אינגבּוֹרג, רומאן מאת ב. קֶלֶרמן, תרגום ד. צמח, הוצאת הנ״ל.

לא כל הנוצץ הוא זהב, ולא כל מי שמספר על מרחבי שדות ויער, על אנשי שדה ויער, על גברים מוזרים, נסיכים מאניאקים ופייטנים רחבי־התכונות, והעיקר, על אהבה פלאית יערית־קוסמית לאשה פלאית־קוסמית — הוא האמסוּן. נוצצת היא אינגבורג למדי, וברוח הרומאן הזה והרצאתו יש ודאי נקודות־דימוי עם שירת האימפרסיוניסטן הנוֹרבגי, אבל יש גם הבדל, והוא ההבדל שבין אמת ולא־אמת, שבין הפנינה הדלויה מעמקי־הים ופנינת־הזכוכית הנעשית בידי בעל־מלאכה. האמסון בעל ההתרשמות המרפרפת, לכאורה, נותן, מבלי משים, טיפוסים ריאליים של אנשים וחייהם. וקלרמן — בכוונה מוטעמת ומודגשׁת — רק עמודים, שׁאומרים: דַקְלמוּנוּ. שאיפת משוררים כהאמסון היא להוליך שבי את נשמת האדם בקסמים הידועים להם לבדם, ושאיפת רומאניסטים כקלרמן (בעל ה״מנהרה״!) היא להוציא לשוק סחורה, שירבו הקופצים עליה. ולשניהם ניתן מה שביקשו.

[״האדמה״, חשוון תר״ף: החתימה: ח.ב. צלאל]