לחיים, בשילוב נשמות 🔗
הצפרניים שבהן ירטשו עברים צעירים את גופי המרצחים, תותבות הן, שאולות מהעולם הדורסני השופך את דמנו ללא רחם. בנינו ישילו את צפּרני הדמים באשר רק תופר ותסולק מזימת הרצח והחנק מעלינו. ילדינו נשארו בנפשם שׂיות טהורות, גם לאחר שאילצום הזאבים למדוד להם במידותיהם.
שבועות עברו בתדהמה עד שנתברר, כי הנאצים של המזרח זוממים השמדה ממש, וכי אין כל תקוה שיקום מישהו ויאמר להם הרף. בלמינו המוסריים קיימים, ואת מס־הדמים מגופנו שילמנו. לא השכמנו להרוג את אלה שהתכוננו להרגנו, כי אמרנו, אולי בכל זאת לא ייגרר הרוב אחרי המיעוט שפתח בהתקפות.
ובינתיים זבו דמינו בכבישים ובחוצות הערים. הרוגמים רגמו, הדוקרים דקרו; וברוב עידוד, למראה הרשות שניתנה למשחית, הופיעו גם רוצחי הדרכים, גם הקלעים והצלפים ורומי־הרמונים, לעזרת המציתים והשודדים. הסכרים שהקימו מגיננו בגבורה – לא הספיקו.
כשבנינו מתפרצים עתה בחמת זעם לתוך משכנות האויב, לאור היום ובחשכת הלילה, לזרוע אימים ואש, חורבן ומות, הרי אינם אלא מחזירים בזה לחיקו מקצת מן האסון שבו מבקש האויב לטבענו. לא צמאי־דם הם ואת המזמרה לא כתתו לחנית.
חובה מוסרית עליונה היא להם להביא את המלחמה אל שער אויב, והם גדלו וחזקו ברוח עד מדרגה ועד יכולת זו. הנערים והנערות שלנו לא ישלימו אל משטר־משיסה, לא יוותרו על חיי יהודי, לא על סימטה בפרבר שלנו, מכל שכן לא על זכות מן הזכויות על מרחב יהודי, על זכות המגיעה לכל עם. אם פרץ האויב את בטחוננו, הם לא יניחו לו, לפורע, להתענג על שלוה בדרכים ולא על מבטחים בכפריו. מי שיצא לשכל בחוצות יהודים, יקבל אימה גם בחדריו הוא. בת בבל לא תהיה שודדה ונשכרת. היא תהיה גם שדודה. אשרינו שגדלנו דור לוחמים, השותים ממעיינות הגבורה, ולא על מנת להיות שיכורים.
צאו ובדקו את שליחי הנקם היהודי האלה, מה הגיגם ומה האפיקים למרצם ואונם בימים שבהם ניתן לנו אויר לנשימה. עמוסי עמל, מעמיקי פיוט, שוחרי מדע ומסע ואמנות. קדושת צלם אלוהים אשר באדם מרוקמת איתן בתפיסתם הרוחנית. הכר תכירו זאת למן שעשועי־הילדות שלהם ועד הרוח המפעמת בתנועות הנוער שהם מקיימים. השנאה מהם והלאה. לא היתה בהם איבה לערבים. הם הרגישו כי אנו, אבותיהם, לא הגינו מעולם איבה. כמונו בנעורינו נטו קו לכל ימי חייהם, קו הבנייה; את יתרת כוחם הם מבקשים לפרוק בדרך היצירה, בהחייאת שממות, בפיאור נכסי השלום שלנו ובגיוונם. נשרינו הצעירים יודעים גם לשקוד כנמלים למען היצירה העברית.
שלימות הנפש, נחלתם המפוארת של העלמים והעלמות שלנו, בהירי המבט וטהורי הלב, היא שעושה אותם כפירים, עת יבוא צר לשלוח שן ורגל ופגיון בשדנו הדל, משום שהוא נראה להם כאילו הפקר. אז נתקעים מאליהם הקשתות והחצים והגרזנים במקום כנורות ועוגבים בידי דוידינו הרכים, הבאים מאחורי צאן וסירה וספר. כל עול קשה יקבלו עליהם, ואפילו משמעת, היא הקרבן הקשה ביותר לרוחם, ובלבד ללכד חזית מלחמה שערה. בחריקת שיניים וכיווּץ אגרופים, בלב שואג בלי קול, יבלמו זמן מה את חרונם, יעמסו בתפקידי יום־יום אחראיים, אולם כאשר תוגדש מידת־היסורים, כמו במקרה בתי־הזיקוק בחיפה, יזנקו.
הם אינם יכולים ליבב. אל־הנקמות מדבר אליהם מן הקמה התמה שאנו מגדלים, מקולות השלום שאנו קוראים אל השכן ואל כל העולם, לחוס עלינו ועל עצמם ולתת לנו מנוח ונשימה ואויר. ילדינו יודעים את אמת־השלום והרחמים שלנו, כמה כנים היינו, אנו וילדינו, בביטוי הרצון הטוב. והכרתם זו מפרזלת אותם למלחמה. השקר שבמלחמה שהוכרזה עלינו מסַמר את שערותיהם לא פחות מהצרה שבה. איכה יעזו בזויי־חמסינים סוחרי־עבדות, צבועי־מדבר לשלול מאתנו את מתק החיים, את תפארת המולדת. גיאותיה ורכסיה של המולדת, אותם מדדו לוחמינו בשעל רגליהם כשהיו עוד דקות ורכות, כשילקוט הטיול הקטן מכביד משהו על השכם וכפות ידיהם הגמישות לופתות את מוטות־הטיול הקלים – והידיים האלה כבר נלחצו אז בכוח אל המקלות האלה, כאשר הפריעו להם צרי־עין עוינים בסיורי הלימוד – העמקים והשבילים האלה, ההרים והסלעים האלה לא יוכלו ליהפך מארב של מרצחי יהודים, ועיני היהודים הצעירים רואות. היה לא תהיה!
ועתה יפגעו ברקים באלונינו הצעירים. הם נופלים באהבה. אהבה – הוא רחשם האחרון. אין להם שמץ טינה עלינו על שחינכנו אותם לטוהר ולשלימות, על שנטענו בלבם את אהבת החירות ואת זקיפות הקומה. הם אינם מסוגלים להרכין את הראש, אולם הם מודים לנו על כך. הם מודים לנו גם על שהקנינו להם את תפיסת צערה של הגולה, ואת הרגש שעלבון הוא לחיות בהויית־חולשה. כשהם יוצאים להכות באויב, הם מתכוונים לאויבי כל הדורות, לאיבה עצמה, לרשעות עצמה, וגם לחטא של עצמנו, אבי כל חטאת – חולשה.
וכשהם עולים למזבח ברינת־עלומים, הם מתכוונים לקרבן־גאולה, שאין מנוס ממנו לשוחרי־חיים.
כ“ז טבת, תש”ח