לוגו
"נְתִיבוֹת" (רשימה ביבליוגרפית)
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

נתיבות, במה חפשית לעניני החיים והספרות. ספר ראשון. וארשה, תרע"ג, הוצאת חברת “אחיספר”, וארשה – ברלין.


“בקיעי הספרות” – זהו שם מאמרו של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, הפותח את הספר הראשון – הגדול בכמות ורב ברובו גם באיכות – של המאסף החדש. המאמר עוסק ב“תנאים הרעים, השׂוררים בספרותנו מצד המעַשׂים נגד העושים”, בנעילת הדלת לפני כל דבר הולך בדרכו, ב“מעצורים אשר ישימו בעד כל אלה, שנפשם שואפת למחשבה חיה ולהרחב”. המחבר יודע גם יודע – אם נשתמש בלשונו – את “הגורמים לבקיעי חיינו ולפרצת חיינו: את האדמה שמתמוטטת בכל פעם מתחת לרגלינו, שלכן יכשלו ההולכים עליה”… אבל בנוגע לכל אלה הרי “אין בידינו לשנות את מזלנו”. לא כן בנוגע ל“מעצורים שבבית” ול“רקבון שבבית”, ל“דברים שמסורים לנו ורק לנו” – “מה נאמר ומה נדבר, אם אף באלה – נרשיע גם נרשיע?”.

לא בפרטים עוסק ברדיצ’בסקי במאמר הזה, כי אם בכלל, ברוח השורר. לא מתנפל הוא כאן על מי שהוא וראיות לדבריו לא יביא ובשם עובדות לא יקרא (מה שאולי יש רשות לקורא לדרוש ממנו!), כי רק קובל הוא ושופך את נפשו בפסוקים, שאחד חזק וכביר מחברו. נראה, כי האיש מדבר על מכאובי-נפשו הכי-תוֹכיים, כי שואב הוא כל דיבור ודיבור מתהומותיו. “כבר צריך לדעת, שהמלה החיה הנשארה לנו, המלה הכתובה החיה מפה לפה, היא היא הדבר האחד, שעוד יכול לחזק אותנו זמן מה”. ובעל “על הספר” שב“על אם הדרך” אומר בפירוש כיום הזה: “אם הספר היה לנו לרועץ, כי אכל את מיטב כוחותינו דור אחר דור, הוא יכול עתה להיות לנו גם למין תקומה ולאיזו התנערות”. כי הנה “איש איש לדרכו הולך, ניתּקים היתדות והחבלים המחברים אוהל לאוהל. כמעט אין אלוהים אחד עוד לנו, ולא מַבּעי תרבות אחת ומוסדי-חיים אחדים – ואם אין עוד לשון וספר לנו, לשון וספר חי בעד האחד בעיר ושנים במשפחה, שעל ידם הם נאחזים יחד וניכּר איש לרעהו ומתוודע לב ללב – מה עוד יִשָׁאר לנו?”

וכשבא אדם-מישראל אובד זה לאחוז בקרנות המזבח הקטן והיחידי שעוד נשאר לו, ל“בית”, שאיך שיהיה, עדיין בהכרח “בית” הוא בעיניו, והנה גם בו רבו הבקיעים והפרצים וההרס, והנה “על כל שעל ושעל דברים נראים כמדעיים, נראים כשִׁיריים, נראים כמחשָׁביים – ואין בהם רוח, ואין בהם תום!”, והנה “אין אלוהים בלב, וקוראים בשמו בקול גדול; אין אהבה ואין רחמים ואין הרמת-רוח, ואת כל אלה ישאו על דגל”, והנה “תחיה שאונית שלא נתנה לנו מנחם”, אז מה נשׁאר לו, אם לא להוציא צעקות שׁכאלו, שׁהֵדן כהד שוועות האלון בהכות בו הגרזן? – – –

– – – – –

כתב ברדיצ’בסקי מה שכתב ולא ידע, כפי הנראה, כי ה“בקיעים” אתו גם ב“בימה החפשית”, אשר אליה הלך להסתתר בה ולצעוק מעליה. כי הנה מיד יסע ויבוא אחריו מאמר “הקבלה” מאת ד“ר ש. א. הורודצקי, שגם בצורתו המטושטשה, גם בתכנו הניחר והכוזב הוא ראוי שיתפלאו עליו: “מאין יבואו אלפי מלים לרעיונות ריקים, לדברים בלתי מחודשים כלל?” (“בקיעי הספרות”); הנה דברים מופרכים מעצמם, ככל הדברים מסוג זה, ואמרים שאינם צריכים לגופם בהגדרת היהדות והנצרות של בר-טוביה, זה הסופר שהבטיח לא מעט בצאתו לאוויר-ספרותנו, ועכשיו, אחרי עבור איזו שנים, בא גם הוא לפעמים בכלל אלה, שלא נמלטו מפני “השקרים האסתיטיים והזיופים הנפשיים והדעות שאינן דעות כלל” וכותב מאמרים בפרקים מיוחדים ובלי פרקים מיוחדים, שאינם נותנים כלום “במקום ספרי מוסר ויראת השם”, אשר הלכו לפנינו (שם); הנה הפרקים הראשונים מספר של הלל צייטלין בשם “בחביון-הנשמה”, שאם הרבה באו להסביר במקצועם והרבה באמת יש ללמוד מהם בנדון היחסים השונים אל ההכרה הדתית והתגלותה, הנה הציטאטות הרבות שהוא מביא ממקור-ישראל לראיה על ההתיחסות שאינה ממקור-ישראל (רוח הציטאטות ופשוטן כמשמען היא השתעבדות, יראה והכנעה, והוא נותנן לענין אחר: להשתוממות ורטט של יצירה…), אך פוגמות את האמיתיות שבדברים, ובכלל אין משקל לכל משפט ומשפט וההרצאה דברנית היא יותר מדי (גם אם לא נביא בחשבון את השורות הקצרות בע' 209 או בע' 230, שעליהן אין לדבר כלל) ורחוקה מאד-מאד מהיות שפת הנשמה ומחבואיה… והנה, לבסוף, מאמר “משעת נעילה” של ש”י איש הורוויץ, שלא היה תמוה אילו קרא לו המחבר “בקיעי הציוניות”, אחרי שהוא פארודיה גמורה על “בקיעי הספרות”… ואולם – רק פארודיה… וערכה כערך הפארודיה למגילה אמיתית של “צעקה ודוחק ודיכוי הנפש” – – –

– – – – –

גם את חלק-הסיפורים שבמאסף פותח ברדיצ’בסקי ובי“ג תיאורים מ”תחומה של עיר“. שורת-הסיפורים הזאת באה כמילואים וכנוספות לאותן היצירות הרבות שלו, הקטנות עם הגדולות, שב”מעירי הקטנה" ו“מהעבר הקרוב”. כולן חתיכות חיות של תרבות ושל נפש – נגלה ונסתר כאחד. הנה, למשל, תיאור האברךְ היהודי של העיירה בסיפור “הישֵׁנים והעֵרים”: הבטלה שלו לפני ההכרח לשחר לטרף ביתו והמיתמורפוזה, כמו שאומרים היום, שבאה בו עם ההכרח לצאת ולסחור את הארץ… הבוז החריף והדוקר כמעט שאינו נראה מחמת התמהון הפיוטי שבדבר! והנה “העובד”, שמת באחד הימים אחרי אשר הניח תפילין של רש"י ולא הספיק להניח תפילין דרבנו תם… איזה סמל! ואולם, אף-על-פי-כן, מי שבקי בסיפורי-ברדיצ’בסקי הקודמים מזה הסוּג, הוא אמנם יקרא גם את אלה בעונג עילאה ובהכרת-תודה מרובה, אבל המעריך הספרותי שבו לא ימצא, לצערו, באלה גילויים חדשים לגמרי, שׁאין כמותם בקודמים (לא כן באחדים מסיפורי-הסֶריה החדשׁה “מעמק-רפאים”, שׁנדפסה ב“העולם”, שׁשָׁם החדשׁ יתן קולו בהרבה, ואין כאן המקום להאריך).

בקצת קושי, ככל כתביו מ“בגנים” ואילך, נקרא סיפורו-עזבונו של גנסין “אצל”, זה תיאור-עצמו האחרון, ובעיקר הואריאציה החדשה, השלישית או הרביעית, של “הצדה” (אחרי “בינתים”, “בטרם” ועוד). בשירת-הברבור הזאת של המשורר המנוח, אשר לפנינו במאסף “נתיבות”, הסגנון פחות נפתל ומסובך מאשר ב“גנים” ובפרט מאשר ב“בטרם”, אבל מחמת החידושים והנטיות-לצדדין הבלתי-פוסקות גם כאן בקשרי המשפטים הארוכים – חידושים ונטיות, ששפה בלתי מדוברת כשפתנו לא תמיד תוכל לסבלם – – ומחמת ההתרשמות המיוחדה והקפריסית ביותר של נפש אצילית-יחסנית ופצועה-מפונקת כאפרַים, אין הקורא מקבל רושׁם אחד ישר ובלתי-אמצעי מכל המתואר והמסופר. בכלל, מי שירהיב בנפשו עוז לומר, שבציוריות האמנותית הרבה שבכאן אין, סוף-סוף, פשטות אמיתית – דומה, שלא יכזב.

הדבר הבלטריסטי השלישי שבמאסף, “חזון-הנפש” של צ. ז. ויינברג בשם “ואחרי הסער”, מוקדש ליעקב פיכמאן. ואולם ספק גדול הוא, אם אחרי שראה המשורר והמבקר שלנו את הסער הזה ואם בהסכמתו הוא נעשתה הקדשת סיפור שכזה לשמו.

החיבור הכי-חשוב אחרי “בקיעי-הספרות” והכי-נעים אחרי “בחביון-הנשמה” הוא מאמרו של פ. לחובר. אלמלי היה מר לחובר המבקר גם משורר במקצת, כי אז היה יוצא, שחלק-הביקורת ב“נתיבות” עולה על כל יתר חלקיו של המאסף הזה (ולא היתה מקלקלת הרבה גם התנפלותו הארוכה של הסופר שבבן-אביגדור על העסקן שבאחד-העם!). אבל עכשיו, כשמר לחובר הוא רק קורא טוב, הנה כל מה שאפשר להגיד על מאמרו, הוא, שזה נקרא בעונג. שירה על החזיון מיכה יוסף ברדיצ’בסקי בספרותנו אין כאן, אבל הרצון לשיר, מתוך התפעלות אמיתית, ולמצער, לברר, לחפש ולמצוא את הנקודות המרכזיות – יש ויש. גם הסברתו הביקרתית של לחובר כוחה אתה לא בפופולאריותה, כי מידה זו דוקא אין לו (אני רק מציין ואיני דורש זאת לא לגנאי ולא לשבח), אלא בעמלה למצוא את הקווים הכי-אופיים ולחשפם לעין. יש איזה דוחק בדיבורו של המבקר הצעיר, אבל מתוך הדוחק נמלטות, סוף-סוף, הגדרות מוצלחות והערות מאירות.

מלבד חלק-השירים, שהטוב שבהם הוא אולי דוקא שירו-פיליטונו של פרישמאן, יש במאסף הזה הרבה השקפות ורצנזיות על חזיונות החיים והספרות. הכאראקטריסטיקה שנתן ר' בנימין למנוח א. נ. גנסין מצד זה וזו שנתן מיכה יוסף ברדיצבסקי ל“הרגלים ההיסטוריות המרקדות על אדמת ההיסטוריה” מצד שני – הנם מיטב המחלקה הזאת. ובכדי שלא לקפח שכר שיחה נכונה אני רואה לי חובה להזכיר, לבסוף, גם את המאמר הקטן המצויין “יהדות” מאת יהודי צעיר.


[“האחדות”, חשוון תרע"ד: החתימה: ח. ב. צלאל]