום פחות מפליאה היא העובדה, למשל, שכל אחת מטיפות דמנו מכילה מאה וששים וחמשה מיליונים גופיפי-דם אדומים? והלא זה נמצא בתוך גופנו-אנו! המיספרים הללו אינם אומרים לנו כלום, כי אין אנו מבינים את שפתם, ממש כמו שישנם קולות, שאין אנו שומעים אותם מחמת גודלם ואין אנו רואים צבעים מחמת חוזקם. – אך הבה, נתבונן קצת במהותה של השמש.


ד. בית חרושת לעולמות

כבר אמרנו, שחומר השמש הוא אדיי, אדים של מתכות שונות כמו ברזל, זהב, אלומיניום, מימן, הליום ועוד. הכבדים שבהם נמצאים בפנימיותה, בבטן השמש, והקלים צפים למעלה כעננים. קצת מוזר, אך עובדה היא, שגם העופרת, למשל, נמצאת בשמש בצורת אד.

-הישנם גם סימנים אחרים, מלבד עדותו של הספקטרוסקופ, שהחמרים הם אדיים שם ולא חטיבה קשה אחת? – שאל טלי.

-העובדה, שעם הסתובבותה של השמש סביב צירה ממהרים אחדים מחלקיה בתנועתם ואחרים נעים לאטם, עובדה זו מעידה גם כן, שאין הם גוש אחד קשה. ממש כמו שאנו רואים לפעמים עננים בתוך עננים, שחלקים אחדים מהם ממהרים יותר ואחרים מפגרים. אלא שתנועת העננים באה מחמת הרוח הנושאת אותם. אך הדמיון רב מאוד בין עננים כאלה ובין אדי השמש, כשאנו רואים אותם בקרן החזות.

הלאה: המחמרת הגאזית הפנימית שהיא גרעינה של השמש (שכמעט אין אנו יודעים עליה כלום, ולכל היותר, ידוע לנו שחמה היא יותר) עטופה מעטה-אור, הקרוי בשם פוטוספירה (פוֹט – אור, ספירה – כדור ביונית). מעטה זה מורכב אדים קלים והוא כמעט לבן.

-אמרי נא, אביבה: כותנתה של הסבתה! – אמר אסי.

-ומה? מדוע לא? – באמת ככה! – ענתה אביבה.

-לגמרי לא מיותר לציין אותה ככתונת השמש! – ממעל לפוטוספירה משתרעת שכבה אדית שניה: הכרומוספירה, או מעטה-הצבעים (כרומה – צבע ביונית) שעביה – חמשה עשר אלף קילומטר ויותר.

-אמרי אביבה - -

-כן-כן, אני אומרת: שמלה צבעונית יפה!

-וחמה למדי! – השלים טלי את התמונה – פרווה עבה כהוגן: חמשה עשר אלף קילומטר! –

-ובכן, בגד-צבעונין זה – מראהו נורא הוד! לשונות להבת-ארגמן פורצות מתוכו בלי הרף ומגיעות לגובה המחריד של חצי מיליון קילומטר!

-ובאיזו מהירות? – שאל אסי.

-שלש מאות וחמשים קילומטר בשניה! אלה הן פרוטובראנצות (פרוטוברארה – פרוץ החוצה בלטינית).

-הן יכולות עוד להגיע אלינו! – נבהלה אביבה.

-אל פחד, אביבה! – הרגיעה דן – את שכחת שאנו רחוקים מן השמש “קצת יותר” מחצי מיליון קילומטר – מאה וחמשים מיליון! – אך מעל לכרומוספירה ישנו עוד מעטה, מעטה חיצוני, הקורונה (כתר בלטינית). היא מאירה באור כסף לבנבן. – שלש העטיפות הללו הן הן המשפיעות לנו את האור ואת החום. ומובן מאליו, שאור זה חזק בהרבה שם על השמש מאשר פה אצלנו. הלא הוא בא אלינו מרחק מאה וחמשים מיליון קילומטר. ובכן, אור זה במרחק קילומטר אחד מן השמש חזק 150 מיליון פעם 150 מיליון (היינו 22.500 מיליון) מאשר אצלנו על פני הארץ:

-החום כבר ידוע לנו – אמר אסי – ששת אלפים מעלות צלסיוס.

-והחום הפנימי שלה?

-ארבעים מיליונים מעלות! – אמרו פה אחד.

-ופה עלי לתקן גוזמה אחת. בשיחתנו הקודמת אמרתי, שאילו נגש כדור-הארץ אל השמש לקרבת אלפי קילומטרים – היה נשרף בהבל פיה. הפרזה. רק אנחנו היינו נשרפים יחד עם כל החי והצמח. אך אילו נפלח כדורנו אל תוך השמש עצמה – הרי במשך פחות מארבע שעות היה לא רק נשרף לאפר, כי אם היה הופך אד על כל הריו וסלעיו ובנייני-ברזלו ושישו גם יחד!

-כּוּר ההיתוך בבית-החרושת לעולמות! – אמר אסי.

-באיזה גודל צריך להיות איזה גוף על השמש, כדי שנוכל לראותו בקרן-החזות? – שאל טלי?


ה. מערבולת התופת

-לכל הפחות בת שבע מאות קילומטרים. היינו: גדול פי-שלושה מן המרחק בין כפר גלעדי ובין חופו הדרומי של ים-המלח. פחות מזה לא תפשה עדיין שום קרן-חזות. אולי יתרחב שטח הראייה שלנו כעת בקרן החדשה בקליפורניה, שכבר הזכרנוה. אך כבר בתחילת המאה השבע-עשרה נגלתה לעיני האסטרונומים תופעה מפליאה: כתמים אפלים, הידועים היום בשם כתמי-השמש. כתמים אלה עוברים בתנועתם על פני השמש, אחר כך נעלמים ושוב מופיעים. התופעה המוזרה עוררה בתחילה השתוממות אדירה: מה זה? הגם השמש אינה נקיה כבייכול? הגם עינו הבהירה של העולם חולה במחלת-עיניים חלילה?!

ועוד ראו, שהכתמים הללו משתנים והולכים מפקידה לפקידה, ולא עוד, אלא גם מספרם אינו קבוע. וגם גדלם אינו יציב, משתנה הוא במהירות של שמונה מאות קילומטר ביום! ועם התפתחות קרן-החזות נוכחו לראות, שפני השמש בכלל אינם מעור אחד, ששטחה אינו קורן את אורו במידה שוה בכל המקומות. דומה יותר, כאילו ניצוצות, או גרעיני אור סמיכים שטים-צפים על פני רקע אפל. גרעינים אלה משנים בתמידות את מקומם וכיוון תנועתם עד כדי כך, שכל השטח כאילו מכה גלים כמו פני הים ברוח. אם לדייק יותר, הרי זה דומה לדייסה בעלת גרגירים עבים, הרותחת כל הזמן וצפה על פני מחבת שחורה, הנראית מתוכה במקום שהדייסה קלושה יותר. ובתוך הדייסה הזאת מופיעים הכתמים. אלא שעם ראיה ראשונה ניכר, שאין הם שייכים לה: בעוד שהדייסה נעה ממזרח למערב – ובכן ודאי, שאין היא שייכת לגוף השמש, הנעה ממערב למזרח – הרי הכתמים נעים יחד עם גוף השמש ממערב למזרח. אך גם הם אינם יציבים: מופיעים הם פתאום, מתפתחים פחות או יותר ומשתנים, משנים גם את מקומם יחד עם תנועת השמש, ושוב נעלמים.

ועד שחכמי התכונה טרחו לפתור את חידת הכתמים, הרי קודם כל הכתמים עצמם עזרו להם לפתור שאלה אחרת, ביתר דיוק: השערה נושנת אחרת, ולאשר אותה. זאת היתה שאלת סיבובה של השמש סביב צירה, שהכתמים הוכיחו והעידו עליה ברורות. ועל פי התבוננות מתמידה בתנועת הכתמים קבעו, שמועד סיבובה של השמש סביב צירה הוא קצת יותר מעשרים וארבעה ימים.

-ובאיזו מהירות?

-כמעט שני קילומטרים בשניה! אך זה רק על קו-המשוה שלה, בשטח “חגורתה”.

-מדוע קוראים לזה קו-המשוה?

-זה קו (מדומה, כמובן) המחלק את הכדור לשני חצאים שוים, כמו איזור. ובכן: על שטח הקו הזה של השמש מגיעה המהירות לשני קילומטרים בשניה, ביתר דיוק: אלף ושמונה מאות מטרים.

-מה פירוש? – שואלת אביבה – יוצא, כאילו קו זה באמת ישנו בצורת חגורה, שרק היא מסתובבת סביב הגוף העומד בלי תנועה! כאילו חגורתי מסתובבת בלעדי!

בראבו, אביבה! זהו! את פשוט שכחת מה שאמרנו קודם לכן: שחומר השמש אינו חטיבה אחת מוצקה, כמו הגוף שלך, אביבה. את, למשל, אם את מסתובבת בריקוד, הרי יחד עם הגוף שלך מסתובבות גם הכתפים, לא כן?

-אנו מקוים שכך הוא! – אומר טלי – שהכתפים שלך אינן מפגרות אחרי הגוף שלך בשעת ריקוד!

-הנה! – אמר דן – זוהי נקודת התורף של השמש, ש“הכתפים” שלה כן מפגרות אחרי הגוף שלה וכן גם “הרגלים” שלה! הואיל וגופה עשוי מחמרת-גאזים, הרי אותו הכוח העצום של תנועתה, המניע את החלק הקיצוני שלה, את קו-המשוה, אינו מניע במידה כזו את החומר שלמעלה מאיזורה ושלמטה ממנו. מה שאין כן בארץ, המוצקה כגוש אחד, שכל חלקיה נסחפים יחד במידה אחת! – וכל זה נודע לנו הודות לכתמי השמש, שהופיעו כנקודות מיוחדות על פני “קערת-השמש” החלקה לעינינו.

-ומה גודל הכתמים הללו בכלל? – שאל אסי.

-הקטן שבהם – הנראה לנו, כמובן – גודל קטרו כאלף קילומטר!

-מה?!

-אך הגדול שבהם קוטרו מגיע למידה העצומה של מאה אלף קילומטר!

-זאת אומרת, שכדור-הארץ שלנו היה נכנס בו “ולא נודע כי בא אל קרבו”! – אמר אסי.

-אומר אתה: “נכנס בו”, סימן שיש לך הרגשה, כאילו זה חור? ובאמת זוהי ההשערה הרווחת ביותר, שהיא בעצם כבר לא השערה. אך הבה נלך בסדר. קודם כל שונים הכתמים אחד מן השני בכל המובנים. אחדים מהם נראים משך זמן רב, מהם נשארים רק משך שבוע ימים או שבועיים, מהם רק ימים אחדים ומהם מופיעים לשעות אחדות ונעלמים. וגם בדמותם שונים הם. הדמות הכללית המשותפת לכולם היא: חור אפל; מהם חורים עגולים, מהם מארכים, וישנם מעוותים ומעוקמים בלא כלצורה מסוימת. אך הצד השוה שביניהם, שכולם יש להם גרעין, כלומר: כתם יסודי, אפל-שחור, זהו החור עצמו וסביבו חצר מאירה, הדומה מאוד לחופו הגבוה של אגם (חוף-הכנרת שלנו שמעבר הירדן), היורד בערוצים וקמטים עד המים, בנידן דידן: עד החור השחור. אם תרצו, הרי זה דומה לפה פעור עם שיניים לבנות, ביחוד המארכים שבהם. ולא עוד, אלא שלפעמים מופיע באמצע הפה כעין חודה-של-לשון מאיר באור בהיר. וישם גם כאלה, שכעין פס לבן מקשר את שפתו האחת אל השניה, כעין גשר על פני התהום. ועוד צד שוה ביניהם, שמשפתם עולות להבות, לפידי-אש בוערים.

-פּה חוצב להבות! – אומר אסי – אך מה בם בעצם הכתמים הללו?

-זהו מה שעדיין לא הוברר כל צרכו בירור מדעי. אך ההשערה ההגיונית הכללית היא, מה שגם כל אחד מאתנו יכול לשער, שכדור לוהט זה, העולה באימתו על כל דמיוני-תופת, קלחת רותחת זו, שאינה פוסקת לרתוח, לבעור ולהתפרץ ברבבות יסודותיו היוקדים – מה טבעי מזה, שתוך כדי סערות איתנים רותחים אלה מתערבלות גם מערבלות-תהום דוגמת המערבלות שבים.!

דבר אחד ברור: אין שלוות-השקט שוררת במאור הגדול היפה הזה, כי אם סערות-אימה כבירות כוח ומידות, שהטוֹרנאדו, או האורקאנים רוח-מצויה הם לעומתן. ואחת התוצאות שלהן הם גם כתמי-השמש, שהשפעתם הללו הובררה כבר על בוריה: המאגנטיזם של כדור-הארץ. הופעה זו, המאגנטיות, היא תועפה מענינת ומפליאה, שאף-על-פי שאינה דווקא מעניננו פה, בכל זאת אעמוד עליה המלים אחדות בקשר עם כתמי-השמש.


ו. הדומם, הנע פתאום מאליו

-אסי! אני ראיתי בין חפציך מחט מאגנטית, זאת אומרת מצפּן, לא כן?

-כן, קניתי אותו עוד לפני שלש שנים בעד כדורגל בלי שלפוחית! – אמר אסי.

-ולי יש פרסת-פלדה מאגנטית, המושכת אליה מסמרים! – פורץ טלי – שקניתי אותה בדיוק בעד שלפוחית-כדורגל נקובה!

-שידוך הגון! – מעירה אביבה כמעט בבוז – הבחור החתן כדורגל עם הכלה הגברת שלפוחית!

-טעות, אביבה! – אומר דן – לא שם הוא השידוך, כי אם פה, ושידוך הגון באמת: הבחור החתן מר מצפן עם הכלה מרת פרסת-פלדה מאגנטית! – ובכן שמעו והקשיבו רגע קט היטב: מאגנטיות זוהי משיכתו של מחצב ידוע את הברזל והפלדה. אם תשפשפו מאגניט טבעי במטיל-פלדה, ייהפך מטיל-הפלדה למאגנט-מלאכותי, - שגם הוא עושה מכל מטיל-פלדה מאגנט מלאכותי על-ידי שפשוף. – כן מהפך המאגנט הטבעי גם את מטיל-הברזל למאגנט מלאכותי. אך הברזל אין לו תוקף מאגנטי, אלא רק כל עוד היותו במגע עם המאגנט הטבעי עצמו, או עם המאגנט המלאכותי, ואילו ברגע שניתק מהם, שוב אין לו כוח-משיכה מאגנטי.

המאגנט הטבעי אינו מושך את הפלדה והברזל אלא בשני קצותיו, ואילו אמצעיתו אינה מושכת כלל. –

והנה, מחצב זה, המאגנט, יש לו סוד מפליא, שעדיין לא עמדו על המסטורין שלו: האחד משני קצותיו, נמשך תמיד לצד צפון. אמרתי האחד משני קצותיו, ולא כל אחד מהם. אלא תמיד אותו הקצה עצמו! את זה תוכלו לנסות ככה: צבעו-נא את קצהו האחד של המאגנט בצבע, נניח אדום (הקצה השני יוכל להשאר כמו שהוא, בלי צבע), שימו פקק-שעם על פני מים (בקערה) ועל הפקק הניחו את המאגנט. ופה יתחיל מחזה מוזר: הפקק צף כמובן על פני המים ועליו גם המאגנט – אך פתאום יתחיל המאגנט לזוז (יחד עם הפקק שמתחתיו כמובן), להסתובב הנה והנה כמחפש לו מצב של מנוחה, ואינו נח אלא משהפנה קצהו האחד כלפי צפון (וממילא יהיה קצהו השני כלפי דרום). והנה, אם הקצה המופנה צפונה הוא הקצה האדום, הרי תמיד יהיה הוא הפונה צפונה ואף פעם לא השני! ואם המחצב הזה, המאגנט, יהיה חפשי “ברצונו” זה, אם אַיש לא יעכבו בתנועתו זאת, הרי תמיד יכוון את קצהו זה כלפי צפון. –

וכך יש לנו מכשיר, המראה לנו תמיד ובלי טעות איפהו צפון (וממילא גם יתר רוחות השמים)!

שני קצותיו אלה של המאגנט הם “קטבים מאגנטיים”, שהאחד מהם הוא קוֹטב צפוני והשני דרומי. משום כך קוראים למאגנט כזה בשם מצפן, כלומר: פונה לצד צפון.

-ומאין לנו, שרק הקצה הצפוני הוא המניע, אולי גם הקצה השני, הפונה לצד השני, לדרום? שאל טלי. – או אולי רק הקצה השני, הדרומי, הוא המכריע בתנועה זו?

-נסה-נא ותראה, טלי. קח-נא מאגנט, שארכו למשל חמשה סנטימטר והדבק אליו מטילית-מתכת אחרת גם כן של אורך חמשה סנטימטר, אך מתכת שאינה מאגנטית, למשל נחושת או עופרת, כעת יהיה זה חציו השני של המאגנט (ומובן, שמשקלו של חצי זה צריך שיהא בדיוק כמשקלו של החצי המאגנטי), וכעת שים את מאגנט-כּלאיים זה על פקק על המים, או תלה-נא אותו על חוט באמצעיתו, שיהא תלוי במאוזן חפשי באויר – ומיד תראה, שקצהו המאגנטי יפנה לצפון ולא לדרום.

-הנה! – אומר אסי בנצחון ומוציא מכיסו את המצפן שלו.

-מאין ידעת שנשוחח הערב על המאגניטיות? – שואל אותו דן.

-לא ידעתי, אני תמיד נושא אותו בכיסי!

-טוב מאוד! ובכן, את רואה, אביבה? המחט הזאת, היכולה לנוע חפשית, מכוונת את עצמה תמיד צפונית-דרומית! והנה פרסת-פלדה זו, המושכת אל עצמה את המתכות הברזליות. והנה, מחט זו, שקצה האחד נמשך תמיד לצפון, העמידה אותנו על העובדה, שכדור-הארץ עצמו אינו אלא מגניט גדול, שיש לו שני קוטבים מאגנטיים, כלומר: מושכים, האחד הוא הקוטב הצפוני, והשני – הדרומי! וכעת נסה-נא טלי והקרב את הפרסה שלך אל הזכוכית, המכסה את המצפן. ככה! אתם רואים שהמחט הולכת אחרי הפרסה לאן שתרצו! ממש רודפת אחריה! זה משום שהפרסה פשוט קרובה אליה יותר מאשר הקוטב הצפוני של הארץ, ולפיכך מושכת היא אותה יותר.

אביבה נהנתה מאוד מתנועת המחט, הנמשכת כמו חיה אחרי הפרסה.

-וכעת תארו לעצמכם: כמה גדל כוחו של הקוטב המאגנטי של כדור-הארץ, אם הוא משפיע עד הנה על המחט הקטנה הזאת ממרחקים כבירים כאלה!

-מדוע יש לקוטב הצפוני של כדור-הארץ כוח-משיכה יותר מאשר לקוטבו הדרומי או לכל יתר המקומות שלו? – שאל אסי – ומדוע מושך כדור-הארץ, בכל חלקיו, את הכל בעולם והקוטב הצפוני שלו מושך נוסף על אלה גם את המאגנט בכוח מיוחד, שאינו דומה כלל לנפילתו של חפץ אחר הנמשך לארץ?

-עלי להודות לך, אסי, על שאלתך זאת, כי לולא שאלת אותה הייתי שוכח להזהיר אתכם מפני טעות גדולה מאוד. ובכן, כוח-המשיכה של כדור-הארץ ושל כל גרמי השמים, אין לו שום שייכות לכוח-המשיכה של המאגנט. וגם מלבד העובדה, שכוח-המשיכה של הארץ וכל יתר גרמי-השמים מושך את הכל בעולם, בעוד שהמאגנט אינו מושך אלא פלדה וברזל, הרי יש עוד הבדל יסודי ביניהם. בין מחצב-המאנגט ובין הפלדה והברזל אפשר לחצות במחיצה עבה פחות או יותר, של עץ או מתכת אחרת (לא פלדה ולא ברזל) ועל ידי מחיצה זו אפשר לעכב את כוח-המשיכה, ואילו בין כדור-הארץ ובין כל גוף אחר שום מחיצה בעולם אינה יכולה להפריע לכוח-המשיכה לפעול את פעולתו - -

-אחרת אפשר היה לבנות מחיצה כבירה בגובה מסוים, להפסיק בזה את כוח-משיכתו של כדור-הארץ – ולעמוד שם למעלה באוויר וגם לבנות בתים בגובה תלויים בין השמים ובין הארץ! – פרץ טלי בכוח-דמיונו הממריא שחקים.

דן צחק בהנאה. אחר-כך המשיך: ובאמת עליכם לדעת, שהכוח המאגנטי גם מופרע בפעולתו פה ושם. והואיל והוא אינו שוה בכל חלקי כדור הארץ, וישנם מקומות שבהם נתון המאגנטיזם לתנודות שונות, והתנודות הללו הן תנודות כבירות: אלה הן הסערות המאגנטיות האיומות, המתחוללות10 ועוברות כחתף-קטב על פני כדור-הארץ.

והנה, סערות מאגנטיות אלה קשורות קשר אמיץ עם כתמי-השמש, כמו כל הכוח המאגנטי של האדמה בכלל. היסודות מאגנטיים של האדמה, חזקו וכיוונו של כוח המאגניטי נתון, כפי שאמרנו, לתנודות שונות, שתקופותיהן מתאימות בדיוק לתקופת השינויים והתנודות של כתמי-השמש. עד כדי כך, שישנם זמנים, שהמאגנטיות אינה פועלת כתיקונה, מחט-המצפן אינה עושה את שליחותה הקבועה או שבכלל אינה זזה.


ז. כתמי השמש וכתמי החרפה

בשעה כזו צריכים להיזהר במיוחד קברניטי האניות, שהמחט משמשת להן מורה-דרך באורחות-ימים. ממציאי המצפן היו הסינים עוד בתקופה קדומה ובאירופה התחילו להשתמש בו במאה הארבע-עשרה בשכלולים, בימי סגריר ולילות גשמים מעוננים, שאין לראות בהם לא את השמש והירח ולא את הכוכבים.

-מה הוא מראה לקברניטים, איך הוא עוזר להם בדרכם?

-פשוט מאוד, הוא מראה להם כל הזמן את צד צפון. הקברניט יודע למשל, שעליו לנסוע מאתים קילומטר בכיוון מזרחי-דרומי, אחר-כך עליו לפנות ישר למזרח מאה קילומטרים ומשם לפנות ישר דרומה וכן הלאה – ומאין לו לדעת באמצע הים הגדול איפוהו מזרח או מערב, דרום או צפון? לפני גילוי המצפן שימשו הכוכבים מורי-דרך, והקברניט היה צריך ללמוד ולדעת את מעמד הכוכבים, תנועתם ושינוי מקומם; אך אם השמים היו מכוסים עננים כבדים, שוב נטרף הסדר, הכיוון, והספינה היתה עלולה לעלות על אחד השרטונים שבים.

ועוד הרבה והרבה תלוי בהם בכתמי-השמש בחיינו פה עלי אדמות – בלי שיפריע להם המרחק העצום מאתנו: כמאה וחמשים מליון קילומטר! חקירות התבוננות ארוכה ומתמידה מצאה קשר גם בין הופעת המגפות השונות ובין שיאי גודלם של כתמי-השמש, ולא עוד, אלא שגם המגפה האנושית האיומה ביותר, משום שהיא גם מחפּירה, המלחמות – נמצאה קשורה בהשפעותיהם של כתמי-השמש על מזגי-הרוח של בני-האדם, וביניהם גם על השראת יציבות-הרוח של כשרון האדם ומצב-רוחו.

-עד כדי כך? – השתומם אסי – ובכן לא רק השראתה של השכינה היוצרת, אלא גם של השטן המשחית?

-אמנם, כן, כנראה. השמש הנשרפת באש עצמה ושאמרנו עליה למעלה, שפולטת היא מתוכה בכל שניה יותר מארבעה מיליון טונות חומר לוהט, נותן חיים בשפע וברוח נדיבה – באה בבזבוזה זה גם לידי משברים ידועים המתגלים ב“מחלת האבעבועות” – הכתמים. מתוך הכתמים האלה פורצים נחשולים חשמליים במרחביה, המגיעים גם אל כדורנו זה הקטן, ואופפים אותו ומערבלים באוירו סופות וערבוביות, המפעילות את החידקים השונים שבנו ובסביבתנו, חידקים אלה - -

-הם הגייס החמשי של שטן-הכתמים – פרץ טלי.

-אם תרצה, גם זה נכון! – הסכים דן – וגייס חמשי זה מגייס גם את האדם עצמו לפעולותיו המהרסות. תאי-גופנו מגיבים גם הם להשפעת כתמי-השמש בהתאם לתקופות תנודתם, חולשתם, או תקפן. החוקר הרוסי האסטרונום ציז’בסקי הוכיח את הקשר שבין הקרנת-השמש התקיפה ובין מגפות ידועות, כמו, למשל, מגפת החולירע בהודו בשנים 1768–1771, שחלה בתקופת שיאם של הכתמים; מגפות החולירע ברוסיה משך לא פחות ממאה שנה – 1823–1923 – היו קשורות בפעולות כתמי-השמש; וגם מגפת השפעת, שתקפה פתאום את כל העולם בשנת 1917–1918, נמצאה קשורה בהשפעת כתמי-השמש על כוח פעילותו של הגייס החמשי שבנו: החידקים.

ומגפת-המלחמות. התוכן הצרפתי הגדול קאמיל פלאמאריון, שכבר הזכרנוהו בקשר עם השפעת ליקוי-החמה על הנער הרועה, מצא קשר בין שיאיהם של כתמי-השמש ובין המלחמות שבין אדם לאדם: המלחמה באנגליה של קרומבל נגד המלך11 קארל הראשון – 1694; התקוממות המהפכן הרוסי פוגאצ’וב – 1771; המהפכה הצרפתית – 1789; מלחמת גרמניה-צרפת 1870–71, ובה באותה שנה גם מהפכת הקומונה הפריסאית; מהפכת הפועלים והאכרים ברוסיה – 1905; פרוץ המלחמה העולמית ב-1914 – כל אלה חלו בתקופת תקפם של כתמי-השמש. וגם אנו היהודים יכולים לרשום לנו מפי פלאמאריון קשרים מעציבים כאלה עם שטן-הכתמים: הפרעות האכזריות בשנות 1705, 1770, 1829, 1878, 1883, 1905 באו עלינו בתקופת עלייתם של כתמי-השמש.

-אם כך, הרי אידיאלי-השחרור מה יהא עליהם?! – פרץ אסי כמוחה נגד מיעוט הדמות של המהפכות.

-זה אינו ממעט אף במשהו את דמותו של אידיאל-השחרור ונושאי דגלו! כי מהי בעצם המהפכה? שחרור הכוחות הקינטיים, המניעים, של האנושיות מהכוח אל הפועל. מלחמת הניגודים וגם אחדותם להפוך את המצב הקיים למצב חדש. כוחות איתנים אלה שבאדם, שהמשטר הרע, המנצל והמרעיב מדכא אותם וע"י זה מסיק אותם ומלבּם כל הזמן, מחכים לאפשרות התפרצותם לפועל – להשתחרר מעול הדיכוי, שאינו נותן להם לפעול באופן טבעי, ליצור לפי יעדם האנושי. ואם התמרמרות זו עולה על גדותיה, יכול גם הטבע לעזור לה להתפרץ ולהצליח או לא להצליח, ואם מופיע מנהיג אמיתי, היודע לכוון את מידת המרירות אל הנסיבות החברתיות ולעזור לו להמון לשנות את הסדר הרע – הרי הוא מצליח במעט או בהרבה. לא המנהיג הוא העושה את המהפכה. הוא אינו אלא משפיע על מהלך הדברים.

-מנהיג כזה צריך להיות גם אסטרונום! – אומר טלי.

-מי יודע? אולי; שיידע לכוון את השעה המתאימה על פי מעמד כתמי-השמש וישתמש גם בכוחות-הטבע העליונים לטובתו של האדם? כתמי השמש מסייעים להשתוללותו של האדם, אך יכולים הם להיות גם לטובתנו, אם נשתמש בהשפעתם לרסן את טירופם של אלה, הבאים לא לגאול, כי אם לשעבד ולשפוך דמים. השפעת כתמי-השמש אינה דווקא רעה בלבד, מעוררת היא את מזגו של האדם לפעולה, ואשרי היודע לכוון את מזגו החם ולהפעיל לא להרס ואבדן, כי אם לגאולה ולתמורה!

-להפוך את כתמי-החרפה של בני-האדם לכתם-פּז! – אומר אסי כיד המליצה הטובה עליו.


ח. גאון היצירה ושגעון החורבן

-כן. כשם שעושה זאת הגאון. שכן גם בחיי-הפרט ניתן האדם להיות מושפע מכוחה של השמש. ידוע, שעם שיא כמותם של כתמי-השמש מתרחשים מאורעות טבע, התרגשות איתנים בעולם, כמו: השתפכות הנילוס יתר על המידה, התפוררות הררי-הקרח בים האטלאנטי, שנות בצורת; ומשפיעים הם גם על עולם הצומח, כפי שהוכיח זאת האסטרונום האמריקאי דוגלס, שחקר משך שנים את תמורות הצמיחה של העצים ותנודתה. על פי הטבעות השנתיות של גזעי-עצים עתיקים מצא, שמחזורי הצמיחה מתאימים למחזוריהם של כתמי-השמש; וככה גם ברכת היבול בשדות ובכרמים קשורה במצב כתמי-השמש ושיאיהם; והוא הדין בשפע הדגים ופריית העופות. ומה פלא, שגם האדם וחייו נתונים להשפעת השמש וכתמיה? מיתות פתאומיות, מעשי-פשע העוברים גבולות כל הגיון, מקרי שגעון והתאבדות וייתר מעשי-תעתועים – כל אלה אינם באים במקרה. אלא שהגאון הנתון להשפעה זו יוצר בה את היופי, המוסר, האושר לעולם; והמטורף סתם מתנקם על אפסותו וחוסר כשרון-היצירה שלו ומעורר מהומות וממיט אסון על העולם. ושוב המהפכות: אילו דאג המשטר לאשרם של ההמונים, הרי היו כתמי-השמש משפיעים להתעוררות חיובית, להתרגשות עבודה ויצירה, להשראת השכינה האנושית היוצרת.

-האם מצאו החוקרים שכל שיא ושיא בכתמי-השמש גרם להשתוללות, למלחמות או למהפכות? – שאל טלי.

-זהו שלא! היו שיאים שלא עוררו את ההמונים לפעולות, המכריחות מלחמה, פשוט משום שהסיבות לכך לא הבשילו עדיין ולא נתמלאה סאתם של הסבל והדיכוי. וגם אם פורצת האנרגיה בהשפעת השמש, הרי לא תמיד פורצת היא בצורתה האמתית. יש שההמונים זקוקים לגמרי לדבר אחר, מאשר לאלה, שהם מכריזים עליהם בסיסמתם! ודאי, שהפועל הגרמני לא התגעגע למיתה משונה במלחמה בעד סיסמאותיו של “מנהיגם” אך אילו הופיע מנהיג אמיתי, גאון, היה משתמש בהתרגשות הכבושה לטובת המוניו ולטובת כל העולם כולו, ולא להפך. כשם שגם בחיי הפרט רואים אנו את ההבדל שבין האדם המחונן בכשרון היצירה, שהשפעת כתמי-השמש נעשית לו לגורם היצירה, ולהפך, אדם מחוסר כשרון פורץ בהשתוללות, ביללה, במעשה-רצח וכדומה – או בצורה חברתית רבת ההקף: בדיקטאטורה נאצית.

ובזה נסתיימה פרשת כתמי-השמש בכלל, שאמנם מוכרחים היינו לגלות קצת מחסרונותיה, מכתמיה - -

-הדבר נשאר במשפחה! אומר טלי – ומה בא כעת?

-הדודות הפלאניטות! – אומרת אביבה.

-והדודים השביטים! – ממלא אחריהם אסי.


 

פרק שביעי: הפגישה הגדולה

א. באין מטרה ובאין תכלית

לפני שניכנס אל חוג משפחתנו “הצר” – אמר דן – עלינו לעמוד קודם על תנועתה של השמש. הלא גם היא אינה קבועה ועומדת במקום אחד. שכן בכלל אין בטבע דבר נח ועומד בלי תנועה. הכל סובב, דוהר במהירות עצומה, כפי שכבר אמרנו. סובב שכזה יש לו לכל הפחות שתי תנועות. האחת סביב עצמו, סביב צירו-הוא. והשניה: סביב גוף מרכזי גדול ממנו. ומובן, שגם השמש שלנו משתתפת במערבולת יקומית זו, שאין ילוד אשה יודע לא את סיבתה ולא את מטרתה, תכליתה, ואם בכלל יש לה מטרה ותכלית. וכך סובבת השמש סביב עצמה במהירות של 20 קילומטר בשניה. ובכן, חבריא, בכל שתי דפיקות לבכם עושה הסבתא שלנו עשרים קילומטר. ובשביל להסתובב פעם אחת סביב עצמה נחוצים לה 25 ימים ויותר. זהו “היום” שלה, וכעת צא וחשוב: אם במהירות של עשרים קילומטר בשניה אחת נחוצים לה עשרים וחמישה ימים להסתובב פעם, הרי כמה גדולה היא, כמה גדול היקפה!

-כמה זה באמת קילומטרים? – שאל טלי.

-יותר מארבעה ורבע מיליון קילומטרים! והקוטר שלה הוא יותר מאחד ורבע מיליון קילומטרים!

-אוי, כדאי לדעת כמה זמן נחוץ לאוירון, שיקיפה הקפה אחת? – אמרה אביבה.

-שאלה, איזה אוירון. ספיטפייר טוב עם טייס אנגלי יעשה את הדרך בשנה אחת, שני חדשים, שלשה שבועות ועשרים שעה!

טלי הרהר ארוכות, אחר-כך אמר:

-זאת אומרת, אם יעשה 500 קילומטרים בשעה, לא כן?

-אי! – השתוממה אביבה – כבר הספקת לעשות חשבון מסובך כזה?!

טלי שתק, אחר-כך אמר בחיוך של מבוכה:

-אני לא עשיתי את החשבון… אני רק שערתי, שדן ודאי נקט אוירון, העושה איזה מספר עגול ומכסימאלי… ומספר כזה יוכל להיות רק חמש מאות. עד חמש מאות – זה לא מכסימאלי… ולמעלה מחמש מאות – לא יהיה מספר עגול, נכון, דן?

-אתה רמאי לא-קטן, טלי! – אמר דן – זה נכון. אפשר היה באמת לחשוב שבין-רגע עשית את החשבון!

-תתבייש, טלי! – אמרה אביבה.

-אין לך במה להתבייש, טלי – אמר אסי – גם ככה עשית מעשה-קונדס והצלחת. אני, למשל, התחלתי לעשות קודם את החשבון, כמה שעות יש בשבוע… בחודש… וודאי, שהייתי גומר את החשבון בעוד חודש ימים, ולבסוף הייתי טועה!… ואתה התחלת בצד אחר לגמרי: על איזה אוירון חשב דן…

-אם ככה, טלי – אמר דן – הבה נראה הלאה את חכמתך!

-שאגיד, בכמה זמן מקיפה היא את המרכז שלה ביקום? אם תגיד לי כמה היא עושה במסלולה משך שניה אחת, אוכל אחר-כך לשבת ולעשות את החשבון!

-כן? ובכן: בשניה אחת עושה היא במסלולה לא פחות מ-57 קילומטרים.

-איך זה? – השתומם טלי – הלא… גלגל המסתובב סביב עצמו… לא ככה!… גלגל שהיקפו, למשל, מטר אחד – אם הוא מסתובב פעם אחת סביב עצמו, הרי הוא עושה גם על הארץ מטר אחד, לא כן?

-נכון.

ואם הוא מסתובב פעם במשך עשר שניות – הרי הוא עושה את המטר הזה במשך 10 שניות, לא כן?

-נכון.

-אם ככה – הרי גם השמש היתה צריכה לעשות על “הארץ”, כלומר: במסלולה, 20 קילומטר בשניה… לא כן?

-נכון!

-ואתה אומר שבמסלולה, כלומר: על “הארץ”, עושה היא 57 קילומטר?!

-כן, אלא שהשמש אינה מסתובבת על “האדמה”, זאת אומרת: לא על שטח מוצק, כי אם בחלל! וככה יכולה היא לעשות בשניה כמה שהיא רוצה! לא כמו הגלגל המתגלגל על שטח מוצק, שאינו נותן לו לעשות עליו (על השטח) יותר מאשר סביב עצמו. וגם לא פחות! הגלגל מוכרח להתחשב בשטח שמתחתיו. אך השמש אין לה במי להתחשב. היא סובבת לא כמו אופן העגלה, כי אם כמו גלגל-הדינאמו, המסתובב באויר. “רוצה” – מסתובב הוא ביתר מהירות מאשר על האדמה, “רוצה” – מסתובב הוא לאט לאט. והשמש? איך היא עושה את דרכה? מהר יותר, או לאט יותר? מה דעתכם?

-מהר יותר! – אומרת אביבה.

-לא נכון! – צעק טלי – להפך!

-מדוע זה? – שאל אסי מהורהר.

-אני, בעצם, לא רציתי להכניס אתכם לבלבול חשבונות ומספרים – אמר דן – אך פעם אחת לא יזיק. אתה, אסי, שואל מדוע. אם תכנה את המסלול בשם “דרך” – תיכף תראה מדוע. גלגל-העגלה עושה, נניח, דרך של מטר אחד, כל פעם שהוא מסתובב פעם סביב עצמו, לא כן?

-כן.

-ואם השמש מסתובבת במהירות של 20 קילומטר בשניה, הרי היא גם כן צריכה לעשות דרך של עשרים קילומטר בשניה, לא כן?

-כן.

-והיא עושה בינתים דרך של 57 קילומטר בשניה. זאת אומרת: שהיא עושה דרך גדולה יותר מאשר בהסתובבותה סביב עצמה. אמור להפך: סביב עצמה היא מסתובבת לאט יותר מאשר בדרכה!

-הבינותי… – אמר אסי.

-גם אני – אמרה אביבה. זה באמת פשוט מאוד: זה דומה, כאילו הייתי צועדת לי לאט באויר, אך בינתים הייתי… בינתים היתה האדמה ממהרת תחתי לאחור… נכון?

-בהחלט! – אמר דן – כעת רואה אני שהבינות יפה. אין ברצוני לעשותכם לחכמי המאתמאטיקה, משום שגם אני עצמי הנני חכם קטן מאוד בחכמת החשבון, אך רוצה אני שתתפסו את התמונה שבדברים! שתראו, למשל, איך השמש סובבת “לאט לאט” סביב עצמה, אך יחד עם זה ממהרת היא בדרכה, במסלולה כמעט פי-שלושה. – אלא, שכל זה שאמרנו וחישבנו והשווינו את השמש לאופן-עגלה, אינו אלא בחינת שירה יפה של חידוד המחשבה כדי לסבר את האזן והעין בלי העובדה האסטרונומית האמתית שבכל הענין. והיא, שההבדל שבין השמש ובין גלגל העגלה הוא בזה, ששתי תנועות הגלגל, דהיינו, תנועתו סביב סרן העגלה ותנועתו של שטח האדמה, שתיהן הן פעולתו של כח אחד: כחו של האדם או הבהמה, המושכים את העגלה. הסוס מושך את העגלה במהירות מסויימת, והגלגל סובב על הסרן באותה מהירות עצמה. – לא כן שתי תנועות השמש, שכל אמת מהן סבה מיוחדת לה. תנועת השמש במרחב היקום היא תולדות כוח-המשיכה של “המרכז” שלה, (שעוד מעט נעמוד על מהותו של מרכז זה), שאותו היא מקיפה הקפה ארוכת-ימים, ואלו תסיבתה על צירה היא תוצאת כוחה הפנימי שלה מראשית יצירתה: על-ידי התעבותה כחלק הערפלית יולדתה. וכך, מהירות פעולתו של האחד שונה ממהירות פעולתו של השני. למה הדבר דומה? לא לאופן העגלה, כפי שנסינו לשער, אלא למכונת תפירה, הנמצאת ברכבת מהירה הרצה-אצה בדרכה, והמכונה עצמה פועלת לה לאט-לאט ויחד עם זה נשאת היא בדרכה במהירות רבה – במהירותה של הרכבת. וככה: “מהירות-הרכבת” של השמש, שעליה היא נוסעת, 57 קילומטרים בשניה, ואילו “מכונת-התפירה” שלה אינה עושה אלא 20 קילומטר בשניה.

-וכעת – אומרת שוב אביבה אל טלי – כעת אמר-נא, במשך כמה זמן מקיפה “הרכבת” את המרכז שלה? משך כמה זמן גומרת היא את מסלולה, את “השנה” שלה?

-חכי רגע… רגע אחד…

-אל תחכי, אביבה – אומר דן – משום שיהיה עליך לחכות יותר מרגע אחד! ואפילו משניים! הלא עליך טלי לדעת קודם, כמה קילומטרים היא עושה בכל מסלולה, לא כן? אך מה תעשה, אם השמש אינה מסתובבת בכלל במסלול?

-מה?! היא עומדת במקום אחד ומסתובבת? והלא אמרת, שעושה היא 57 קילומטרים בשניה בדרכה במרחק היקום?

-בדרכה כן, אך מי יודע, אם סביב-סביב? משום שישנה גם דעה האומרת, שהשמש אין לה בכלל שום גרם-שמים מרכזי והיא דוהרת לא סביב איזה מרכז, אלא ישר… בקו ישר, לא ידוע מאין ולא ידוע לאן. בדרך ישרה, בחלל היקום. בלי מטרה, בלי תכלית…

-מבהיל! – הפליטה אביבה.

-אך אל-נא תיבהלי אביבה. ישנה גם דעה אחרת והיא מבוססת למדי, האומרת, שהשמש מקיפה, אמנם לא שמש מרכזית אמת, אלא גוש-כוכבים עצום, שכולם יחד משמשים לה מרכז להקפתה. וכעת שערו-נא לעצמכם, כמה גדולה היא המסילה הזאת סביב לגוש-כוכבים זה – ומה פלא, אם עקמיותה של המסילה אינה מוחשת כלל והיא נראת כקו ישר? ואדם הנוסע באניה בלב-ים, כלום רואה הוא או חש את עקמיותו של כדור-הארץ? – אלא, שבכל זאת אין אני יכל להרגיע אותך אביבה, שנבהלת מפני חוסר המטרה והתכלית שבמסילת השמש. את נבהלת מחוסר התכלית והמטרה שבמסילה ישרה, אך האם מרגיעה אותך יותר העובדה, שמקיפה היא איזה גוש-כוכבים עצום וגם כן בלי כל מטרה ובלי כל תכלית? וכי שמש מרכזית או גוש-כוכבים מרכזי תכלית הוא בעיניך אביבה? כן, חבריה, עלינו להסתגל לעובדה המבהילה, שסבתתנו השמש עפה במהירות מסחררת בחלל היקום וסוחבת גם את משפחתה, ובתוכה גם אותנו, בדרך לא-דרך, ללא כל מטרה וללא כל תכלית…

-זה לא נעים – אומר אסי כמו לעצמו.

-כן. זה מעציב. גם חוסר-התכלית מייגה אותנו משום שנשגב הוא מבינתנו. אנו בני-האדם איננו יכולים לתאר לעצמנו שום פעולה ושם דבר בלי תכלית מסוימת. כמה עיצבון משרה עלינו אדם שנטרפה עליו דעתו והוא מתהלך ברחוב הנה והנה… בלי כל מטרה… בלי תכלית…

-ואולי רק אנחנו איננו יודעים את המטרה, את התכלית? – שאל אסי כמחפש נחמה.

-הן זהו הדבר! אולי… אך אנו איננו תופסים את התכלית. “פּה עיר כל פרח וּכויה כּל רז, ושבעתים כּוֹאב, כּוֹאב הוּא הנצח”. – ומי זה ישאל את הסבתא שלנו לאן היא סוחבת אותנו?…

-איך אומר איוב: קרא, היש עונך? – ממלמל אסי – ואֶל מי מקדוֹשים תפנה?


ב. אי הגבול שבין הקומץ ובין הכרי?

-אך למה לנו לקלקל את מצב-רוחנו במופלא ממנו? על כאלה יכתוב אסי שיר. לנו חשוב לדעת כעת, איך נוסדה המשפחה הכבודה שלנו?

-ההגיון נותן – אמר טלי – שבדיוק כמו שהשמש נפרדה מן הערפלית שלה כך גם המזלות שלה נפרדו ממנה עצמה, על פי שיטת קאַנט-לאפלאס, לא כן?

-“ההגיון נותן” אומר אתה. אך מה לעשות, ושיטתו של לאפלאס, השיטה של כדורים קטנים, שמתפצלים מן השמש מחמת סיבובה המהיר, שיטה זו אינה עומדת בפני הביקורת לגבי השמש והמזלות שלה. ונימוקים אחדים להתנגדות זו: ראשית – גוף מסתובב במהירות אין מטבעו לייסד משפחה. הוא לכל היותר מתבקע לשנים, ושני החלקים מתעגלים אחר-כך לכדורים, הסובבים אחד את השני. דוגמה לכך הם “הכוכבים הכפולים”, המסתובבים זוגות-זוגות אחד סביב השני. הראיתם פעם זוג רקדנים, הרוקדים קודם יחד שלובים, ואחר-כך, תוך כדי ריקוד נפרדים זה מזה, ובלי לנגוע זה בזה ממשיכים את הריקוד אחד סביב השני, כשכל אחד מהם “סובב על צירו”? ככה סובבים גם זוגות הכוכבים, שאינם יכולים לא להתאחד ולא להיפרד.

-מדוע באמת אינם מושכים זה את זה עד כדי איחוד? – שאלה אביבה.

-את התשובה על כך תקבלי להלן, כשנדבר על הפלניטות. – הלאה. שנית, אין לאפלאס צודק: השמש שלנו מעולם לא מיהרה במידה מספיקה עד כדי להתפצל ולהתפורר. מהירות כזו, הדרושה לכך, מביאה את הכדור לידי התפחסות, כאילו דרך מישהו עליו, והוא נמעך עד שבטנו (קו-המשוה) מתרחבת ושני ציריו מתקרבים במקצת זה לזה. כלומר: הוא מקבל צורת עדשה. המהירות העצומה מותחת את בטנו החוצה, הכדור משתטח יותר ויותר עד שהוא מתבקע סוף-סוף לשנים. והשמש שלנו אינה מראה שום סימן כזה של השתטחות, התפחסות שהיא ראשיתה של כל התפצלות.

-אולי היתה פעם כך, לפני שהתפצלה, ואחר-כך שבה לאט-לאט והתעגלה לכדורית? – שאל טלי.

-מתי הספיקה לעשות זאת? מאז ילדה את בנותיה? במשך זמן “קצר” כזה לא היתה מספיקה לא רק לשוב לצורתה הקודמת, אלא אפילו לא להוסיף לה קמט אחד קטן או לפשט קמט קטן!

-זמן קצר?! – השתוממו שלשתם – וכי מתי בערך ילדה את הפלניטות?

-כלפני 2000 מיליונים שנה…

-מה? אלפיים מיליונים…

-כן. זה חלק פעוט וזעיר מדקה אחת בחייה…

קמה דממה.

-אלפיים מיליון שנה… חלק מדקה אחת… אל-אלהים! – לחשה אביבה.

-כן, יקירתי. והרי זה כאילו היינו אומרים: אשה זו שמנה, או רזתה בשלשה קילו במשך חמש שניות? כאילו בכלל יכול אדם להשתנות במשהו מאליו במשך חמש שניות. ועדיין חמש שניות הן זמן הרבה יותר בחיי האדם מאשר אלפיים מיליונים שנים בחייה של השמש! – השגיאה העיקרית בשיטת לאפלאס לגבי שיטת-השמש שלנו (לגבי הערפליות ושמשותיהן שיטה זו במקומה עומדת) היא, שלאפלאס, שהיה אגב מאתמאתיקן גאוני, עדיין לא תפס את עוצם מידותיו של חומר היקום וראה את הכל בזעיר אנפין, בצורה פעוטה במידותיה.

-כלום המידה היא החשובה בדבר? – שאל טלי – וכי יש הבדל בין הגדול ובין הקטן בחוקי הטבע?

-צדקת, בעצם אין הבדל. הקטן דומה באמת בכל לגדול… עד לגבול ידוע. והגבול הזה הוא: ההידחסות. במקום שמתחילה פעולת ההידחסות של החומר, של הכוכב – שם מתחילים חוקים אחרים, השייכים לעולם הקטן.

-איזה עולם קטן? – השתומם אסי.

-מדע היקום מגדיר שני עולמות: “היקום הגדול”, שהוא היקום שמחוצה לאדם, “והיקום הקטן” – שהוא האדם עצמו. אך הופעה זו, ששמה הידחסות, כלומר: הידחסותו של החומר האדי לנוזל והנוזל למוצק, הופעה זו מציבה גבול ידוע בתוך “היקום הגדול” עצמו ומרחיבה בעצם את גבולות “העולם הקטן” בשיעור הגון. על עצם ההידחסות ומהותה נדבר עוד להלן עם שיחתנו על בנינו של החומר בכלל. אך לעת עתה די לנו לקבוע, שפה, בגבול ההידחסות, גומר כוחה של שיטת לאפלאס. בקו כולל, כדי שתבינו את הענין תיכף, אפשר לומר ככה: רק כמות עצומה של חומר אדי מתאחדת ונדחסת, בעוד שכמות קטנה מתפרדת ונדפת, ובכן אינה מסוגלת להיעשות כדורים-כדורים, כלומר: פלאניטות.

-רגע אחד, דן! – אמר טלי – אמרת “כמות עצומה”, ו“כמות קטנה”; איפה מסתיימת הכמות הקטנה, כלומר: איפה מתחילה הכמות העצומה?

-הקשית לשאול, טלי! – ענה דן – הרי זה כאילו היית שואל: הנה לפנינו קומץ קטן של חיטים, והנה אנו שופכים ושופכים על הקומץ הרבה חיטים עד שנעשה לכרי גדול. שאלה: איפה גומר הקומץ ומתחיל הכרי? אנו יודעים אך ורק את המידות הגמורות ועומדות לפנינו. יודעים אנו שחומר אדי בידתה של ערפלית-בראשית מתאחד ואינו מתנדף, ואילו “קומץ פעוט” מחומר השמש אינו די שחלקים ממנו יתאחדו לכדורים ולא יתנדפו. זהו חוק האיחוד ההופך את המהות לאיכות, חוק השולט בכל הטבע וכמובן גם בשטח החברה האנושית: אינו דומה אלפי פועלים, החיים ועובדים כל אחד לחוד – לאלפי פועלים שהתאחדו לחטיבה אחת. אלפי יחידים שהתאחדו והתלכדו מתוך סיבה משותפת לשם מטרה משותפת, הפכו ממהות מבוטלת לאיכות כבירה, המשנה את סדרי החברה. אך קצת קשה לנו להכניס את חומר-הערפלית אל תוך המעבדה שלנו להתבונן בו ולהקטינו לאט-לאט עד שחוק-ההתאחדות יפּקע ממנו! ולאפלאס גם בגאוניותו ראה את הערפלית כאילו היתה מונחת לו באביק. – אמנם דווקא זה מעיד על גאוניות. ועל שגיאתו זאת אפשר להגיד בלשון התלמוד: “אגב חריפתא שבשתא”, טעות הבאה מתוך חריפות.


ג. בקעת ים התיכון בלי מים

– והנה, לעומתה התפתחה שיטה אחרת שיטת בּוּפוֹן-ז’ינס, שראשיתה קדמה בעצם לשיטה קאנט-לאפלאס בחמשים שנה בערך. שיטה זו היא “שיטת-הגאות”. התוכן הצרפתי ביקרט בּוּפוֹן שיער עוד בשנת 1750 את השערתו על שיטת-הגאות בהתהוות הפלניטות, ואת היסוד המאתמטי נתן לה סיר ז’מס ז’ינס, התוכן האנגלי. אך כדי להבין את השיטה הזאת, לא יזיק לנו אם נבהיר קודם את התופעה הזאת בכלל ששמה “גאות ושפל”. ים האוקינוס והימים בכלל עולים פעמיים ביום וכמעט בשעה קבועה ומציפים את החוף ושוב יורדים לרמתם הקודמת. גאות זו נמשכת שש שעות ושלשה עשר דקות, וכן גם הירידה ששמה “שפל”. וכך חוזר חלילה פעמיים בכל עשרים וארבע שעות וחמשים ושתים דקות. עובדה זו, שב- 24 שעות ו-52 דקות יש פעמיים גאות ושפל, מוכיחה, שישנו קשר בין תופעה זו ובין תנועת הירח מסביב לכדור-הארץ, שהרי זהו הזמן, שבו מקיף הירח את כדור-הארץ הקפה מלאה אחת. את זאת הוכיח ניוטון באותות, שאין איש מטיל בהם ספק. פירוש הדבר, שכוח-המשיכה של הירח מעלה את המים, ועם פחיתותו של כח המשיכה שוב יורדים המים למקומם.

– ולאיזה גובה מגיעה גאות שכזו?

– לפעמים עד כדי כך, שאילו היתה באה באמת במפתיע, היתה מביאה אסונות. בבריסטול שבאנגליה, למשל, מגיעה הגאות כמעט עד כדי גובה של 10 (עשרה) מטרים. ובמפרץ פונדי שבשוטלנדיה – ליותר מ-15 (חמשה-עשר) מטר!

– ומה היה אילו יצא הירח ממסלולו והתקרב עוד יותר? – שאל אסי.

– אזי היו מי הים מציפים ארצות שלמוֹת! אך הירח שלנו לא יעשה זאת, שייך הוא למשפחתנו ובן הגון לאמו האדמה. ואם יש ממה לחשוש, הרי זה סכנת התקרבותו של כוכב-שביט, ממשפחת הנודדים באין-מולדת ובאין-משפחה! פוחח כזה יכול להמיט עלינו אסון חס ושלום. וישנה דעה האומרת, שגם ים התיכון שלנו אינו אלא תוצאה של גאות כזו.

– הים התיכון אינו אסון! – העיר12 טלי “כמומחה” לעניני כלכלה בין-לאומית וקצת גם לעניני מלחמה.

– לא אסון – לנו, היום. אך אסון איום לאותו הדור ולאותן הארצות, הערים והכפרים, שהיו עדים לכך! גם חכמי התלמוד קובעים שלפני המבול הגדול שבספר בראשית היה מבול חלקי: “האוקיינוס עלה והציף את העולם שתי פעמים, בראשונה עלה עד כיפי ברבריאה ובשניה עד עכו ועד יפו. זהו מה שכתוב באיוב: ואמר עד כּה תבא ולא תוֹסיף וּפה ישית בּגאוֹן גליך… ‘עד כה’ – עכּוֹ (תבוא ולא תוסיף) ופה – יפוֹ (ביפו ישית גאון גליך)”. בבית תפרשו לכם את המפה ותראו: איזה אסון מחריד קרה פה! בגבולו המערבי של ים התיכון מחבר פס-ים את ים האוקיינוס עם ים התיכון. צפונית לפס-מים זה: חצי-האי הספרדי, ודרומית לו: אפריקה. הפס עצמו אינה רחב יותר מאשר 13 (שלושה-עשר) קילומטרים, זהו מיצר-הגיבראלטאר המפורסם. והנה קרה לפני עשרת אלפים שנה בערך, כך משערים, כשבמקום ים התיכון לא היו מים, וספרד היתה עוד קשורה עם אפריקה בפס-אדמה גבוה, במחיצה לא עבה ביותר – פרץ פתאום ים האוקיינוס את המחיצה הזאת, שקשרה את אירופה אל אפריקה, מגיבראלטאר ועד המקום שהיום שם העיר האפריקאית טאנג’ר, והמון המים שטפו, זרמו ומלאו את כל הבקעה הכבירה, שהיום שמה הים התיכון.

אחרי דממת-זוועה ארוכה שאל אסי:

– ומה היה פה בבקעה זו לפני כן?

– מה היה? בקעה גדולה ורחבה של עשרה מילונים קילומטר מרובעים (ארץ-ישראל כולה היא כ-117 אלף ק"מ מרובעים!), ודאי מלאה ארצות, ערים וכפרים, וּשדות-קמה וגני-פרי, ועמים וגם תרבות כי “אנשי דור המבול היו זורעים אחת לארבעים שנה!”… ו“היו אריות ונמרים חשובים בעיניהם ככנימה (כעקיצת כנימה) בבשר, והיה להם אויר יפה כמן הפסח ועד העצרת”. “כשהיתה אשה יולדת, היתה אומרת לבנה (הנולד): צא והבא לי צור (אבן חלקה וחדה) לחתוך את טבורך!” מובן, האגדה מגזימה, אך תמיד יש ללמוד את המציאות מתוך דברים פיוטיים. וככה יש לשער, שעמק הים התיכון, הבקעה הכבירה ההיא, היתה פוריה מאוד ואנשיה בריאים וחזקים להפליא.

– אמרת, דן, שחכמי התלמוד אומרים, שפעמיים פרץ הים? – שאל אסי.

– לא שפעמיים פרץ את המיצר, אלא שפעמיים עלה. זה היה ודאי כך, שבפעם הראשונה כשזרם הים פרץ וזרם, נתקל בשלשלת-הרים, שהיתה שוב קושרת את אירופה עם אפריקה בקו הבא: הכּיף הלבן של תוניס, אי-סרדיניה, אי-קורסיקה, אי-אֶלבּה, והכיף הקטן של איטליה, מקום שם היום העיר פּוֹמבּינוֹ, מחוז פיזה. משלשלת זו נשארו לנו בולטים שלושת האיים הנזכרים. אבל אחר-כך שוב חזקו המים ועלו עד חוף ארץ-ישראל. לפי המדרש: “בראשונה עלו עד כיפי ברבריאה”, כלומר: הכיף הלבן, ואחר כך “עד עכוֹ ויפוֹ”. – והנה ישנה דעה האומרת, שגאות-ים זו, שפרצה את חומת-גיבראלטאר, באה מתוך התקרבותו של איזה כוכב-שביט אל האדמה, שהרים את המים מעל גבהה של אותה מחיצה, וכשהמים עברו עליה, המסו אותה ופרצוה. וכך באה הקאטאסטרופה האיומה, שאין בכוח דמיוננו לתאר אותה. זרם מים עזים ועצומים פרץ אל תוך הבקעה המלאה ישובים, הזרם בא כחתף מחריד, שטף ועבר את כל מה שבדרכו עד שכיסה הכל מים, מים, מים!…

– באיזה עומק היתה הבקעה? – שאל אסי.

– העומק שונה הוא, כמובן, אך יש שהוא מגיע עד ארבעת אלפים וארבע מאות (4,400) מטר!

– כמעט ארבעה קילומטרים וחצי! – המים היו מכסים גם את החרמון, אלו היה עומד שם בבקעה.


ד. זכותה של צורת הכדור ביקום

– כן. ואפילו צוקו לא היה מציץ מתוך המים כאי קטן!… אך אם אותו שביט, או כוכב הביא כליון על רבואות נפשות, עולם שלם, בפגישתו עם האדמה – הרי כנראה ישנה פגישה כזו, הגורמת לא מוות, כי אם ההיפך: לידת עולמות, העתידים אחרי-כן להקים חיים! פגישה שכזאת גרמה כלפני 200 מיליון שנים להולדת מערכת-השמש שלנו, להיפרד המזלות מגוף השמש. ההשערה המדעית היא כזו: כוכב-שביט גדול, או כוכב ממין אחר, עבר-דהר בקרבה מסוימת על-יד השמש שלנו וגרם בה גאות כזו, שמשטחה של השמש פרץ החומר ועלה כלפי אותו הכוכב. חתיכות=חתיכות נקרעו ממנה. בתחילה, כשאותו כוכב היה עוד רחוק, נפרדו ממנה חתיכות לא-גדולות; אחר-כך, עם התרבותו והגברת השפעתו – נפצלו חתיכות גדולות, ולבסוף, עם פחיתות השפעת המשיכה – שוב חתיכות קטנות, שהלכו וקטנו יותר ויותר. מובן, שחתיכות אלה נפרדו לא בצורת כדורים, כי אם נתחי-גאזים חסרי-צורות, שפרצו לגובה עצום, וחוק התנועה עיצב להן לאט לאט צורת כדורים, הנסחבים בכוח-המושך של השמש בסיבוב בלתי-פוסק. משער אני, שכעת יש לכם כמה שאלות, לא כן?

– מדוע דווקא צורת כדורים? – שאל אסי.

– אני רואה שהמרס קטן מן הארץ, והלא לפי הסדר היה צריך להיות גדול יותר, לא כן? – שאל טלי.

– ואני אינני מבינה – אמרה אביבה – מדוע חתיכות אלה לא עברו לגמרי אל אותו הכוכב, אם כוח-משיכתו עקר אותן מן השמש? אם כבר ברחו אליו, מדוע לא נדבקו בו לגמרי?!

– אני שמח חבריה לשאלותיכם ההגיוניות, ממש אסטרונומיות! ובכן, על ראשון ראשון. מאין באה הצורה הכדורית, זו הצורה השולטת בכלל בכל רחבי היקום? הנימוק ההגיוני פשוט: משום שהם מסתובבים – לא די. כל גרמי-השמים היו עגולים, גם אילו לא היו מסתובבים כלל. מדוע? – אמרנו שחומר גאזי בכמות גדולה אינו מתפזר ומתנדף, כי אם להפך: מתלכד לחטיבה אחת. פירוש הדבר, שחלקיו הזערעירים, כפי שעוד נעמוד על זה אחרי-כן, מושכים זה את זה. ואם הם נמשכים זה אל זה בכוחות שוים, הרי אי-אפשר להם שיקבלו ביחד צורה אחרת מאשר כדורית, כי הוא מן ההכרח היא, שכולם נמשכים אל המרכז. כשם שאילו למשל כח חיצוני היה דוחף אותם מכל צד במדה שוה, היו גם כן מקבלים כולם יחד צורה כדורית, לא כן?

– כן, – אמר טלי – ועל אחת כמה וכמה שהם מסתובבים!

– זה לאו דווקא! – אמר דן – להיפך: אם הכדור מסתובב במהירות גדולה, הרי הוא מתבטן! החלקים שעל קו-המשוה-שלו נמשכים החוצה, לא כלפי מרכזו, וכך מקבל הוא “בטן”, המשוה לו צורת עדשה. כפי שקבענו את זה למעלה כאחד הנימוקים נגד שיטת לאפלאס, אם עודכם זוכרים.

– אני הרבה חשבתי על זה – אמר אסי – במה זכתה צורת הכדור בבריאה על כל יתר הצורות?

– הלאה: מדוע המארס קטן יותר מן האדמה? הסתכלו היטב בתיאור הסיגרה, או הכישור ותראו את פלא החשבון המדויק במעשה-בראשית! (מובן, שהציור הפעוט אינו יכול להיות מדויק כלל). במדה שהפלאניטה גדולה יותר, יש לה יותר לבנות, והקטנות ביותר אין להן לבנות כלל. מדוע? משום שהפלאנטות הקטנות מיהרו להתקרר, להתגבש ולהתקשות, כפי שבארנו זאת לעיל. הפלאניטות הכבירות צדק ושבתאי, מוקפות לבנות רבות: צדק יש לו אחת-עשרה ושבתאי עשר לבנות, אך הן קטנות ביחס. אוראנוס יש לו ארבע לבנות, קטנות ביחס, והנפטון לבנה אחת לו גדולה ביחס. ומן הצד השני: המאדים יש לו שתי לבנות גדולות ביחס, וכן גם בארץ יש לה לבנה גדולה ביחס. וככה, אם נקח בחשבון את שתי לבנותיו הגדולות של המארס, הרי חשבון גודלו מתמצה בדיוק: משום שהיה גדול יותר מן האדמה לא מיהר להתקרר, וכך נתפצלו ממנו שתי לבנות גדולות, שהקטינו את מידתו! מבינים?

– כן.

– ואת השאלה, מדוע לא ברחו החתיכות אל אותו הכוכב ולא נדבקו אליו לגמרי? את השאלה הזאת כבר שאלת פעם אביבה, בשיחתנו על זוגות הכוכבים, או הכוכבים הזוגיים, ואני אז הבטחתי לך לבאר את הדבר אחרי-כן. והנה פה הוא המקום. ראינו…


ה. החינוך האידאלי של הסבתא

– סליחה רגע, דן! – אמר טלי – עדיין לא בארת לנו את בני-הכוכב, שאני רואה פה בין המארס ובין היופיטר, מה הם אלה?

– תיכף נדע גם אותם. קודם כל עלינו לקבוע, שהודות לפגישה הגדולה והנדירה של הסבתא הצעירה שלנו, השמש, עם איזה פרש שמימי, שהופיע לרגע אסטרונומי, נולדו הפלאניטות, או כפי שאנו קוראים להן: מערכת-השמש שלנו, אך מהו הדבר, שאינו נותן להן לפלאניטות לעזוב את השמש לגמרי? – מהו הדבר הקושר אותן אליה?

– כוח המושך שלה! – אמר טלי.

– נכון מאוד! –

– אם כן, מדוע אינן נופלות אל השמש?

התשובה על שאלה זו הוא אחד החוקים המופלאים ביותר בטבע, שגם אותו גילה ניוטון. זהו חוק-ההתמדה, כלומר: חוק כוח-ההתמדה, שהוא טמיר ונעלם מבינתנו לא פחות מאשר כוח-המשיכה. חוק זה אומר: גוף הנמצא בחלל העולם ושם כוח אינו משפיע עליו, נשאר במצבו זה לנצח נצחים. אם הגוף נמצא במצב של מנוחה, בלי תנועה, הרי נשאר הוא במנוחתו זאת עד שמשהו לא יניע אותו ויביאהו לידי תנועה. אילו הצלחנו להניח בחלל העולם בית, היה עומד שם על מקומו עד שאיזה גוף, כוכב לא היה עובר ומושך אותו אליו.

– הוא היה תלוי ככה, באויר, על בלימה? – שאלה אביבה.

– לא באויר, אביבה, אלא באמת על בלימה. כי במקום שיש אויר, יש גם פלאניטה מושכת, לא כן? – הבית היה מתמיד להישאר במקומו עד עולם. – אך אילו היה מישהו מזיזו ומביאו לידי תנועה, הרי היה מתמיד בתנועתו זאת לנצח נצחים, עד שמשהו אינו מפריע לו; ובכיוון שבו הניעו אותו, בלי לסטות אף כמלא נימה מכיוונו זה. בקו ישר עד אין סוף.

– ובאיזו מהירות היה עף? – שאל טלי.

– באותה המהירות, שבה התחיל לנוע. לא היה משנה את מהירותו, לא היה מוסיף עליה ולא היה גורע ממנה אף שניה אחת. שמץ מחוק מופלא זה יכולים אתם לראות גם בחיינו אנו יום-יום. קשה למשל להזיז קרון-רכבת ממקומו, אך מאחר שהזזנוהו ממקומו, שוב קשה לנו להפסיק את תנועתו. מתמיד הוא מאליו בתנועתו המקורית, ולולא האויר המתנגד לו וכן לולא שפשוף גלגליו בפסי-ברזל, כי אז היה ממשיך בתנועתו עד שמשהו לא היה מעכבו בדרכו. – חוק זה שולט כמובן גם בגרמי השמים: כוכב-לכת שניתק מגוף-השמש, “רוצה” להמשיך בתנועתו ובכיוונו, שבהם התחיל לנוע, אך כוח המשיכה מושכהו בכיוון אחר ומכריחו לעגל את מסלולו. ומסלול עגול זה הוא פשרה בין שני הכיוונים, כיוון כוח-ההתמדה וכיוון כוח-המשיכה, שאף אחד מהם אינו רוצה לוותר על זכותו.

– אם כן, לא לגשת ולא לברוח! – אמרה אביבה – יודעת הטבע איך לחנך את בניה בדרך-ארץ וכיבוד-אם! אינה נותנת להם להתרפק על אמם כל הזמן, אך גם אוחזת אותם בחבלי-אהבה של האם, שלא יעזבו אותה. באמת חינוך אידיאלי! אילו כל אם היתה עושה ככה, היו הילדים קשורים באמת בהוריהם ויחד עם זה היו חיים במרחק-כבוד מהם, בנימוס הראוי!

– כן, משום שפטורה היא מלהיניק אותן! – אמר טלי.

– היא מיניקה אותן באורה וחומה! – אמר אסי – אך גם כן במרחק-כבוד הגון!

– וענין בני-הכוכב, האַסתרוֹאידים בלשון האסטרונומיה, גם כן אינו חידה, טלי. אך נלך-נא בסדר. הביטו ב“כישור” וראו בתוכו עוד דבר-מה יוצא מן הכלל, דבר משונה.

– מסביב לסאטורן… טבעת…

– נכון! כפי שאתם רואים, מספר הפלאניטות הוא תשעה. הסדר שלהן על-פי גילן, כלומר: כפי שניתקו מן השמש בזו אחר זו, הוא: פּלוּטוֹ, נפּטוּן, אוּרן, סטוּרן, (בעברית: שבּתאי), יוּפּיטר (בעברית: צדק), מארס (בעברית: מאדים), ארץ, ונוס (בעברית נוגה), מרקוּר (בעברית: כּוכב). בין היופּיטר והמארס רואים אותם מרחק רב שבו נמצאים הרבה כוכבים קטנים, פלאניטות זעירות, שמספרן עולה לכמה אלפים. משערים, שגם אלה אינם אלא רסיסים של פלאניטה, שנתפוררה לפירורים, ובמשך הזמן נעשו גם הם כדורי פלאניטות, המקיפות את השמש כמו יתר אחיותיהן. קוראים להן אַסטרואידים כלומר: בני-כוכב, מן המלה היונית אסתר, שיסודה במלה הפרסית סיתארה, שפירושה כוכב. מכאן גם השם העברי אֶסתר. ומכאן גם המלה אַסטרוֹנוֹם, חכם התכונה, או התוכן: חוקר כוכבים.

– מדוע התפוררה אותה פלאניטה שבין יופיטר ומארס? – שאל אסי.

– ולי יש שאלה אחרת – אמרה אביבה – איך נולדו הלבנות? הגם הלבנה שלנו נולדה בעזרת הגאות, כמו האדמה וכל יתר הפלאניטות?

– שאלה בשעתה, אביבה! שאלתך תעזור לי להשיב על שתי השאלות הקודמות, שהן ביחד שלש שאלות: א. מדוע התפוררה אותה הפלאניטה שבין יופיטר ומארס? ב. מהי הטבעת המוזרה שסביב הסטורן? ג. איך נולדו הלבנות? –


ו. הנוער המשתובב בדרך נלוזה

נתחיל בשאלה האחרונה. גם הלבנות נולדו מתוך גאות, כפי שבעצמך אמרת אביבה. אך הגאות באה לא בשל איזה כוכב מסתורי, כי אם בשל השמש והשפעתה על הפלאניטות שלה. מה שאותו כוכב, או שביט, היה לגבי השמש – היתה השמש לגבי הפלאניטות ולגבי האדמה שלנו. וכעת בבקשה לעצום עינים ולראות את התמונה כהוויתה: הגאות מוציאה מתוך הגוף המרכזי חתיכות, המתעגלות לכדורים. אלה הם טיפות-אדים, המתקררות לאט והופכות לנוזלים ואחר-כך לחומר מוצק. ומובן, במידה שהטיפה קטנה יותר, ממהרת היא להתקרר! הלאה: הכדורים הללו עד שהם אדיים, מושפעים מן השמש, המושכת ומוציאה מהם חתיכות, ועד שהכדור הוא אדי עלולה הגאות אפילו לפורר אותם לגמרי לאבק-אדים! אבק זה, שאיננו בעצם אלא ערפל בלי כל צורה, נמשך גם הוא בכוח-המשיכה של השמש ומסתובב כרצועה סביבה, לא להתנדף ממנה ולא לגשת אליה. כך נוצרה הטבעת סביב הסאטורן! אך אם הגאז התקרר יותר והיה לנוזל, הרי מצבו זה מציל אותו מן ההתפוררות, הגאות יכולה לכל היותר להוציא ממנו חתיכות, ההופכות לפלאניטות!

– כעת אני מבין, מדוע נשארו שלש פלאניטות ערירות, בלי לבנות! – אומר טלי.

– נשמע!

במקום טלי ענה דן:

– פלוטו, נוגה וכוכב אין להם לבנות. הם התקררו מהר מחמת קוטנם והשמש לא הספיקה לקרוע מהם לבנות… אך על פלוטו מוקדם עדין בכלל לדבר. פלאניטה13 זו הסתובבה במשפחתנו כאלפים מיליון שנה בלי שידענו אודותיה דבר. אמנם היו תוכנים שהרגישו בה וניבאו מתוך השערה מדעית, שהיא מוכרחת להיות אי-שם אחרי נפטון. הראשון ששיער את קיומה של עוד פלאניטה אחת שם היה התוֹכן פרסיואל לובל, שראה איך הנפטון, שהיה משך דורות האחרון שבשיטת השמש שלנו, יוצא פעם בפעם ממסלולו הקבוע, כאילו מישהו מושך אותו החוצה, מן השמש והלאה. מזה קבע בוודאות גמורה, שאותו מישהו מוכרח להיות פלאניטה, המשפיעה עליו ומושכת אותו. הוא עד כדי כך האמין בדבר, שבנה מצפה-כוכבים מיוחד לכך בעיר פלאגסטאף שבאריזונה (ארצות-הברית), שחכמי-התכונה ישתמשו בו כמעט רק למטרת חיפוש הפלאניטה, המסתתרת במרחקים. לוֹבל עצמו מת בשנת 1916, אך יורשי-אמונתו המתמידים הצליחו סוף-סוף בשנת 1930, ובכן רק לפני עשרים שנה, לגלות אותה וקראו לה בשם פּלוּטוֹ. אך מרחקה העצום מאתנו אינו נותן לחוקרים לעמוד על טיבה ומהותה. לעת-עתה אין אנו יודעים, אלא שאת דרכה סביב השמש עושה היא 248,157 שנים! כמעט רבע מיליון שנים – זוהי “שנה אחת” בחייה, אך עליה עוד נדבר בשעתו. לפי שעה עלינו לשוב אל בני-הכוכב, האַסתרוֹאידים, הן הן הפלאניטות הקטנטנות שבין המארס והיופיטר. גם הן אינן אלא “חתיכת גאז” שהתפוררה, אך פירוריה הספיקו בינתיים להתקרר וכך נשאר כל אחד “בריה” בפני עצמה: פלאניטות פעוטות, העושות דרכן סביב השמש ממש כמו אחיותיהן הגדולות מהן.

– לכמה מגיע גדלן? – שאל אסי.

– על זה נשוחח בשעתו, כשנעבור מפלאניטה לפלאניטה ונעמוד על כל אחת מהן לחוד. אך כדי שתיהנו, אגלה לכם מיד, שישנה ביניהן אחת, שקוטרה אינו עולה על קילומטר אחד. ובכן, היקפה קצת יותר משלושה קילומטרים! זאת אומרת, שבשעה וחצי הייתם יכולים לסובב עליה את “העולם”! ואילו היו מקימים עליה בנין כמו האוניברסיטה שלנו – ודאי, שהיתה מאבדת את שיווי-משקלה והיתה חגה כשכורה… משום כך קראו לה בשם ליליפוט, כלומר גמד, ננס.

היתה דממה. שלשתם היו תפוסים בכדור הקטן, המתהלך לו ברשות עצמו בדרך היקום, “ממש כמו גדול”! – וטלי תיכן לו תכנית של כפר-ילדים על עולם שלם כזה.


ז. היקום הריק, הקר והאפל

– הרשה נא לי דן, שאלה – אמרה אביבה – איך זה, שמאז עבר אותו כוכב והוליד את הפלניטות14, לא קרה עוד, שאיזה כוכב דומה יופיע בשמים, ומדוע בכלל לא קרה עדיין, שאיזה כוכב נתקל בדרכו בשמש או באחת הפלניטות שלנו חלילה? הלא היקום מלא וגדוש גרמי-שמים, וסכנה כזו אורבת לנו כל הזמן!

– רק זה חסר לנו! – אמר אסי – אוי ואבוי!

– ובכן, תוכלו לישון במנוחה, חבריא! מקרה כזה, ששני כוכבים יתנגשו, אפילו רק ייפגשו בחלל היקום, כמעט מן הנמנע.

– וגם לא כוכב שביט? – שאל טלי.

– לאט-לאט! אתה כבר הכנסת לי גם את ענין השביטים. אל נא תמהר כל כך! לעת-עתה רוצה אני רק להרגיע אתכם מפחד אסון ההתנגשות. אמרתי: כמעט מן הנמנע. “כמעט” זה פירושו בערך טריליון שנים. זאת אומרת: מיליון פעם ביליון שנים! צריך שתעבורנה טריליון שנים עד שתהיה אפשרות כזו, אפשרות חשבונית, ששני כוכבים ייתקלו זה בזה בחלל האיום. לא שצריכים, שמוכרחים הם להפגש פעם בטריליון שנים. לא, הם בכלל אינם מוכרחים. אך פעם בטריליון שנים מרשה החשבון, שיקרה דבר יוצא מן הכלל כזה.

– איזה חשבון הוא זה. – שאל טלי.

– זהו חשבון האפשרות, או ההסתברות. ביתר בהירות: חשבון של הקרוב לאפשרות, למציאות. נקטין נא את היקום לאולם גדול, נניח כגודל אחד המשקים שלנו. – ובכן, באולם זה מסתובבים באויר חמשה גרגירי-אבק זעירים, כל אחד כחודה של מחט. לא יותר. המרחקים שבין הגרגירים האלה, אם יהיו שווים, יהיו בערך. והנה, גרגירים אלו יכולים גם להתנגש זה בזה. לא כן? אך יכולים הם להסתובב ככה רבבות שנים בלי שיפגשו אלה באלה! אך אם גם נקח בחשבון את כל האפשרויות הנתונות לכך, אפשרויות של התנגשות ביניהם, הרי יכול להיות, שפעם בטריליון שנים באמת יפגוש אחד בשני!… ובהשואה זו עדיין לא הגעתי לאמת, משם שמספר הכוכבים, שמשות, הערפליות והשביטים כולם יחד, קטן הוא ביחס לכל חלל היקום, קטן בהרבה מאשר מיספרם של חמשת הגרגירים לגבי האולם הגדול, שבו הם מסתובבים! לאין דוגמה קטן יותר מספר השמשות! ואם פגישת חמשת הגרגירים היא כמעט מן הנמנע – הרי פגישת השמשות על אחת כמה וכמה! ועל זה אומרים: מסתבר שאם יתנגשו, הרי זה רק כעבור טריליון שנים. זהו חשבון ההסתברות בערך.

– כל-כך ריק הוא החלל? – השתומם אסי.

– כן, חביבי! חלל בלי ראש וסוף, אפס ריק, אפל וקר, שקור עצום ואפלה מנודחת שוררים בו, ורק פה ושם אצות-רצות לדרכן האין-סופי נקודות-אור מטורפות, סובבות וממהרות כאילו לאיזו תכלית… אלה הנה, ואלה שמה… מאין?… מאימתי?… עד מתי?… לאיזו תכלית?… עד אן?…

– אך מישהו הלא רוצה בכך! מישהו קבע להם את החוק – אומר אסי כשואל ועונה גם יחד.

– כן, זהו המפליא ביותר: החוק. מובן, שמישהו רוצה בכך, ואיך אחרת? חוקים, שאין בהם לא מקרה ולא יוצא מן הכלל, אף לא לרגע אחד ואף לא לנקודה אחת קטנה או גדולה, עד כדי כך, שיכול האדם לחשב ולראות מראש דברים, שיבואו בעוד מיליונים שנים, ולמצוא דברים, הנמצאים מעבר לגבול ראיתו ותפיסתו. ככה – –

– ואם בכל זאת יקרה, שכוכב כזה ייתקל בדרכו בשמש שלנו? – שאל שוב אסי.

– לא קל כל כך לענות על שאלה זו, אסי, שכן אפשר לשער פּה השערות אחדות. הלא זה תלוי בהרבה נסיבות: בגדלו של אותו כוכב, במהירות תנועתו ובמהותו ואיכותו של החומר שלו. מובן, שלא מן הנמנע גם הישנותו של אותו מקרה-בראשית והשמש שלנו היתה יולדת לנו עוד בת אחת במשפחת הפלניטות. עדיין החומר שלה “רך” למדי שאפר לקרוע ממנו כוכב-לכת חדש. – ויוכל היות, שהשמש היתה נמשכת אליו ומידבקת בו כפלניטה שלו ויחד עם כל הפלניטות שלה, ובתוכה כדור-הארץ שלנו, היינו מקיפים את השודד הנכרי, הסוחב אותנו ברחבי היקום בדרכו המטורפת – – – אך לעת-עתה אנו מתיחשׂים על משפחה הגונה, שספר-היוחסין שלה הוא: בראשית ברא אלהים את התוהו-ובוהו, הוא חומר-בראשית, ותוהו-ובוהו ילד את הערפליות, והערפליות ילדו את השמשות, והשמש שלנו את הפלאניטות, והארץ שלנו את הלבנה ואת בני-האדם… סך הכל חמשה דורות.

– חמשה דורות?… משך אלפיים מיליון שנים? לא הרבה! – אמר טלי.

–סליחה! אמר אסי – אלפיים מיליון זהו רק גילה של מערכת-השמש שלנו, כלומר: של אמנו-האדמה בלבד! והשמש עצמה, כך אמרת דן, היא בת שמונה ביליונים שנים, לא כן? אך בנות כמה הן הערפליות?

– למה לך השערות אלה? ואילו המיספרים הללו לא היו השערות, אלא מספרים בטוחים – הרי מה היו נותנים לנו? הלא במקומם אפשר לומר סתם: שנות אין-סוף!

– אם ככה, הרי במשך שנות אין-סוף לא העמיד התוהו-ובוהו אלא חמשה דורות במערכת, הערפליות והשמש שלנו? באמת מעט! – אמר טלי.

– יש לי הרושם טלי, שאתה, ולא רק אתה, כי אם בכלל טועים האנשים במספר הדורות ביחס לתקופות ולשנים. מה אתם חושבים, כמה דורות עברו מימות הבית השני?

– ביתר דיוק: כמה סבים היו לנו מימות רבי עקיבא?

– טוב, ובכן כמה? מה אתם חושבים?

היתה דממה של הרהור וחשבון. לבסוף אמר טלי:

– אני מתחיל לשער דבר מוזר…

– למה לך לשער? מאז רבי עקיבא היו לנו סך הכל 45 סבים! לא יותר.

– מה?

–וממשה רבנו ועד היום סך הכל 90 דור!

– זה מצחיק! – קראה אביבה – וכמה סבתות היו לנו משרה אמנו ועד היום?

– משרה אמנו? הוסיפי עוד כחמשה-עשר דורות ותקבלי סך הכל: מאה וחמש סבתות!

– אך הלא שרה אמנו ילדה רק בהיותה בת 90!? אוי ואבוי!

– ואם ככה, מה אתם רוצים מן התוהו-ובוהו ומן הערפליות והשמשות, שביליון שנים הן להם לא “כיום אתמול”, אלא כחלק המיליוני של רגע מחיינו-אנו? – וכעת, אחרי חשבון הסבתות המופלא, נעבור סוף-סוף אל בנותיה ונכדיה אל סבתנו השמש: אל הפלאניטות וירחיהן.


 

פרק שמיני: אלפי בנות לשמש

א. הפלאניטות בכף-הקלע

בשיחתנו על הפלאניטות של שיטת-השמש שלנו, על כל אחת לחוד, עלינו לדבר קודם כל על הדברים המשותפים לכולן.

– אני מקוה – אומר אסי – שבתוך “חוג משפחתנו הצר” לא נצטרך עוד להשתמש באותו “קילומטר” איום, ששמו “שנת-אור”!

– טוב. פה נשתמש בקילומטרים פשוטים, אף כי גם כאן נהוגה יחידה גדולה למדי, והיא: מרחק האדמה מן השמש, פירוש: כ-150 מיליון קילומטר. ככה למשל נאמר: “מרחקה של הפלאניטה פּלוּטוֹ מן השמש הוא כארבעים יחידות”, שפירושו: 6000 מיליון קילומטר. אך למה לנו זה? הן יכולים אנו לומר פשוט: 6000 מיליון! – ובכן: הדבר המשותף לכל בנות השמש וכן גם לנכדותיה, הלבנות, הוא חוק-ניוטון, או חוק-המשיכה. בשפתנו אנו, שפת האדם הפשוט: חוק-הכבידה.

– כבידה ומשיכה הן היינו הך? – שאל אסי.

– בהחלט. כשאנו אומרים, למשל: אבן זו כבדה היא, הרי בזה אמרנו: האבן נמשכת יותר אל האדמה. כל דבר הוא כבד במידה שהארץ מושכת אותו אל עצמה.

חוק-ניוטון אומר: כל גוף בעולם מושך אליו גופים אחרים. כל הגופים מושכים זה את זה.

– כל הגופים שאנו רואים אותם? – תמה אסי.

– כן, כולם. ואם הגופים שלעינינו אינם מתלכדים זה עם זה, הרי זה משום שתמיד יש כוח העוצר אותם: כוח-החיכוך של מקום המצאם: או של הגוף שעליו הם נמצאים. או של האויר שבו הם נמצאים. או שניהם יחד. למשל: שתי קוביות על השולחן קרובות זו לזו והן נמשכות זו לזו, אלא שכדי להתקרב מוכרחות הן להתחכך בשולחן ולזוז, וכוח החיכוך חזק הוא מכוח המשיכה שלהן אחת לשניה. משל אחר: שתי קוביות התלויות באויר, כדי להתקרב אחת אל השניה מוכרחות לעמוד כנגד האויר שבו הן נמצאות, והא ראיה: אם נתלה שני גולים (או קוביות) בחוט בתוך כלי-זכוכית, שהוציאו ממנו את האויר, הרי שני הכדורים ימשכו זה את זה וסוף-סוף באמת יתקרבו זה לזה ויתלכדו! משום שאין כוח-החכוך של האויר מעכבם. מובן, שעליהם להתגבר על עוד כוח: כוח הכבידה שלהם.

ועוד: כוח-המשיכה תלוי במדת גדלו של הגוף המושך ושל הגוף הנמשך, ומובן מאליו, גם במדת המרחק שבין שניהם. – והנה, לפי חוק-ניוטון אפשר לחשב את תנועת גרמי השמים בדיוק מדוקדק לאלפים ולרבבות שנים, מה היתה מידת תנועתם לפני רבבות שנים ומה תהיה כעבור רבבות שנים. וכל הנסיונות החדשים מאשרים את החוק הזה יותר ויותר.

– ולא היתה אף עובדה אחת, הופעה אחת בטבע, שהיתה סותרת את החוק הזה? – שאל טלי.

– היו עובדות כאלה, אך לבסוף עמדו תמיד על הטעות שלנו בעובדות כאלה; רק אנחנו טעינו, והחוק נאשר אחר-כך בעוד עובדה חותכת אחת! עד כדי כך תקע הגאון האנגלי הזה את יתדו בהגיונו של היקום!

אך בשביל להבין את הבאות, נחוץ לנו לדעת עוד חוק אחד והוא חוק-קפּלר, האומר: כל פלאניטה סובבת במסלול עגול-מארך סביב הגוף המרכזי שלה. ובכן, לא בצורת עיגול, כי אם בצורה הידועה בשם אליפּסה, והיא צורת ביצה.

– זה מוזר, – אמר טלי – מי זה מקלקל עיגול לביצה?

– ואת זה יודעים אתם, מדוע צריכה הפלאניטה להסתובב בצורת עיגול?

– כן – אמר טלי – את זה כבר בארת בחוק כוח-ההתמדה, הנאבק עם כוח-המשיכה, והפשרה שביניהם היא המסלול העגול, שאביבה מצאה בו חינוך טוב לדוגמה של דרך-ארץ הבנים לאמא שלהן. –


ב. תנועה מדומה ותנועה אמתית

על כיוונו של סיבוב זה אומרים אנו: “ממערב למזרח”, כמו שהקדמונים אמרו על השמש שמקיפה היא את הארץ “ממזרח למערב”, כאילו השמש או הפלאניטות יש להן מזרח או מערב. ביקום עצמו אין בכלל לא מטה ולא מעלה ולא שום צד כשהוא לעצמו: את המושגים הללו יצרנו אנו לעצמנו ואומרים: המקום שהשמש זורחת בו “ועולה” הוא מזרח והמקום שבו היא “יורדת”, ועל ידי כך בא עלינו הערב, הוא מערב.

– הרשה-נא לי הערה – אמר טלי – אני משער, שהפלאניטות סובבות סביב השמש באותו הכיוון שהשמש עצמה סובבת סביב עצמה, לא כן?

– השערתך נכונה, טלי. ובכל זאת יש גם בזה יוצא מן הכלל. מוזר, מה? אמנם לא בין הפלאניטות, אלא בין הלבנות שלהן. שתי לבנות דווקניות כאלה יש לצדק (יופיטר), אחת לשבתאי (סטוּרן), ארבע לאוּרן ואחת לנפטון – כל הבנות הסוררות הללו מקיפות את אמותיהן בכוון הפוך, דווקא! ממזרח למערב, כמו להכעיס.

– איך זה? – שאל אסי.

– אם אתה שואל איך הן סובבות, הרי זה הכלל: כשאנו מסתכלים בכוכבי-הלכת, אנו רואים אותן – על כל פנים את רובן – נעים בכיוון הפוך מכיוונו של המחוג על פני לוח הסיפרות של השעון, – ואילו הללו נראות נעות בכיוון תנועת המחוג. – אך אם שואל אתה, מדוע מקיפות הן ככה את מרכזיהן: הרי על זה נדבר עוד בבאות, במקומו.

– לי יש שאלה אחרת – אמרה אביבה – כשאני מתבוננת בלבנה שלנו, הרי רואה אני ברור, שגם היא מסתובבת לא יחד עם האדמה, כלפי מזרח, כי אם להפך. ואת זה רציתי לשאול עוד קודם שאמרת דן, שישנן לבנות עקשניות ההולכות חזרה. אך אם ישנן כאלה, הרי גם הלבנה שלנו היא אחת מהן, לא כן?

– בשום אופן לא, אביבה! – ענה דן – אם את מתבוננת במהלך הלבנה, הרי עליך לראות עוד דבר-מה: בראשון לחודש מופיעה היא לפנות ערב במערב, בצורת מגל, כן? וכעבור יום מופיעה היא גבוה יותר ושוב שוקעת במערב, כמו אתמול, לא כן? ובערב השלישי מופיעה היא גבוה עוד יותר ושוב שוקעת במערב… אך בערב השנים-עשר והלאה מופיעה היא כבר באמצע השמים!… איך זה? הלא אם הולכת, כדבריך, למערב – היתה צריכה להופיע… איפה?

– עוד יותר עמוק במערב.

– נכון! ובערב השלישי?

– לא להופיע כלל!

– מובן מאליו! לא להופיע כלל, אלא אחר-כך להופיע במזרח, שלשם הלכה כל הזמן! ובכלל – להופיע תמיד במזרח וללכת למערב! לא כן?

– כן…

– אלא מאי? מה שאת רואה, שהיא כאילו הולכת למערב, זאת היא טעות! לא היא הולכת למערב, לאחור, כי אם האדמה הולכת למזרח ובמהירות גדולה יותר, ולפיכך נראה כאילו הלבנה הולכת לאחור, אך לאמיתו של דבר סובבת היא והולכת יחד עם כדור-הארץ, אך לאט יותר. אילו נסעת פעם באניה מהירה על נהר, והאניה היתה שטה לא נגד הזרם, כי אם אתו יחד – היית בכל זאת רואה כאילו המים שוטפים חזרה. וזה למה? משום שהאניה מהירה יותר מן הזרם! לא כן?

– כן.

– ובכן, תנועה זו, שאת רואה בלבנה, תנועה מדומה היא לנו. אך הופעתה של הלבנה בכל ערב קרוב יותר למזרח מראה, שהלבנה מתקדמת יותר ויותר בדרכה כלפי מזרח. וזוהי התנועה האמתית שלה. “שתי” תנועות כאלה יש לכל פלאניטה: מתקדמות הן לאט לאט כלפי מזרח, אך תמיד נראות לנו כאילו הולכות הן חזרה למערב. הבינות, אביבה?

– מובן, שהבינותי.

– אך הא לכם עוד הוכחה, אולי מובנת יותר: הערב אנו רואים את הלבנה על יד כוכב פלוני, ומחר נראה אותה על יד כוכב אחר מזרחה לאותו כוכב של אתמול, ומחרתיים שוב נראה אותה על יד כוכב, שגם הוא נמצא ממזרח לכוכב של שלשום, וכן הלאה.

– האפשר לי להסיק מזה את המסקנה, – שאל אסי – שהארץ מסתובבת ביתר מהירות מן הלבנה?

– לא, יקירי, להפך! הארץ, כפי שנבאר להלן, עושה סביב עצמה, (מטר, לא קילומטר, כי אם מטר) בשניה אחת, והלבנה עושה בשניה אחת יותר מפי-שנים מזה: יותר מקילומטר! וכעת הגידו נא אתם: מדוע זה עוזבים אנו את הלבנה? והיא נראית כאילו הולכת חזרה? הלא מהירותה גדולה ממהירות האדמה שלנו?

היתה דממה רגע, אחר-כך אמר אסי בשמחה:

– אני יודע! פשוט מאד. משום שהדרך שעושה הלבנה היא ארוכה בהרבה יותר!

דן שתק בכוונה, לראות אם תפסו גם טלי ואביבה את הענין. שכן אסי לא הצליח להביע את רעיונו בבהירות מספיקה.

– זה נכון, – אמר טלי – הלא הלבנה רחוקה מאתנו… בכמה?

– כמעט 400 אלף קילומטר – אמר דן – ובכן?

– ובכן – הוסיף טלי – מובן מאליו, שאם אפילו תמהר פי הרבה בדרכה, גם כן תישאר לאחור! שכן הארץ סובבת רק סביב עצמה, אך אילו היתה הלבנה ממהרת ככה קרוב לאדמה, היתה עוברת עליה בדרכה.

– גם אני מבינה! – קראה אביבה – זה כמו גלגל, המונח באמצע מגרש-הספורט על האדמה ומסתובב סביב עצמו בשכיבה, לאט לאט, ואני, למשל, רצה במהירות על-יד הגדר סביב סביב!

– בראבו, אביבה, זהו! הגלגל מסתובב, נניח, פעם אחת סביב עצמו במשך דקה אחת, ואת היית צריכה – למרות כל המהירות שלך – לסובב פעם את המגרש במשך שלושים דקה!

– מדוע דווקא שלושים? שאל אסי.

– טמבל! – קרא טלי ותיכף התחרט על גסותו – האדמה מסתובבת סביב עצמה ביום אחד, והלבנה סובבת סביב האדמה במשך שלושים יום! ודן נקט דקה במקום יום!

– אני הבינותי תיכף – אומרת שוב אביבה – אך אני מהרהרת בזה, שהלבנה ממהרת כל-כך! קילומטר בשניה!.. הלא זה נורא! זאת אומרת, עד שאני מונה ששים, היא עוברת מרחק כמו מתל-אביב לירושלים!

– כן, חביבתי! ואת בודאי מתפלאת, מדוע אין אנו רואים את המהירות הזאת. זה בגלל המרחק, כמובן. העומד על הר-תבור, רואה את הרכבת שבעמק זוחלת כשבלול.


ג. נשף-מחולות בוואלס והורה

אך נעזוב לפי שעה את האדמה ואת הלבנה שלה ונשוב אל הפלאניטות בכלל, הסובבות סביב השמש במסלוליהן. הפלאניטה הקרובה לשמש, מסלולה קטן יותר כמובן, והרחוקה יותר, מסלולה ארוך יותר. מסלול כזה אנו נכנה בשם שנה, לא כן? – שנתה של הארץ פירושה 365 יום; אך שנותיהן של יתר הפלאניטות הן שונות, מהן קצרות יותר ומהן ארוכות יותר, כפי גודל המסלול שלהן. זהו ריקוד הבנות סביב אמא-שמש, נשף-ריקודים, הנמשך זה אלפיים מיליון שנה ועוד ימשך לאין חקר. אך לא כולן רוקדות אותו ריקוד עצמו. ישנם שני מיני ריקודים בנשף נצחי זה, האחד הוא, כפי שאביבה כבר מצאה פעם, ואלס, שרוב הפלאניטות ולבנותיהן רוקדות סביב מרכזיהן. נא לנסות ולרקוד סביב השולחן ויחד עם זה להסתובב סביב עצמכם – ותראו שזה ואלס מובהק… נכון? ואלס ביחידות

– נכון!

– נכון!

– והריקוד השני הוא…

– יוצא – קראה אביבה – שאת ריקוד הוואלס למדנו מאת הפלאניטות, מאת אמא-אדמה!

– אולי! – אמר דן – ישנם עוד דברים, ש“למדנו” אותם מן הטבע ובלי לדעת ממי למדנו אותם. וממי “למדנו” לעשות גלגל לעגלה?

– על זה אומרים: “מן השמים ניתן” – אומר אסי.

– כן. ומהו הריקוד השני, מי מכם יודע? אך קודם כל אבאר לכם מה טיבו של הריקוד השני: ישנן פלאניטות ולבנות המקיפות את השמש (או את הפלאניטה) כשפניהן מופנות כל הזמן כלפי השמש (ואם היא לבנה – הרי כלפי הפלאניטה שלה). כך מקיפה הפלאניטה כוכב (מרקור) את השמש וכך מקיפה הלבנה שלנו את הארץ. כאילו מרותקת היא במוט אל הארץ. ולכן לעולם אין לראות את “אחורה”, את מחציתה השניה. ועכשו שאלה: האם סובבת היא גם על צירה?

– ברור, שסובבת היא סוף-סוף על צירה! – אמר טלי בנצחון שבהבנה. אך אסי ואביבה לא תפסו את הענין מיד.

– תיכף תבינו גם אתם – אמר דן. – אני לפני רגעים שאלתי, איזה ריקוד הוא הריקוד השני, זה של הלבנה סביב הארץ?

– הורה! מובן, שזה הורה! – קראה אביבה בהתפעלות.

– נכון מאד! אלא מה? הורה, אך שוב ביחידות. את אביבה רוקדת הורה סביב עץ למשל. ככה רוקדת הלבנה סביב הארץ ומרקור סביב השמש. – ועכשיו, אביבה, אם רקדת סיבוב שלם סביב העץ, האם לא הסתובבת בינתים גם סביב “צירך” שלך? אלא מה? לא כשאת עומדת על מקום אחד, אלא כשאַת מקיפה בינתים את העץ. – בתחילת הריקוד היו פניך נניח למזרח, אחר כך היו פניך לדרום, אחר כך למערב, ולבסוף שוב למזרח. האם לא סיבוב כזה את עושה גם כשאת סובבת על מקום אחד סביב עצמך, סביב “צירך”? – וכך עושה גם המרקור סביב השמש וגם הלבנה סביב הארץ. הם גומרים לאט-לאט תסיבּה מלאה סביב צירם במשך זמן הקפתם המלאה את מרכזם, השמש והארץ.15


ה. תכניתו של טלי עלתה בעשן

וכעת, בתקוה שאביבה גמרה לפי שעה את השתוממותה, נוכל להתחיל בענין הפלאניטות עצמן אחת-אחת בשורה.

– איזו מהן היא הבכירה? – שאל אסי.

– שאלה קשה שאלת, אסי! אך נלך בשורה, קודם כל מספר המזלות – תשעה. ואלו הם: מרקור הוא “הבנימין” שבמשפחה, הצעיר שבהם, בעברית כּוֹכב, ונוּס, (עברית נוֹגה) ארץ, מארס (עברית מאדים), יוּפיטר (עברית צדק), סאטוּרן (עברית שבתאי), אוּראן, נפּטוֹן, פּלוּטוֹ. שלושת האחרונים, שאינם נראים לעין פשוטה, נגלו במאוחר, בעוד שהראשונים היו ידועים לחכמי-הקדם, והעמים היו גם מעריצים אותם כאלילים. את אוראן גילה התוכן הגדול הרשל בשנת 1781. את נפּטוּן ראו בראשונה התוכן צ’אליס בקמברידז' והתוכן גאלליי בברלין, שניהם בשנת 1864. ואת פלוטו גילו תוכני המצפה שבפלאגשטאף (ארצות הברית) בשנת 1930. ומי יודע, אם פלוטו הוא האחרון-במקום, ובכן הבכור במשפחת המזלות?16 – כדי להמחיש לעצמכם את גדלם ואת מרחקם מן השמש, נסו-נא לתאר לכם את כל מערכת-השמש בצורה קטנה. נקטו-נא דרך משל, את כיפת בית-הכנסת הגדול בתל-אביב כמרכז, כלומר: שהכּיפּה היא השמש, שגדלה עשרים מטר –

– כלומר: שהקוטר שלה עשרים מטר – אומר טלי.

– מובן. וסביב שמש-כיפה זו סובבות הפלאניטות בגדלן המתאים, היחסי אל הכיפה, וגם בריחוקן היחסי המתאים, כפי שנעמוד על מדותיהן אחרי-כן – ותתפסו את המפליא שבמכונה כבירה זו. תראו דרך משל, שפלוטו, הרחוק מן השמש לא פחות מאשר ארבעים פעם יותר מאשר כדור-הארץ מן השמש (ובכן ששת אלפים מיליון קילומטר!) ושגדלו ביחס לכיפת בית-הכנסת היא בערך כגודל אשכולית – – צריך שיהא אי-שם בחדרה! ואפילו המרקור הקרוב ביותר אל השמש ושגדלו ביחס לכיפת בית-הכנסת היא כגדל אגוז בערך – נמצא בככר מגן-דוד!

– והם “קשורים” בכיפת בית-הכנסת בקשר בל-ינתק! – השתוממם אסי.

– כן. מכאן אתם רואים, כמה חשובה עצמת הגוֹדל בחוק-המשיכה. שכן כדור כגודל כיפת בית-הכנסת, ולו יהא אפילו עופרת, ודאי שלא יקשר אל עצמו כדור כגודל אשכולית במרחק חדרה! ובכוֹח כזה, שאפילו מהירות מרוצתו (של הכדור הקטן) אין בכוחה לנתקו מרשות הכיפה!

– אוי ואבוי לי – נאנח פתאום טלי – ואני מתכן לי כל הזמן תכנית, שאם אהיה פעם מהנדס, אתקין לי תבנית של שיטת-שמש קטנה, שאפשר יהיה לסובב אותה ולהמחיש את כל הדבר עין בעין, כמו שעון.

– “מעשה מרכבה!” – אומר אסי – כל תכניתך עלתה בעשן! כך יאה לך, אל תעסוק בדברים, שאין הקב"ה מגלה אותם אלא לצנועין!

– בשביל תבנית קטנה כזו נחוצה כל ארץ-ישראל! – אומרת אביבה – ואם יגלו עוד פלאניטה אחת – תגדיל אותה בתבניתך עד סוריה! שעון נחמד!

– אל תתיאשי טלי – אמר דן – תעשה לך תבנית קטנטונת, כזו שישנה בווינא בירת אוסטריה.


ו. אביבה כירח למזל-גמד

– פה עלי שוב להזכיר לכם – אמר דן – את קבוצת הפלאניטות הקטנות, האסתרואידים, שבין המזלות מארס (מאדים) ויופיטר (צדק), הרחוקים זה מזה במסלוליהם ושגם המזלונים הללו סובבים סביב השמש. ובכן, הגדול שבהם שמו צרס, שקוטרו אינו מגיע אפילו לשמונה מאות קילומטר, ואת הזעיר שבהם, תופעה מרהיבה עינים, כדור שאפשר להקיף אותו ברגל משך שעה וחצי: ליליפּוט, (גמד) – כבר הזכרתי.

– ואיך התהוו גמדים אלה? – שאל אסי.

– ההנחה המדעית היא, שבשעת אותה “הפגישה הגדולה” עם אותו כוכב זר ניתקה מן השמש גם בין המארס והיופיטר חתיכה הגונה, אלא שנתפוררה לרסיסים מעצמת כוח- המשיכה, וכל רסיס התכדר כמובן, עמד ברשות עצמו והיה לפלאניטה. וכך מסתובבים הם ברצינות גמורה כמו יתר אחיהם הגדולים. אך גם בין מארס ובין הארץ ישנו כוכב קטן, המסתובב לו סביב השמש “כמו הגדולים”, שמו אֵירוס. קוטרו אינו יותר מששה-עשר קילומטרים בערך.

– והקפו כחמישים קילומטר! – ממהר טלי בחשבונו.

– אל נא תתקנדס, בבקשה! – אומרת אביבה – אני רוצה לשאול, דן: אם כדור הארץ שלנו הוא גם כן פלאניטה – מה מראהו בשמים?

– כמו דלעת! – אומר טלי.

– ראשך! אני שואלת: איך היינו רואים את האדמה שלנו ממרחק?

– כמו שאנו רואים את יתר הפלאניטות: כוכב נוצץ ומאיר בלילה, כמו הוינוס למשל. אך פחות מבהיק ממנו – ענה דן.

– איך זה? הלא האדמה אינה מאירה!

– שום אחד מן המזלות אינו מאיר מעצמו. המזלות הם גופים אפלים, אין להם אור משלהם. האור הנוצץ לנו מהם אינו אלא אור-חוזר, ולולא השמש, לא היינו רואים אותם כלל. השמש שולחת אורה בחלל, ואם האור נופל על איזה גוף, הרי הגוף המואר נראה לעינים. לא כן? אך הגוף עצמו אינו מאיר, הוא רק מחזיר את אורה של השמש. ודאי ראיתם לא פעם, איך פנסי-המכונות שולחים את אורם ישר ממעל לרחוב; רק הרחוב עצמו נראה; אך אם נופלות הקרנים על איזה חפץ, עץ או אדם – הרי העץ או האדם נראים לעינים. גוף מואר כזה נראה לנו ממרחק רב, כאילו מאיר הוא.

– ואילו לא היו כלל גופים, פלאניטות, בחלל?

– אזי אור השמש לא היה מראה לנו כלום בחלל. וגם כדור-הארץ אינו יוצא מכלל זה: אילו היינו מביטים למשל מן המארס, היינו רואים את כדורנו ככוכב מאיר. אך אילו היינו מביטים בו מן הלבנה שלנו, היינו רואים את הארץ ככוכב לא מאיר, כי אם ככדור כביר, גדול פי ששה-עשר מן הירח שלנו. – וודאי היינו מבחינים עליו גם את דמותם של חלקי הים והיבשה, כמו על גלובוס גיאוגראפי לא בהיר.

– יופי! – קראה אביבה.

– אכן, תמונה מרהיבה עינים – אמר דן – אך מה דעתכם, מה מהם מאיר יותר, חלק הים, או חלקי היבשה?

– לפי דעתי – אמר טלי תוך היסוס והרהור – לפי דעתי… המים אפלים יותר… משום ש… דן לא נתן לו לגמור.

– אולי תנמק אתה אסי את דעתו של טלי?

– אם זה נכון, הרי יודע אני לנמק. משום שהיבשה מחזירה את אור-השמש והמים לא כל-כך.

– נכון בהחלט – אמר דן. – הלאה: המזלות הקרובים יותר אל השמש הם צעירים יותר, כלומר – הם נולדו אחרונים. בתחילה ניתקו הרחוקים: פלוטו (אם לא נגלה עוד שגם לו קדם מישהו!), אחריו נפטון, אחריהם אוּראן, וכן הלאה. ולבסוף עזב הצעיר שבהם, מרקור (כּוֹכב), אל חיק אמו השמש. ועוד: הזקנים שבהם ממהרים יותר, והם גם קלושים יותר במחמרתם. – וכמעט כולם יש להם ירחים, לבנות המלוות אותם. במה את תפוסה כל-כך, אביבה, במחשבותיך?

– אני מהרהרת באותו הגמד… על כדור כזה אפשר היה להרגיש את הסתובבותו סביב עצמו וגם את מעופו בחלל סביב השמש…

– כן, אך מי היה יכול לשאת סחרחורת איומה כזו? אלא שזה בכלל אי-אפשר. כיון שכחו-משיכתו של דבר כזה קטן מאוד – הרי אילו היית שם, היית ניתקת ממנו ועפה…

– אך סביבו! – אמרה אביבה – כמו לבנה שלו!

– נכון!

– רק לבנה לא היית עדיין אביבה בחלומך! – אמר טלי.

– העיקר – אמר דן – שאביבה מבינה את היקום ויודעת שכל גוף בחלל נגרר אחרי גוף גדול ממנו, אם הוא נמצא ברשותו. ועל זה, כמו על מה שנודע לנו עד הנה מן ההגיון שביקום, למי עלינו להודות?

– לניוטון! – אמרו שלשתם פה אחד.

– אמנם כן. הוא מורנו ורבנו בתורת-הטבע היסודית, מיסדה של הפיסיקה המאתימאטית ושל האסטרונומיה הפיסית החדשה, נולד בעיר ווּלסטורפּ שבאנגליה לפני שלש מאות שנה בערך, וחי חיי מדע, אורה וטהרה אנושית שמונים וארבע שנים.


 

פרק תשיעי: בני המשפחה

א. האור, שאינו נראה לעין

– וכעת, בבקשה להכיר, יש לי הכבוד להציג את הצעיר שבמשפחה: מרקוּר.

– סליחה! – אמרה אביבה – מדוע אתה מכבד את הצעיר להתחיל דוקא בו, מדוע לא בגדול, בזקן שבהם?

– בעצם צדקת, אביבה, אלא שסירכה קטנה יש פה: את הזקן שבהם אין אנו – – כלומר, אין אנו בטוחים עדיין, שהזקן שבהם – פּלוּטוֹ – הוא הוא באמת הזקן שבהם, שאין עוד זקן ממנו. את הזקן המופלג הזה גילו אך זה בשנת 1930 אך מי לידנו יתקע שהוא האחרון, שאין אחריו עוד אחד או יותר במסתרי המרחקים האפלים? אפשר שעוד אחד מסתתר שם בין רבבות הניצוצות-השמשות הרחוקים ומרמה אותנו, שנחשוב גם אותן לכוכב-שמש בין השמשות? – ויכול להיות, שעד שאנו נגמור את שיחותינו אלה יגלו את המתחפש הזקן: “סליחה, רבי קשישה, אתה אינך שמש, אלא בן-שמש, פלאניטה, כוכב-לכת כמו יתר אחיך במערכת-השמש שלנו!” ומשום כך טוב שנתחיל בצעיר, שברור לנו שאין צעיר ממנו, וזהו מרקוּר, בעברית: כּוכב. כבר ידוע לכם שהפלאניטות הן גופים אפלים, שאין להם אור משלהם, אלא רק אור-חוזר, אורה של השמש, שהם מחזירים אותו לנו.

– סליחה, דן – אמר אסי – אני משער דבר-מה מוזר: השמש עצמה מאירה, מפיצה את אורה לכל עבר, אך אורה אינו נראה לנו, אלא אם נתקל במשהו – – – יוצא, שהאור עצמו נחוץ לו איזה גוף אפל, כדי שהוא עצמו יראה לעינים?! כן?

– כן חביבי, זה משונה, אך כך הוא, כפי שכבר אמרנו למעלה, ורק בתיקון קל: מקור-האור עצמו נראה לנו, רק את הקרנים שהוא קורן אין אנו רואים, אלא משנתקלו באיזה גוף, המחזיר לנו את אורן.

– יוצא – הוסיף טלי – שלא האור מראה את הגוף האפל, כי אם להפך, הגוף האפל מראה שבחלל הריק ישנו אור! ואם נניח למשל מצב כזה, שאין אנו רואים את השמש עצמה, את מקור האור – הרי לא נראה כלל שישנו אור בחלל, אם הוא לא יפול על איזה גוף אפל?!

– אתה אומר: “אם נניח למשל מצב כזה” – – את המצב הזה לא צריך להניח, חביבי. מצב כזה ישנו לעינינו בכל לילה ולילה! השמש אינה נראית לנו בלילה, נמצאת היא אחורי כדור-הארץ, וגם אורה הנפוץ בחלל היקום אינו נראה לנו אלא מעל אותם הגופים, הפלאניטות, שהוא נופל עליהם, כמו למשל – –

– הלבנה! – אומרת אביבה.

– נכון, הלבנה. ולא רק הלבנה, אלא גם כוכבי-הלכת, יופיטר, וינוס, מרקור וכל יתר הפלאניטות. הקרנים היוצאות מן השמש נופלות עליהן, וככה נראות לנו גם הן וגם הלבנה.

– אור שאינו נראה! – אומרת אביבה – ואופל “המאיר” ומראה את האור!

– כן. אך לא כל גוף מחזיר לנו את קרני-השמש הנופלות עליו, למשל – –

– האוירון! – אומרת אביבה בנצחון התגלית שלה.

דן צחק.

– טעית, יקירתי! – אמר דן – ובכן, מי מכם יודע במה פה הטעות? הלא האוירון באמת אינו נראה לנו בלילה בחלל!

היתה דממה.

– יש! – קרא טלי בשמחה – הלא האוירון נמצא בצלו של כדור-הארץ! אור השמש אינו נופל עליו כלל!

– ברור! – אמר דן – האוירון הוא קרוב לארץ! אך לו היה מתרומם ויוצא מתוך קירבה זו עד כדי כך, שקרני השמש היו מגיעות אליו, היינו רואים גם אותו בחלל. ורק עוד דבר קטן חסר לו לאוירון, שיהא נראה לנו: הוא צריך להיות גדול בהרבה והלא גם ביום אין אנו רואים את האוירון הטס גבוה מאד, לא כן? פשוט, קטן הוא משתתפוס אותו העין. אך ישנם גופים, ויהיו אפילו גדולים כמו פלאניטה, שאינם מחזירים לנו את אור השמש, כמו למשל – – זכוכית! – אמר טלי.

טעית, יקירי! גם הזכוכית מחזירה את האור, ואם גם במידה קלושה יותר. לולא כך, לא היינו רואים אותה. מה שאינו מחזיר את האור הוא הגוף השחור בהחלט ושאינו מבריק. – אילו הפלאניטות היו, למשל מפיח, או מכוסות שכבה עבה של פיח, לא היו מחזירות את האור. על זה אומרים חכמי-הטבע: הצבע השחור בולע את האור. אך אילו היו עשויות פּחם, הין כן מחזירות את האור, משום שהפחם מבריק. וכן כל גוף שחור, אם הוא מחוספס, אינו חלק – מחזיר הוא את האור. אך הפיח הוא שחור מאד, אינו מבריק ואינו מחוספס. מכאן העובדה, שלא כל פלאניטה מחזירה את אור השמש במידה שוה.


ב. מרקור, או כוכב

– ובכן, המרקור סובב סביב השמש – כמו כל הפלאניטות – במסלול מארך, באליפּסה. וסובב הוא לא בריקוד ואלסי, כי אם בריקוד הורה: צדו האחד מופנה תמיד כלפי השמש.

– אם ככה, הרי צדו השני נמצא תמיד באפלה ואינו רואה אור שמש כלל! – אמר אסי.

– מובן מאליו.

– וכמה זמן הקפתו את השמש? – שאל טלי.

– אפשר לשאל גם ככה: כמה הם ימות “השנה” שלו? – על שאלה זו אין תשובה ברורה. אך המשוער הוא 88 יום שלנו.

– וכמה ימים שלו עצמו? – שאלה אביבה.

– לו אין ימים, אביבה! התבונני קצת ותדעי מדוע.

– משום שזמן תסיבתו סביב צירו הוא גם זמן הקפתו את השמש! – ענה במקומה טלי.

– מה אתה חוטף ממני?! – גערה בו אביבה – כמעט שכבר ידעתי, והוא חוטף! גם אני הייתי מוצאת, שיומו ושנתו הם היינו-הך! משום שרק משך השנה שלו סובב הוא סביב עצמו, סביב צירו!

– אם כך – אמר טלי כמתנצח – אמרי מדוע אין לו למרקור חדשים?

– מדוע אין לו חדשים? אמרה אביבה בהרהור – משום – – משום – – אני דוקא יודעת! משום שהחדשים הם על פי הלבנה! אך מאין אתה יודע שאין לו לבנה? אם יש לו לבנה, יש לו גם חדשים! לא כן, דן?

– נכון כנכון היום! ובאמת כבר קבענו, שאין למרקור לבנה.

– יוצא – אמר אסי – שלצדו האחד תמיד יום, יום ארוך לכל ימי קיומו, ובצדו השני לילה ארוך בלי כל תקוה לבוקר!

– בצדו האחד חם לו מאוד, ובשני קר לו מאוד – אמר אסי.

– כן הוא הדבר. החום שבצדו המואר עולה עד ל-350 מעלות ויתר! בחום כזה ניתכת העופרת! והקור שבצדו השני – כך משערים – קור עצום הוא, שאינו מצוי אצלנו לעולם, אפילו לא על הקוטב הצפוני והדרומי.

– מה גדלו של המרקור? – שאל אסי.

– קטרו הוא. מרחקו מן השמש 58 מיליון קילומטר (הארץ שלנו רחוקה מן השמש 150 מיליון ק"מ) ממהר הוא ועושה 47 קילומטר בשניה אחת! וכל מסלולו, שהוא עושה סביב השמש – 360 מיליון קילומטר (מסלול האדמה כמעט אלף מיליון ק"מ) מה יש עליו? מה מראהו? האם יש בו הרים, ימים ועמקים – לא ידוע. הלא אין אנו רואים אותו אפילו כשהוא בינינו ובין השמש, משום שאור-השמש מהכהה את אורו הרפה. אנו רואים אותו רק כשהוא באמצע הדרך בין שני המצרים האלה – ואז הוא רחוק וכהה מכדי לראות עליו כלשהו. אך דבר אחד ברור: יש לו אויר כמו סביב הארץ (הן ידוע לכם, שבחלל העולם אין אויר). אויר זה קרוי אטמוֹספרה, כפי שכבר הזכרנו. ובכן: מעטה-אויר. והוא מורכב מחמרים שונים, כמו חנקן, חמצן, מימן, ובעיקר – החומר הדרוש לבעלי-החיים והצמחים: פחמן.

– זאת אומרת – אמר אסי – שיש על המרקור בעלי-חיים ובני-אדם כמונו?!

– לאט לך, אסי! אין זאת אומרת כלל וכלל. אם בעלי-החיים והצמחים אינם יכולים להתקיים בלי האטמוספירה – אין זה אומר עדיין שגם האטמוספירה אינה יכולה להתקיים בלי בעלי-חיים וצמחים! ואם נניח שיש שם צמחים – אין זאת אומרת שגם בעלי-חיים מוכרחים להיות שם. ואם ישנם גם בעלי-חיים – עדיין לא מן ההכרח, שיהיו דומים לבעלי-החיים שלנו, או לנו בני-האדם! אך על שאלה זו עוד נעמוד, כשנדבר על הפלאניטה מארס. לעת עתה נקבע, שיש סביב המרקור אויר ושה“אדמה” שלו היא במצב של רתיחה כל הזמן. ובכן, קצת קשה לבעלי-חיים לחיות עליו. אין זה גן-עדן לחיות ברותחים. וכל דבר אורגאני, כלומר – הצמחים ובעלי-החיים, מתהוים רק במקום שאפשר להם לכתחילה להתקיים. ובזה גם גמרנו את ידיעותינו השטחיות על המרקור. ורק עוד דבר אחד, ספרותי יותר מאשר מדעי: כמו כל יתר המזלות גם המזל מרקור היה אליל נערץ ליונים ולרומאים העתיקים: אליל התנועה החרוצה והשוקדת, גם אליל המסחר, התחבורה, אמנות-הדבור (הנאום) – והגנבים!

– מה שותפות יש לכל אלה? – שאל אסי.

– באמת לא קשה למצוא את השותפות שביניהם! – אמר טלי.

– המסחר דורש תנועה חרוצה ושוקדת ויוצר את התחבורה בין ישוב לישוב ובין איש לאיש. והנאום? למי דרוש כשרון הדיבור, כדי לפתות ולשדל את הבריות בדברי תשבחות לסחורה ולגינוי סחורתו של המתחרה, כמו לסוחר?

– והגנבים? – שאלו שלשתם בבת אחת.

– חושבני שזה אינו טעון באור ארוך. גם בעברית ישנה הופעה לשונית מוזרה: הפעל מונה פירושו מונה כסף וגם מרמה! השרשים הם אמנם שנים: מנה, ינה; אך היסוד הלשוני הוא אחד משותף. ויסוד לשוני משותף יש גם למסחר ולתנועה: סחר, סחור-סחור, רכל (רגל).

– וגם לתנועה ולמרמה! – אומר אסי – סחרחורת!

– לא רע! – אומר דן – אף כי לא הלכה בלשנית מובהקת. ובכן, “מרקור הוא שליחם החרוץ והזריז של האלילים”, ומשום כך היו מסמלים אותו בצורת בחור צעיר עם כנפים קטנות בקרסוליו, רץ במהירות, או נח מעמל הדרך.


ג. וינוס, או נוגה

הפלאניטה השניה בגיל ובשורה היא: המזל ונוס, ובעברית: נוֹגה. על שום שנוגהת היא יותר מכל שאר הפלאניטות. ומטעם זה היתה אלילת היופי והאהבה. עטופה היא כל הזמן מעטה-ערפל סמיך, לכן אי-אפשר לראות בכמה זמן סובבת היא סביב עצמה וכמה שעות מונה “היום” שלה; אנו יודעים רק זאת, שסובבת היא בריקוד-ואלס סביב השמש. וגם שנתה ידועה לנו: 225 ימים. אורך מסלולה סביב השמש היא 650 מיליון ק"מ בערך, וקוטרה 11,970 (ובכן: כמעט שנים-עשר אלף קילומטרים, כמו הארץ שלנו). מרחקה מן השמש 107 וחצי מיליון ק"מ.

– ומה בדבר בעלי חיים וצמחים? – שאל טלי.

– לא ככה שאל – אמר דן – אלא ככה: היש שם אפשרות לחיים אורגאניים?

– מה זה אורגאניים? – שאל טלי.

– אל זה נשוב עוד להלן, אך לעת עתה נסתפק בהגדרה קצרה: תופעת חומר המתפתח וגדל מתוך עצמו ומחליף את חמרי מהותו – בניגוד ליתר מיני החומר, שאינם מתפתחים וגדלים מתוך עצמם ושאינם משנים את חמרם ובכן אינם חיים. – ולענייננו: על הוינוס ישנה אפשרות של חיים אורגאניים, אך אם באמת ישנם שם חיים – צמחים ובעלי-חיים – זה אינו ידוע.

גם הוינוס מראה מצבי-אור שונים, בדומה לירח ולמרקור: מגל מואר, ההולך ומוסיף ואחר-כך הולך ופוחת. ירחים אין לה; ערירית היא כמו המרקור. כרוכה אחרי השמש, קרובה אליה, וככה מופיעה היא עם השמש בבוקר ובערב. בהקיפה את השמש, נמצאת היא לפעמים לפניה ואז, היא כוכב-בוקר, ומכאן שמה איילת-השחר, ולפעמים נעה היא אחורי השמש – והרי היא כוכב-ערב.

– ומדוע רק וינוס זכתה בשמות אלה ולא גם מרקור? הלא הוא קרוב אליה עוד יותר? – שאלה אביבה.

– שאלה נבונה בהחלט! גם כוכב הוא לפעמים כוכב-בוקר ולפעמים כוכב-ערב, אלא שהוא אינו נראה זמן רב בגלל קרבתו אל השמש, המכהה את אורו. ואילו נוגה ממש מסמא עינים בהדר אורו ואי-אפשר שעין-אדם לא תדבק בו פעם בערב ופעם בבוקר.


ד. ארץ, או האדמה שלנו

– מובן, שמזל ביש זה, ארץ, ידוע לנו יותר מכל יתר המזלות. אך כדי שנראה אותו ביתר בהירות, ראיה אובייקטיבית, בלי יחס מיוחד אליו, עלינו לנקוט כאילו מתבוננים אנו בו מעל איזה כוכב אחר, נניח מעל המזל וינוס. ובכן, קודם כל מידותיו. קוטרו:. יומו: 24 שעות, שנתו 365 ומשהו פחות מרבע יום. יש לו לבנה אחת, שעליה עוד נרחיב את הדיבור. מהירות הארץ סביב עצמה, היינו: מהירות כל נקודה שעל הקו-המשוה, היא בשניה. ובכן כמעט מהירותו של כדור-רובה (שאינו נראה לעין במעופו!). מסלולה סביב השמש: כמעט אלף מיליון ק"מ; את הדרך הזו עושה היא במשך שנה אחת במהירות של 30 (שלושים!) קילומטר בשניה! זאת אומרת: עד שאנו מונים אחת, שתים – עובר כדור-הארץ שלנו מרחק כמו מתל-אביב לירושלים!

– ואנחנו אתו יחד! – אומר אסי.

– אוי! – קוראת אביבה בזוועה – ואנחנו אפילו לא מרגישים את הדבר!

– לא. משום שהכל עף אתנו יחד! – אמר דן – תארו לכם, שאנו נוסעים ברכבת, הטסה במהירות של… אפילו של אלף קילומטרים בשניה. אם הרכבת סגורה ואין אנו רואים את הסביבה בחוץ, איש מאתנו לא יידע אפילו שאנו נוסעים. אך אם נפתח את החלון – ודאי שתאחז אותנו זועה למראה התנועה המטורפת, ואין אני ערב בעד חיינו בזוועה זו! – הלאה: מרחק הארץ מן השמש 150 מיליון ק"מ, כידוע, ואילו היינו מושיטים את ידנו ונוגעים בשמש, היינו נכווים כהלכה, אך אנו לא היינו מורידים את ידנו אלא כעבור 300 שנים! מדוע? מי מכם יודע?

איש מהם לא ידע לענות על שאלה זו.

– משם שכל פגיעה בגופנו נמסרת לנו בידי העצבים – –

– מה פירוש: לנו? כלום הגוף הנפגע אינו שלנו? אינו אנחנו? – שאל אסי.

– כמעט שבעצמך ענית על השאלה! הגוף הנפגע הוא שלנו, אך לא אנחנו! אנחנו פירושו: המוח. מה שמוח אינו יודע – אינו קיים בשבילנו, אפילו לא גופנו בעצמו. ואם מוחנו אינו יודע על דבר הפצע, שגופנו נפצע, הרי הפצע אינו כואב כלל. כשהרופא המנתח מרדים את המח, יכול הוא לחתוך בבשר החי כרצונו, והאדם לא ירגיש שום כאב. את דבר הפצע מוסרים העצבים מהמקום הפצוע למוח וכשמוח יודע את הפצע – הרי הפצע כואב. מסירה זו, הודעה זו של העצבים ממקום הפגוע עד המוח, דורשת שניה אחת בשביל. מובן שזמן ההודעה מאחד מחלקי-הגוף עד המח, הוא זמן פעוט מאוד, אך אם הודעה זו עושה בשניה, הרי במשך שנה עושה היא כמיליון קילומטר בקרוב – ועכשו צא וחשב: אילו היתה ידנו מגיעה עד השמש, לא היה מוחנו יודע על דבר הכוויה אלא כעבור 150 שנה, ועדיין אין היד עצמה יודעת שזה כואב! עד שהמוח לא הודיע לה זאת. והודעת המוח ליד שוב נמשכת 150 שנה – – –

– אינני מבינה – אמרה אביבה בפקפוק. – הלא היד ידעה גם קודם והיא היא שהודיעה למוח! –

– לא היד ידעה ולא היא הודיעה למח! – טען אסי – כי היד בכלל אינה יודעת כלום בלי המוח! העצב שבמקום הפגוע, משהרגיש בכוויה, מהר והודיע זאת למוח, והמוח נתן פקודה לשרירי היד, שימשכו אותה מהר חזרה! – אך עד כה וכה עברו 300 שנה!


ה. המלחמה על כבודו של האדם

אך בטרם נמשיך את ידיעותינו על המזל ארץ, מחובתנו להרכין את ראשנו לזכרם של אותם מאנשי-המדע, שהקריבו את חייהם על מזבח המלחמה המרה, שבערותו של האדם ערכה עליהם בשם הדת להגנה על כדור-הארץ כמרכז כל היקום, וגם על כבודו של האדם כמרכז העולם. אין בזה כל פלא, שהקדמונים חשבו את כדור-הארץ לגוף העומד יציב במקום אחד, שכל הכוכבים כולם סובבים סביבו, לרבות השמש. כי איך זה יעלה על דתו של מישהו שהאדמה נעה, מסתובבת, ויחד אתה גם הוא עצמו, מבלי שירגיש בדבר? אלא שאנשים הוגים, המתבוננים במה שמסביבם, הרגישו עוד לפני אלפיים שנה ויותר, שדבר-מה אינו בסדר פה. עם הסתכלותם בכוכבים התחילו לשער, שהדבר אינו פשוט כל-כך. הראשונים היו הפילוסופים היונים פּיתאגוֹראס וּפילוֹלאס, שקבעו קביעה ברורה, שהאדמה אינה עומדת קבועה בחלל, אלא סובבת סביב עצמה, וסיבוב זה מהווה את היום ואת הלילה במשך 24 שעות. אַריסטארך, המתימטיקאי הגדול מסאמוֹס קבע, שהאדמה סובבת סביב השמש, וזה מהווה את השנה. חידושם זה היה פלא גדול יותר מאשר התנגדותו של הפילוסוף היוני הגדול אַריסטוֹ (אריסטוֹטלס) לדעה חדשה זו. אך לכלל מלחמה לא הגיע עדיין, עד שהופיעו בימי הביניים גדולי הכנסיה הנוצרית, ההגמון אוֹרסמיי והקרדינאל ניקוֹלאס בצרפת וקבעו גם הם, שהאדמה מסתובבת. זה היה “חילול הקודש” במידה שאין למעלה הימנה!

– מה איכפת לה לכנסיה ולדת, אם האדמה מסתובבת, או קבועה במקום אחד? – שאל אסי – כלום בזה הוכחש, שאלהים ברא אותה?

– ודאי שלא. להפך, הכומר הפילוסוף האיטלקי ז’וֹרדאַנוֹ בּרוּנוֹ (נולד 1548), שעמד על תנועתה של האדמה, הכריז: “יצירת עולם מוגבל נראית לי פחיתות כבוד לטובו ויכלתו של אלהים, בשעה שיכול היה לברוא עוד עולם וגם הרבה עולמות לאין גבול. לפיכך מצאתי, שישנם הרבה עולמות לאין ספור, הדומים לאדמה שלנו. יחד עם פיתאגוראס רואה אני את האדמה ככוכב, וגם הירח דומה לה, וגם כוכבים אחרים, שאין גבול למספרם. וככה כל גרמים (גופות) שמימיים אלה עולמות המה”. ובכן, פחיתות-כבוד היא לבורא-העולם לחשוב את כדור-ארץ אפסי זה ליחידי בעולמו. אך הפילוסוף בהיר-הנפש ועז-הרוח שילם בחייו בעד דעתו זאת, בשנת 1600 העלוהו על המוקד ושרפוהו. מדוע? קשה היה לה לכנסיה לקבל את הדעה, שהאדמה, שעליה נגלה אלהים לנביאים ולמשחי-הנצרות וגם עשה אותה ל“הדום רגליו” – ירדה פתאום למדרגת אחד הכוכבים המרובים, וכפי הנראה, אפילו לא לאחד החשובים שבהם, אלא לגרגיר פעוט שבפעוטים! הלא צריך למצוא איזה נימוק חשוב, מדוע בחר בורא-העולמות דווקא בכדור זה כמרכז כל היקום?! ועם ירידת כדור-הארץ הלא ירד גם כבודו של האדם עצמו, שחשב את עצמו למרכז כל העולם! במקום נזר הבריאה כולה עליו לראות את עצמו פתאום כתולעת אפסית על אחד מגרגירי-האבק שביקום הכביר! האין כל חשיבותו הגדולה של האדם טעונה ביקורת אחרי גילוי איום שכזה?! הלא כל זה יכול להביא לידי התמוטטות הרבה מיסודות הדת המקובלת, המיוסדת לא על מוסר האדם וטובתו ואשרו, כי אם על שלטון אנשי-הכנסיה במאמינים.

– ואיך התיחסו חכמי ישראל אל השאלה הזאת? – שאל טלי.

– בדת הישראלית אין שאלה זו נוגעת כמלוא נימה. הדת הישראלית, שיסודותיה הוטבעו על מוסר האדם, על המידות הטובות, על המצוות שבין אדם לחברו, שהנביאים לא פסקו מלהטיף להן כעל עיקר העיקרים בחיי האדם במצוות בורא-העולמות – אחת היא לה, אם האדמה היא מרכז העולמות, או רק אחד מהם. לא משה רבנו ולא רבי עקיבא לא תמכו את יסודות האמונה והדת על שאלת חשיבותה של האדמה ביקום הגדול. ודבריו של ז’וֹרדאנוּ בּרוּנוֹ היו יכולים לצאת גם מפיו של ישעיהו הנביא. ואילו חי היום רבנו משה בן מימון, הרמב“ם ז”ל, ודאי שהיה ידידו הטוב ביותר של איינשטיין – כמו הרב הגאון אברהם יצחק הכהן קוק ז"ל.


ו. מסע-טיולים מן הקיץ אל החרף

במקרה היה זה אסי שהוריד את השיחה ממרומי-הקודש אל פשטות החול. היתה לו לאסי בעיה פרטית שלו, שנשא אותה בחוּבוֹ זה מזמן: שאלת ארבע עונות השנה: אביב, קיץ, סתו, חרף. כשהיה בן שמונה בערך, ביקר אצלם איש-מדע, ששאל את אחיו הגדול (זה היה דן כמובן), אם ידוע לו, מדוע חם בקיץ וקר בחורף? – ענה אותו אחיו: “משום שבקיץ קרובה הארץ אל השמש ובחורף רחוקה ממנה”. – צחק אותו איש-מדע ואמר: אמנם הארץ מקיפה את השמש בעגול מארך, באליפסה ויוצא שפעם קרובה היא יותר אל השמש ופעם רחוקה יותר – בייתר דיוק: בשתי עונות השנה קרובה ובשתים רחוקה – אך הנה כמו להכעיס: דווקא באביב ובסתו היא קרובה יותר ובקיץ וחרף רחוקה יותר! – אחר-כך ביאר לו האורח את דבר ארבע עונות השנה, אך אסי לא הבין את הביאור.

– הדבר שמור לי היטב בזכרוני – אמר דן – אתה נרדמת בינתיים, אסי, אך קודם כל עליכם לא לשכוח את מה שאותו איש-מדע הקדים לפני הביאור: שסיבת השנוי במזג האויר של קיץ וחרף, וגם של אביב וסתו כמובן, אינה בריחוּקה של הארץ מן השמש ובקרוּבה אליה, כי אם בכמותן של קרני-השמש השופעות על הארץ. וכמותן זו של הקרנים תלויה במצבו של שטח-האדמה לגבי הקרנים: אם הקרנים נופלות עליו במאוּנך, בזוית ישרה, נצבת, או לא. הבה, ננקט שטח של עשרה מטרים, שעליו שופעת אלוּמת-קרנים המשפיעה עליו חום של, נניח, עשרים מעלות. והנה, אם אלומת-הקרנים נופלת עליו במאוּנך, בזוית נצבת, כמו עמוד החשמל, ככה: ||||, הרי השטח זוכה בכל כמות החום, עשרים מעלות, סופגו ומתחמם כדי עשרים מעלות. לא כן אם האלוּמה באה עליו במשוּפע, ככה: ////, במצב כזה קצה של האלומה מתרחב יותר ולא כוּלה נופלת על השטח, אלא רק חלקה, (ראה את הציור!) וכך אין השטח מקבל את כל חוּמה, אלא חלק ממנו, כאילו האלומה מחליקה עליו, כמו מכה שאיזה גוף מקבל מגוף שני: אינו דומה כוח-המכה, הבא ישר מידי פטיש על הגוף המוּכה, לכוח-הכאה הבאה במשופע ורק מחליק עליו. כדור-הארץ הוא פעוט מאד לגבי אלוּמת אור-השמש הכבירה, המכסה את כל הכדור מלמעלה ומצדדיו, כמו חום תנור כּבּיר, היוצא דרך הפתח ונופל על כדורית פעוטה כגוֹדל ביצת-צפור – אך לגבי עצמו גדול הוא בכל זאת כדור-הארץ, ובנפול עליו אלוּמוֹת החום ומכסה את מחציתו, הרי במקומות שהקרנים שופעות עליו ישר, במאוּנך, שם חם יותר מאשר במקומות התכדרותו, שם נופלות עליו הקרנים במשוּפּע. אם כן, מה הם שני המושגים, שבהם תלוי מזג-האויר של כדור הארץ, החום והקור?

– מאוּנך ומשוּפע! – ענו שלשתם קול אחד.

– נכון – אמר דן.

– ומהו הגורם לשני המצבים הללו?

– דמותה הכדורית של הארץ – ענה אסי, הממהר במחשבתו יותר מחבריו.

– אם כן – אמר דן – יש עוד גורם אחד, שבוודאי שכחתם אותו בינתיים. – אני אעזור לכם: עוד מצב משופע אחד.

איש מהם לא ידע.

דן צחק:

– לא אתם שכחתם, אלא אני שכחתי, שלא גליתי לכם עדין את התופעה המוזרה הזאת. ובכן: תארו לכם תפוח, שאל תוכו תחבנו סיכת-סריגה ארוּכה, היוצא משני צדדיו, למעלה ולמטה, ואנו מסובבים את התפוח סביב עצמו, כשרגלו (קצה התחתון של הסיכה) עומדת על השולחן. שני המקומות, ששני קצותיה של הסיכה בולטים מהם החוצה, קרויים קוטבים. הקוטב האחד, העליון הוא הקוטב הצפוני, והתחתון – הדרומי. שני הקטבים הללו ישנם גם לתפוח-הארץ הכביר. – וכעת: נניח שהתפוח הקטן מסתובב על השולחן, סביב עצמו כמובן, ובינתיים הוא גם מקיף מנורת-חשמל, גדולה פי הרבה ממנו. הוא מקיף אותה כשהוא מסתובב החל מצד ימין, הולך ונעלם מאחוריה ושוב מופיע בצד שמאל, מגיע אלינו וממשיך ושוב מגיע מצד ימין ומוסיף להקיף את המנורה. אנו מוצאים לטבעי, שבתפוח מסתובב כשהסיכה שלו עומדת כל הזמן במאוּנך, ראשה ישר למעלה ורגלה למטה. – והנה, כדור-הארץ לא כן עושה. הסיכה שלו עומדת דוקא במשופּע! – היא נוטה בראשה ימינה ובמצבו זה המשופע סובב תפוח-הארץ ומקיף את מנורת-השמש מימין ואחורה, אחר-כך משמאלה אלינו ושוב ימינה. וכל זה בלי שהסיכה תשנה את כיוונה! תארו לכם שעון מונח על השולחן והתפוח סובב לא בכיוון מחוֹגיו של השעון, אלא בכוון הפוך. – הוא התחיל בסיפרה שלש, ממשיך ועובר את הסיפרות שתים, אחת, שתים-עשרה… עשר, תשע… שש ושוב חוזר אל שלש – וכן הלאה. הצד הימני, שבאמצעיתו סיפרת שלש, הוא מזרח; הצד האחורי, שם הסיפרה שתים-עשרה – צפון; צד שמאל, הסיפרה תשע – מערב; והצד הקרוב לנו (על השולחן), הוא דרום. יוצא, שהארץ סובבת ממזרח לצפון ולמערב ולדרום ושוב למזרח. הבינותם?

כלם הבינו, אך התפלאו, שהכדור סובב דווקא נטוי הצדה, במשוּפּע, ואינו משנה לעולם את שפועו זה. – והשאלה הכללית היתה, איך זה קרה בעצם?

– נניח לשאלה זו, שעדיין אין עליה תשובה ברורה, לעת-עתה חשוב לנו, שלא רק שיפועיו המתתכדרים של הארץ ככדור גורמים לשנוי האקלים, אלא גם מצבו המשוּפּע של כל הכדור לגבי השמש בכלל. וזהו הגורם לשנוי האקלים ארבע פעמים בשנה: לארבע העונות: אביב, קיץ, סתו וחורף. ומבחינה זו של שנוי החום והקור חליפות, חלקו חכמי התכונה והגיאוגרפיה את כדור-הארץ לשלשה אזורים, בייתר דיוק: שלשה אזורים צפונה מקו-המשווה ושלשה דרומה ממנו. אזור קו-המשווה הוא האזור החם; אזור זה מחוּלק לשנים, בידי קו-המשוה כמובן. אחריו בא האזור הממוּצע, ולבסוף האזור הקר, זהו אזור-הקוטב. ומובן מאליו, שאין הבדל בין שלשת האזורים שמקו-המשווה עד לקוטב הצפוני ובין אלה שמקו-המשווה עד לקוטב הדרומי. –

– ואיפה שוכנת ארצנו? בוודאי באזור החם! – אמר טלי.

– בהחלט לא! – ענה דן – ארצנו שוכנת באזור הממוּצע, אך קרוב יותר לקו-המשוה, וצפונה מקו-המשוה.

– ומדוע חם כל-כך אצלנו? – שאלה אביבה.

– משום שאנו נמצאים בכל-זאת קרובים יותר לקו-המשווה.

– ואיזו מדינה אחרת נמצאת בקו אחד אתנו? – שאל טלי.

– למשל מדינת טקסאס שבאמריקה הצפונית בחלקה הדרומי. וגם האי קיוּשוּ השייך ליאפן. ולעומת קו זה שלנו צפונית לקו-המשוה, יש גם דרומית לו קו דומה לזה. בו נמצאים דרום-אוסטרליה וארגנטינה.

– ואיזו מדינה אירופית נמצא באזור הממוּצע?

– כל מדינות אירופה הן באזור הממוּצע, צפונית לקו-המשווה. ואפילו סיביר הקרה כל-כך.

– אם כן, מהו ההבדל בין האזור הממוצע ובין האזור הקר? – שאל טלי.

– ההבדל הוא בזה, שבאזור הקר, כצפוני כדרומי, אין בכלל קיץ – שם תמיד קר עצום בכל ארבע עונות השנה. – מה אתה שותק כל הזמן, אסי?

– אני מתאר לי את סיבובו של כדור-הארץ במשוּפּע ורואה, שפעם הקוטב הצפוני הוא רחוק יותר מן השמש והדרומי קרוב יותר, ופעם להיפך: הצפוני קרוב אליה יותר והדרומי רחוק ממנה יותר.

– נכון בהחלט. אך אני מקווה, שאינך מייחס לקירבה זו ולריחוּק זה חשיבות מבחינת החום והקור! –

– אה, כן! – ענה אסי – כמעט שכחתי, שלא המרחק חשוב, כי אם השיפוע של השטח לגבי הקרנים!

– נכון מאד אסי!

– ושיפועה של האדמה כולה, זה שהיא מסתובבת במצב משופע, מוסיף עוד על שיפועם של האיזורים העגולים! – אמר אסי – אני מבין!

– גם אני מבינה! מחזיקה אחריו אביבה – בחדשים שהקוטב הצפוני נוטה הצדה מן השמש, מטה הוא גם את האיזור שבינו ובין קו-המשוה הצדה, וזה נעשה משופע יותר, אז בא שם החורף! אך באותו זמן עצמו נוטה הקוטב הדרומי אל השמש, והאיזור שבינו ובין קו-המשוה מקבל את האור יותר ישר, ובא שם הקיץ!

– זהו! – אמר דן – רק השפוע בא בחשבון ולא המרחק מן השמש.

– והמעבר מן המשופע אל המאונך גורם את האביב, ולהיפך, המעבר מן המאונך אל המשופע גורם את הסתו! – גמר טלי.

– בראבו! וכעת נסכם: שלשה חדשים משופע למעלה (באיזור הצפוני) ומאוזן למטה (באיזור הדרומי) – למעלה חורף ולמטה קיץ. בשלשת החדשים הבאים עובר למעלה ממשופע למאוזן ולמטה ממאוזן למשופע – למעלה אביב ולמטה סתיו. בשלשת החדשים הבאים למעלה מאוזן ולמטה משופע – למעלה קיץ ולמטה חורף. ובשלשת החדשים הבאים עובר למעלה ממאוזן למשופע, ולמטה ממשופע למאוזן – למעלה סתיו ולמטה אביב. הא לכם ארבע עונות השנה!

– זאת אומרת, שאילו היתה האדמה סובבת לא משופעת, כי אם באופן נורמאלי, לא היה – – – מה היה אז?

– נא לגמור חברה! – אמר דן – אביבה מפחדת לגמור.

– אז היה תמיד אותו הדבר בכל איזור ואיזור – אומר טלי.

– היינו, אסי? – אומר דן.

– היינו: בקו המשווה היה תמיד חם, ובקטבים היה תמיד קר.

– סליחה, מדוע?

– משום שקו-המשווה היה גם אז מאוזן לקרני השמש תמיד! והקטבים היו גם אז משופעים תמיד, משום שהכור הולך ומתעגל כלפי מעלה וכלפי מטה.

– והאיזורים שבין קו-המשווה ובין הקטבים?

– באיזורים אלו היה אז לא קיץ ולא חורף! – אומרת אביבה. – כי אם – – – אינני יודעת. אינני יודעת, משום שאביב לא! אביב זה מעבר מן החורף אל הקיץ, וסתו לא, משום שסתו הוא מעבר מקיץ לחורף ושם אחר הלא אין לנו, רק אביב וסתו.

– ובכן, יהיה בלי שם! – אומר אסי – סתם איזור לא חם ביותר ולא קר ביותר!

– נכון! – אמר דן – ובכל זאת היה גם אז מעבר החום אל הקור ולהיפך, אך מעבר לא בזמן, אלא במקום!

– איך זה?

– פשוט מאוד! כשאדם היה הולך מקו-המשווה17 אל הקוטב (לא חשוב לאיזה קוטב), היה עובר מאיזור חם לאיזור קר ובאמצע הדרך היה נמצא באיזור לא קר ביותר ולא חם ביותר. טיול מן החורף אל הקיץ (או להיפך) דרך “האביב” (או “הסתו”).

– הלא זה יכול להיות גם עכשיו, כשכדור-הארץ סובב משופע!? – קרא טלי מופתע ומפתיע.

– ומי אומר שלא? ההבדל הוא רק ביתר קור וביתר חום, שמצב שיפועה של האדמה גורם.

– וגם ב“אביב” וב“סתו” יש הבדל. שם זה לא אביב ולא סתו, אלא סתם מזג-אויר טוב, ואצלנו אביב וסתו אמתי!

– סתם מזג-אויר כזה – אומר אסי כמעט ביגון קודר – אינו מענין!… כל היופי שבשתי עונות אלה הוא המעבר מן החורף אל הקיץ!

– אביב בלי חרישה וזריעה וסתו בלי קציר ובציר – אומרת אביבה – וגם בלי פורים ופסח, בלי שבועות ובלי ראש-השנה וסוכות ובלי חנוכה! אוי ואבוי!

– וכל זה בגלל איזה מקרה לא ידוע, שגרם לאדמה להסתובב דוקא משופעת קצת! – אומר דן – אך חכמי-התכונה מצאו שמצבה זה של האדמה לא ישאר לנצח. הציר המשופע (“הסיכה שבתוך התפוח”!) הולך ומתאנך יותר ויותר. הם חישבו ומצאו, שהתאנכות זו נעשית בששה-עשר סנטימטר בערך ליום ובכן, אל פחד! האביב והסתו לא ייעלמו כל כך מהר! אך עוד דבר: אני מקווה, שאתם מבינים, שכל מה שאמרנו ביחס לחום שעל הקטבים, הקו-המשווה והאיזורים שביניהם, חל גם על האור, כי הלא האור והחום אחד הם. וגם האור אינו מאיר כל כך, אם נופל הוא במשופע ולא במאונך. וכך יוצא (בדיוק כמו בחום), כי שלשה חדשים, שבהם מרוחק הקוטב הצפוני מן השמש, שוררת בו אפלה, ורק השלג הנצחי מאיר בו; בשלשת החדשים הבאים מוארים שני הקטבים במידה שוה, יש להם ימים ולילות; בשלשת החדשים הבאים מואר כל הזמן הקוטב הצפוני, ובקוטב הדרומי שוררת אפלה; ובשלשת החדשים הבאים שוב יש להם ימים ולילות במידה שוה.


ז. משל התנור והצלי

ככה מסתובבת האדמה זה אלפיים מיליון שנים ויחד אתה גם אנחנו – –

– סליחה, דן, – אמר פתאום טלי – עדיין לא בארת לנו, מאין נודע שהאדמה מסתובבת בכלל? מהן ההוכחות לכך, שפּיתאגורס ואריסטראך וגאליליי וקופּרניקוּס וז’ורדאנוֹ ברונו צודקים, ולא אריסטוטלס וחבריו?

– היום כבר יש לנו הוכחות חותכות לכך. בראשונה התחיל הדבר בהגיון, כפי שכבר אמרנו פעם: האין זה יותר הגיוני שכדורית פעוטה זו סובבת, מאשר להאמין שכל היקום, השמש, המזלות והכוכבים לרבבותם סובבים סביב נקודה אפסית זו? האם לא מגוחך הוא לחשוב, שהתנור סובב סביב הצלי, ולא הצלי מסתובב בתוך התנור? – אך מאז כבר יש לנו הוכחות ברורות להגיוננו זה. הוכחה ראשונה: אותה אתם משערים מאליכם בוודאי, שפני קו-המשווה סובבים ביתר מהירות מאשר מרכזה של האדמה בפנים. כמו שברור, שהציר עצמו, כלומר אדם העומד בדיוק על הציר (הצפוני או הדרומי) גם הוא מסתובב סביב עצמו יחד עם האדמה, אך ודאי לא במהירותו של קו-המשוה. קו-המשוה עושה ביום אחד ארבעים אלף קילומטר סביב הציר, ואדם העומד על הציר מסתובב ביום אחד רק סביב עצמו, ובכן כמטר אחד בערך! אילו היו בונים על קו-המשוה מגדל גבוה עשרה קילומטרים, הרי ראשו של המגדל היה עושה עוד יותר מארבעים אלף ק"מ ליום. ברור! ואילו היה מישהו מפיל מראש המגדל אבן ישר למטה – הרי מהירות תנועתה של האבן “סביב כדור-הארץ” היתה גדולה ממהירות רגל המגדל, כי הלא האבן קיבלה את מהירותה מראש המגדל, ולפי חוק-הפּגרות אין היא משנה את מהירותה (אם אין דבר שיכריחה לכך), ולכן צריכה היא ליפול לא על יד רגל המגדל, כי אם במרחק ידוע ממנה כלפי מזרח, כי הלא האדמה ויחד אתה כל המגדל סובבים כלפי מזרח. ובאמת בדקו ומצאו שכך הוא הדבר! אבן הנופלת ממגדל גבוה מאה מטר אינה נופלת ישר לרגלי המגדל, כי אם קצת מזרחה. ומראש מגדל-עיפל שבפאריס, שגבהו 300 מטר, נופלת האבן במרחק הגון מרגלי המגדל מזרחה.

– אוי, הלא צריך היה להיות באמת להיפך! – קראה אביבה – שהאבן תיפול מערבה, משום שבינתיים סבבה האדמה מזרחה!

– זה לפי ההגיון, שאינו יודע את החוק המעניין והפשוט, שאדם הקופץ למעלה נופל אחר-כך בדיוק למקום שמשם קפץ! ואפילו אם יקפוץ למעלה אלף קילומטרים! ובכן, עצם תנועתה של האדמה אינה משנה בכלום את מקום נפילתה של האבן מראש המגדל. אך מעניין עוד יותר, שאם תסעי, אביבה, על אבטובוס-משא ותזרקי תוך כדי נסיעה כדור באויר, הרי הכדור יפול חזרה בדיוק אל תוך ידיך – אף-על-פי שהאוטובוס נסע בינתיים מטרים אחדים!

– באמת?! – התפלאו שלשתם בבת אחת – הלא את זה אפשר לנסות!

– ובכן, נסו נא ותראו, ואפילו אם מישהו מכם יצליח לזרוק את הכדור בגובה של אלף מטר, גם כן יפול חזרה אל תוך הידים, אף-על-פי שבינתים הלא נסע האוטובוס אולי קילומטר! – אך נשוב לעניננו. ההוכחה הראשונה אמרנו: האבן הנופלת מראש המגדל אינה נופלת לרגלי המגדל אלא מזרחה ממנו. הוכחה שניה: “המטוטלת של פּוּקוֹ”. המלומד הצרפתי פּוּקוֹ תלה בחוט דק מטוטלת ארוכה מאוד בכיפתו הגבוה של בנין-הפאנתיון בפריז. המטוטלת הגיעה עד הרצפה, אך לא נגעה בה. על פי חוק-הפגרות הנ"ל ידוע שהמטוטלת, שהניעו אותה לאחד הצדדים, נניח ממזרח למערב, תנוע כל הזמן ממזרח למערב וחזרה ולא תשנה את כיוונה, אם לא יכריחוה לכך. על זה אומרים חכמי הפיזיקה: “המטוטלת שומרת על כיוון תנועתה ועל מידת מהירותה”. – ובכן, אם הרצפה שמתחתה (כלומר: האדמה) מסתובבת באמת, הרי זה צריך להיות נראה לעין בתנועתה של המטוטלת: קו תנועתה צריך להשתנות כביכול. ובאמת כך היה: בתחילה נעה המטוטלת בכיון המספר שלשה – תשעה שבלוח-הספרות של השעון שמתחתה, ואחר-כך עברה תנועתה יותר ויותר לכיוון ארבעה – עשרה, ואחר-כך חמשה – אחד-עשר. אלא שלא המטוטלת שינתה את קו תנועתה (היא אינה עושה זאת לעולם, על פי חוק הפגרות), אלא הרצפה שמתחתה! אך ההוכחה הברורה לעין היא: הסתובבותם של כוכבי-הלכת סביב עצמם, שהיום אנו רואים אותה בבהירות ובדיוק של שעות ודקות, וכל החשבנות שביחסם אל האדמה אינם מתמצים אלא על יסוד הסתובבותה של האדמה סביב עצמה וסביב השמש.

– יש לי שאלה – אמר אסי – אך אולי אין היא שייכת לענייננו – –

– אין דבר, שאל-נא – אמר דן – הבה, נראה.

– אם מישהו רוצה להתבונן זמן רב דרך קרן-החזות באחד מכוכבי-הלכת איך הוא יכל זאת, הלא הכוכב הולך לו הלאה? – – או שעליו לשנות כל הזמן את פי הטלסקופ ולקלוע בו תוך כדי הליכה אחרי הכוכב, וזה הלא מפריע לו כל הזמן. –

– לולא שאלת זאת, אסי – אמר דן – כי אז הייתי מבאר זאת מעצמי דוקא ברגע זה, עד כדי כך שייך זה לעניננו! ובכן, איש-המדע, המתבונן כל ימיו במערכת-השמש, מוכרח לבנות למיצפה-הכוכבים שלו כיפה מסתובבת, כדי שיוכל להתבונן בכוכב אחד זמן רב.

– איך זה, כיפה מסתובבת?

– ברור כשמש! קרן-החזות הארוכה בולטת מתוך כיפת-המצפה החוצה. רוצה האסטרונום להתבונן בכוכב, מכוון הוא את פי-הקרן אל הכוכב. אך בינתיים נעה האדמה ופי הקרן אתה יחד – והכוכב יוצא מתוך חוג הראיה של הקרן! מה עושים? בונים כיפה, המסתובבת מאליה, בכוח מנגנון אבטומטי, בכיון הפוך מהסתובבותה של האדמה, כלומר: ממזרח למערב, ובדיוק השעות והדקות. וככה מסתובבת לה האדמה ממערב למזרח, אך הכיפה סובבת יחד עם הקרן חזרה, ממזרח למערב – והכוכב הרחוק נשאר כל הזמן ב“פי הקנה”.


ח. השיא “שלנו” ביקום

וכעת רק עוד פרטים אחדים על הפלאניטה ארץ. היא עטופה אטמוספירה, כלומר: אויר. יש בה אפשרות של חיים אורגניים, וגם ישנם בה, כידוע לכם, גם צמחים וגם בעלי-חיים. יש בה הרים וגבעות ועמקים וימים ונהרות. הגבוה שבהרים, איוורסט שבשלשלת הררי הימאלאיה באסיה, מגיע עד 8,840 מטרים מעל פני מי-האוקינוס, זאת אומרת: כמעט תשעה קילומטרים! והבקעה העמוקה ביותר היא כמובן תחת פני המים. עמקה מגיע עד 9,788 מטר מתחת לפני מי-האוקינוס. – זה הוא שיא עמקו של האוקינוס הגדול. – אך גם אנו יש לנו בארצנו שיא שלנו. שיא בשקע (“שקע” קרוי שטח אדמה הנמוך מפני מי-אוקינוס ושאינו מכוסה מים). השקע העמוק ביותר בעולם הוא עמק-הירדן התחתון עם ים-המלח – כמעט 400 מטר.

– יש לנו עוד שיא משלנו! – אמר טלי – הנביאים! הנפשות העמוקות ביותר.

– טעות טלי! לא העמקות היא עיקר תכונתם ואופיים של הנביאים, כי אם הגבהות. הם התרוממו לשיא-גובה, ששום איש-מדע או פילוסוף או משורר הגיע עדיו. – ובזה גמרנו בערך את שיחתנו על הארץ שלנו כמזל בין המזלות, עד כמה שתפיסתכם יכלה להגיע. וכעת נעשה טיול קל ושטחי על הלבנה שלה, ששמה ירח.


ט. אחינו שמת בדמי ימיו

הירח הוא הכוכב הרומאנטי שלנו, כוכבם החיור של זוגות-הנאהבים בלילות אביב המחולמים – שאינו בעצם אלא גוף מת, הנסחב ברחבי היקום במהירות איומה של כמעט קילומטר בשניה! 60 קילומטר בדקה! – בשעה שהאוירון המהיר ביותר, אפילו כשיגיע למהירות של 1000 קילומטר, לא יעשה יותר מאשר 280 בשניה, זאת אומרת אפילו לא 17 ק"מ בדקה! 18

– אילו היה עובר על ידינו – אמר טלי – היה שורק באזנינו להחריד, ונעלם בן-רגע!

– ומובן, שקטן הוא בהרבה מכדור-הארץ. מחומר הארץ אפשר לעשות 49 כדורי-ירח! מהיותו קטן מכדור-הארץ, ונוסף לכך גם צפיפות חמרו קטנה מצפיפות חומר האדמה, הרי גם כוח-משיכתו קטן בהרבה משל הארץ, עד כדי-כך, שאילו היינו נמצאים עליו, היינו קלים פי-ששה והיינו מרפרפים עליו קלילים עד כדי צחוק.

– היינו יכולים לקפוץ שם בגובה רב! – אומרת אביבה.

– ואילו הבטנו מעל הירח19 בכדור-הארץ, היינו רואים אותו גדול פי ששה-עשר בקירוב מכדור-הירח על פני שמינו פה. – רחקו מן האדמה כבר ידוע לנו. 380.000 קילומטר. כדור-תותח היה מגיע אליו רק כעבור עשרה ימים בערך, ואוירון היה טס עדיו כמעט חודש ימים. – קטרו רק 3480 קילומטר (של הארץ – 12.000), ובכן היקפו 10.500 קילומטר. ומסלולו שבו רוקד הוא כידוע את ריקוד ההורה שלו סביב הארץ – שנים-עשר וחצי מליון קילומטר בערך. את מסלולו עובר הוא – – – בכמה זמן, חברה?

– בחודש ימים! ענו שלשתם.

– חכמי-תכונה שכמוכם! וכיון שרק עם גמר מסלולו נמצא הירח סובב גם סביב עצמו, הרי גם יומו וגם שנתו ארוכים חודש ימים שלנו. – וגם זה כבר ידוע, שאורו הלבן אינו שלו, אלא אורה של השמש, החוזר ממנו אלינו. “הלבנה לית לה מגרמה לא כלום” – אומרים גם ספרי החסידים (הלבנה אין לה מעצמה לא כלום). וגם מאורן של השמש אין היא מחזירה לנו אלא שבעה אחוזים.

– הירח, אחינו שמת צעיר! לחשה אביבה לעצמה, אך התבישה להביע את צערה בגלוי. – – –


י. חליפת-אורו של הירח

השמש מאירה תמיד רק את חצי כדורו של הירח, (שום כדור אינו יכול להיות מואר בכל צדדיו בבת אחת ע"י אור אחד!) אך אנו פה על האדמה איננו רואים את כל חציו המואר, אלא רק כשהירח נמצא לפנינו, והשמש מאירה עליו מאחורינו, זאת אומרת: כשהאדמה נמצאת בינו ובין השמש. אך כשהיא מאירה עליו מן הצד, הרי אין אנו רואים אלא חלק מן הצד המואר, פעם חלק קטן, צר, כצורת מגל, אחר-כך רחב קצת יותר, אחר-כך שוב רק חלק ממנו, ההולך ומקטין עד שהשמש מאירה את חציו השני, המופנה מאתנו. אך…

– סליחה, דן! – אמר טלי – הלא אם האדמה נמצאת בין השמש ובין הירח, אין היא נותנת לשמש להאיר על הלבנה! הלא היא גדולה יותר מן הירח, וככה מסתירה היא ממנו את אור השמש!

– צדקת בהחלט, טלי! אם שלשתם נמצאים בקו אחד בדיוק, אז מאירה השמש מאחורינו, מאחורי האדמה וצילה של הארץ מצטייר על קערת הירח – – – זהו מה שידוע בשם “ליקוי הירח”. – מובן?

– כן אמר טלי – ואם להיפך? אם השמש מאירה לנו מאחורי הירח, כלומר: אם הירח נמצא בין האדמה ובין השמש – – – הרי – – –

– הרי צילו של הירח מצטייר על השמש, הוא מסתיר מאתנו את אור השמש וזהו “ליקוי חמה”, לא כן"? – אמר אסי.

דן צחק:

– אמנם זהו ליקוי חמה, אך לא משום שצילו של הירח מצטייר על השמש! אדרבא, נסה נא להטיל צל על אש, על מדורה! אפשר להטיל צל על גוף מואר, אך לא על גוף מאיר באור-עצמו. השמש אינה יכולה איפוא להיות לקויה לעולם, יקירי. וכל הביטוי המקובל “ליקוי חמה” אינו אלא ביטוי עממי לסבר את האוזן. לא החמה לקויה, אלא הארץ. כשהירח חוצץ בין אור-השמש ובינינו כשצילו נופל על הארץ, אין אנו מקבלים ורואים את אור-השמש וכך באמת ראוי לומר ליקוי-הארץ, אורה של הארץ לקוי בשעה שכזו.

– אך לא כל כדור-הארץ! – אומר טלי– אלא אותו המקום, שצילו של הירח נופל עליו.

–ברור – אמר דן. – לרוב יושבי תבל אין הירח חוצץ באותה שעה והם אינם רואים כלל את הליקוי, אלא בשעה שהירח חוצץ בינם ובין השמש.

– טוב, הבינותי – אמרה אביבה – אך הלא הירח קטן כל-כך לעומת השמש ואיך יכל הוא להסתיר מעינינו את כל השמש?

– איך? ממש כמו שאת יכולה להסתיר את כל השמש בגרוש אחד, ואפילו במיל אחד, את תחזיקי אותו קרוב לעינך! אך במידה שאת מרחיקה את המיל מעינך כלפי השמש, הרי הוא הולך ומסתיר פחות מאור השמש. לו היה הירח קרוב יותר אל השמש, היה גדלו על קערתה כנקודה זערערה, שלא היינו רואים אותו כלל גם מחמת קטנו וגם מחמת רחקו מאתנו. אלא שהוא רחוק מן השמש וקרוב יותר אלינו והריהו מסתיר אותה כמעט בדיוק. בשעה כזו נעשה חושך באמצע היום – ובני-האדם הבורים והתמימים אחוזים חרדה למראה הנהדר הזה. וגם רבים מבעלי-החיים חיות ועופות נבהלים ממחזה “ליקוי החמה”.

– ומה מרחק הירח מן השמש? – שאל טלי.

– מרחקו מן השמש? הלא תבין מעצמך, שבהיותו קרוב לארץ אין הוא קרוב בהרבה לשמש מן הארץ. אלא שמרחקו לא תמיד שוה. כשהוא נמצא בין השמש ובין הארץ הרי מרחקו כמרחק הארץ פחות 380 אלף קילומטר (זהו מרחקו מן האדמה); ולהיפך, כשהוא נמצא מאחורי הארץ כלומר: כשהארץ נמצאת בינו ובין השמש, הרי מרחקו כמרחק הארץ בהוספת 380 אלף קילומטר. לא כן?


יא. עולם בלי רוח-חיים

מחקרי הירח במשך דורות מראים לנו, שכוכב זה הוא גוף שמימי מת בהחלט: אין עליו לא צמח ולא שום בעל-חיים, לא צפור, לא זבוב ולא תולעת כלשהי. לפי שאין עליו לא אויר ולא מים (אחד תלוי בשני). זהו כדור יבש, שחמרו הוא כחומר האדמה אך חרר, מאובן וקשה כולו כסלע. כשאנו מביטים בירח דרך קרן-חזות, אנו רואים בו ברורות הרים ועמקים, שפלות מישורים, בקעים וסלעים למכביר. רובם של ההרים הם צוקים בצורת שינים, מלתעות חלולות, או בצורת לועים של הררי-געש שכבו. חלולי-מלתעות אלה יש שרחבם מגיע ל-50 קילומטר! ועיגולי-הלועים הכבויים מספרם עולה לעשרות אלפים. ויש שבתוך עיגול כזה באמצעיתו מתרומם ומזדקף צוק סלע – כצורת “סיר פלא”, שאופים בו עוגה חלולה באמצע. משערים, שעמקים אלה היו פעם ימים ואגמים רחבי ידים, ושהעיגולים היו באמת פעם הררי-געש, שפלטו לפני בליוני שנים אש וגפרית ותמרות עשן – אך רוב אנשי-המדע סבורים, ש“אבני-שמים”, מטאוֹרים גדולים נפלו על פני הירח בעודו במצב רך יותר והם ששיקעו את הבורות הכבירים על פני הירח. – ולבסוף נתקרר הכל ונדם, וכעת שוררת שם דממה מתה ונצחית, בלא ניד וזיע. וממעל לעולם מת זה – שמים שחורים כזפת, ובהם שמש בוערת פי-כמה מאשר אצלנו, ויחד עם השמש כוכבים בהירים נוצצים באמצע היום…

– איך זה?! – קראו שלשתם יחד.

– פשוט מפני שאין שם אויר. כבר עמדנו על העובדה המוזרה, שהאור עצמו אינו נראה לעין, אלא אם נתקל במשהו. והמשהו הזה מחזיר לנו את האור. מובן, שלא במקור-האור עצמו מדובר, אלא בקרני האור שלו, שאם אינן נופלות על איזה גוף, אינן נראות לנו כלל. ובכן: גוף כזה היא גם שכבת האויר שלנו, הקולטת את אור-השמש ומחזירתו לנו בצבע תכול. זוהי תכלת-השמים היפה שלנו. תכלת זו חזקה מאורות הכוכבים הרחוקים ומכהה אותם עד שאין לראותם. והואיל וסביב הירח אין אויר, הרי החלל שלו, השמים, שחור הוא. אני מקוה חבריא, שאתם יודעים, שהשמים אינם בכלל בעולם. ומה שאנו קוראים “שמים”, או “רקיע”, אינו אלא שכבת-האור שלנו, שהיא כעין ראי, המחזיר לנו את אור השמש בצורת “תכלת-שמים”. ולולא ראי זה, היו השמים שממעל שחורים כזפת ומתוך השחור הזה היתה מבהיקה לנו השמש יחד עם הכוכבים בעצם היום. זהו המצב על הירח.

– תמונה מוזרה ומרהיבה עינים! – אומר אסי כמו לעצמו – שמש וכוכבים ביחד, על רקע שחור כזפת!

– קטיפה שחורה עם רקמת זהב! – אומרת אביבה.

– ואם אין אויר – המשיך דן – הרי שורר שם גם שקט מוחלט. שם אין יכולת להשמיע שום קול. כי מה הוא בעצם הקול? אתה מכה גוף בגוף, בזה אתה מזעזע את האויר ומכה בו גלים, בדיוק כמו עם זריקת אבן לתוך המים, המכים גלי עיגולים-עיגולים סביב. גלי האויר הללו מגיעים אל האוזן – זהו הקול וזוהי השמיעה. אך באין אויר, אין גם גלים ואין קול. על הירח יכולים לירות באלפי תותחים ולפוצץ רבבות פצצות – שום קול לא יפריע את הדממה המתה. כשאנו מכניסים פעמון חשמלי אל תוך מקום סגור ואחר-כך שואבים מתוכו את האויר, הרי הפעמון עושה את שלו, הענבל מכה בפעמון, אך אינו משמיע קול. – אלא שאי אפשר לירות ולפוצץ שם, משום שבלי אויר אי-אפשר אפילו להדליק גפרור – עולם בלי כל אפשרות של זמרה ונגינה.

– אך הלא אדם יכול לצעוק! – אמרה אביבה.

– לחינם תנסי לצעוק שם! גם הקול שלך ושל כולנו אינו אלא זעזוע-האויר המכה גלים, כפי שזה כבר ידוע לך. לא רק לצעוק, אלא אפילו ללחוש סוד אי אפשר שם. – והואיל ואין אויר, אין גם מעבר הגשר בין אור לחושך, אין דרגות מן האור אל הצל, וכך אין שם אלא אור מסמא וצל שחור משחור. כל צל הוא שם כעין חור אפל, שאדם מתיירא לצעוד עליו. המקום שאינו מואר דומה לתהום עמוקה. – המסתכל בירח דרך המשקפת רואה שם חלקים מוארים וצל-הרים, אך מקום הצל הוא שחור לגמרי, כאילו אין שם כלום. אין אויר שיגשר בין האור ובין החושך. – אך תמונה מרהיבה עינים להפליא היא כפי שכבר הזכרנו, דמות הארץ שלנו שם למעלה בשמי הירח: כדור כביר מואר ועליו מצטיירים החלקים הגאוגרפיים של כדורנו, חמשת חלקי-תבל, האיים הגדולים הימים והאגמים והנהרות, הנמתחים כפסי-אור, נהר האמזונה, הקונגו, הוולגה, ים-המלח והכנרת שלנו. ממש כמו הגלובוס שעל שולחן בבתי-הספר. – הארץ שלנו ככוכב בין כוכבי-הלכת – – תארו לעצמכם: ירח גדול פי שנים-עשר משלנו! –

– אולי היו שם פעם בני-אדם? – אמר אסי.

– מי יודע? אולי? בקרן-החזות החדשה שבקליפורניה אולי ימצאו שם איזה שריד בנין, או איזה פסל מעשה ידי אדם… האדם איננו כבר, אך פסלו עומד עוד בודד, יתום, מחכה להתפוררות…

– וככה זה ישאר לעד? – שאל אסי בעצב.


יב. גורלו של הירח בעתיד

– מה ישאר ואיך ישאר, לא ידוע. אך ברור, ש“ככה” לא ישאר שום דבר לעד. הכל הולך ומשתנה מרגע לרגע, ממיליון שנים למיליון שנים. אך חכמי-התכונה חשבו ומצאו את גורל הירח בעתיד הרחוק. חשבון זה אומר, שהשפעת-הגומלין של האדמה והירח תביא לידי כך, שהירח, המכריח את האדמה להאיט יותר ויותר את דהרת סיבובה סביב עצמה, יגרום לזה, שהאדמה תחדל ולא תסתובב סביב עצמה יום-יום אלא רק פעם בחודש, כשצדה האחד יהיה מופנה תמיד אל הירח – דוגמת הירח אליה כעת, שהשפעתה של האדמה עליו גרמה לכך.

– האם והבת תבטנה כל הזמן פנים אל פנים! – אמרה אביבה.

– פנים אל גב? או גב אל פנים, או גב אל גב?! – פרץ טלי.

– לא פנים ולא אחור, אלא צד אחד מול צד אחד בתמידות. נאמר: צד אירופה-אסיה-אפריקה-אוסטראליה (חצי הכדור המזרחי) יהיה מופנה תמיד אל חצי כדור-הירח המופנה כעת אלינו כל הזמן. ותושבי אמריקה (חצי הכדור המערבי) לא יראו את אור הירח לעולם, אלא אם יסעו לעברו השני של כדור-הארץ.

– אם כן, הרי תושבי חצי-הכדור שלנו, המזרחי יראו את הירח כל הזמן, לילה-לילה בלי הרף! – קראה אביבה.

– מובן מאליו – אמר דן – אך השפעת-גומלין זו תגרום לכך, שהירח יתקרב יותר ויותר אל האדמה, אל מקור מחצבתו, אל חיק אמו…

– מאדמה יצאת ואל האדמה תשוב! – אמר טלי.

– זה לאו דווקא! – אמר דן – אל האדמה לא ישוב עדיין על ידי זה, כי לכשיגיע עד כדי 13 אלף קילומטרים – כך משערים חכמי-התכונה – יתפוצץ לרסיסים – –

– אוי!

– אל פחד, אביבה! הרסיסים לא יקלעו אלינו, אלא יתפזרו לפס-איזור סביב האדמה וימשיכו להסתובב יחד סביבה: שיטת פלאניטות קטנטנות, הדומה לטבעת הסאטוּרנוּס, שעליה נדבר להלן.

– ולא יהיו עוד לילות-ירח בכלל?!

– שוב אל פחד! דווקא להיפך: הטבעת תקיף את כל כדור הארץ, וכך ייהנו מאורה גם תושבי אמריקה (או גם תושבי אירופה). ולא עוד אלא שהאור יוגדל פי הרבה, משום שהשמש תאיר הרבה שטחים, שטחיהם של הכדורים הקטנים.

– מתי זה יבוא? – שאל אסי.

– חכה קצת חביבי! הזמן, שבו “תבטנה האם והבת פנים אל פנים”, יבוא לפי חשבון חכמי–התכונה כעבור 50 מליון שנים. ומאותו מצב ועד להתפוררות הירח לפלאניטות קטנות המצטרפות לטבעת – מי יודע כמה מיליונים שנים יגוזו. –


יג. המארס או המאדים

– הפלאניטה שהעסיקה יותר מכולן את כוח-דמיונם של אנשי המדע אוהבי השערות מדעיות. לפי שקרוב הוא המארס יותר מכולן אל הארץ, פרצופו בהיר לנו יותר; אך בעיקר בגלל התופעה המוזרה שעליו: קוים ישרים ומקבילים, כאילו עשויים בידי אדם, בידי יצורים בעלי שכל מפותח. אלה הן “תעלות המארס” הידועות, שהוויכוח על מהותן נמשם עד היום הזה. – מהיות אור המארס אדום, היה מסמל אצל הקדמונים את אלהי המלחמה. אך יחד עם זה היה אליל הטבע (אליל השמש) בכלל, המברך את היבול וגם משמיד אותו. ובאמת, מי כמלחמה משמיד את ברכת יבולו של עמל האדם? אך כשהמארס נח ובטל ממלאכתו – הריהו מביא ברכה לעולם.

מידותיו, קוטרו: 6.700 קילומטר בערך (ובכן, קצת יותר מחצי קוטרה של הארץ). סביב עצמו מסתובב הוא כמו כדור-הארץ: במשך 24 שעות בערך. אך מהיותו רק פי חצי מן הארץ, הרי שמהירותו זו (סביב עצמו) היא רק חצי מהירותה של הארץ סביב עצמה (הארץ עושה סביב עצמה כארבעים אלף קילומטר ביום, ומאדים רק כעשרים אלף). ובכן יומו הוא יום שלנו. אורך מסלולו סביב השמש: כ-1500 מליון קילומטר (של הארץ רק כאלף מליון). את דרכו זו סביב השמש עושה הוא במשך שנתיים שלנו בערך; ובכן, גם מהירותו במסלולו קטנה ממהירות הארץ במסלולה. מרחקו מן השמש: 226 מליון ק"מ.

המארס מוקף אטמוספירה, אויר; אמנם דקה, דלילה משלנו, אך בכל זאת דומה לשלנו; ובכן יש עליו אפשרות של חיים אורגניים. ומשום כך מגרה הוא במשך דורות אל כוח-דמיונם של האסטרונומים והסופרים. כמה רומנים נכתבו על פגישת “אנשי המארס” עם בני הארץ, והמעניין שבכולם הוא של קורד לאסוויץ: “על שתי פלאניטות”, והוא גם המדעי ביותר שבכולם. סיפורו של ה. ג. ולס “בין שני עולמות” תורגם גם לעברית.

– אילו באמת היו שם בני-אדם! – אמר אסי בגעגועים – היינו יכולים להתקשר אתם, ואולי גם להפגש!

– זה מוטל בספק גדול קצת! – אמר דן – אמנם חלום נשגב,שאין לשער את היופי והתועלת התרבותית שבהתגשמותו, אך לדאבוננו, אליה זו קוץ בה. ראשית, אם ישנם שם בעלי-חיים, הרי הם עולים עלינו במליוני שנות התפתחות והתקדמות עד כדי כך, שאין כל אפשרות של הבנת-גומלין בינינו.

– מדוע זה מפותחים הם יותר מאשר אנחנו?

– משום שהמארס זקן הוא בהרבה מן האדמה וגם קטן ממנה בהרבה; ובכן, הקדים להצטנן (נא לזכור: טיפה קטנה מצטננת מהר), ולכן הקדים גם להתפתח. יוצא, שאין אנחנו בעיניהם אלא כעין יצורים נמוכים מאוד בדרגה, כמו למשל הנמלים בעינינו. וכי ישנה אפשרות של הבנת-גומלין בין הנמלה ובינינו? אף כי ידוע לנו, כמה אינטליגנטים הם יצורים אלה, וארגון חייהם ומשטרם מביאים אותנו לידי השתוממות על פקחותם וסדרי-החברה שלהם המפותחים להפליא. – ושנית, מי יודע איזו דמות ופרצוף להם? יכולים הם להיות דומים לנחשים, או זבובים, או בכלל בעלי צורה משונה, שאין אנו יכולים לתאר לנו בדמיוננו – והם בכל זאת יכולים להיות מפותחים יותר מכולנו לאין שיעור, עד כדי כך, שכל האמנות והמדע שלנו יהא דומה בעיניהם כחכמת הדבורים בכוורת, הבונות להן תאי-דבש מדודים להפליא, או כחכמת-הבניה של הביבר המחוכם, או של קן-הסנונית! –

– וזמרתנו כזמרת הקאנרית או הזמיר! – אמרה אביבה – ובגדינו כשלל צבעי הפרפר–

– בהחלט! אך כל זה אינו אלא גישושו של יצר-האדם לדעת עוד בעלי-חיים שכליים ברחבי היקום. ומה שידוע לנו הוא, שיש לו למארס שתי לבנות קטנות: פוֹבּוֹס ודיימוֹס (פירוש ביונית: אימה ופחד. מובן: שני שלישיו של אליל המלחמה – האימה והפחד…) פובוס סובב סביב המארס כמעט בשמונה שעות, ודיימוס רק בשלושים שעה. שני קוטביו של המארס נראים כמכוסים שלג-תמיד. שטחו ידוע לנו יותר משל כל יתר הפלאניטות, וישנה גם מפה גיאוגראפית, שבה מסומנים ההרים והעמקים ו“התעלות” בשמות שניתנו להם מאת חוקרי-התכונה.


יד. שרצי הכוכבים בין מארס ויופיטר

בפרק שמיני, לקח ששי, דיברנו על קבוצה גדולה של פלאניטות קטנות, הסובבות את השמש בין מארס ויופיטר.

– שביניהן נמצא הגמד! – העירה אביבה.

– כן. שם דיברנו על מהותן, התהוותן, על הגדולה שבהן: צרס, שקוטרה כמעט שמונה מאות קילומטרים ועל הזעירה שבהן, שקוטרה אינו מגיע אפילו לשני קילומטרים. ראשונה גילו את צרס. התוכן האיטלקי פּיאד ראה אותו בעין פשוטה בשנת 1801. עד אז היה המרחק הגדול שבין המארס והיופיטר חידה בעיני האסטרונומים: איך זה מרחק כזה ריק מכל פלאניטה? ריק זה לא התמצה עם החשבון המדויק שבמרחקי הפלאניטות זו מזו ומרחקי כל אחת מהשמש. כולם הרגישו, שדבר-מה אינו בסדר בשטח זה. אך אין טעות במעשה בראשית. ועם גילוי צרס התחילו חכמי-התכונה התמהים להירגע קצת. אך מובן שפלאניטה קטנה זו עדיין לא סיפקה את תמיהתם: כדור קטן כזה בשטח כביר כל-כך?! וכשגילו אחר כך עוד אחד, פּאלאס בשנת 1802 ואת יוּנוֹ בשנת 1804 ואת וסטה בשנת 1807 – התחיל ממש ציד-פלאניטות במצפי-הכוכבים השונים שבעולם. מאז גילו יותר מאלפיים, ועוד היד נטויה. וככה נחה סוף-סוף דעתם של אנשי המדע, שידעו ברור, שבשטח זה שבין המארס והיופיטר מוכרחת להיות פלאניטה – אך במקום אחת גדולה מצאו הרבה, המצטרפות לאחת שממצה את החשבון.

– מה מהירותן של הפלאניטות הקטנות הללו? – שאל טלי.

– מהירותן שונה מאוד. אך גם המהירות מתאימה לחשבון הממוצע של פלאניטה, שצריכה להיות בשטח הזה. ואילו יכולנו לצמצם ולהקטין לנו את מערכת-השמש וככה להסתכל בה, היינו רואים תמונה מחרידה ביפיה הנשגב: אלפי כדורים, מוארים למחצה, דוהרים-אצים, אחדים מקדימים, אחרים מאחרים, סביב גלגל-אש כביר – השמש.


יה. יופיטר, או צדק

– זהו ענק כוכבי הלכת בעל מידות מדהימות. קוטרו 150.000 קילומטר (של הארץ: 12.000). חמרו הוא פי שלושה משל כל הפלאניטות יחד. כדי למלא את הנפח שלו נחוצים לא פחות מאלף ושלש-מאות ושנים-עשר כדורי-הארץ! – היוונים והרומאים העריצוהו כראש כל האלים, שופט-צדק ובעל-כעס.

כדור היופיטר אינו עגלגל, אלא פחוּס, רוחבו גדול מגובהו, שכן קוטר-המשוה שלו (רחבו) הוא כמאה וחמשים אלף קילומטר, ואילו אורך צירו (מקוטב אל קוטב) פחות ממאה וארבעים אלף קילומטרים. סביב עצמו סובב הוא במהירות של שנים-עשר וחצי קילומטר בשניה! ובכן פי-ששה ממהירות סיבוב השמש ופי עשרים וחמש ממהירות סיבוב הארץ. את סיבובו זה סביב עצמו עושה הוא בפחות מעשר שעות (הארץ – 24 שעות): במלים אחרות: יומו הוא כעשר שעות משלנו. מסלולו סביב השמש 4.854 מליונים קילומטר (של הארץ – אלף מליון), ואת דרכו זו יעשה בפחות משתים-עשרה שנה משנותינו אנו. החקירה קובעת עליו אויר סמיך ושונה בתרכבתו משלנו.

– אפשרות של חיים אורגניים? – שאל אסי.

– קצת קשה. כדור זה שמחמת גדלו לא הספיק עדיין להידחס ולהתקרר כל צרכו (מה בשבילו אלפיים מליון שנה?!), אינו בעצם אלא שמש קטנה, שלא נצטננה עדיין כל צרכה. ואף כי כבר אין לה אור, כדי להאציל ממנו על בנותיה הלבנות, הרי בכל זאת יש בה עוד הרבה חומר מאיר מאליו. צפיפות חומרו של יופיטר, סמיכותו, היא פי ⅓1 יותר מן המים.

– כמה ירחים יש לו – שאלה אביבה.

– עד הנה גילו ליופיטר אחד-עשר ירחים, השונים בגדלם. במקום שמות סימנו אותם במיספרים לפי מרחקן מן היופיטר. הגדול שבהם קוטרו כמעט ששת אלפים קילומטרים (באלף קילומטר בערך קטן מקוטרו של המארס), והקטן שבהם קוטרו כחמשים קילומטר. אך יש ביניהם שנים, השמיני והתשיעי, המסתובבים חזרה, לאחור, כאילו להכעיס את יתר אחיהם.

– מסתובבים אחורנית! – מעירה אביבה.

– מה פתאום?! איך הם מרשים לעצמם?! – שאל טלי.

– את השאלה הזאת שאלו גם האסטרונומים, לבסוף מצאו, ששני הירחים הללו אינם אלא שתים מבנות השמש, פלאניטות שנסחפו ע"י יופיטר והפכו ללבנות שלו; אך מכיון ששמרו על סיבובן ההפוך, עדיין יש להן האפשרות להחלץ פתאום, לעזוב את יופיטר ולברוח חזרה אל אמן-השמש ולהסתובב סביבה כפלאניטה.

– ולא סביב אחיהן כלבנות! – השלימה אביבה באהדה רבה ל“דודות” מספר שמונה ותשע.

– ועוד דבר – המשיך דן – הלבנות הללו של יופיטר עזרו לנו לעמוד על מהירותו של האור – – –

– שלש מאות אלף קילומטר בשניה! אמרו פה אחד שלשתם.

– נכון. הדבר הוא ככה, שאת הלבנות הללו הלא אי-אפשר לראות ברור אלא כשהן לא-מוארות באור השמש, כלומר: בשעת לקויין, כשהן עוברות על פני קערתו המוארה של יופיטר, נראות הן ככדורים שחורים על פני קערת-אור. והנה ראו התוכנים שמאחרות הן להופיע בדקות אחדות משצריכות היו להופיע לפי החשבון המדויק. ונודע שלא הן מאחרות להופיע, אלא אורן מאחר להגיע אלינו, וכך עשו את חשבון האיחור הזה ומצאו שהאור עובר מרחק 300.000 קילומטר בשניה. כן, שלא לשכוח: הלבנות של יופיטר סובבות סביבו “הורה” ולא “וואלס”.


יו. המפליא שבפלאנטות20: סאטורנוס

מדוע קראו לפלאניטה נהדרת ומופלאה זו בשם “השׂבע”, מדוע שמו אותו הרומאים לאליל השובע והיבול? לאלהים הפתרונים. ושלשה ימי חג היו מוקדשים לכבודו, שבהם בוטלו כל הבדלי המעמדות בחברה, היו משחקים ומתענגים, שותים ומתהוללים וגם נותנים מתנות זה לזה, “כעין חג-הפורים שלנו עם ה”משלוח-מנות" (ג"כ חג השובע והרוויה – בעברית: שבתאי.).

סאטורנוס הוא המפליא בכוכבי-הלכת, שהוא השני לגודל ביניהם. בהביטנו בו דרך קרן-חזות מעוררת בנו דמותו כעין סמרמורת, פחד מעורב יראת-רוממות בפני תופעה יקומית חידתית, המכריחה אותנו לשאול: מי ולמה? מי עשה זאת? ולמה? – מחזה מרהיב ומפחיד גם יחד, כעין מכונת-פלאים מקסימה: כדור פסוּס פסים רחבים וצרים סביב סביב, מהם בהירים ומהם אפלים. סביב הכדור, שקוטרו כ-120.000 קילומטר והקפו כ-400.000 ק“מ, סובבת טבעת רחבה, בדומה לשולי-כובע רחבים ושטוחים, סביב קו המשוה שלו, אך רחוק ממנו כ-30.000 קילומטר. רחבה של הטבעת מגיע ל-50.000 ק”מ והיקפה החיצוני לא פחות מ-870.000 ק"מ!

– וכמה היקפה הפנימי של הטבעת? – שאל טלי – כלומר: שולי-הטבעת הקרובים לכדור הסאטורנוס?

– היקפה הפנימי הוא לפי החשבון הקל: כ-557.000 קילומטר. האוירון המהיר ביותר היה עובר את ההיקף הזה ב-557 שעות.

– ובכמה שעות יעשה אוירון כזה את היקפה החיצוני? – שאל אסי.

– ב-870 שעה! – אמר טלי.

– וכמה זה בחדשים וימים? – שאלה אביבה?

– את רחבה של הטבעת יעבור האוירון שלנו בחמשים שעה, זאת אומרת: בשני ימים בערך, אך בשביל לטוס בשוליה החיצוניים של הטבעת ולסובב את כולה, נחוצים לו יותר מחמשה שבועות! – ואם איש-הסאטורנוס רוצה לעשות טיול באוירון כזה מן הכדור אל הטבעת, עליו לטוס יותר מיום שלם! נא לתפוס את המידות הכבירות הללו!

– מהי מהירותו של סאטורנוס? – שאל אסי.

– סביב עצמו הוא דוהר במהירות מטורפת של עשרה קילומטר וחצי בשניה, (הארץ – אפילו לא חצי קילומטר בשניה), זאת אומרת שסובב הוא את עצמו בעשר שעות. זהו “היום” שלו. אך לעומת זאת אורכת שנתו עשרים ותשע וחצי שנים.

– ממה עשויה הטבעת? – שאל טלי.

– קודם כל: זה צרוף של טבעות אחדות, אך באופן כללי רואים בה שתי טבעות, שמרחק של 3600 קילומטר מפריד ביניהן. החומר שלהן הוא חומר אדי, אך החקירה מצאה שכולה אינה אלא המון כדורים קטנים, המצטרפים לעינינו לטבעת אחידה מרהיבה-עינים.

– כמה עוביה של הטבעת? – שאל אסי.

– לא בכל רחבה שוה הוא העובי. בשוליה מגיע הוא עד ל-30–60 ק"מ, אך באמצעיתה הוא מגיע עד יותר מאלף קילומטר!

– לבנות יש לו? – שאלה אביבה.

– כן, עשר לבנות נהדרות. קוטרה של הגדולה שבהן (שמה טיטאן-ענק) פחות מ-2200 קילומטר (קוטרה של הלבנה שלנו 3480). סובבות הן במרחק רב מן הטבעת, אך במישור אחד אתה.

– ומה גדלה של הקטנה שבהן? – שאלה אביבה.

– קוטרה של הקטנה (שמה מימאס) רק 470 קילומטר. אך אחת הבנות הללו של סאטורנוס היא “בת מאומצת” (כמו “הבת מיספר שמונה” של יופיטר): מסתובבת היא דווקא חזרה, כנגד כולן. ומשום כך קבעו, שגם היא תעתה ונכנסה מן החוץ אל תוך המשפחה, שמה פוֹבּיי.


יז. המזל השביעי: אוראנוס

פלאניטה זו, אוראנוס, היתה במשך דורות נסתרת מעיני התוכנים ולא-ידועה להם בכלל, בעוד שחמשה מכוכבי-הלכת היו ידועים עוד לפני אלפי שנים לחוקרי שמים ולמביטים בכוכבים. ורק בשנת 1781 גילוה סוף-סוף האסטרונומים, ולתמהונם ראו דבר מוזר, הבא לשנות את סדרי בראשית של מערכת-השמש: יש לה ארבע לבנות, אך הן מסתובבות סביבה לא סביב קו המשוה שלה, כלומר: לא במישור אחד אתה, אלא מלמעלה למטה, מקוטב אל קוטב שלה! קוטרו של אוראנוס כמעט 60.000 קילומטר. סובב הוא סביב עצמו גם כן במשך 10 שעות, כמו יופיטר וסאטורנוס. זהו יומו. אך סביב השמש – 84 שנים משלנו! ומה פלא! הלא רחוק הוא מן השמש אלפיים ושמונה מאות מליון (2.800.0000.000) קילומטר! כלומר שני מיליארדים ושמונה מאות מיליונים קילומטר! ומחמת מרחקו הרב קשה באמת לראות בו דבר ממש, ולדעת יותר על אודותיו. אך גם אם הוא עצמו אינו נהיר כל צרכו לעת-עתה, הרי עזר לחכמי התכונה לגלות את אחיו הגדול, הרחוק עוד יותר ממנו: את השמיני שבמשפחת השמש: נפּטוּנוּס.


יח. נפטונוס, שניבאו אותו מראש

אחרי התבוננות בתנועתו במשך חצי שנה ראו בו תופעות, שבשום אופן אין לבארן בהשפעת כוח-משיכתה של השמש. וכך מצאו וקבעו, שאחרי אוראנוס מוכרח להיות עוד כוכב-לכת אחד, הגורם לאוראנוס את ההפרעות שבמהלכו. ולא טעו. כעבור שבעים וחמש שנים מצאו את צאצאה השמיני של השמש: את נפטוּנוס – במקומו המחושב מראש! במרחק ארבעה וחצי מיליארדים קילומטר מן השמש: את דרכו זו סביבה עושה הוא במשך 165 שנים! מרחקו האיום ואור-השמש החלש שעליו אינם נותנים למדדו כראוי, אך בכל זאת קבעו, שקוטרו מגיע ל-53.000 ק"מ בערך (של הארץ – 12.000 ק"מ). אך כמה הוא יומו – סוברים, שיומו הוא 15 שעות לפי שעוננו-אנו.

– וכמה לבנות יש לו? – שאלה אביבה.

– רק אחת, אך גם זו פרועה היא: סובבת היא סביבו חזרה, לא יחד עם תנועת נפטונוס, אלא כנגד תנועתו, כמו שתי בנותיו מספר שמונה ותשעה של יופיטר, וכמו פוביי, בתו התשיעית של סאטורנוס. – והנה גם תנועתו של נפטונוס הכריחה את האדם לשער ולנבא, שיש עוד כוכב-לכת אחד גם אחריו – וכך היה. כעבור שמונים וארבע שנים, כלומר: בשנת 1930 מצאו באמת את הרחוק (לעת-עתה) שבצאצאי השמש ואת הזקן שבהם, וייקרא שמו במשפחה: פּלוּטוֹ.


יט. הזקן שבחבורה: פלוטו

עליו ידוע לנו פחות מכולם, עוד לא הספיקו לחקרו כהלכה. וגם המרחק המופלא של ששת אלפים מיליון קילומטר אינו נותן להתבונן בו כהלכה. ומשום כך אין אנו יודעים לעת-עתה אלא את שנתו: מסתובב הוא במסלולו סביב השמש במשך מאתים וחמשים שנה. ובכן, שום אסטרונום לא יזכה לראותו אפילו במשך חצי שנה שלו, שהיא מאה ועשרים וחמש שנים!

– האם אפשר, שגם אחריו יש עוד פלאניטה? – שאלה אביבה.

­– מובן שאפשר! ואם יגלוה פעם, תפקע זכות בכורתו של זקן מופלג זה.


כ. אורחי המשפחה

וכדי שלא ישתרר השעמום בחיי משפחת-השמש, הרוקדת ריבואות על ריבואות שנים בדיוק מדוקדק את ריקודה בנצח – דאג לכך השכל העליון, שמזמן לזמן יבקרו בה גם אורחים שונים. אלה הם כוכבי-השבט, השביטים בעלי הזנב; וגם הזיקים, בלשון המדע: מטאורים ובלשון האדם הפשוט: כוכבים נופלים.

בין השביטים ישנם אורחים קבועים, מעין “אורחים לשבת”, אלה הם השביטים החוזרים; וישנם אורחים-פורחים, שאינם מבקרים אצלנו, במערכת השמש שלנו, אלא פעם ב… פעם בנצח. הופעת כוכב כזה מטילה תמיד השתאוּת-פּחד. העמים הפרימיטיביים רואים בהם אותות-שמים מבשרי רעות, מלחמות וסתם מגפות. אך גם אנשי-מדע חשבו לא פעם, ששביט יכול להמיט שואה על החיים האורגאניים שלנו פה, אם זנבו מכיל במקרה חומר-רעל, כמו ציאן וכדומה, ואם יעבור זנבו על פני אדמתנו. אך לבסוף נודע, שלא פעם עבר עלינו זנב כזה, ואנו, אפילו לא הרגשנו בו, משום שחמרו דליל מאוד. בשנת 1910 הופיע בשמים כוכב שביט, הידוע בשם האלליי, על שם חכם-התכונה האנגלי אדמונד האלליי, שגילה וחישב את מסלולם של עשרים שביטים ושהראשון בהם היה השביט האלליי שהופיע כעבור מאתיים שנה בדיוק כפי שהודיע זאת האלליי מראש. באירופה ראינו אותו קטן מאד גם דרך משקפת, אך פה במזרח התיכון הופיע בגודל להחריד. בוניה הראשונים של תל-אביב ראוהו במשך חדשים אחדים, כשזנבו כיסה זמן לא-מעט את שליש הרקיע! המחזה עורר בהלה עצומה בין המוני הערבים, שראו בו את תחילת חורבן העולם והיו מתופפים ומתגודדים ומתפללים כל הימים. וגם בין היהודים היו רבים שעזבו את בתיהם וישבו בשדות מפחד, שמא “יהיו בתיהם קבריהם”. – גם זנבו של שביט האלליי עבר על פני כדיר-הארץ, אך בלי כל השפעה ובני-האדם גם לא הרגישו בו. –

ישנם שביטים בלי זנבות, וישנם כאלה שזנבם מגיע עד ליותר ממאה מיליון קילומטר! אך גם הראשים – כלומר גרעיניהם, אינם קטנים כל-כך. כך ראשו של אחד מהם מגיע בקוטרו ליותר ממיליון קילומטר. גם אורחים קבועים אלה סובבים באליפסה סביב השמש, אך השמש אינה נמצאת באמצעיתה אלא קרובה אל ראשה האחד של האליפסה, כאילו היתה זו תלויה בגלגל החמה כמו רצועה סביב גלגל-המכונה, אך לא הדוקה וכרוכה עליו (כמו במכונה) אלא ב“מרחק מה” ממנו. – באים הם השביטים במהירות-חטף, טסים כלפי השמש, אך הואיל והיא אינה נותנת להם במהירותה לגשת אליה, עוברים הם על ידה כמו רצועה על הגלגל הסובב ושוב עוזבים אותה ודוהרים חזרה, וחוזר חלילה. – והסוג השני, הארחי-פרחי, הם שביטים המופיעים פתאום ממקום לא-ידוע, ממהרים כלפי השמש, עוברים סביבה ושוב בורחים – מבלי לשוב עוד. ובכן, לא באליפסה, כי אם בפאראבולה – –

– אני יודע, מה זאת פאראבולה! – אמר טלי. – כשזורקים אבן למעלה, הרי קו העליה והירידה שלה יחד הוא פאראבולה.

– נכון. אלא שהפאראבולה של השביטים אינה גומרת על האדמה, כמו של האבן הנזרקת, אלא נמשכת והולכת באין-סוף. כשהם טסים כלפי השמש, מהירותם גדילה והולכת, וכשהם עוזבים אותה – פוחתת היא והולכת עד מהירות קבועה מסוימת.

– וכשהזנב עובר על השמש? – שאל אסי.

– הוא לעולם אינו עובר על השמש, הוא תמיד מופנה לאחור, כמפחד מפני השמש. חכמי התכונה והפיסיקה מצאו, שאור השמש דוחה חומר דליל וקליל כזה. – אך מה שמוזר באורחים אלה, בין הקבועים ובין המקריים, שהם אינם עפים סביב קו-המשוה של השמש, הם עוברים לא במישור אחד עם הפלאניטות, אלא בכוונים שונים. אחדים מסתובבים חזרה, כמו בנותיו של יופיטר, ורובם סובבים דוקא למעלה ולמטה, מקטב השמש אל קטבה, כמו ארבעת ירחיו של אורנוס. ולא עוד, אלא גם בכל יתר הכיוונים, בכל האלכסונים האפשריים: ממזרח למערב, וממערב למזרח, מצפון לדרום ולהפך, מצפונית-מערבית לדרומית מזרחית וממזרחית-צפונית לדרומית-מערבית וחזרה. ממש מעשי-קונדס! אך הצד השוה שביניהם, שאין כל סכנה צפונה בהם בשביל הארץ ויושביה, חכמי התכוונה יודעים את חשבון מהלכם ומועדי הופעתם ומגידים מראש את שובם אלינו בדיוק של שעות ודקות – –

– מוזר מאוד! – אמר אסי כמו באנחה לעצמו.

– על מה אתה נאנח ומשתומם, אסי? שאל דן.

– על הנביאים שלנו – – איך זה ידעו הם, שכל המכונה הכבירה הזאת, כל מנגנון השמים העצום, שגלגל אחד קטן שלו יכל לרסק את כדור-ארצנו זה הפעוט, איך ידעו, שאין לפחד מכל זה – – – “ומאותות השמים אל תחתו” – – אל תחתו – – הלא אפילו זכוכית מגדלת קטנה לא היתה להם – – –


כא. אורחינו למות פה

והסוג השלישי של אורחינו הם אורחים הבאים אלינו “למות” פה. אלה הם המיטיאורים, או הזיקים, המופיעים לרגע, טסים בחפזון מופלא ושוב נעלמים. לפעמים משאירים הם לרגע – כפי שראיתם לא פעם – זנב ארוך וצבעוני, שגם הוא מתמוגג וכובה.

– מאין באים כל האורחים הללו? מה מקור מחצבתם? שאל אסי.

– כולם אינם אלא שברי רסיסים, שרידי גופות שהתפוררו. מהם שרידי אותה “הפגישה הגדולה” (פגישת השמש עם איזה כוכב כביר), שממנה נולדו הפלאניטות ולבנותיהן. היו רסיסים שהתלכדו יחד לכוכב שביט, וכאלה שלא הספיקו להילכד וככה מתעופפים הם בחלל היקום. וכשהם מגיעים בצורת זיקים קרוב אל הארץ, מיד מתחככים הם ומשתפשפים באוירה הסובב, עם השפשוף מתחממים ומתלקחים ומבליחים באור גדול, והופכים לאפר הנופל ומתפזר ונעלם. אך יש שרסיסים מהם שלא הספיקו להתלקח ולהישרף, נופלים על אדמתנו בצורת אבנים, הדומות לאבנים שלנו: חומר של בזלת, חלמיש וגם ברזל.

– איפה אפשר לראות אבנים כאלה מן השמים? – שאל אסי?.

– בכל בתי-הנכאת אפשר לראותן. גם בירושלים. יש שאכר חורש אדמתו נתקל בשדה בפלח ברזל כזה, שנפל משמים. בתקופות הקדומות היו משתמשים בברזל-הזיקים גם לעשית כלי-זין וכלים אחרים. –

ובזה גמרנו את פרשת גדולתה של משפחת השמש. אך אולי יש לכם אילו שאלות על כל המדובר עד הנה?

– אנו רשמנו לנו שאלות אחדות, שאתה הבטחת לנו תוך כדי שיחה לחזור אליהן עוד. אך יש לנו שאלה, שאפשר לעוררה גם כעת: הפלאניטות הסובבות סביב השמש עיגול בתוך עיגול, האם ישנו מקרה במשך ריבואות שנים, שהן נמצאות זמן-מה בשורה אחת בקו ישר כולן, כאילו חרוזות על חוט ברזל מן השמש ועד פלוטו?

דן שתק רגע כמו במבוכה, זה לא עלה על דעתו מעולם. שאלה מעניינת למדי.

– ואתם בעצמכם הניסיתם לענות על שאלה זו? – שאל.

– אנו ניסינו – ענה טלי. – לא לענות, אלא לעשות…

– מה?

– עשינו כך. שאביבה היתה השמש, אני הייתי מרקור ואסי היה ונוס. עמדנו בקו אחד והתחלנו להסתובב סביב אביבה.


כב. שיטת אביבה-טלי

נזכרנו, שהפלאניטות אינן סובבות במהירות שוה! וכשהסתובבנו אחר-כך במהירות שונה – נפגשנו פעם בקו אחד שלשתנו!

– ואיזו מסקנה הסקתם? – שאל דן ממש בנשימה עצורה.

– הסקנו, שהן מוכרחות פעם להיפגש בשורה אחת!

דן עמד משתאה… אחר כך אמר:

– חבריה, אתם גאונים! ברצינות!… בחיי, צריך להכניס את זאת בשם “שיטת-אביבה-טלי-אסי”! ובשני המובנים: כשיטה מדעית, להוכחת הכרחיותו של הקו הישר וגם במובן מערכת-שמש! נפלא!… וכעת שאלו נא עוד.

– יש – אמר טלי – לו היינו עומדים במרחק מתאים מכל היקום…

– מה? איך?!

–ככה. לו היה עומד מישהו מחוץ ליקום, נניח לרגע, הלא להניח אפשר את הכל בהגיון! והיקום היה מופיע לעיניו בגודל כדור קטן, ככדור-רגל, הרי באיזו צורה היה רואה אותו? מאיר? אפל? קשה? רך…?

– ובכן חבריא – גם שאלה זו היא מדעית בהחלט! ועליה נענה… כלומר: שיחתנו הבאה על “הזעיר-האין-סופי”, תהיה תשובה על שאלה זו.


 

פרק עשירי: מן הכביר אל הזעיר

א. נשימת היקום ונשמתו

– כל מה שאמרנו עד הנה – פתח דן ואמר – כל מה שנודע לנו בשיחותינו עד כה, חל על העולמות הגדולים, החל מן הקטן שבהם, “הגמד” שבאסטרואידים, וגומר בערפילית כבירות-המידות, שאין דמיונו של אדם תופס את ממדיהן ואת ממדי מרחקיהן. אינו תופס, ובכל זאת חודר אל קרבן יותר ויותר, מודד ושוקל את מהותן, איכותן, גדלן, תמורותיהן, מהירות תנועתן, רחבן ועמקן, כוחן ומצביהן השונים, את אורן האמתי ואורן שלמראית עין – והכל בדיוק מופלא. וכל זה בעזרת חומר מפליא ששמו מוח.

אך חדווה זו, חדוות ההכרה, שאנו, יצורים אפסיים כאלה, תופסים את מרחביה הכביר, את “מעשה המרכבה” בלשון הקבלה – חדוות-יה זו קוץ יש בה: הידיעה, שכל המידות, כל תמונת-העולם על כל ממדיה, תלויות במידת-הזמן שלנו. נא להבין: אנו אומרים: מילימטר ומטר וקילומטר, ואומרים: שנה ודקה ושניה, ועל פי אלה אנו מודדים את הכל ורואים את הכל כפי שאנו רואים. מודדים אנו את הכל לפי מישור-המקום שלנו ולפי מישור-הזמן שלנו (ושניהם הלא היינו הך, שכן אין דבר במקום שלא יהיה גם בזמן, ולהיפך). אך אילו מישור-הזמן שלנו אחר, כי אז היתה דמות-העולם בעינינו אחרת בתכלית. אם ישנו יצור שכלי, החי במישור-זמן אחר גבוה משלנו, הרי כל העולם שלנו מופיע לעיניו קטן, מצומצם, ובכן – אחר לגמרי! מרחקי שנות-אור מוזערים לעיניו לשניות, למילימטרים, וככה כל התמורות הכבירות שאין אנו רואים אותן מחמת שהותן הארוכה, עוברות לעיניו במהירות עצומה והוא רואה אותן נעות, מתחלפות, משתנות וחיות בתנועה נתפסת בעין. רואה הוא לא רק את הארץ סובבת במהירות עצומה סביב השמש – למשל, סיבוב אחד סביב עצמה בשניה אחת (במקום ביום אחד), וסיבובה סביב השמש ב356 שניות (במקום שנה אחת) – אלא רואה הוא גם את תמורות כדור-הארץ וחליפותיו עוברות לעיניו: דקה אחת בצורת גאז בוער, בדקה השניה נהיה לנוזל, בדקה השלישית לחומר, ברביעית מתקשה חיצוניותו לקליפה, בחמישית מופיעים הצמחים, אחר-כך בעלי-החיים הכבירים, אחר-כך האדם, אחר-כך אולי שוב יצורים אחרים… ולבסוף כדור יבש ומת, ההולך ומקטין עד ש – – – זה בעצם לא חשוב לנו ברגע זה. העיקר, שרואה הוא תמורות ארוכות של צורות אין-חקר במשך חצי שעה, דרך משל: הרים מתרוממים ושוב שוקעים, נהרות בוקעים וזורמים ושוב פוסקים ונעלמים – – – כדורי-שמשות מבליחים, מתלקחים ושוב כבים – – – בקיצור, רואה הוא את נשימת היקום שאינה פוסקת!

– ואילו היה מתרומם עוד יותר?

– עוד יותר? כי אז לא היה רואה כלל את התנועות והתמורות הנזכרות, אלא הכל היה מופיע לעיניו בצורת חומר אחד סמיך וקשה… כדור-חומר בלי כל תנועה בקרבו, אך לאמיתו של דבר “חי”, נע ומשנה את צורתו, או אולי את צבעיו… את היקום כרוח בצורת חומר: רוח מדוחס, סמיך, מגושם.


ב. אין חלל ריק בין הכוכבים

– איך זה? – שאל טלי – הלא אמרת שהחומר ביקום, הגרמים השמימיים, הערפליות והשמשות הם מעטים כל-כך ורחוקים כל-כך אלה מאלה, שחלל היקום הוא כמעט ריק! עד כדי כך, שכמעט אין להם הזדמנות להיפגש, להתנגש אחד בשני!

– מובן שאמרתי. ומיד אראה לכם עין בעין את הפלא הזה: תראו בעצמכם נקודות-חומר רחוקות זו מזו לאין-שיעור, ובכל זאת מופיעות כולן יחד לעינינו בצורת חומר סמיך, מגושם, קשה כאבן!… אך קודם רוצה אני להעמידכם על טעות-עינים קטנה, וחשובה, ששמה “חלל”. הבאמת חלל ריק הוא, למשל, השטח שבין האדמה והשמש? הלא מלא הוא שני כוחות כבירים, שקשה לתפוס את שיעורם: כוח-משיכתה של השמש שאינו נותן לארץ להשתחרר ממנה, וכוח-סיבוכה, שאינו נותן לארץ לגשת אליה. והלא שני כוחות אלה עוברים את גבול מסלול האדמה ומגיעים עד מסלולה של הפלאניטה האחרונה. ובתוך שטחם של שני הכוחות האלה הלא גם-כן ישנם כוחותיה של כל פלאניטה ופלאניטה, שסביבה סובבות לבנותיה. יוצא, שכל שיטת-השמש שלנו אינה אלא כדור אחד כביר מלא כדורים וכוחותיהם, המושכים והדוחפים, לא כן? והוא הדין בכל הערפליות שלנו – בנתיב החלב, כוחות שבין מערכת-שמש אחת שבּה לשניה. ראיתם גלגל מסתובב במהירות? התוכלו לתחוב את ידכם אל בין חישוריו? הלא היד תשבר כרגע! ואם ככה, האם בדין הוא לכנות את החלל שבין חישור לחישור בשם חלל ריק? ואם בגלגל ככה, הרי במהירות תנועות הכוכבים על אחת כמה וכמה! כלום יש לנו פה על האדמה מהירות כזו של תנועת הכוכב אפילו האטי ביותר – למשל, הלבנה שלנו? היש לנו גלגל כזה הסובב במהירות של קילומטר בשניה אחת?! הלא רימון-תותח, שאינו נראה לעין במעופו, איננו עושה יותר מאשר 450 מטר בשניה!


ג. מדע היקום במטבח

וכעת קחו כל אחד דבר-מה בידכם. אתה אסי, קח לך אבן קטנה, את אביבה, - מעט מים בכפך, ואתה טלי – שים את אגודלך הימני בכפך השמאלית. ככה. היודעים אתם מה אתם מחזיקים בידכם? כך אחד מחזיק יקום זעיר בכפו.

– מה?! קראו שלשתם.

– יקום קטן! זה לא משל, אלא יקום אמתי. ואם תרצו: ערפלית ככל יתר הערפליות שביקום! בדיוק. אם נטחון את האבן הקטנה שבידיך, אסי, לקמח-סולת, הרי כל פירור זעיר ממנו הוא עדיין יקום קטן, שאפשר להפרידו לחלקיו הזעירים והמרובים לאין-ספור הפרדה כימית. חלקים זערערים הללו הם הם הגרעינים הקטנים ביותר, שכל אחד מהם יש לו עדיין כל תכונותיו של החומר עצמו, פירוש: הגרעין הזה הוא עדיין אבן באפיו ובכל מהותו. כן גם גרעין כזה של המים הוא עדיין מים, וכן גם של האגודל, בשר. גרעין זה קרוי בשם מוליקול, בעברית: פרודה. כל פרודה של אבן היא אבן, של מים – מים, ושל בשר – בשר.

– מה גודלה של פרודה כזו?

– גדלה? הרי לך, אם אתה דוקא רוצה במספר: קוטרו של המוליקול21 הוא אחד מעשרה מיליונים במילימטר!

– זאת אומרת, שמילימטר הוא גדול ממנו פי עשרה מיליונים! – אמר אסי.

– כן, זאת אומרת!… אך למוליקולים יכולים גם אנחנו לחלק את המים ובלי מכשירי עבודה.

– אני רוצה מאד לראות מוליקול כזה! – התלהבה אביבה.

– את רוצה? באמת? ובכן, כשתבואי הביתה, הכנסי, בבקשה, אל המטבח והביטי באד היוצא מן הקומקום. אד זה אינו אלא מים, שחולקו למוליקולים. כל נקודה זעירונת של האד היא מוליקול. ובכן, להמס איזה חומר לאד, פירושו לחלקו למוליקולים.

– כמה מוליקולים כאלה יכולים להיות למשל בליטר מים? – שאל אסי

– רבים מאד! אילו היינו מסדרים את המוליקולים של ליטר-מים בשורה, בזה אחר זה, הרי השלשלת היתה מקיפה את הארץ 200 מליון פעם! של ליטר-מים אחד!


ד. אין להוסיף על כוח הטבע ואין לגרוע ממנו

הלאה: המוליקולים הללו נמצאים בתנועה שאינה פוסקת. באויר שבחדרנו למשל, עולה מהירותם עד כדי 450 מטר בשניה. אך בחום גבוה יותר, בצורת גאז, ממהרים הם עוד יותר. ובקלחת רותחת עולה מהירותם עד כדי 900 מטר בשניה! תנועה זו היא אנרגיה. חוק האנרגיה אומר: “כל אנרגיה נוצרה מימי בראשית, ואי-אפשר להוסיף עליה ולגרוע ממנה אף כמלוא נימה”. עם עלות חום החומר – עולה מהירות המוליקולים, ועם ירידתו – היא יורדת, אך האנרגיה, הכוח, התנועה נשארת. היא לובשת צורות שונות עם החימום והקירור, עוברת ממצב של קרח לנוזל, מנוזל לאד, או ממצב של ברזל ושיש לנוזל מנוזל לגאז וכדומה; אך האנרגיה בעינה עומדת ואינה פוסקת לעולם. ואין כוח שיוכל לעצור את תנועת המוליקול ולהפחית את האנרגיה שלו ואפילו אם יפוצצוהו לרסיסים!


ה. יקום של מעלה ויקום של מטה

– מה? – שאל אסי – גם את המוליקול אפשר עוד לחלק!

– מובן מאליו. המוליקול הוא חלקו הקטן ביותר של כל חומר; ובכן, עדיין הוא עצמו חומר, “עצם מעצמו ובשר מבשרו”. אך חלקיו של המוליקול כבר אינם ממין החומר עצמו. החומר דומה – למדינה: אם נחלק את המדינה לחלקיה, לערים ולכפרים, הרי כל עיר וכפר עדיין חלקה של מדינה; אם מחלקים את הערים לבתיהן, הרי כל בית עדיין חלקה הניכר של המדינה; אך אם נחלק את הבית לאבניו, הרי האבן היא כבר חומר שלא ממין המדינה. אבן כזו של כל חומר, חלקו של חומר שלא ממין החומר – הוא: האטום. המוליקולים נפרדים לאטומים. הכל, הכל בעולם ניתן לפוצץ לאטומים: מים, אויר, לחם, זהב, חמאה, ריח, עשן – הכל! האטום הוא אבן-היסוד לכל חומר היקום. והנה: כל אטום אינו אלא שיטת-שמש זעירה, שבעצם אינה פחות כבירה מכל שיטות-השמש של מעלה. והאדם בין שניהם, בין היקום של מעלה ובין היקום של מטה, בין הערפליות ובין המוליקולים, וגם הוא עצמו אינו אלא יקום. דמות היקום של מטה היא כזו: המליקול נפרד לאטומים. מוליקול-מים, למשל, נפרד לשלשה חלקים, שנים מהם הם אטומים הקרואים בשם מימן, ואחד – חמצן. והאטום הוא שיטת-שמש, הנפרדת לשמש מרכזית ופלאניטות. אלו קרואות בשם אלקטרונים. האלקטרונים מסתובבים כפלאניטות סביב גרעין האטום במהירות מדהימה של אלפי ביליון פעם בשניה אחת. וכשם שעיגול מסלולה של הפלאניטה האחרונה במערכת השמש הוא היקפה של מערכת השמש, כך גם היקף מסלולי האלקטרונים הוא היקפו של האטום.

– יוצא, שגם מערכת-השמש אינה אלא אטום! – אמר טלי.

– מובן מאליו! אטום גדול, שקוטרו הוא קוטר מסלולו של פלוטו (זאת אומרת, אם פלוטו היא האחרונה שבפלאניטות השמש). כל מין אטום יש לו שם מיוחד וגם מספר מיוחד וקבוע.

– מספר?! – אורו עיניו של טלי.

– מה זה נשמחת כל-כך? – שאלו דן.

– נשמחתי… משום… אני מבין שהאטום הראשון שממנו נברא העולם הוא מספר ראשון, לא כן?

– לא כן – ענה דן. – אלו ידענו יקירי איזה אטום היה פעם יסוד העולם! כי אז אולי ידענו את סוד הבריאה בכלל. מספר כל אטום הוא כמספר הפלאניטות שלו המקיפות את גרעינו.

– האלקטרונים! – קרא אסי.

– נכון, כמספר האלקטרונים שלו. אם אלקטרון אחד מסובב אותו, מספרו של האטום הוא מספר אחד, אם שנים, הרי מספרו שנים. – אטום-מימן הוא למשל אטום מספר אחד –

– יוצא שהארץ שלנו היא גם כן אטום של-מעלה מספר אחד! – קרא טלי.

– משום שיש לו רק אלקטרון אחד, הירח! – קראה גם אביבה.

– והיופיטר אטום מספר אחד-עשר? – הוסיף טלי.

– בסדר, חברה! – אמר דן. – יוצא, שאין שני מיני אטומים בעולם, רק הרכבם, צירופם שונה. נא להבין: האטום (יחד עם האלקטרונים שלו, שיחד אתם מהווה הוא אטום) הוא חומר אחד יחיד ואין שני מלבדו בכל היקום. וכל צורות החומר שאנו רואים, אינן אלא צורות הרכביו השונים של אותו חומר-אטום עצמו. אטום המימן מורכב אחרת מאשר אטום הגפרית, וכן הלאה.

– אם כן, הרי אין הרבה סוגי-אטומים – אמר טלי, אך מיד התחרט והוסיף - אך… מי יודע, הלא יכולים להיות מיליוני מיני הרכבים בעולם. –

– הרהוריך הם בדרך הטובה – אמר דן – באמת יכולים להיות, מי יודע כמה, אך לעת עתה לא גילו אנשי המדע, אלא תשעים ושנים אטומים. כלומר: ממספר אחד, שיש לו אלקטרון אחד – עד מספר תשעים ושנים, שיש לו תשעים ושנים אלקטרונים, הדוהרים סביב גרעינו. והשאלה: כמה יש בכלל, היא בעצם שאלת הסוף, - והסוף? מי יודע? – אולי בכלל אין סוף. אין סוף לכביר ואין סוף לזעיר. פשוט, אין סוף, אף כי קשה לנו לתפוס את הדבר. ואולי… אולי הכביר והזעיר הם היינו הך!… ורק בעינינו אנו מופיעים הם כשני דברים בעלי שני ממדים…

אך אולי יש לכם שאלה פחות מסתורית ופחות מסובכת?

– יש! – אמר אסי – מהו היחס, הדמיון שבין שני מיני היקום, הכביר והזעיר, כלומר: בין מערכות –השמשות ובין האטומים, שגם הם אינם אלא מערכות-שמשות כפי שאמרת?

– בעצם אין שום הבדל. מהירות תנועת המוליקולים והאטומים מתאימה בהחלט למהירות הערפליות, השמשות והפלאניטות. כן גם הממדים שלהם ביחסם זה לזה וביחסם למהירות תנועתם. הביטו כל אחד בחומר שבידו: אסי – באבן, אביבה – בטיפת המים, וטלי – באגודלו. כל אחד מהם אינו אלא יקום זעיר-כביר, הנפרד לערפליות (מוליקולים) ולשיטות-שמשות (לאטומים) הנעים ומסתובבים ע לפי כל חוקי האסטרונומיה בלי כל הבדל ביניהם!…


ו. האבן מלאה חלל ריק

–בכל זאת יש הבדל! – אמר טלי – החלל שבהם! אמרת, דן, שהיקום הוא כמעט ריק מחומר ביחס לגודל החלל, דומה לחמשה חודי סיכות המסתובבים באולם גדול לא כן? והאם מתקבל על הדעת, שגם באבן זו ישנו חלל ריק כזה? הלא האבן היא בכל זאת קשה!

– אמנם, בענין החלל יש קצת הבדל, אלא שדוקא הפוך ממה שאתה משער: החלל שבאבן הוא ריק מחומר עוד יותר מאשר היקום, או הערפליות ומערכות-השמש! כן, יקירי, ולפיכך, אילו היית עומד מחוץ ליקום ומחזיק את כל חומר היקום בכפך, היית מחזיק כדור קשה לא פחות מאשר כל אבן, או אולי מים, אך בשום אופן לא היית מרגיש את החלל שבין האלקטרונים (סליחה, - הערפליות) ובין השמשות ופלאניטותיהן (סליחה, - האטומים). ויש המשך לדבר: גם האלקטרונים נפרדים לחלקיהם, אלה הם פּרוטונים. ולא עוד, אלא שגם הפרוטונים נפרדים לניאוטרונים, והניאוטרונים – לפוזיטרונים – – חומר ככל חומר אחר, הנמצא פה לעינינו, ורק אחת קשה קצת לקבוע: אם החומר במצב מוצק, נוזל או גאז. אך האסטרונומים יודעים בוודאי לענות גם על שאלה זו. – וכעת, כסיום כל שיחותינו, נעבור אל הפלא – – –

–חכה! – קרא טלי – אנו מדברים כל הזמן על אטום, אטום, אטום. גם העתונים עסוקים בזמן האחרון בענין האטום: “פיצוץ האטום”, “פיקוח על האטום”, “פצצת-אטום”, ואני מחכה כל הזמן שגם אנחנו נגיע פה בשיחותינו אל ענין זה, ואתה כנראה שכחת – – –

הביט בו דן ואחר-כך אמר:

– לא שכחתי, חביבי. לא רציתי לנגוע בענין זה משני טעמים הפוכים זה מזה בתכלית. מתוך אושר-נפש ומתוך גועל-נפש. – פיצוץ-האטום הוא האושר הגדול ביותר בעולם המדע האנושי. כל תורת-האטום בכללה אינה תגלית חדשה בעצם. עוד לפני אלפיים וארבע מאות שנה בערך שיערו שלשה הוגי-דעות יוונים דימוקריטוס וליאוקיפוס אנשי-אַבּדירה ואחר-כך אפיקוריאוס איש-אתונה, שכל מה שמתרחש וישנו בעולם אינו אלא מעשה אטומים. שהם נצחיים ונמצאים בתנועה נצחית, שונים זה מזה לפי תבניתם. גודלם, מצבם וסדרם. – ועל סמך תורה זו התקינו כעבור אלפיים ומאתיים שנה שני אנשי-מדע רוברט בויל וג’והן דאלטון את תורת האטומים בכימיה. – וכך עברה השערתם של פילוסופים, שאיש לא הבין אותה בשעתה, לתורה מעשית, שהלכה ונתאמתה יותר ויותר עד כדי מדע אמיתי. אך כל הזמן חשבו, שהאטום הוא החלק הזעיר ביותר בחומר היקום, שאותו אין לחלק עוד לחלקים קטנים ממנו. אך משנודע, שגם האטום אינו החלק האחרון ושגם הוא מרכב מחלקיקים, הזעירים גם ממנו – התחילו להגות ולחלום ולתכן תכנית, איך לפוצץ את האטום.

– מתי ראה מישהו בפעם הראשונה את האטום בעיניו? – שאלה אביבה.

– את האטום איש לא ראה מעולם ואולי גם לא יזכה לראותו בעיניו – ענה דן – וזהו הפלא הגדול שבמדע. דבר שאיש אינו רואהו, משמש חומר לחקירה ולהנחות ולמעשים, כן, למעשים, לפעולות מדעיות, ליצירת חמרים וכוחוֹת ודברים המשנים את חיינו מן הקצה אל הקצה! – לא פעם אפשר לשמוע אנשים, בעיקר אנשי דת ואמונה הכופרים בכלל ביכלתו של אדם לגלות אף שמץ ממסתרי הטבע והבריאה. בשעה שהם עצמם נהנים כל הזמן מפרי המדע, כגון אור החשמל וכוחו, תרופות למחלות וכדומה שלא היו באים לעולם, לולא כשרונו של אדם, ההולך ומגלה יותר ויותר את סודות הטבע, והמסיר את הלוט מעל פני הדברים הכמוסים והסמויים מן העין. – אך מאז שראו, מה אפשר לעשות בכוחו של האטום המפוצץ: להחריב רבואות אנשים כהרף-עין – נפקחו עיניהם לרווחה: הזהו כוחו של אותו האטום, שאין לראותו ואין למששו לחוד ושכולו לא היה כל הזמן אלא השערת-בדים של הוזי הזיות בטלות?! – נחוצה היתה טראגדיה גדולה למעשה, החרבת ערים גדולות כהרף-עין כדי שיאמינו גם הכופרים בעיקר, הלועגים למדע, שיודו סוף-סוף, שסודות הבריאה הולכים ונחשפים בידי האדם יותר ויותר, אמנם רק טפח-טפח, אך בבטחה גמורה, המתחילה בהשערה, בחלום, באמונה, ועוברת לידיעה, לתוצאות מעשיות: למדע, שאין להטיל בו ספק. – ופה מתחיל הקרב הנצחי שבין “המלאך ובין השטן”. דורות על דורות חלמו והאמינו, וטרחו ועמלו לנתח את האטום, שאיש לא ראהו. אך כל אנשי-המדע ידעו שישנו, שפועל הוא והוא-הוא הכוח הכביר, הוא-הוא “הרוח החיה” ביקום, הוא-הוא היסוד לכל אותו המרץ השגיא המניע את הכל: הוא עצמו המרץ הפועל בכל – –

– ולמה לפוצץ אותו? – שאלה אביבה – הלא אם יפוצצו, יחריבו את העולם! –

– לפוצץ, חביבתי, רק אטום אחד יחידי. למה? חשבו ומצאו שהאנרגיה, המרץ, הכוח שבאטום אחד כזה, הוא כביר כל כך שאפשר להשתמש בו ולחולל בו נפלאות. ידעו, שאם יפוצצו אותו, ישחררו על ידי כך את הכח שבו, וישתמשו בו להניע מכונות, אניות, אוירונים וכדומה. מלבד מטרתה הנעלה של החקירה, ושל המדע בכלל: מלבד עצם הידיעה והכרת כל ההוויה – ישנה עוד מטרה שהיא חלקית וגם בה יש מן הנעלה: להקל על האדם את חייו, להכניס בהם נוחיות ונעימות עד כמה שאפשר, כדי שיוכל להתמסר יותר לחיי-הרוח, להנאה שבחיי הנפש, העולה על כל יתר ההנאות שבעולם. ואחת החידות המופלאות ביותר בטבע היא האטום ובנינו, המכיל בעצמו מרץ כביר לאין תפיסה ממש. חשבו ומצאו, שבכחו המשוחרר של חומר בגודל פרוטה אחת – נניח: מיל אחד – אפשר להניע אניה גדולה משך שנה אחת בלי הרף. ואולי גם חשבון זה הוא פחות מערכו האמיתי של המרץ, הספון בחומר של פרוטה אחת. – שיערו, חלמו, חישבו וניסו עד שסוף-סוף קם החלום ויהי: פוצצו את האטום ושיחררו את הכח שבו. – אך כמידת האושר שבהצלחה זו, כן גם מדת האסון שבה: אנשי המלחמה והרשע והטפשות שבעולם רותמים את הכוח העצום הזה לא למטרת בנין ויצירה להביא אושר לעולם, כי אם להיפך: לפתח את אסון-האסונות שבעולם – את המלחמה.

– באמת גועל-נפש! – קראה אביבה.

– וגאון-המדע שבימינו, אלברט איינשטיין, שעוד לפני כשלושים שנה ניבא ונתן את המפתח לפיצוץ האטום, וגם הביע את דאגתו, את החשש, שמא ישתמשו בו רשעי ארץ להחריב בו את החיים ואת השלום – יושב כעת באמריקה, במרכזו של המדע, ההופך יותר ויותר למדע-השטן, ומוכרח לראות במו עיניו את האסון הגדול, אסונו של עולם ההולך קרב – ואין בידו לעשות כנגדו. – הנחמה היחידה שלנו היא, שישנם בעולם הפוליטיקה גם אנשי-מדע אחרים, שגם הם טורחים ויגעים לפתח את כושר שימושו של האדם בכוח האטום, כדי לרסן בו את כוחו של השטן ולהכריחו לשלום ויצירה. אסור שכוחו של היצר הטוב יהא פחות וקטן מכוחו של היצר הרע. –

וכעת, הבה נעבור אל גמר שיחתנו על הפלא הגדול ביותר שביקום.


 

פרק אחד-עשר: פלא-כל-פלא: האדם

א. הפלא הגדול של החיים:

– בפרק הקודם אמרנו – פתח דן בשיחתו האחרונה – שכל דמות-עולם שלנו תלויה במידת-הזמן שאנו חיים בה, ואילו היינו נמצאים בממד-זמן אחר, אילו למשל, היו בעינינו “אלף שנים כיום אתמול כי יעבור”, היינו רואים את הכל בצורה אחרת לגמרי, שאין לנו כל יכולת לתארה לעצמנו.

– למשל? – אמר אסי.

– שאתן לך משל לדבר, שאין אני יכול לתארו לעצמי? קצת קשה. ובכן, תאר נא לעצמך, שההיסטוריה של אלפיים שנה עוברת-דוהרת לעיניך במשך יום אחד, יחד עם כל תמורותיה, מלחמותיה, לידותיה ומיתותיה וכל אשר בה! למשל: חורבן הבית השני, שלטון רומא וחורבנו, שלטון ביצאנץ וחורבנו, איחוד שבטי אנגליה, מסע-הצלב, מלחמת מאת השנים, גילוי אמריקה, מלחמת שלשים השנים, מלחמת שבע השנים, שלש חלוקות פולין, המהפכות הצרפתיות, כיבושי נאפוליון, כל הקונגרסים הציוניים, מהפכת רוסיה המועצתית, העליות הציוניות לא"י והמלחמה הזאת – כל אלה במשך יום אחד!

– ואני הייתי מוסיפה עוד שניה אחת: מפלת היטלר! – אמרה אביבה.

– שניה אחת? זה יותר מדי! אך תארו נא לעצמכם את כל אלה בשעה אחת! בקשו-נא פעם מאת אחד ממכונאי-קולנוע שיעביר לפניכם סרט שלם במהירות האפשרית – ותראו מה “שלא תראו” בו! תראו הברקות של אורות וצללים, לא יותר. והנה, במידת-הזמן שלנו תלוי עוד דבר אחד, שגם הוא מפריע לנו לראות את הדברים בצורה אחרת, אולי בצורתם האמיתית – וזהו ההגיון. מישור-ההגיון שלנו אומר למשל, שביקום אין כל הגיון. וכי איזה הגיון יש בגלי-הים הללו פה, הנעים ומתגלגלים מיליונים על מיליונים של שנים בלי כל – – –

– בלי כל מטרה! – אומר אסי.

– הנה, זהו! “המטרה”! שאלת ה“למה” הארורה! וכך אין לנו אלא להמשיך בהגיוננו זה הדל והמוטעה ולומר: בין הכדורים לרבבות שהכרנו אותם ישנו אחד מעניין יותר מכולם. זהו כדור-הארץ שלנו, שלעת-עתה לא מצאנו כדוגמתו בחוג-הראיה האסטרונומי. קודם כל: על כדור קטן זה מצאנו הגיון. תופעות שאנו רואים בהן את המטרה, התכלית, כביכול. ולעומת היקום הגדול, הדוהר אילם וסתום מבינתנו, ממלאת אותנו הכרה זו, הכרת התכלית, שמחה עד כדי אושר ממש. המטרה הכללית פה על כדור-הארץ, היא: להיות, לחיות. תופעות, תנועות, פעולות, התאמצויות בלתי פוסקות, שמטרה אחת יחידה להן: החיים. זוהי מלחמת-החיים הידועה: מלחמה לקיום עצמי ומלחמה להמשכת-החיים בצאצאים, בזרעים, בילדים, בדורות הבאים. אך אל נא תשאלו שוב: “ומהי מטרת הקיום עצמו?”… הלאה: ובכן, את החיים האורגאניים (שכבר הגדרנום: תופעת חומר המתפתח וגדל בתוך עצמו ודואג להמשכת חייו בצאצאיו) אפשר לחלק לשלש דרגות-התפתחות. הפרימיטיביים שבהם הם חיי הצמח. סימניו של הצמח הם: גידול, הזנה, נשימה, הפרשת ריח ורביה. הדרגה המפותחת מזו: בעלי החיים. סימניהם: חום, רגש, מחשבה, תנועה ברצון – כל אלה נוספות על סימני הצמח. והדרגה הגבוהה ביותר: האדם. סימניו (נוספים על אלה של הקודמים): הליכה מאונכת, זכרון, כוח-דמיון, שפת-דיבור וכשרון יצירה. ונוסף על אלה: כל בני-האדם הם מין אחד יחיד, בלי הבדלים המונעים אותם ליצור חברה משותפת – בעוד שיתר בעלי-החיים נפרדים למינים שונים, שאינם ניתנים לאיחוד חברתי: אין הזבוב ניתן לאיחוד חברתי עם הדג, הצפור, הנחש או הפיל. ואין מין אנושי כזה, שיהא נבדל בחוסר אחת התכונות שמנינו באדם. בעזרת החינוך המשותף יכול לקום ניוטון או גיתה או איינשטיין גם מקרב האסקימוסים ומהשבטים הפראיים ביותר. אך ישנם גם מצבי-מעבר בין הצמחים ובעלי-החיים ובין בעלי-החיים והאדם. ישנם צמחים, המראים סימני רגש והגבה, ואפילו רצון במידה ידועה, כמו המימוזה, פרח רגיש, שאם נוגעים בו נגיעה קלה, אוסף הוא את עליו ונסגר. ויש גם צמחים אוכלי זבובים: כשהזבוב נכנס לתומו אל תוך הגביע המתוק, מיד סוגר הצמח את גביעו, הזבוב נלכד, והצמח מוצץ את גופו ואחר כך פולט את החלקים, שאין לו צורך בהם למזונו. ככה יש גם תכונות אדם, שסימנן ניכר גם בבעלי-החיים, כמו כשרון-הזכירה, עזרה הדדית של שני מינים שונים, כמו “צפור-התנין”, הנכנס אל תוך לועו של התנין ומנקה לו את שיניו באוכלו את שיירי המאכל שביניהן – והתנין פוער לו את פיו לרווחה. ועוד הרבה כאלה, ולא רק בבעלי-החיים, אלא גם בצמחים. –


ב. שיא בעלי-החיים: האדם

– אך התכונה הגבוהה ביותר, שהאדם נבדל בהן מיתר בעלי-החיים היא: כשרון היצירה בכוח הדמיון שלו, שבו מרחיב הוא את רשותם של חמשת החושים שלו עד כדי מרחבים ומרחקים עצומים, שקשה להגדירם במלים. בכשרונו זה יוצר הוא לעצמו שלשה נכסים נעלים, המשמשים יסוד לכל התפתחותו והתקדמותו, שזה יעודו עלי אדמות, ואלו הם: האמנות, המדע והמוסר. או בשני שמות ידועים: תרבות וציביליזאציה. התרבות היא נכס אנושי הבא לו כמתנה מאת הטבע מבלי שילחם בעדו, נכס בלי כל מטרה תועלתית חמרית-גופנית, אלא אך ורק נפשית. הנאה אסתיטית, פולחן היופי, המתממש בספרות ואמנות, ששיאן היא המוזיקה, הדרמה המוזיקאלית – והציביליזאציה היא נכס אנושי, הניתן לו לאדם רק ע"י מלחמה, כיבוש הטבע. מטרתו היא התועלת, הנוחות לחיות ומתממש הוא במדע, ששיאיו הן: המתימאטיקה, המכונה והבניה (הבניה: צורתה – אמנות ומטרתה, תכנה – תועלת, נוחות). המוסר, בו ספונות שתיהן יחד. בצורתו – תרבות (פולחן היופי, דרך-ארץ, הופעה אסתיטית, סגנון נעלה); ובתכנו, במטרתו – ציביליזאציה (תלת-גומלין בחיי החברה, נוחות של חיי בטחון ויצירה). הדרגה הראשונה, המינימאלית במוסר הוא הכלל שקבע הלל הזקן: “מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך”. והדרגה הגבוהה ביותר היא מצותו של משה רבנו: “ואהבת לרעך כמוך”. ביסודם של שלשתם מונח הכשרון. לחיות חיי מוסר דרוש כשרון כמו ליצור יצירה תרבותית או מדעית.


ג. שיאו של האדם: הגאון

שיא הכשרון של המוסר היא הגבורה, הכשרון להקריב את עצמו לטובת זולתו, לטובת החברה. שיאה של הגבורה, והגבורה האמיתית היא מעשה-נועז בהכרה ברורה, בחשבון קר ובידיעת התוצאות שבמעשה. – אחד מסימניו של האדם המפותח הוא רגש הבושה: מתבייש הוא לא רק כלפי חוץ, חושש הוא לא רק מפני עיני-חברו, אלא גם מפני עצמו. זהו המצפון, מוסר-הכליות, המתעורר בו למעשה רע שעשה, או שרוצה לעשות. אך מידה זו, הנתונה גם היא בכשרונו של האדם, ניתנת גם לרשות הרצון: אפשר לחנך את הילד ולפתח בו את הכשרון למוסר-כליות, לבושה במעשים המזיקים לזולתו, לחברה. זהו יעודו של החינוך.

וכל המידות הללו מופיעות יחד, ככליל האדם המפותח, באדם הגאון. ערכו של הגאון נמדד לא רק במידת כשרונו, שניתן לו במתנה מאת הטבע, אלא בעיקר בתועלת שהוא מביא לחברה. הכשרון להזיק אינו כשרון, כשם שהיכולת לשרוף בית או להשליך אבן למטה אינה כוח. להזיק יכולה גם באקטיריה, חיה או רוח מצויה. ישנם גאונים לספרות, לאמנות ולמדע (לשלשתם יחד לא היה עדיין), אך סימנו המובהק של הגאון הוא כשרונו המוסרי. כאלה הם: משה רבנו, אפלטון, פיתאגורס, ניוטון, שפינוזה, מארכס, פרויד, ואיינשטיין.


ד. העתקת דירתנו מכוכב לכוכב

האדם נבדל מייתר בעלי-החיים גם בזה, שבעוד שהם “חומר המרגיש את עצמו”, האדם הוא “חומר המכיר את עצמו”. ומן הכרת עצמו בא במשך דורות אין חקר להכרת הטראגדיה הגדולה ביותר שלו: המוות. אך טראגדיה זו היא היא דחיפתו העיקרית ליצר היצירה התרבותית של האדם. יצר זה קשור קשר אמיץ בתכונתו העילאית: הסקרנות, שיסודה היא ההתפלאות וההתפעלות למראה הסוד הנצחי, ששמו הרשמי הוא “אלהים”, או “השכל העליון”. אמנם בכללותו של היקום אין אנו רואים את המטרה, את התכלית, אך הרבה פרטים מביאים אותנו לידי השתוממות בגלל השכל המופלא שבהם. עיינו-נא ולמדו לדעת, למשל, את חיי הצמחים ובעלי-החיים ותעברו מהשתוממות להשתוממות על ההגיון המסתורי ורצונו המכוון, למראה תופעות, שבשום אופן אין לסדרם במושג “מקרה”.

– למשל?! – פרצו שלשתם בבת אחת.

– אין זה מענייננו פה, אך הנה דוגמאות אחדות: מי זה דואג, למשל, שמיספר הזכרים והנקבות יהיה תמיד בשיווי-משקל גם בבעלי-חיים וגם בבני-אדם, הלא אם “במקרה” יוולדו במשך תקופה ידועה רק זכרים או רק נקבות – יישמד כל המין מעל פני האדמה! או איזו מעבדה בגופו של הנחש מוציאה ממאכלו את נסיוב הארס, המרעיל את אויביו? ואיך זה הצליח המוּנגוֹ – אויבו העז של נחש-הארס – לעשות, שארס הנחש לא ישלוט בו? או מי זה מצייר על כנפי פרפר ידוע שתי עינים בולטות ומפחידות, שהציפור תיבהל ממנו ולא תאכלהו? ומאין יודע הפרפר (אם נניח שהוא מצייר לעצמו את העינים) שעינים בולטות מפחידות את מישהו? ומי מסדר לדגים ידועים פנסי-חשמל בתהום-הים האפלה, שיוכלו להאיר לעצמם לכבות את האור כרצונם? והגחלילית? ומי עושה לה את האינסטלאציה החשמלית? אלה הם כטיפה מן הים מחכמת הטבע ושכלו המופלא.

– והאדם? – שאל אסי.

– והאדם? הוא עצמו עושה לו מעבדות כאלה, חודר יותר ויותר אל מסתרי כוחות-הטבע וכובש אותם למרותו שעל אחרי שעל. והלא האדם אך זה התחיל בעצם. ההשערה המדעית קובעת, שהמין האנושי אינו יותר מבן 300.000 שנה ולעומת זאת יש לו עתיד יחד עם האדמה לא פחות מאלפיים מיליון שנים! היכולים אתם לשער לעצמכם, מה יגלה ויפעל עוד יצור מופלא ונהדר זה עד – – – עד שיבוא יומו – – – ואולי גם לא יבוא יומו לעולם? אולי עד אז יהיה היופיטר, או22 הווינוס והמרקור מוכשרים לקבל “עליה” להתיישבות האדם ולהמשיך שם? לעת-עתה עומד הוא ותוהה. ולעת-עתה טרוד הוא עדיין בשטויות הילדותיות שלו, כמו מלחמה, קנאה, תאוה לעושר וכדומה.


ה. החנווני השוקל את כדור-הארץ

אך כשיתבגר יותר ויקדיש את כל מרצו וכשרונו לחדירה לטבע ולכיבושו – מי יוכל לשער מה ייצור, מה יידע ומה ישיג עוד? אולי הוא-הוא, האדם, מטרת-היקום עצמה? אולי כל מה שנעשה ביקום, בחומר הלוהט, הנע בלי הרף, המשנה את חמריו והתוסס כל הזמן, אולי כל זה אינו אלא מעבדה, שמטרתה להוציא מתוך עצמה את היצור הזה, התופש כבר היום את כל היקום במוחו הקטן “ומדבר עם אלהים” – אף כי לעת-עתה בצורת שאלות?… לעת-עתה אין החנווני הפשוט יודע כלל, כי בשעה שהוא שוקל אוקיה סוכר – את כדור-הארץ הוא שוקל בעצם! לא כן?

– מובן! אומר טלי – מודד הוא את כוח-המשיכה של כדור-הארץ, המושך אליו את הסוכר!

– אי! – אומרת אביבה, שתפסה את הענין הפשוט והמופלא כאחד.

– משום שעל היופיטר, למשל, כבדה היא כמות-סוכר זו בשני שלישים יותר מאשר פה על כדור הארץ. אך יבוא זמן ו“החנוני הפשוט” יידע בעל-פה, ומתוך ראיה חטופה, בכמה כבדה יותר קערת המאזנים בשעה שקרן-השמש נופלת עליה, והפרופסור לכימיה, אם יהיה לו צורך למשל, בהליום, יקח אותו ישר מן הסאטוּרן!

– ומה יידע על אלהים? – שאל אסי.

– קודם כל הייתי רוצה לדעת – אמרה אביבה – מה “הוא” יודע היום על אלהים?! או לכל הפחות מה דן יודע עליו?

פרץ צחוק קל.

– מה אני יודע? אני כשלעצמי – אמר דן – מצאתי לי נוסחה קצרה למושג אלהים: צורתו (כפי שמופיע לנו) היא התנועה המוחלטת, מהותו – המנוחה המוחלטת. אך גם זה אינו נותן לנו הרבה. ואולם דבר אחד ברור: הדרך לתפיסתו של השכל העליון היא: מדע האסטרונומיה יחד עם הכרוך בה: הפיסיקה והכימיה. עצם ההתעניינות באסטרונומיה מעידה על דרגה של התפתחות גבוהה מן הרגיל. זה יסוד הכשרון למוסר. כי רק המביט בכוכבים ומתענין ביקום רואה את אפסותו של האדם עד לחמלה וביחוד את אפסות יצריו הנמוכים, הטפשיים, כגון קנאה, שנאה, מלחמה וכדומה. ויחד עם זה רואה הוא, איזה כוח מופלא ספון בו-בעצמו, במוחו ההוגה והיוצר. שתי הכרות הללו, המראות לו את מקומו ביקום, ממלאות את האדם כניעה ויראת הכבוד בפני יעודו ותפקידו בחיים.


ו. המחשבה הקוסמית

כל יתר הדרכים לענוותנות, כגון התבודדות, נזירות, וביחוד ההטפה לחיפוש אלהים אינם אלא ההיפך מן הענוותנות: יהירות המטיף והתגאותו בעליונותו הפילוסופית כביכול. האסטרונומיה שלש מעלות לה: תועלת מעשית: ציוני הזמן וקביעתו במדבר האין-סופי של הנצח, תאריכים, מועדים, שעל פיהם ובעזרתם אפשר לקבוע הרבה מן הבאות עלינו בתופעות הטבע; כן משמשת היא מורה-דרך ליורדי-ים, לנודדי-מדבר וכדומה. ב. תועלת מדעית: עזר למדעי הפיסיקה והכימיה, המתעשרים ומתרחבים על ידיה; מראה היא לנו, שחוק אחד למה שמתרחש בתוך האביק של המעבדה ולמה שמתרחש שם בגיהנום-השמש. ג. ההנאה האסתיטית העילאית ביותר – מובן, למי שיש לו הכשרון להינות הנאה אסתיטית בכלל. מדע-התכונה וההרהור בו מוליך אותנו למדרגה הגבוהה ביותר של האדם המפותח: למחשבה הקוסמית, להלך-הרוח היקומי. הלך-מחשבה זה, הקושר את האדם אל מרחבי היקום ונפלאותיו, משמש תרופה להרבה מן הצער ומן הסבל בחיים. האדם החושב קוסמית – אינו נותן להתייאש, או אפילו לא להצטער בגלל איזה עלבון או אי-צדק שנגרמו לו. התרגלו-נא לחשוב קוסמית! זה אינו דורש נזירות מן החיים. רק לא לשכוח, שכל מה שנעשה ונפעל פה סביבנו אפס ואפע הוא לעומת היקום הכביר – ומיד יוקל לכם מכל תלאותיכם, ומלחמת-החיים שלכם תופיע לכם לא כעיקר-העיקרים, לא כתלאה קשה, שלפעמים טוב ממנה המוות. המחשבה הקוסמית תאיר את נפשכם ותמלאה חשק-חיים וחדוות-יצירה, בהכירכם לדעת את כוח כשרונו של האדם לגלות שפוני הבריאה ולחשוף סנזאציות חדשות מסביב, שעצם חישובן והחדווה שבן מלכדת את בני-האדם למשפחה אחת גדולה, שגורל אחת לה על פני האדמה, ושאין לה אלא מטרה אחת: אושרה המשותף של כל בניה – אושר ביצירת העתיד, עתיד טוב יותר, מאושר יותר מן העבר: עתידו של האדם, שכשרון התאומים שלו אין לו חקר: כשרון האהבה וכשרון היצירה. לעומת שניים אלה הולך המוות ומתגמד לתופעת-ארעי אפסית. התבוננות בטבע הכביר וההתאחדות וההתמזגות בו מעניקות לאדם אותם רגעים נשגבים, שמשוררנו הגדול יהודה ליב גורדון יצר בו את שירו “ברוך אתה לי אִי-הדומיה” ובו הבית הבא:

פֹּה אֶלֶף שָׁנִים אֶסְפֶּה עַל אֶלֶף

וּבְסֻלַּם אֱלֹהִים עַל רֹאשָׁם אַעַל;

תַּחַת רַגְלַי אֵחֱזֶה יַמִּים כְּדָלֶף

וְאֲרְצוֹת וּלְאֻמִים כִּמְלֹא הַשַּׁעַל.

שָׁם אֵשֵׁב בָּדָד כְּאֵל עַל הַמַּיִם

טֶרֶם הֱיוֹת תֵּבֵל, אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.


(סוף)


  1. “כאין” במקור המודפס – צ"ל: כעין [הערת פרויקט בן־יהודה].  ↩

  2. “ככובים” במקור המודפס – צ"ל: כוכבים [הערת פרויקט בן־יהודה].  ↩

  3. “חמש־שערה” במקור המודפס – צ"ל: חמש־עשרה [הערת פרויקט בן־יהודה].  ↩

  4. “אך מלה!” במקור המודפס – צ"ל: אף מלה [הערת פרויקט בן־יהודה].  ↩

  5. “המעוניינת” – כך במקור [הערת פרויקט בן־יהודה].  ↩

  6. במקור נכתב פלאטינה. צ“ל פלניטה. הערת פב”י.  ↩

  7. במקור נכתב פאה. צ“ל מאה. הערת פב”י.  ↩

  8. במקור נכתב כי. צ“ל פי. הערת פב”י.  ↩

  9. במקור נכתב גב. צ“ל גם. הערת פב”י.  ↩

  10. במקור נכתב המתחוללתו. צ“ל המתחוללות. הערת פב”י.  ↩

  11. במקור נכתב המלך המלך. הערת פב"י.  ↩

  12. במקור נכתב העיר העיר. הערת פב"י.  ↩

  13. במקור כתוב פלוניטה. צ“ל פלאניטה. הערת פב”י.  ↩

  14. במקור נכתב פלניטית. צ“ל פלניטות. הערת פב”י.  ↩

  15. תת־הפרק: “ד. זכותה של צורת־העיגול ביקום” קיים בתוכן העניינים של הספר, אך נעדר מהטקסט עצמו – הערת פב"י.  ↩

  16. עם גמר הדפסת הספר באה הבשורה מרוסיה, שאסטרונומים סובייטיים גילו שלושה כוכבי–לכת חדשים וגם נתנו להם שמות: “רוסיה”, “מוסקבה”, “קומסומוליה”. פרטים עליהם לא ידועים לנו עדיין.  ↩

  17. במקור כתוב השווה. צ“ל המשווה. הערת פב”י.  ↩

  18. בשעת כתיבת ספר זה היה שיא מהירותם של האווירונים 5000 קילומטר בשעה. היום, בשעת הדפסת הספר יש כבר אווירונים שמהירותם עולה על מהירות הקול!  ↩

  19. במקור נכתב ירח. צ“ל הירח – הערת פב”י.  ↩

  20. במקור נכתב הפלאנסטות. הערת פב"י.  ↩

  21. במקור נכתב מליקול. הערת פב"י.  ↩

  22. במקור כתוב אך. צ“ל או. הערת פב”י.  ↩