לוגו
ידיד נפש
מיקום ביצירה:
0%

שוב ושוב הנני חוזר אל הנושא, המעסיק את ליבי ואת מחשבתי יותר מכל הדברים הנותנים לי ענין לענות בו: האם יש ידיד נפש או אין? האם ידיד נאמן הוא דבר שבמציאות או לא היה ולא נברא אלא משל היה?

רבות מחשבות בלב איש, ולעיתים אינן נותנות לו מנוח. נזכיר את האחת הראשית שבהן: מציאות האל. היתוש האלוהי מנקר בנו תמיד ללא הפוגה. אבל הרעיון האלוהי אולי אינו גורם לנו מצוקה ללא נשוא. כל שכן שאינו עשוי להביאנו עד דכא, כמו בעיית קיומו של הידיד. אלוהים לא ניתן לתפישתנו. אשר לא ניתן, הרי לא ניתן. הננו לעיתים מסיחים את דעתנו מן העצם העליון, שוכחים אותו, מעלימים את השכל והלב ממנו. לא זו אף זו, לכאורה אפשר להניח את הדעת גם באלוהים בחינת משל. את הרעיון האלוהי הרה והגה חלקנו ממעל, אבל האנושי שבנו יכול אולי לבוא על סיפוקו לעידן ולעידנים באמונה על תנאי שיש אלוהים או בתיקו. הרעיון האלוהי הוא כל כך עצום עד שאפילו תיקו ממנו זורע בליבנו חג, והוא כל כך נשגב עד שעצם הרעיון בלי הכיסוי שלו הוא הוכחה לישנותו. שכן אילולא היה אל במציאות, מניין היה יכול לצמוח הרעיון על אודותיו במוח האנוש. מה שאין כן הריע הנאמן, ידיד־נפש שהוא אדם בצלמנו, לו אין די במשל. הוא, אם איננו במציאות הממשית אין טעם לחיינו ועיתים אין כמעט אפשרות לחיות.

שוב ושוב הנני חוזר אל נושא הידיד, מתוך אמונה שלימה שבלב, שהוא חי וקיים. כדאי הוא ואפילו צריך לחפור אותו ממטמונים ולערוך גלות בשביל למוצאו, לכתת את רגלינו עד קצווי תבל בשביל לתופשו בכנפי האדרת שלו. קול קורא אלי מעומקא דליבא: הוא ישנו גם אם המקרים עמדו בינו וביני והפריעו בינינו. יכול שאתמול צלצל בפעמון ביתי, ואני מפאת עצלותי או אדישותי לא פתחתי לפניו את דלתי. יכול שהיום עבר ליד חלוני ואני לא ראיתיו. אבל הוא ישנו. ישנו לא בחלום ולא בחזון אלא בעין, בבשר ובדם. אין להעלות על הדעת שאנו חיים בעולם בלי ידיד נפש, בלי ריע כאח, בלי אחד בצלמנו, שאף על פי שאין הוא עצמנו ובשרנו, הוא רוחנו ונפשנו. הוא, אשר כל שאיר־בשר לא ידמה ולא ישווה לו.

הוא טוב לנו מכל שאיר־בשר וקרוב משפחה. את האב והאם, את האח והאחות, לא אנו קנינו לנו. הידיד בלבד הוא הנפש אשר עשינו לנו. אב מרחם על בנו – כלום רבותה היא. זה הבשר מרחם על הבשר אשר ממעיו יצא. לב האם חומל על ילדיה – על עצמה היא חומלת. אח אוהב אח ונפש אחות דבוקה באחותה— גם זו לטובה. אולם פלא־פלאים הוא, כי איש אשר לא קרובנו הוא בבשר ליבו יהמה לנו, בצרתנו לו צר ובשמחתנו לו שמחה; בעשותנו חייל ליבו ירהב ובעת כשלוננו מעיו יתחתכו בקרבו; על כל הצלחותינו הוא ירכב ובמפלותינו ליבו יבך בקרבו. רק את הדמעה אשר תוכה רמיה ומזימה, למלט מעל עצמו משא־לב, לא ינדב לנו. ותהי להיפך, כי עיניו זוהרות לקראתנו בתקווה לאחרית הטובה, הוא הנושא עימנו בכל המצוקות שברוחנו ובענות מחשבתנו.

כן, הידיד ישנו ועינו צופיה עלינו לטובה, גם אם אין אנו רואים אותו בעין ורק בחזוננו נקדם את פניו. הרי לא יתכן שהוא איננו חי וקיים. אי־אפשר כלל להשלים עם הרעיון כי אדם מתהלך ערירי בעולם, ללא לב האוהב אותו וללא מוח המבין לרוחו. בורא העולם אינו עושה שום דבר בפרט אלא בזוג ובצמד. הוא עושה דבר וכשנגדו, המשקף אותו. ברא ימים ונחלים לשקף בהם את כל גרמי היבשת, עצים ואבנים, דשאים ורמשים וכל החי למינהו. כל יש ונוגה־נגדו. הידיד הוא נוגה־נגדי. הוא העין הרואה, הלב המבין והרוח השוחרת אותי. בלעדיו אני עזוב ומוזנח, אין דורש לי. ליבו ערום לנגדי וליבי – לנגדו. כשאני מטייל בגן עדן, גן השעשועים של המחשבות, הוא מטייל עמי. הרי אין טיול אלא בשניים, וכשאני יורד לגיהנום־הספיקות הוא מתלווה אלי, כי האחד היוצא לסייר את הגיהנום עלול ליפול לתוך שאול תחתיה. אין חיים בלי בן־לווייה.

אכן, בן־לווייה נאמן הוא תמצית חזוננו; מיטב כיסופינו לו. הריע הוא ראוי לנו, בתנאי שהוא ראי צח וזך, ללא כל רבב על פני חלקתו, נקי מכל מזימה ופניה. שני הידידים מאומה לא יבקשו איש מרעהו לנפשם ואם יתנו זה לזה דבר יעשו זאת בצנעה ובבושת־פנים. איש לא יסיג את גבול רעהו, אם כי נפרצו כל הגבולות ביניהם. איש לא יהרוס לרשות היחיד של חברו, אם כי העירוב נעוץ בשבת־נפשם מאז ומקדם.

הידיד אשר יאהב בלב ונפש ישרוף בהבל חום אהבתו את כל הסיגים שבנפש רעהו. לא יראה בו אוון, ואם יראה יסלח; לא יתבונן כלל בחולשותיו, ואם יתבונן יתן בהן את עינו הטובה עד כי הן עצמן יהיו לנקודות־חן, אף אם יהיו בו חטאים כשנים, כשלג ילבינו. הם לא יהיו בו כלל, כי בשמש הידידות הנפשות תפרחנה כתמר, יתרחצו וייזכו.

זאת תורת הידידות, כי היא כסם מרפא לרוב נגעים ופגעים. בבוראה תתקדשנה ותיטהרנה הנפשות, ובאומרם איש אל רעהו: “חזק ידידי, אל תרפה רוחך”, רוח גבורה תבוא אל קירבם ובמקום גבורה שם נהרה. הידיד אך יקרא לך, וכבר היתה עליך רוח אחרת, רוח חדווה ובטחון. ויען כי יאמר בפיו אליך או כי עיניו יהיו לו לפה אשר יאמר כי הינך טוב, תהיה באמת טוב.

כאייל תערוג על אפיקי מים, כן תערוג נפשי אליו. אדמהו אכנהו אם גם טרם ידעתיו. בצפייתי אצפה כי יופיע ויבטא את שמי בארשת תום ואהבה הנושאת אלי בשורה מהקדומים; זה רעי ואנווהו. הוא הקדמון אשר עימי ובי, המישנה למלך האני או אני הנני המישנה למלך שלו, בו אבטח ולא אפחד. אותו אביא בסודי גם כאשר לא אמתיק עמו כל סוד. לפניו אוציא את כל רוחי גם בשבת שנינו יחד, מבלי להוציא הגה מן הפה. דומם נשב יחדיו ונתעלס בדומיה. ריע כאח ולא אח הוא לי. הוא הקרוב לי מכל, יען כי מרחק הרוממות מפריד בינינו. הוא אני השני שלי ויותר מאשר אני, יען מודע הוא לי פחות מאשר אני וליבי אינו גס בו כאשר בי, הוא אינו קנייני כאשר אני לי. אם אין אני כזה לי מי לי.

הידיד האלמוני בוא נא והופע אלי, או לא, שובה, שובה אלי, באשר נגלית אלי מאז ומשכבר. איש חמודות כן חזיתיך בחזיון דמיוני: לא איש יום ביומו כי אם יקר־אדם. יד הזמן בך לא נשתלחה, כי אם שיבתך בחיק הזמן, הינה כירח תגיח מתחת לחביון ענני הימים ומעבר להם. מיודעי האלמוני, ימים ושנים אצפה לך, לך, החמוד, טוב־רואי. משחר ילדותי ועד צוהרי ימי ועד ערוב ימי חכיתי לבואך– ואתה לא באת. אך נואש לא אומר, אחת רק אתה הינך בחיר־ליבי ובך כל חיי־רוחי. על עוד אהיה בחיים ועד אחרון רגעי אצפה לך. אם לא הופעת אלי במיטב ימי, בהיות כוחי במותני ורוחי רעננה בקרבי, אולי יתחולל הפלא ותבוא ככלות כוחי בעת רוחי תעזבני ובידך הענוגה, הרכה, תעצום את עיני ותלווני אל קברי. כן, אתה תבוא לעת קץ. לא יתכן שלא תבוא לפוקדני ולו באחרון רגעי, הינך מעוזי ותקוותי. לא ייכונו חיי אדם בלי התקווה לריע כאח, בלי הצפיה לבן־לוויה. אם ללוותני לבית מועד לכל חי. ואף אם בוא לא תבוא גם באחרון יומי, הריני מעלה עלי כאילו הופעת ובאת אלי מאז ומשכבר.

לך כי לך אף לך ואך לך צפיתי כל ימי ומרחוק־מרחוק אצלתי לך האלמוני מנשיקות־פי. ריח הבושם ממך ספגתי אל קרבי. לי אתה היית תמיד ושלי. אנא, רחימאי, בוא, בוא ושובה אלי. גם לעת הזאת, כאשר כבר מתי לעולם. כי אני לך ואתה חי לי. כאשר תבוא אלי תהיה לי איש־בשורה, כי יש עדנה גם בבליה וכי כל זמן שהנשמה בקרבנו לא נבצר ממנו לחדש את נעורינו מקדם.

אנא, אורי ומאורי, בוא ושובה אלי. קראני נא בשמי ותחייני. ואם גם לא אוכל להמתיק עימך סוד כבימים מקדם, באשר לא עוד מתק בי, כי החיים המרו לי, אשבע למצער מאור־פניך אחרי שכל חיי היית ניסי ומנוס לי. הן מתקו לי חיי רק בצפייתי לך. מאתך באו ריחות גן העדן באפי. כרם יש לידידי הנעלם בקרן בן שמן וכרמו שלו הוא גם כרמי שלי, אותו נטרתי, מיין־ענביו שתיתי בחלומי ובהקיצי. שיכור הנני מעט קט, גם כעת בערוב ימי, מדי אהגה בך. אני אמות, אבל חלומי־חזיוני בך יהיה קיים. לא החיים הם חלום. החלומות הם החיים. לא אני בבשר ודם הוא אני עצמי, אלא אני המישנה, אשר הדמיון הוא מכורתו.

אמן אני אומר: אני לידידי וחלומותי הם שלו. אוי לאומר הידיד להד“ם. ואם כך, להד”ם הוא כל האדם, להד“ם הוא גם העולם, תיבת אלוהים. כי אל התיבה יבואו הכל בשניים. אין אחד לבד, ככתוב בשמות כ”ו כ"ד בעשיית המשכן: “ויהי תואמים מלמטה ויחדיו יהיו תמים על ראשו”.