פירכוסים, סיפור מאת י. הר־אבן (״הפועל הצעיר״, תרע״ט).

בֶּנִי, גיבור־הסיפור, הוא עלם רךְ ומפרכס. תמים הוא וישר וקשה־רוח כאחד. ברז כי יראה בכותל, שׁער כי יחרוק, עַיִר כי יראה בחצר — מכל הוא מתרשם, והתרשמות־אמת, אבל כל הרשמים אינם מצטרפים לדבר־מה ונפשו ריקה. מכאן ״מהירותו וחפזונו״ ו״קולו המתחנן, הרופס״. עניינו אל בת־דירתו, שיחותיהם והגיגיהם ביחידות, שילוּב סיפורי רשמי העבר ברשמי ההווה — כל זה נוגע עד הלב. אבל גם זה אינו מצטרף למאורעות־חיים של ממש ואינו יוצא מסוג של פירכוסים.

במספר המתחיל נראים סימני־כשרון. אבל ניכר גם מיעוט נסיונות־החיים, במובן החיצוני, והגבלת כוח־המחשבה, הנקנה על ידי עבודת־התפתחות. מכאן איזו ״פרובינציאליות״, אם אפשר לומר כך, בהשקפות וביחסים. גם השפה הבלתי־מתוקנה, שיש בה כעין איזו השתדלות ״מהירה ונחפזת", ויחד עם זה קושי וחריקת־שער, עושה את הסיפור ללקוי, מרבה את המונוטוניות שבו ושוללת את עונג־הקריאה.

מכל מקום יש בדיבּיוּט־בוסר זה פיסקאות שלמות, שבאוויר העצמי המיוחד להן, הן עומדות, בלי שום ספק, בגדר יצירה.

[“האדמה”, חשוון תר"ף; החתימה: ח.ב. צלאל]