מזכרת היובל
דברי הוקרה והערכה לכבוד המשורר והסופור הא"י הדתי-הלאומי
מר יוסף צבי רמון נ"י
למלאות עשרים וחמש שנים לשירתו וספרותו
תרס“ז – תרצ”ב
יצא לאור ע"י פנחס בן צבי גראייבסקי מילידי ירושלם ומתושביה
בחודש העשירי – בשנת למזכרת לפ"ג
דפוס צוקרמן ירושלם
לאבינו ולאחינו היקר המשורר יוסף צבי רמון עטרת משפחתנו ותפארתנו ברכה לבבית עמוקה ליובלך הספרותי במלאת 25 שנה לעבודתך הספרותית
יהי רצון שנזכה לחוג את יובלך החמשים לשירתך הפוריה על שדמות ציון המשוחררת
דוד ורבקה רמון
יעקב וברכה רמון
יחיאל ויפה רמון
משה יעקב וחנה חיה קטשר
תל-אביב, כסלו תרצ"ב
מכתב
מאת מורנו ורבנו, צבי תפארתנו, עטרת ראשנו, הרב הגאון הגדול ראש רבני ארץ–ישראל מוהר“ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט”א הרב הראשי לארץ ישראל והאב“ד בעיה”ק ירושלם תובב"א
ב“ה י”ט טבת תרצ"ב
ידידי היקר הרה“ח, מגלה נצורת ומחשף טמירות מו”ה פנחס גרייבסקי נ"י שלו' וברכה
שמחתני חביבי, בבשורתך הטובה, שהנך מוציא לאור חוברת חצי יובל לכבוד עבודתו הפוריה של ידידנו המשורר המלא רוח דעת, ויראת השם טהורה מו“ה יוסף צבי רמון שליט”א, יישר כחך. הגיע הזמן להתעורר, ליתן כבוד ועז למשורר המיוחד במינו בזמננו, שכל הגות רוחו ומעוף שירתו נובעים הם ממעין החיים של אור ישראל, נצחו ועזו וקדושת נשמתו. יוכל להיות שדוקא, משורר מעונה בגורלו בחיים כמו חביבנו זה, מתוך מעמקי הצער שבחייו, נשמתו מתרוממת ומתקדשת, והוא, דוקא הוא, הנהו העלול לפתוח מסלול הקודש בשירת ישראל המתחדשת, אשר אחרי אשר נאלמה מאות בשנים פתחה את פיה לדבר גדולות, אבל מסבות חצוניות אשר בחיי החולין נתנו בה את החלק היותר מכריע, למרות שבתור שירת ישראל היא מוכרחת להיות יונקת ממקור הקודש. והנה מופיע לנו משוררנו החביב רבי יוסף צבי רמון כהדס במדבר, ביניקתו מלשד החיים המקודשים האצור בקרב רוחו פנימה. המשומר בטוהר חייו וברגש טהרתו המיוחדת. נקוה שיבוא ימים, והוא לא רק אחד המשוררים בישראל יהיה, אלא למופת יהיה בחטיביותו המיוחדת, ולמשל למשוררי יהודה הבאים, אשר ירונו בגאון שם ד' צור ישראל. חזק ואמץ ותן אימוץ לאיש הרוח המסולא בפז משוררנו היקר רבי יוסף צבי רמון, ויהי ד' עמך לכונן מעשי ידיך ולחזק ולאמץ את ידיו הטהורות של האיש הטהור ונקי הדעת ולעודד את רוחו, להגדיל ולפאר בעתיד עוד עבודות רבות ונהדרות על הככר המרומם של שירת ישראל, אשר תתחדש בהוד קדושתה, אשר יחובר עם רעם גבורתה ופאר יפיה.
כברכת ידידך המחזק ידיך באהבה
אברהם יצחק הכהן קוק
מזכרת היובל להמשורר יוסף צבי רמון 🔗
המשורר מר יוסף צבי רמון נולד בעירה קטנה “ביז’ון” במדינת פולניה פלך פלוצק, בשנת תרמ“ט להוריו: הרב רבי אפרים אלעזר גראנאט והאשה החסידה אסתר חוה זכרונם לברכה. את חנוכו קבל בחדר כנהוג בימים ההם, ברם את השכלתו והשתלמותו בים התלמוד שאב בישיבה של הרב י, י. ריינס ז”ל בלידה. בהיותו צעיר לימים, ידע את השפה העברית על בוריה שלמדה מפי אביו, שהיה אז בעל בית מסחר ספרים ומנהל ספריה עברית בדובז’ין. בהיותו בן 17 פרסם את שירו הראשון ב“פרחים” של הסופר החכם י.ב. לבנר. דוד פרישמאן המבקר העברי הידוע והלל צייטלין, יבדל לחיים, התפעלו מכשרונותיו ונבאו לו עתיד מזהיר. כבן 21 בא לארץ-ישראל. קרבהו הישיש היקר רבי א. ז. רבינוביץ נ“י והמנוח י. ח. ברנר. יצירותיו נתפרסמו בקביעות ב”אחדות" וב“הפועל-הצעיר”2. הפואימה שלו “אחד” שהופיעה ב“תרבות-הישראלית” הוכיחה לכל כי לפנינו משורר דתי-לאומי בעל מחשבה והוגה-דעות. גם הפואימה השניה “הלבנה המתה” הראתה על דמיונו הלוהט, העשיר ורב-הגוונים בשירה. בטוייו הדתיים המיוחדים רק לו הזכירו את בטוייהם של אבן-גבירול והלוי. השנה הראשונה לבואו ארצה, בלה בירושלים. היה לבלר בכולל ורשא, ברם היה חי בעוני ובדחקות והיו ימים שסבל רעב ממש. אז נמצאה הג' זליגר שהכירה בכשרונותיו והוציאה על חשבונה את חוברת שיריו הראשונה בשם “לקט”. החוברת עשתה בשעתה רושם עז, והמנוח אליעזר בן יהודה בעתונו גמר עליה את ההלל. עם התמנותו בתור מורה ב“תחכמוני” ביפו, הוציא לאור חוברת שירים שניה בשם: “דביר”. שהתאימו לרוח התלמידים וגם למבוגרים, הוא תרגם אז את הרמן שְוַב. ספוריו המענינים לילדים בשם “חלומות הילדות”, בזמן המלחמה יצאו ספורים אלה במהדורה נהדרה ע“י “יהודי פרנקפורט-דמיין”3. שנים רבות עסק בהוראה. היה מורה: בתחכמוני, נצח ישראל בחיפה, ולאחרונה ב”פתח תקוה“. שיריו ומאמריו נתפרסמו ברוב העתונים העברים, בכל תפוצות הגולה. מאמריו הדתיים ב”התור" כמו: אמונה, אחדות וכו' עשו רושם עז על קוראיהם ותורגמו לכמה שפות, בעתוני היהדות. בתקופת המלחמה הופיע ספר שירים שלו “במחזה”, בו קובצו מיטב שיריו. ולאחר הכבוש פרסם חוברות על הנ“ך. עד עתה הופיעו ביאוריו על ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל עמוס, קהלת, וכו'. נמצאים בכתב-יד ומחכים לגואל: שני באורים חשובים על “איוב ומשלי”, רושם מיוחד עשה באורו של “עמוס” שנדפס ב”העברי" באמריקה. חבה יתירה נודעת ממנו לרבנו הראשי גאון עוזנו ותפארתנו הגרא“י הכהן קוק שליט”א, רוחו דבוקה ברוחו ונפשו קשורה בנפשו, וכהבעה נאמנה לחבה זו הוציא שתי חוברות: 1) “משורר היהדות” 2) “ר' אברהם יצחק הכהן קוק ורעיון-התחיה”. בשנת 1922 קרה לו אסון מחריד. בלכתו מפתח-תקוה לת“א התנפלו עליו ערבים בהתנפלות נוראה ואיומה. אשר כל השומע תצילנה אזניו. ומאז הוא נודד בארץ ללא-תשומת לב. בשנים האחרונות השתקע בצפת מפאת מזג-האויר הטוב. למרות היותו אחד המשוררים הגדולים בספרותנו לא זכה שיצירותיו תקובצנה לקבץ אחד והן מפוזרות בעשרות קבצים ובעתונים המרובים. ובעוד שהוצאות הספרים שלנו קבצו את יצירות הצעירים, את השירה הארעית, זו שאיננה נצחית, כשירת הזמן שאין לה תקומה לדורות, לא מצאו לנחוץ לכנס את יצירות-רמון שהין יצירות נצחיות, שבהם מפכה דבר אלקים חיים. חטא חטא האיש שהוא משורר דתי-לאומי. כי אילו היה חפשי, אז בודאי היו דואגים לו ולא עוזבים אותו, בנפלו לקרבן בעד הישוב בעברי בארץ. בשנת תרפ”ח חגגו את חג יובל העשרים של מר רמון; ובכל העתונים הדגישו את החג הזה, במלים חמות. ועתה לכבוד יובל ה- 25 לעבודתו הספרותית אנו מוציאים קבץ זה לאות הוקרה והערצה למשוררנו היקר והנעלה.
המשורר העורג 🔗
מכתב-ברכה והערכה מאת זקן הסופרים בישראל ובארץ ישראל רבי אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ נ“י נודע לי כי מלאו עשרים וחמש שנה מעת שהמשורר ר' יוסף צבי רמון עלה על במת הספרות, והנני שולח לו בזה את ברכתי כי עוד ישגה פעלו במשך שנים רבות. כידוע, המשורר רי”צ רמון תופס מקום מיוחד בשירתנו. לא לחנם בחר לשבתו בעיר צפת“ו שהיתה מקום מושבם של האר”י וגוריו. גם הוא, רמון, יונק ממעין המסתורין “מזיו העולם” שנפשו חולת אהבתו, על דרך “צמאה לך נפשי” “כמה לך בשרי” ערגה תמידית אל יפי הנסתר, שקרני ההוד שלו בוקעים ועולים גם מתוך הלבושים הגסים והקליפות שהעולם הגשמי מכוסה בו. ר' יוסף רמון סובל בחייו יסורים קשים. אבל נחמתו גדולה מאד, רוח המסתורין תעוררהו, יחד עם הערגה לזיו העליון הוא מוצא נחת רוח מהמתנה הטובה שהנחילו הקב“ה לבטא את הגיונותיו בשירה יפה המרוממת גם את נפש הקורא. מאד כדאי היה למסור לדפוס את כל שיריו, למען ידע כי לא לחנם סבל המשורר ועמל. אין ספק כי שיריו ישפיעו לטובה על הקוראים להוקיר את הנשגב והנעלה. אחד ממוקיריו הרבים. א.ז. רבינוביץ ל' כסלו תרצ”ב
יוסף מאיר הכהן: משורר הדת והלאום 🔗
אם מטרת חגי יובל היא להשמיע באזני חתן היובל את רוב גדלו ותפארתו ולהרחיב את לבו ע“י כך, - הרי כאן, בסמון תקופת יובלו הספרותי של המשורר י. צ. רמון. לא תושג המטרה הזאת בשלמותה, כי שתקן וצנוע הוא רמון המשורר וספק גדול אם יכנסו דברים לאוזניו ותזוח עליו דעתו לשמע דברי השבח והתהלה שיאמרו לכבוד בהזדמנות זו. אולם אם עקר המטרה היא לנצל את ההזדמנות הזאת כדי להזכיר לנו, מי ומה הוא המשורר בעל היובל ושירתו, כגון דא ודאי שסמון חג יובלו של המשורר מר רמון הוא דבר ראוי ונכון מאד, כי, שוב פעם, שתקן וצנוע הוא חתן היובל הזה וספק הוא אם נכנסו והגיעו לאזנינו דברי שירתו, ואם ידענו גם להעריכם. עניו וצנוע הוא מר רמון בחייו, את קולו לא נשמע בסוד קהלת הספרות העברית בא”י. מהלך הוא בצדי דרכים כירא וחרד שמא יכנס לגבול זרים ויפגע במישהו4, יפה בחר לעצמו את צפת עיר המקובלים, אותה אוה למושב לו. שם יתיחד עם נפשו ועם נפשות אלו אשר ממקורותיהם ישאב את שירתו האלהית, עם רוח האר“י ז”ל ור' חיים ויטאל, ר' שלמה אלקביץ ור' ישראל נג’רה, במסתוריהם ובשירתם הפיוטית ימצא גם את רוחו וגדולה היא אמנם ההשפעה האלהית הזאת על שירתו מצד התלהבותה ודבקותה באלקים. רמון הוא משורר האמונה, - כך יציגו אותו רבים, ובצדקה, - אכן, האם השירה בעצם מהותה איננה נזונה מכח האמונה, ואפילו רק מכח אמונת אלקים, שר המשורר על הטבע, על החיים, על האהבה ועל הצער ונושא עיניו לשמים: ד' אלקים אתה עשית זאת! ואף על פי כן, שונה ומיוחדת היא שירתו של רמון בזה שהוא איננו בא מתוכה להכיר את בורא העולם. הוא איננו מתלהב מן הטבע והחיים ולומד על ידם את כח מעשיו של הקב“ה, אלא יודע ומכיר הוא בלבו את בוראו ומוצא את עצמו קטן ומך כדי לתנות את תהלתו ולשבחו עפ”י מפעלותיו הלא כך ישיר את שירתו לאלקים:
איכה אשיר על יום ולילה –
ואלקים הוא יצרם!
איכה אשיר על שמים וארץ –
ואלקים הוא יסדם!
איכה אשיר על הרים וגבעות –
ואלקים הוא טבעם!
איכה אשיר על ימים וציות –
ואלקים הוא חוללם!
איכה אשיר על תבל ומלואה –
ואלקים הוא צוה!
אשיר ליצור הכל ונעלה על כל –
לאלקים אשירה!
כך הכל ברור ומובן לו, יום ולילה, שמים וארץ, ימים וציות, תבל ומלואה הם לא יעוררו אותו לשירה, ואיכה ישיר עליהם אם הם רק יצורים, התהלה והתפארת רק ליוצרם, ובכל זאת בשבילנו לקטני אמונה, יזמין אותם את החיים והטבע. שהוא אגב יודע כחם, רק בתור עדים ומוכיחים לגבורות יוצרו:
חי אלקים! זיו השמים יספר זאת
ושחורי הסופה המכסם כמו כן ידבר:
חי אלקים! עדי-האומה יספרה זאת
ועוקר עצים בסערות כמו כן ידבר:
חי אלקים! היום בזהבו יספרה זאת
והלילה בבלהותיו כמו כן ידבר:
חי אלקים! נהרות-טהר יספרו זאת
וערפל מעיק כמו כן ידבר:
חי אלקים! יבול ההרים יספרה זאת
וגעש-פלדות-אשם כמו כן ידבר:
חי אלקים! החיים באביבם יספרו זאת
והמות האכזר כמו כן ידבר:
חי אלקים! היום בגלי קצפו יספרה זאת
ובחרישי געגעיו כמו כן ידבר:
חי אלקים! לבי זר כי יגעש כים יספרה זאת
בהשתפכו בחיק אל כמו כן ידבר.
אהבת אל, אמונה שלמה ואמתית במפעלות אלקים חיים, ממלאה את נפשו הפיוטית. אותה הוא שופך בחיק שירתו המתרוממת לפעמים בעוזה ועולה למעלת תפלה זכה שמקומה באוצר תפילותינו, ואם רמון לא מצא עדיין את קהל חסידיו ומעריציו בתוך חוגי היהדות החרדית לכל זרמיה, ואם חגו איננו מה שצריך היה להיות חגה של היהדות הדתית בא"י, שבשום אופן לא תוכל להראות על שני ושלישי לו ברשימת סופריה, על זה ודאי יש להתפלא! אלא כי עוד כפלים נתפלא לעובדא הזאת בשעה שאנו רואים את המשורר רמון מעדיף בשירתו את היסוד הדתי על היסוד הלאומי ומדבר תוכחות, ודוקא בקול רם ובלשון חדה, כלפי אלה האומרים לבנות את ארץ ישראל מבלי להעמיד את הדת במרכז החיים והבנין, וכה ירעים דבריו, זה השתקן והצנוע תמיד:
אי עם ואלהיו,
למה הכרתם מלבבו אמונה,
הנבלים!
אי דרך נצח לעם עולם
ללא אש-דת,
ואי אמת, אי אלהים
ללא תקות-עולם,
ומה עם בין עמים
אם לא אלוהיו עמו,
הנתכן כל בנין, אם יבא כל בנין
ותרועת מלכו אין בו?!…
דברים כדורבונות! לא שירה במדה במשקל ובחרוזים. לא תפלה תחנה ובקשה, רק מוסר זעם המשורר אשר לא ישלט הפעם ברוחו, השקטה כנראה תמיד, ולא יוכל לראות כבלע את הקדש ויתאפק, וכי:
ספר תורתי עוד בעפר יתפלש
וכל שקר לעמי אמונה.
אי דבר חוזי? אי חכמת חכמי?
כבוד אלים לכל נבל נתן.
נס כל רמיה רום ירימו,
בדגל כל שוא ידגלו
ועל כל קדש חלל, כל יקר נרמס,
לא לבם יכאב,
ולא עליהם הם יטיפו!
האם לא שיר המנון למתנגדי ציון הכי קצונים? לחסידי מונקאטש ובלז ודומיהם? האם לא יוכל זה לפאר גם את עלוניהם ולהחשיב את משוררו לחסידם-משוררם אולי בכל זאת לא! כי עם זה, או למרות זה, הנה גם משורר הלאום הוא רמון ושיריו למולדת אינם נופלים בכח האהבה העזה שבהם ללאום, ובטמפו החזק שבו הם מתבטאים אצלו, גם כלפי המתרשלים והמפגרים לבא לעזרת העם בבנין ארצנו, וגם כאן יתמרמר באותה החריפות המיוחדות לו כשהענין נוגע מאד ללבו ונפשו:
הלבב חולה, הלבב אנוש, ולצפות עוד בל יוכל
מה יצעק, ישוע, ודברו לא יחלל כאבו הגדול
בא דרור לעולם, באה פדות, ואתי לא ילין הדרור
האין עצה ומזמה לבנין ציון לעם ציון,
אי חכמיו ורבניו, אי נבוניו ומשכיליו.
אי אחדות-עם שלמה וגלוי יכלת אומה?
מתי יבא בהמוניו ותהי ציון מרכז חייו,
פה יבנה, פה יחיה ותורת אלהים על שפתיו,
יאסף גנזי רוחו העזובים ולבו לפלאי-יה…
דברים כאלו, וכיוצא באלה הנשנים בכמה משיריו הלאומיים, ודאי שוב לא ינעמו לרבים ממתנגדי ציון המושבעים שביהדות החרדית. אלה יאמרו: לא למשורר הזה התפללנו! אבל אלה סוף סוף מעטים הם, אנו בני א“י כמעט שלא נדעם גם היהדות החרדית הקיצונית בא”י היתה ברצון גורסת את נוסחתו של המשורר כי: פה יבנה, פה יחיה ותורת אלהים על שפתיו, יאסף גנזי רוחו העזובים ולבו לפלאי-יה ומסכימה היתה לזה בכל לבה. ומדוע איפוא לא יוכר רמון כמשורר דתי, ודבריו ושיריו לא יוגשו בספר אשכר לנער הדתי הצמא לדבר שירה, מזון עדין וטעים נוסף, ודוגמת מה לידוע לו מפי נביאינו ומשוררינו הראשונים, כשהם מושרים על ידי בן תקופתו? ולחג יובלו הספרותי של המשורר רמון נביע יחד עם התקוה, גם את הברכה כי הדבר הזה עוד בא יבא!
ישראל חבס: משורר הבודד 🔗
תעודת עניות היא לדור התחיה – העובדה שמשורר נשגב החובק בזרועותיו עולם כיוסף צבי רמון נחשב כבודד בעולמנו; אינם שרים את שיריו הטהורים בבתי-הספר שלנו ובמשפחה, בהר ובבקעה. אף אינם זוכרים ומזכירים את שמו במדה הראויה בספרות ובמסבות. המשורר הצפתי של תקופתנו, אינו חדל מלהטות אזנו להד קול משוררי צפת מתקופת האריות, וממשיך הוא לרקום את חוטי-הזהב של שירתם בסגנון:“לכה דודי”, “מקדש מלך”, “התנערי מעפר קומי”, “5עורי עורי שיר דברי”, “כבוד ה' עליך נגלה” וכן הלאה. הסגנון השמימי הזה הביא את המשורר יצ“ר לעבור על מנהג הדור, להתקשט בקצוניות ובקפיצות לצדי דרכים. הוא הולך זקוף וישר בדרך המלך, מבלי להראות קידה לימין ולשמאל. האל האחד והיחיד הוא מטרת כל חייו ושירתו. מוזר הוא, בספרות הרגילה, משורר החושב שהמושג שירה הוא נובע מהמושגים “שור” “שורה” הנובעים מהמושג “ישר” ומובנם האמתי הוא: צועד “6עלי שור”, לטפס על החומה הבצורה והגבוהה של היהדות, להביט ולשור משם כקו ישר ושורה ארוכה למרחקים ולהיות כצופה לעם, המעורר ומזהיר מאויב, מעודד ומבשר ישועה. המשוררים החביבים על העם המה הנגררים אחריו ולא ההולכים לפניו, ואין פלא איפוא אם בודד וגלמוד הוא המשורר הצפתי. אשר עיניו רואות נכוחות, כי צעדי הגאולה כבר התחילו, אלא באטיות מרובה, מפני הפרעות של סערות ורוחות קשות. ומשוררנו הלוחם ברוחות הרעות האלו, בודד ועזוב משני מחנות: מאחד המעלים עיניו מפעמי המשיח שהתחילו להתגלות ומחכים לו עד שיופיע דוקא עם ענני שמיא בנסים ונפלאות כימי קדם שרק אז מותר לפי דעת אלה לחזור אל הפסוק “אז ישיר משה ובני ישראל” ואפילו ל”ותקח התוף בידה" “ותצאנה בתפים ובמחולות”7, אבל על עני רוכב על חמור אין מה לשיר ולשמוח, לפי דעתם. שוכחים היהודים הטובים האלה, כי שירת בן-ישי והלל הגדול נאמרו בכל הדורות על נסים ונפלאות נסתרים עטופים במחלצות הטבע וגבורת העם הנדכא, הזקוק להתלהבות של שירות ותשבחות, ואלו שחוחי הגב וכפופי הגלות שאינם מרגישים אתחלתא דגאולה אינם זקוקים לשיר ומשורר, עזוב הוא משורר התחיה השלמה גם מהצד השני ההולך בקומה זקופה יותר מהמדה, ומכריז כי לא רק שהגאולה כבר התחילה אלא שכבר הגיעה לפסגתה ושלמותה לכל הפחות במובנה הרוחני והאידיאולוגי לפי שני הערכין כביכול של הפסוק הגואל “נהי” ככל הגויים בית ישראל“, וגם לאלו מיותר משורר מוזר המזכיר נשכחות ומדבר על “שמור וזכור בדבור אחד” ועל “ימין ושמאל תפרוצי”, ואת ה' תעריצי”. ואין פלא אם במצב רוח כזה שוכחים כלם את הזמיר הנפלא אשר במשך חצי יובל שנים נודד הוא כצפור על הררי ציון ומרנין בקול מלאכי מרום ומכריז וחורז בנעימת קדושה על יהדות לאומיות ואנושיות וכורך אותם ביחד ועינו צופיה שראש הררי-קדם, עד המאויים של סוף כל הדורות לתקן עולם במלכות עליון. ברור כי אלו אשר תקון-העולם אצלם הוא רק שאלת הקיבה בודאי דנו את האיש המקיף והכללי הזה לבודד וגלמוד, אבל הוא אינו בודד ולא מתבודד אלא מבודד מאלו המתבדלים המתבודדים מחיי הדורות ותקותם ומהעבר והעתיד, הם אשר בילדי נכרים ישפיקו ומסתפקים בשברי אור ובפרורי ישועה, הם פוסלים את המשורר השלם במומם וקוראים אחריו מלא: בודד! אבל אל יאוש למשורר האמת והאור, אין טבע וכח העננים לשכון במקומם ולהאפיל לנצח, יגיע זמנם להתפזר הם מוכרחים להתפזר ולהעלם מהאפק ואז יופיע המשורר הצפתי בכל הדרו ואז יתקבצו כלם מסביב למשורר התורה והמצוה, וישאלו ויתפלאו: מי נטע ומי גדל את התמר הרענן הזה במדבר העמים המלא באילני סרק ואזובי קיר, המתנענעים לכל רוח קל ובמקום פירות ממלאים הם את הסביבה בעלים נובלים. ואני שזכיתי להכיר קצת את מולדתו המשפחתית והחנוכית של משוררנו זה אגלה לפניכם מעכשיו את הסוד, כי שני אבות גדולים נטעו וגדלו את הארז הזה אשר בלבנון, אביו המנוח, החכם והחסיד, מיחידי הסגולה שבדור, רבי אפרים אליעזר שהי' גדול בתורה וחכמה, צנוע ויקר–רוח שאפס קצהו אפשר להכיר את תכונותיו העדינות ונשמתו הדולה מספרו “נחלת-אפרים” הוא חנך וטפח בימי עלומיו את יוסף צבי רמון הרך, והאב הרוחני השני הוא תפארת הדור והדרו, ראש רבני א“י הגאון הגדול מוהרא”י קוק שליטא, הכהן הגדול של התחיה הנצחית והשלימה, שחלק מחכמתו במשך כמה שנים בימי הבחרות של מושררנו ביפו עיה"ק ובשכר זה שגליתי את הסוד הזה לפני הדור הבא אבקש ממקור הברכות שיאריך את ימי המשורר היקר והחביב ויזכה לראות את פעמי הגאולה ההולכים ומתקרבים חיש מהר, וקול המשורר יתחזק מרוב שמחה וצהלה וישמע בערי יהודה וחוצות ירושלים לנצח.
מ. חריזמן: י. צ. רמון 🔗
(מתוך עיון בשורותיו)
"אתהלך בקשי ערפי על דרכי אני
עד אשר אולתי הגדולה תביאך עד לדלתי
מעטים החכמים והגדולים היושבים
לפני אדוני, ואותי, הדל, בחר לו
לקחתני בזרועותיו ואותי שם לעבד לו
לנצח". (רבינדרא-נת. טגורי)
טלית של אור, גדולה ורחבה ורבת קפולים, צנחה מעל כתפיו של אחד ענק מעבר להרי המלטה ותפול על רמון, ובנפלה ובהבהיקה על פניו, ולא עמד בו רוח לפרשה ולהסתכל בה, להאריך10 מדתה, נזרתה, ושטוף שכרון אלהי מהר ותפש בשתי זרועותיו בקפול אחד מהמון קפוליה רועד-האור, ויתכס ויתעטף בו, ויחל לרוץ... והנה למקום שהוא רץ – והריצה לצבאים הללו בהקיץ אביבם הכרח חיוני הוא... – טליתו נגררת אחריו נאחזות מסתבכת אגב ריצה בסבכי קוצים שבשבילי וצדי דרכים, נחלצת ומוסיפה להגרר אחריו נפנף והעלה אבקת זוהר וריח מור עם כל ראשי בשמי האביב... הנשימה כבדה עוד – כי גדולה ההפתעה... ועמוק, עמוק מאוד השכרון... ויש שהוא נכשל ברוצו ונופל... פורץ בגניחה11 חטופה וקם ומוסיף לרוץ בשביליו הזרים-המוארים - האפלים. כשעיניו עצומות מאושר ומפחד האושר-ההכרה כי אשרו זה לא יגונב. לא יכול להגנב כי שלו הוא, כולו שלו. הותר לו ע"פ דינא דארעא ודינא דשמיא כאחד!.. הוא רץ – ומרוצתו איננה. ריטמית. וברוצו לא ישיר, כי אם ינמנם, ונמנומו – אהבה... שכן האוהבים האמיתים אינם שרים, אינם מדברים כי אם מגמגמים. במורא וברעדה..."רק חזיונך טמנתי, דמותך אהבה. כי יראתי את שפתי. את לבבי ואת אלהי".. ברם מצווים האוהבים מדור דור לספר ולגלות את סודות ולחישות אהבים – לכל! והסודות והלחישות הללו עם כל היותם בהירים, מוארים =מאירים בינו, לבינה הנה בצאתם מפתחי פיו של האוהב הנלהב ולחוץ – יעוממו ונאטמו והיו לנמנום......"וראיתי – כותב הבעש"ט ל"אור החיים" – דברים נפלאים שלא ראיתי כמוהם מיום עמדי על דעתי, דברים שגם הפה איננו יכול לאמר והאוזן לשמוע אף אחד מני אלף מהמחזה הגדולה הזו"... "כשאני מנסה להביע זאת – הריני מרגיש אי יכולת פיסית, הלשון מתאבנת, הנשימה נפסקת ואני אלם"... שפתך שפה ברורה, אדוני, אך לא כן שפת אלה אשר ידברו בך " – מתאונן מלך המשוררים ההודי. אולם יש, בעת שתביאהו מרוצתו השוטפת למקום בו יחוש לבבו כי לא תשלט בו עין זר. ועמד אז ופקח את עיניו לרוחה ויביט לאחוריו – וגאה אז האיש ממראה עיניו פתאם וגבר מאד והפליט מתהום סודו-שגעונו הקדוש שורות כאלה, שאת דוגמתן אפשר למצוא רק אצל משפחת אותם הבודדים המוארים הנגלים אלינו בכל דור ודור. ראשיתו היתה מצער, אך לא בלתי נכרת, כמעט בולטת בתמימות שלה, בזרות הטובה שבה. שני תומכיו הרוחניים בעת ההיא היו, כמדומני, א. ז. רבינוביץ ור' בנימין. עורכי הקובצים הספרותיים, וגם "הפועל הצעיר" – איני יודע כעת לדייק במוקדם ובמאוחר – שבהם היו מתפרסמים מפעם לפעם שיריו של רמון. כל שיר משיריו אלה הראשונים, היה מסב עליו תשומת לבו של הקורא. או, כדי להזהר מהכללה נאמר: של קורא ידוע, מעוררו לחזור על החרוזים למרות היותם מרושלי תנועה, מחוסרי גרציה. ביניהם היו לא מעט חורים. נוסף על כל זה, גם איזו נעימה בנלית. פוגעת במדה ידועה את טעמו של הקורא הנבחר, - לחזור דוקא על החרוזים הללו, לתור לחתור בתוכם אחר דבר מה... שרק כמין הד ריח היה עולה לפעמים ממנו. כריח של איזה ציץ לא נראה בטרם פותחו פקעיו. מאז עברו ימים ושנים. זרמו הזמן ומאורעותיהם, הרעים וטובים עשו מה שעשו, השכיחו מה שהשכיחו. וכמעט שנשכח גם הוא. והנה פעם, לאורו של בוקר אביב אחד, ואני נגש אל ברכת המים בחצר מעוני, והנה בברכה זו צפה מחברת קטנה באין עליה ה"שער" החיצוני, ומעל ה"שער" הפנימי מבהיקה לעיני מתחת למים המלה "חזון".. מובן שאלה הם דברי שירה וקובץ של שירים בא"י דוקא, בשם "חזון" הרי אין כל ספק בדבר שהשירים הללו הם שירי רמון. כך הוחלט אצלי אולם מה שחזק בי את החלטתי זו ביחוד הריה אותה אורגינליות המקום שבו נגלתה אלי המציאה הזו מחברת של שירים, שנמצאה צפה באיזו ברכה רעועה, אטומה, בחצר עזובה, שבאיזו סמטה נדחה, אטומה, בדין הוא וגם אופיי הוא עד למאוד שתהא זו מחברתו של י. צ. רמון... אני לא טעיתי: משיתיה מן המים, העליתיה לחדר עליתי, פרשתיה על החלון לאור השמש וכעבור רגעים מספר, לאחר שיבשה מעט ואפשר היה לגשת אל העבודה, הזדיינתי בכל המכשירים הדרושים לשם שפשוף ומרוק... ואחרי13 עמל לא מעט הצלחתי סוף סוף לגלות גם שמו של המשורר. רמון קם ויחי!... ושוב החילותי לקרוא. שינויים, עד כמה שעמד לי זכרוני, לא הובאו בשירים אחרי שנאספו על ידי המשורר לקובץ מיוחד. אולם תחת זה, הודות להצטרפותם יחד הנה כעין המית תום חרדה עולה אל לבך מתוך ספירת הצלילים הללו, שכאילו מתחננת ואומרת: הלא תסלח לי. קורא טוב, הלא תראה, תרגיש, דבר מה מענה את רוחי, מוצץ בלהטו לשדי, מלפף את לבי כטבעת של אש, לא יתן דמי לו, לא ביום ולא בלילה, שולל ממני כל טעם של עונג רגיל, של אשר שכיח, של חיים רגילים, ואני איני יודע מהו, מה טיבו, והוא מושכני משוך ולא אדע לאן... ואני ירא... ואני חרד... ואת יראתי זו ואת חרדתי זו עם דמעותי בלילות על משכבי תנני נא, הוי אחי, להביע לפניך למען יקל לי – להביע לפי כחי וכשרון הבטוי שניתנו לי מיד טבעי, מיד חיי מיד צערי – אלהי. ואני אבטח בך. וקורא אני כל אותו היום במחברת, מהפך בין החרוזים – ואני הולך ודבק לאט לאט ובלי משים באותו הדבר היחידי, שהוא למעלה מחרוז ולמעלה מצליל – למעלה למעלה מכל שלימות חיצונית!. ודממת החדר, מוגף התריסים מפני אור היום השואג דוברת, מוכיחה ומבטיחה לך: כן... הדבר בוא יבוא... הוא מוכרח לבוא... כי הנה האיש הזה, השולל ממך עתה את כל היום ושלל ממך שעות רבות קודם לכן – האיש הזה רוצה דבר מה... ורצונו עז... ראה ספינתו היא מפליגה... מפרשה ממולא רוח... הוא הולך וקרב לקראת חוף... אם יבא, ומפרש ספינתו, ירעד רעדו האחרון, פתאם יראה החוף. החוף הנכסף... יגלה האושר האיום... מאז, ושורותיו רועדות–האור מבהיקות לעיני כזיגזגי אותו הברק, שהבריק באחד הלילות האפלים לעיני פסקל, ששטוף אהבה ואור ביד רועדת מגיל מהר ורשם בקמיעה, שתפרה בתוך מעילו ושמשרתו גלה אותה לאחר מותו, את הדברים האלה: "בקיץ, מתנת אלהים, בשנת 1654 ב-23 לירח נובמבר וכו' בערך מחצי האחת עשרה בערב עד החצי הראשונה אחרי חצות הלילה – אש – אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב, לא של הפילוסופים ולא של החכמים. בטחון, חדוה, בטחון, רגש, חדוה, שלום. אבי האמת והצדק, העולם אינו מכיר אותך, אולם אנכי הכרתיך, גיל גיל, גיל ודמעות גיל, אלהי, אל נא תעזבני. שמחת עולם בכל חיי על האדמה. אני לא אשכח את אשר למדתני. אמן. כן יעזרו כל המבקשים קרבת רוחך בתום, אמן ואמן. כפור14 – תבור.
יעקב חורגין: י. צ. רמון משורר האמונה 🔗
… נפש תועה, ולמודת נוד, אחת מאלה הנפשות, הרואות את עצמן זרות בכל מקום ובכל עת, גם לה רומז איזה חוף נעלם. אך אין היא יודעת את שמו ואת הדרך אליו, רגש דתי ושאיפה למסתורין משמשים לה כנפים, הכנפים הללו מרחיקות אותה מעולם המעשה, מעלימות ממנה את דופק החיים ואת קצבו, תמורת אלה הן מגלות לה את נתיבות הרקיע ואת הדרך אל האלקים.
… פרשת-חיים מלאת סבל ולבטים – והמשורר איננו צועק. אין רוגז ואין מחאה. התאפקות שלוה ועגומה חופסת כאדי שקיעה על שיריו. “תפילה לעני כי יעטוף” עם הותור הסלחני טוב-הלב, וצדוק-הדין יש אשר15 יגיעו מן המציאות עד נפש, יש אשר יתפרץ הבשר הכלוא והמסונף ודורש את שחרורו, מתוך מכאובים ולחץ קשה מנשוא – והמשורר כובש את נאקתו בלבו, העולם הריהו קודש הקדשים, האלקים עשה את הכל ביושר ובמשטר מפליא, וחלילה לו, לבן תמותה, להרים קול ולחלל את השלוה הקדושה, כאן, במקדש זה, יש להלך על קצות האצבעות, דרוש צקון-לחש בחינת “ואהימה”. התאפקות כזאת היא מנת חלקם של המאמינים, מי שבורא את החושך יצר גם האור, אחרי מדת הדין באה תמיד מדת הרחמים, והחיים לא ניתנו אלא להלל יה ולשמש דוגמה לפלאי מעשיו, לא המתים יהללו יה. והרי יש גם שמחות ונחמות בסבל ובבדידות, יש אלקים גדולים וקרובים, שלפניו אפשר להתחטא ולהתרפק כבן יחיד. יש שכינת-סתר, ענוגה, אהבתם של כל החוזים הדתיים, שבחיקה אפשר לשפוך את כל שפע האהבה, אשר בגזירת גורל צר-עין לא מצאה את הדרך לחיקה של ילודת-אשה, יש ים התלמוד וכל הספרים הקדושים שאפשר לצלול על קרקעותם ולהעלות משם פנינים ומרגליות ויש – התוגה בעצמה, המרעיפה על בחיריה מנוחה והזיה, כצמרתו של אותו אילן-דרכים, רחמן לכל הלך תועה ויגע.- משורר אמת הוא רמון, אמתי בתעיותיו ואמתי בחפושיו. הוא נחן באותו תום-ילדים טוב ומטיב שבלעדיו אין יוצר אין יצירה, והילד איננו משקר, ההקף אינו רחב. הנסיונות בחיים אינם מרובים. ואולם קבל רמון מאת אלקי היצורים במתנה מנוף רב-כח: הסבל. מנוף זה מרימו לפעמים לגבה כזה, שההקף הנרחב יותר מצטמצם מאליו לנקודה אחת, זעירה ודלה. הרחק משאון הוא מבקש תקון לעצמו. אח הוא לכל הבודדים, הנמשכים בכל חושיהם אל החיים הרותחים, אלא שאיזה כח גורלי, טמיר, מושכם בחזקת-היד מהחיים והלאה. מבעד לערפל המרחק אנו רואים את ידיהם המורמות בגעגועים בתפילה – ועזור לא יוכלו להעזר, ואולי הם המה המאושרים? אנו כאן מתקרבים כבר אל האכזבה הגדולה והאפורה, נשימתה הקרה מטפחת על פנינו, והם – מפרשי געגועיהם פרושים וטפוחים לכל רוח. בשנים האחרונות ישב רמון בעירם של האר“י ז”ל וגוריו, יש איזה קשר נפשי בינו ובין החוזים ההם; התום, האמונה, הצפיה לגאולה – גאולת הפרט וגאולת הכלל. ולמלאות עשרים וחמש שנה לעבודתו הספרותית הצנועה יבורך: יהי רצון ומצא את גואלו בדרך חפושיו ותעיותיו. כה לחי, אח בודד!
ש. באס: משורר המסתורין 🔗
מוכה גורל האיש וכואב מאד, וכששפתיך ממלמלות את ניבי טוריו הלבנים, לבך חוזר משום מה אל פרקי התהלים וברטט אתה קורא:
אוי לי כי האמנתי, ידעתי כי קדם ואחור יתנגשו
אוי לי כי לבבי רעש… ואלי בלהבות קדש…
ואז יש ונדמה לך, כי לא בן הדור שח אליך, אין זאת כי נתעית במקרה אל גוילי פייטן מימים מקדם, אשר לבו תמים עוד עם אלקים ועם אדם, הקול בא כמו ממרחקים כשריד הד מקולות אשר כבו כבר… האטמוספירה אחרת לגמרי, החרוז והמשקל הרגיל – אין להם כל שארית כאן. הפסוקים פסוקים מקראיים טהורים, באותו הריתמוס הקדום ואותן ההקבלות התנ“כיות. עלי נפשי בסער, רוח אלהי מרחפת אל תהום-דמע עלי בחזון והיא על כנף אור מרחפת… אני את דמע… האלקים, הוא זה של האבות, והבן הקורא אליו מהלך עוד בחצרות אלקים גלוי-עינים, מתרפק עליו ומתנה יגונו לפניו בצר לו, בדמו עוד יוקדת אש החוזים הקדומים והוא מנסה להעפיל בעקבותם, כנפו מפרפרת בין שכול ויאוש-יום ובין תנחומי אל ותקוות גאולה, הלב הומה ומבקש מסתור, מסעד בחיקו של אלקים גדולים, כי מסביב “בגדו בגד, קשר כלהם”, " אוי כי לילה, כי יום, אדם יוצרם” וכאדם אין למצא מחסה, האדם כולו לעג ובוז לכל חוזה-אמת הנופל גלוי-עינים רגע רגע… י.צ. רמון תופס בשירתנו מקום מיוחד ויחיד אשר נשאר פנוי מימי ספרד ועד היום הזה. הוא הוסיף את הנימת המסתורית-רליגיוזית על עוגב-השירה שהיא חולין. מוזר הדבר: אחר דורות ויובלים של שירת קדש, תפילות ופיוטים שנתכו כמבול על שדה השירה העברית ירדה כמו דממה גדולה, ננעלה הדלת על הקדש, והשירה העברית לא ידעה עוד אלקים… החוט אשר נטוה עד כה כאילו נקטע באמצע, נשאר חלל ריק, והנה נתגלה אחד, אשר לא מרצון למלא את החסר, אלא מתוך שנפשו, יסודה ברוח זו, - הופיע עם עוגב הכליונות על אלקים ועל משיחו. איש אשר חייו ושירתו – היינו הך. שירתו אינה אלא דמות חייו אשר יד גורל קשה הרתה אותה בלי רחם, כסמל החוזה הערער בכל הדורות, בעצם אין זו שירה לשם שירה, אדם עומד על התהום ודולה ממעין נפשו להשקות לעצמו, הוא הוא עוגן-התנחומים היחיד בים-הסבל המקיפהו כל ימיו, תועה האיש ללא מטרה, ואף לשירתו מטרה מסוימת אין. מרכז אחר אין לשירה זו מאשר לשאוב את הכוסף הדתי הנובע וממלא את נפשו הפצועה, אין מתום בנשמה ובגוף. אין קרקע מתחת לרגלים. רק שמים גדולים-רחוקים נמתחים ממעל, והעין שותה מצמאה את זיו האלקות המשתקפת מתוכם, היסודות – יסודות האבות, האיתנים, בכל זאת נתרועעו במקצת, אין עוד אותו המשגב הטבעי. יש לפרקים אשר יתגנב גם ספק ויחרוש הפקפוק עמוק-עמוק חריציו, החיים. כמו שהם קוסמים לפעמים ומגרים לצאת אליהם. יש אהבה, ויש אשר, ורק עבורו סגורים הם, בגדו בו והתעללו בחלומותיו. ואז יתנער בקריאה איובית לפרוץ גדר, לנתק כבלי-סתר אך מיד ירכין ראשו שוב לשאת נטלו בדממה. הכנעה מתוך יאוש מר. יש אשר ינסה לקרוע אף אשנב אל האהבה, אהבה ממש. לא בת השמים, אם כי לוטה בצעיף המסתורין שבקדושה כמו לחפות על עוון. יש פרצות בלב, משיכה לעבר זה ולעבר אחר, אך קול כאוב קורא לשוב, רודף ומחזיר אל קדמותו. שבחו של האלקים ואין מפלט עוד
לבי געש ובל אשמע קולו.
חומת זהב תסגרהו
וחזיוני יפרוש שחקים ולא ידעתי רוחי.
כי גברה עלי יד אדני!
חפצתי אני שלוח יד ברעמות האשה
לאור שמשות בוערות
ויאחז את ידי וילחש לי אהבה:
חכה אתה כמעט, עם נזירותך תגבר!…
… השכינה כזה שערות ראשה מצער
ותקרא גם אותך לתוכחה כמשיחה,
תפשה אותך על הרריה כגנב
ותענך ותאמר: מעונה גם אני…
נזיר הוא האיש, נזיר נע-ונד במולוה אלקיו, ובחייו הערירים ינשה עמלו באנחת מרי מתאפקת ובחזית – צפיה, הלוך יהלך כסהרורי, מתרפק על כל אבן ושיח בתפלה רוננת ולא ידע נפשו. חוזה ומתעתע ינוע בין ירושלים וצפת, עזוב ורדוף-אימה החיים מתעללים בו, גם אלקיו המר לו ואין מפלט. נגן כנורי, נגן המנגן! אומללתי אני. ירושלים צפת. גם כאן מן הסמל. יש גזעיות בישיבה זו. כנות ותום. י.צ.רמון כשריד-מקובלים אחרון, מתדפק עוד על קברות-עבר וחי בין החרבות, אין פלא כי שם מצא את שרשיו, שם קוראים לו עוד אורות מאופל. המולדת אינה עבורו מולדת-האדם, כי אם מולדת אלקיו אלקי עמו. זוה קו מיוחד בתכונת שירתו. בשירי האהבה המרחיבים, המובלעים בין יתר שירי קדש לאלקיו, יש מן המקורות שבניב ומעוז היגון החופף על טוריהם הטהורים, גם בהם יש מעין פולחן:
… רעיה, עמק חנך, מה תחלימי ובדמי אאדים ארץ
על אצבעך תפרח טבעת אהבתי, כי עשרתי,
צוי חנק לי, צוי לי חנק, עוד!… אוי לי כי עברתני האהבה!
הגידי לי אחות, מאין הפז אשקה לך כמצותך ואשקה עוד
ולמה חמדו כה לבבי? ואם אל לפתחי עומד…
אצוק על מרחבים נשמתי
כאילו פצועה תרצד נשמתו בין שורות-הקסם האלה, הלב נמשך לשני עברים, מטה ולמעלה, ונקרע בין שניהם:
קשה חיים על מרחקי ארץ בו אתהלך
אלקים עלי ככתלי עצי גנים
חלומו עד המליכהו.
בשירתו יש מן הסער שבצפיה לגאולת חייו. מהרגשת הדבקות הגזעית באלקים וממרי העזוב והנגוע. הבטוי מתעדן ומתבהר מדי פעם בפעם, עולות גם דמויות פיוטיות חדשות מתוך הערפל. האש מזוקקת ומזדקרת כלפיד:
אין כר למראשותיו חלומו עז המליכהו,
ולא ארגמן לבשרו, ועז הוא ממות
והוא מלך רב נגוהות. לא יכחידוהו חיים בוגדים.
הטורים היוצאים מעטו של רמון כולם כמעט קטעים, קטעי פרקים, אשר אין להם ראשית ואחרית מסוימות, משיריו הראשונים ועד האחרונים לא נשתנה הרבה בתכנו אך אין ספק שיש התפתחות בדרגת שירתו. נתבגרה הדמות, לפתוס נוסף עזוז ויפעה. ההרגשה היסודית לא נשתנתה, אך נעשתה חריפה יותר, מלוטשה, התמימות הפרימיטיביות הראשונה נתמזגה עם כובד-יגון ומרי-גורל. אין סכנה אורבת לסוד ליריקה זו, הנמתחת כקשר צר על פני מים רבים. הוא הגיע בה עד הגבול, עד הנקודה האחרונה. וככל אשר יוסיף, רק יחזור על עצמו. אנו מחכים למסלול חדש בשירתו השוקקת. רמון חותר בלי דעת מכליו וודאי יבא יום וימצאנו. למלאת 25 שנה ליצירתו נברכהו, כי לא יאחר יום זה לבא. ולספרות העברית הגיעה עת לכנס את מיטב פרקי שירתו של רמון בספר. לחרוז את חרוזי-פניניו למחרוזת-יקר מבהיקה. והיה זה גם למעט תנחומים ואות-הוקרה למשורר בדרכו הבודדת זרועות-המכאובים.
מ.ד. גאון: תפלת הערער 🔗
(לחצי יובלו הספרותי של ר' יוסף צבי רמון נ"י) חגו של הערער? לאו דוקא. יתכן לומר חגם של ידידיו ומעריציו, המנסים והמשתדלים למשוך אותו, את המשורר, אל מעגל המחולות לרגע, בכדי להשכיחו רישו. לו כשלעצמו זוהי חניה בדרך החיים הנלוזה, הזרועה חתחתים ואבני נגף, אשר תוך כדי הלוכו בה, בימי חלדו הקרים והמרים, תופע לעיניו קרן אור מעודדת ומחממת. מרצונו הטוב או מהכרח – זהו סודו הפרטי של המשורר – אוה למושב לו את צפת ת“ו, העיר השקטה והשלוה כנפשו, הרחק משאונו והמונו של הישוב העברי התוסס. ממוקיריו ומכבדיו הנאמנים, והבדידות האכזריה בכל אשר יפנה תלוהו. אין ספק, כי גם בזה יש לראות יד הגורל, כעין צו עליון מכריע ומכניע, שאין בכח בן תמותה לשנותו, להתנגד לו. לבי עליך משורר נעלה, עדין ויקר הרוח, אין כהה לשברך… נחלה מכתך… בימי חג אלה ארשום בזה זכרונות מעטים, דלים וחורים וחטופים, הגם שטרם הגעתי לשנות זקנה ושיבה. אל חייו הפרטיים אפנה, חיי עמל ותלאה, ומתוכם יובלט זיוה של אישיות רבת כשרונות זו. בין השנים תרע”ה-תרע“ו, נפגשתי עם המשורר לראשונה, בקלוב הפועלים בפתח תקוה. בצוק העתים ההן ראיתיו, הבינותיו, עודנו צעיר לימים והוא כבר הולך שחוח, נטרד מרוב חימה ועגמה, עלבונות ויסורי שאול, שיסודם בחיי משפחה מאוכזבים כואבים, ואשר כנראה לא הוא להותו, היה הגורם להם. עוד מאז פרפר בשאיפותיו העזות, הגה וחלם על עבודה ספרותית רבת היקף, אם רק תנאי קיומו המוזרים ירשו. ואני, בשעות הפנאי מעבודתי המפרכת, כשכיר יום בפרדסי המושבה הרחוקים, במיר ובבחאריה, הייתי קורא בעיון רב בקונטרסי שיריו הדקים והמרובעים, “חזון”, “לקט”, “במחזה” וכו' אשר נתנם לי שי, בלי שתא לי היכלת להחזיר לו בעת ההיא כסף תמורתם. בינתים, המשיך לכתוב ולסבול, לשיר ולהתענות גם יחד, מתוך עצבו ורגזו המיוחדים לו, ולשבחו יצוין, שבדרך כלל ידע להבליג על יגונו הגדול, ונזהר מלמזגו ביצירותיו. עברו שנים, ולא יספתי לראותו, אולם המשכתי לקרא דבריו, ואדע כי חי הנהו – חייו הוא. מה שקרה לו אח”כ, הלא ברור וגלוי וידוע. יסר יסרהו יה ולמות לא נתנהו, למען ישלים תפקידו. בהבריאו במקצת החל מפיץ בעצמו את פירושים על הנביאים, יחזקאל, הושע, עמוס ועוד. בצרור חוברותיו הדל, עבר ממשרד למשרד, הציע סחורתו זו לפקידים במחיר נוח, ומפדיון הקונטרסים הללו, המעוכים מרוב טלטול מצא את לחמו הקלוקל. הפעם שנה טעמו, הדבר לא היה בפיו עוד כאשר לפנים, כי ששון החיים נשלל ממנו לחלוטין, ברק עיניו כמעט כבה, ולעומת זה נפשו הזדככה ונתערטלה ויהי לכנור נוגה, המתנה את ענות עמו, ושכינת אלהי ישראל הנתונה בשבי. לפני כשנה, עלה זכרו בפני אחד מטובי בני ירושלים עיה“ק, הוא חושף המטמונים הותיק, הרב כה”ר פנחס בן-צבי גרייבסקי נ“י, ויקדיש לכבודו חוברת י”א של “מגנזי ירושלם”, הכוללת ידיעות ופרטים על חיי המשורר וסבלו. בפרק זמן זה אשר חלף, גופו כחש ונדלדל, לרגלי ענוייו כי רבו, אך נפשו צמאה יותר מאז לאל חי, לחסדיו הגדולים, וכלה געגועים עזים לתעלומותיו, ערגון וצקון לחש, שהוא ממרום שבתו יאזין לוידויו החרישי, יפנה אל תפלת הערער. כיום יחוגו ידידיו ומוקיריו את חג חצי יובלו בספרותי, ומוציאים חוברת מיוחדת לזכר המאורע, המכילה דברי הוקרה והערכה. יש הרשם כי רחוק לב המשורר משמחת חג, מההמולה המלאכותית המוקמה סביבו, הואיל וצנוע הוא האיש הזה מטבעו, ומתוך מחבואיו, ממשיך להקדיש כחו ורוחו לספרות, לתת את כל אשר לו לחיים, בלי שתהא לו הזכות להנות20 מהם, ליקח מהם מאומה. מסתים איפא עתה חצי יובל שנים לעבודתו הספרותית, רווית ההגיון והרגש, ליצירתו הכנה והנבונה. ואנו תפלה, שנזכה יחד עמו לחוג את יובלו המלא ולכנוס פזוריו הרבים, מצד הדואגים לו והמתענינים בו ובגורלו.
ש. ארנסט: י. צ. רמון 🔗
(למלאת עשרים וחמש שנים לעבודתו הספרותית) י. צ. רמון הוא אישיות פיוטית מיוחדת במינה. הוא אינו מאותם המשוררים המתגלים לפני הקורא תיכף בכל צדדיהם השונים, אלא כשנכנסים לפני ולפנים של שירתו מוצאים בה איזה צמאון לוהט ורטט רליגיוזי עמוק. שירתו – מלאה תמיד מחשבה ערה והרגשות אנושיות, מזוככות ומצורפות מסתורין. ההוד הרליגיוזי, שנזדוג בהרמוניה פנימית בשירתו, משרה אצילות-קדש דתית גם על שיריו הארץ-ישראליים ששרשם במולדת אם. יש ההרגשה שהוא חי בדבקות-קדש עם כל הטבע, שהוא רואה בה מהרהורי לבו. אין הטבע חולין למשורר, ששב אליו אחרי יובלות רבים של פרידה. קול ד' דובר אליו מתוך דומית הטבע ומתוך שלל צבעים:
"אהבתי סלעי ארצי
על הרריה
כל אבן אומרה לי שיר…
אני עולה מאחת אל אחת
וקרבי תתעורר רנה:
אלה היו כמותי,
חלמו הרבה, התגעגעו –
חלומם רחוק מבוא –
ויהיו לאבנים…"
רמון הביא אתו, אולי בתור ירושת קדומים של תרבות דתית עתיקה את הפיוטי-הדתי. הוא יודע כי יש מסתורין וקדושה במראות הטבע ומתוך כובד-ראש, מתוך מחשבה מרוכזת ועיון גדול צריך לעמוד עליהם. הוא מתיחס לפיכך אל הטבע הארצישראלי כמשורר דתי-רומנטי, גלוי-עינים הוא מטייל כבן-חורין בהיכלה הנהדר וכל מה שהוא רואה יהלך חלומות וקסמים עליו. נפשו פתוחה לרוחה לכל עסיס ולכל פרח מלבלב:
"באתי אל השרון
ובפרחים התנחמתי,
לבי הומה לפרחים
לבי עורג לפרחים
אין לי נחם
רק בפרחים…"
אהבה יתרה נודעת הימנו לפרחים הענוגים והקטנים, אלה רסיסי יופי המפוזרים בארץ. אין הוא רומס אותם דרך הלוכו ברגלו המשרכת את דרכה, אלא חונן אותם ושר עליהם. רמון חסר אמנם את המלה הסלעית ואת הטון האיתני, אבל יש לו סגולה אחרת, זוהי חזון הנפש הפנימי, חזון נפשו של אדם שהציץ כבר לפנים מקלעי החיים ונפגע מעצבם ויגונם. ואף-על-פי-כן אין שירתו שירת-עצב, אלא שירת נוי, נוי וחסד הטבע ואלהים, שאותם הוא מגלה ומתאר בלשונו הנמרצה והערטילאית, אשר בצלצול מליה הקולחות אט-אט משתקף ברק חי מאיר עומק… הדבקות המסתורית בטבע משרה את הרצינות הלריגיוזית העמוקה על יצירת המשורר. שירת רמון היא כלה רצינות דתית, סמנו העצמי ביותר הוא: אש צמאון לאל חי. כהברקת אורה וכתפלת לחש משתפכים החרוזים:
"…תנוה ארץ בעלומי הוד
ואביב עולם יכתירנה…
שבילי זהב עלי דרכים
והוד בת-מלכה ידבר רמות…
מאי אהבה, אי מעון יופי?
סתר סתרים קסמי אלהים
ישפך חוזה עלי דרכים…"
שירתו של רמון משעבדת את עינינו לחליפות תמונותיה ומכניסה גם כפעם בפעם אל לבנו את הכאב המתוק של געגועי-יה. גבעות בודדות מתרוממות בשירתו כרמזי-עולם וערפל של זהר חובק את המרחקים, כי על כן אין שירתו נובעת מתוך עצב-נפש שוקט, אלא מתוך סער של מחשבות ותשוקות המבקשות להן את בטויין.
מרדכי הלוי: משורר היסורים 🔗
י. צ. רמון הוא משורר ארץ-ישראלי, אחד מיחידי הסגולה בשירת התחיה של המולדת המתהוה החדשה, שעבר בה ברגל לארכה ולרחבה, ושר על כל סלע ורגב חול שומם. 24 שנה יושב המשורר ישיבת קבע בארץ ויוצר את יצירות נפשו ונשמתו מתוך שלשלת ענויים ותלאות גורל בראשיתו היתה שירתו ערפלית ובלתי ברורה, שלא היה בה הטון החזק-המוצק רועד כלו מתוך עולם הזיות ומרחב געגועים לא גלוי… לא היה בה מן הפרובלימות האנושיות כלליות, אלא מדימיונות של שירת “משיח הזהב המקווה – אני הוא!” אולם עוד אז כבר פעם והלם הלב הגדול שבו, בכל חרוז וחרוז מכל צליל וצליל. מה שנתגלה בשירויו האחרונים מענין אותנו מאד, בהם משתקפת נשמת יוצר רליגיוזית, מתחבטת ומתלבטת, מלאתי עוז אמנוה לאל האחד והיחיד… הקורא העברי הקרוב לשירת רמון, יודע ומרגיש, כי רמון הנהו משורר דתי-לאומי, יחד בין המשוררים שה“אלהים” היה המקור המיוחד לשירתם, אחד מאלה המעטים שהכניס את הקדושה האלהית להיכל השירה החדש, עם רטט הנפש העמוק וכסופי-הנשמה הזכים לטוהר. למרות השלוה שביסוריו הפרטיים, אין שלוה בשירתו, הוא כלו סער, סער-רגשות-כאב עדינים22 למאד ושל נימי הלב הדקות, כי על כן איש-הרוח הוא, וכשהנך נפגש במשורר מן ההכרח שתודה בפה מלא-רוח שברוח הוא.
מה תבכה לבבי על חרבות היכליך?
הסער היה גדול – הסער הרגיזוך?
השכינה גזה שערות ראשה מצער
ותקרא אותך על הדריה כגנב,
ותענך ותאמר: מעונה גם אני.
ותשתולל עת חזית, צעקת
מחרון, מכאב, ובגוד לא ידעת!?
אויה! יום ליום חושך, ותחת
כנפי אלהים אי מפלט לי מסער?…
אין למשורר כי. צ. רמון מפלט מסערת חזונו הגדולה, איזה כח טמיר מאיץ בו לקראת “חלומו הרחוק מבוא”. התום שבשירת רמון, הפשטות הלבבית, טהרת-הנפש שנחשבת עד כל מורשיה, מושכים את לבנו מאד. הוא “צדיק” בשירתו, ונכנע כמעט תמיד להמית–חייו וגורלו. בשירו הוא נותן לפעמים בטוי נפשי לענותו. על מרי ימיו וחשכת-חייו, והבטוי הזה לוקח אתנו שבי, ומציף בלבנו אהבה ורחמים למשורר-היסורים המעונה:
לא ידעתי דמעה ומאבנים יכבד לבי,
זרו לי נאות שלום, כל ברכה ממני תרחק
אין תפלה בפי, וניב רחמים אין על שפתי,
קשה חיים על מרחקי-ארץ כן אתהלך…
ובא הוד-רוח-פרא לי, בו אלי ירצני.
אותם ימי-דמעות שפכתי ברננות תמיד.
כאילו הלכו כבר מלפני אלהים, והמה בצפיה
אל זה הבא אחריהם…
זהו סגנונו המיוחד של רמון, סגנון הלב והנשמה.
"על כל שעלי קורא מות, אני את אל יראתי…
ואין קץ לנדודים, רחוקה תקוה, וידום כל יום..
אך לא יחדל קסם רחוק מקסום וגנוב לבבי,
ואם אחרוק שן, על קשי לבי יטיף מר חזונות".
שירה זאת שנכתבה אחרי המקרה העגום הידוע, בהמר לו גורלו של רמון ובנפלו קרבי לתעלולי פראים, שואפי-דם, עלולה לרכך במעט את הלב, ולדבר אל נשמת כל אדם באשר הוא אדם. כל שירתו האחרונה היא כפרקי–תהלים, השתפכות-נפש גדולה וטהורה.
"בי נפשי השתפכה מעוני, מצער,
הלילה השחור,
גבר עלי אכזרי, שלל כל הדרי –
יה פדני מיסורי!
השחור הולך וגדול, האור אך כמעט
הנפש עיפה מסבול
את מגור האמש ודלות זיו-היום –
יה, פדני מיסורי!
וכשהוא עומד לפני הירקון להטביע עצמו, לאחר שדמו נוזל מעצמת הפגיון של הערבים-הרוצחים שנתחב לגופו, קורא הוא מלב:
"אי דרך למות? אי מוצא מעבר לחיים?
תמונת קדש עלתה לפני אהבה,
ואני כואב פצוע –
למה זה לי אהבה?
שושנים, פרחים נשארו לי
שנים בגן,
מה לי פרחי, ומה לי גן
ואני אֲמֵלָל!
הנחל לא יקבלני, וכוס רעל לא ארהיב
להגיח אל קרבי,
ויום ליום יוסיף צרה, יוסף רעל –
לא אוכל נשוא!
אעפי"כ “אני אל יראתי”…
אילו היה העם מעט יותר רליגיוזי, היו שורות פנינים אלו תפלה לאלקים, תפלת נפשו הוא, - תפלת הכלל ולא רק של היחיד. אמון התום שבחרוזים אלה מניב את נפשך ומעלה אותה מאבק החולין. אילו היה העם מעט יותר רליגיוזי, היה קושר כתרים, ועונדם לראש המשורר האחד והיחיד בספרותנו בנעימה מסתורית כזו. ברגע זה עולים לפני חרוזים ראשונים של שירת רמון, שעוד אז בשנות העלומים, נתנו לסמל ביטוי חייו.
"ופעם – ואין נשא עוד הבדידות
אני מכריח שפתי לצחוק.
וצא לקבל בו פני האיש:
הנה קן היגונים על מצחו
ואותו הצער האלם בעיניו-
ותשאר הבדידות בלבבי,
ועל שפתי – השחוק המר…
כאז כן עתה, יושב לו המשורר, בדד עזוב לנפשו, רחוק ממכיריו ומיודעיו, יושב סתר באחת הפנות הנדחות אשר בגליל, ומוסיף מדי פעם בפעם לשיר על הוד-הכנרת ולילות-הסהר מסביב להר התבור, ושופך את נפשו בעניו וברישו, במצוקת בדידותו הגדולה והארוכה. ומכאן בצדק שאלה לאגודת הסופרים בא"י, מתי תכנסו את יצירות רמון? הלא באספכם אותן ובתתכם את האפשרות לקהל הקוראים העברים ליהנות מיצירות רמון המכונסות, והיה זה אחד ממפעלכם הכביר ביותר, כי סוף סוף רק אגודת הסופרים צריכה להיות הגואלת היחידה לשירת רמון. ולמשורר עצמו תשולח ברכתנו החמה והעמוקה: יוסיף להעניקנו משירת נפשו האמתית, והאל היחיד שהנו מקור רננתו וגעגועיו, יאהיל אור שלוה נצחית על ענות חייו ויסוריו.
דברי העתונות 🔗
ר. ב.: היחיד 🔗
יוסף צבי רמון, המתרפק כיום על סלעי צפת, הוא המשורר הדתי היחידי כיום בקרית ספר שלנו, האחרון (או אולי הראשון?) בשלשלת מפוארה. יש לנו כיום ששים משוררים, וכמו-משוררים אין מספר – ואילו באנו להדפיס את כל שיריהם, היו עצי יערות הרצל, גם לאחר שנתרבו בשנים האחרונות, כלות עד מהרה והשירים אינם כלים. ואולם בן-ישראל, בן האומה שהכניסה את השירה הדתית לאוצר האנושיות, שאת שיריה-מזמוריה שרים בכל חלק מחלקי תבל, - בן-ישראל אשר עוד ישיר את שירו לאל חי, אשר עוד יצעד מעדנות בנתיבות בן-גבירול והלוי ואבן עזרא, ובהוספת נופך של רכות, געגועים וכליון הנפש משכינת אל אשר לקהלות אוקרינא-פולין – כזאת לא ראינו ולא שמענו. יש לנו ב"ה, רבנים גדולים ואדמורי"ם נשגבים, יש לנו חוקרים הגונים ומלומדים מצוינים, יש לנו אפילו סופרים בעלי כשרון, אחד במדינה ושנים בחלק תבל – אך משוררים אין. וזהו סימן לא טוב. בימיה הטובים של אומתנו הלכו משורריה בראש. היו בתי-למוד לשירה. "אנעים זמירות ושירים אארוג, כי אליך נפשי תערוג". הרי הלויים בדוכנם. הרי תהלים. הרי מאורות ספרד. הרי יהודי תימן, איטליא ודמשק. אף בעל "חיי אדם" שהוא כלו סימנים וסעיפים, הוסיף "תפלה זכה". אף שרה בת טובים24, צל דור בטא מה, חדש מה, הוסיף מה, השקיע מה מרוחו ונפשו. ופתאום לקו המאורות. בדור אשר השירה העברית חגגה את נצחונותיה הגדולים היה רמון משורר-יתום, יחידי, אוניקום בלע"ז, יהודי אשר יצרו משיאו לשפוך שיחו לאלקים, בשיר ומליצה, בתהלה ובתפלה, ואיכפת מאד שלא נמצא לו מו"ל ולא גואל לאותו ספר שנקרא "עולה לד'25," והיה מתגולל כחספא בעלמא. לא נרצה קרבן עולה זה. רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל וקלפתו זרק. ואתם בית ישראל, בית-המרי, רמון מצאתם וזרקתם גם זרקתם גם את התוך וגם את הקליפה, את הגוף ואת הנשמה גם יחד. תימה אף תימה: דך נכלם זה, שדחוהו מרוב טרדה משמאל ולא קרבוהו למדי בימין, הוא המביע צפוני-מאויים של הדור. השכינה הענוגה, הוד השמש ויפי השולמית – להם הוא קושר כתרי בת-שירתו. הדור נאה זיו העולם נפשי – חולת אהבתך. זהו סוד תפיסתו את הבריאה, את החיים, את הנבואה. בשירה כמו במאמר. נפשו חולת אהבה, היא עומדת לו במרכז, היא המפתח, היא המעין. נימה מיוחדת זו מעמידה אותו בקרן-זוית מופרשת, מזריחה עליו אור מיוחד. –
אנו מברכים את סופרנו הנכבד המשורר יוסף צבי רמון בצפת בהמלא עשרים וחמש שנים לעבודתו הספרותית. יוסיף פרי תנובה ויהיה צבי תפארת לשירה הדתית-לאומית. מערכת ה“הד”.
“דבר” מיום ג' כסלו תרצ"ב. 🔗
"השנה מלאו עשרים וחמש שנה לעבודתו הספרותית של המשורר י. צ. רמון. המשורר עלה לארץ בראשית ימי העליה השניה. בנטיותיו המיסטיות-הדתיות עמד בודד בשירה העברית החדשה. י. ח. ברנר היה מן הראשונים שהפנה את לבו למשורר הצעיר, אשר הוסיף לחיות בתחומי הישוב הישן. י. צ. רמון פרסם מחברות שירים אחדות – “לקט” “במחזה”. “דביר” – אולם טרם זכה לכינוס מבחר שיריו, שיהא עלול לתת לקורא מושג יותר מוחשי על עולמו הפנימי של המשורר. בשנים האחרונות מתגורר י. צ. רמון בצפת.
“דאר היום” מיום א' כסלו תרצ"ב 🔗
“המשורר י. צ. רמון. – מלאו כ”ה שנים לעבודתו הספרותית. שירו הראשון “לחשי ערב " נדפס בשנת תרס”ז. בשנת 1905 עלה המשורר לארץ והוציא לאור מחברות שירים הידועות מהן “לקט” במחזה" “דביר” וכו“. בשנת תרפ”ב עבר לגור בעיר צפת, וכדאי הוא המשורר הסובל והבלתי-לאה להערצה מיוחדה ביובלו בספרותי.
עין הקורא 🔗
המבקר המפורסם ד“ר א.ד. פרידמן כותב ב”עין הקורא": “לא פחות כדאית היא הכניסה אל תוך דביר יצירתו של י. צ. רמון. ולא רק כדאית אלא גם נחוצה. כמעט שהייתי אומר חובה, מעין מצוה וגם עונג, לאלה שטעמם לא עולפה לגמרי מגרגירי החול של מאכלי החולין שלנו, כי שירת י.צ. רמון היא כולה קדש לה'! שירת אמן ואמונה, כמיהת26 אחד הבנים האובדים לאב המסתתר, ערגון לאל חי – וכי יש לנו בזמננו כזה?… וכבר עצם מציאותו של משורר דתי בין אובדי האלה שבדורנו, מרנינה, ביחוד, כשרוב שיריו הנם באמת צלילי-נפש זכה שרעידותיו מצטרפות כסופים ומראות אמיתית ויפה… ושיריו של רמון, מכניסים לתוך שירתו חוץ מנעימות חדשות ושונות משאר שירי משוררנו, בתכנם, גם אמצעי ביטוי עצמיים אחדים, ומן הראוי היה שתהיה לו לקורא אפשרות לדעת את יצירת רמון על פי קבץ מיוחד שיכיל את המעולה בשיריו”…
הארץ גליון 2367 מיום כ“ה אייר תרפ”ז. 🔗
"לחובבי שירתנו למשוררנו הנלבב י. צ. רמון מלאו עשרים שנה שהתחיל לפרסם דבריו בדפוס כדאי היה שחבריו המשוררים והסופרים ישתדלו להוציא לאור קובץ שיריו. מר י. צ. רמון סבל הרבה בארץ-ישראל, הגיעה השעה, שיראה בה קצת נחת. נעימה מיוחדת יש בשירתו, ולבני הנעורים שלנו ודאי שתביא תועלת רבה, ויפה היה, אם אחד מחברינו יכתוב הערכה שלימה לשירתו ולשים אותה בראש הקבץ. מוקירו מאז א.ז. רבינוביץ
• י.צ. רמון התחיל לפרסם שירים בשנת תרס"ז. שיריו הראשונים נדפסו בקבץ ספרותי שיצא בעריכתו של א.ז. רבינוביץ. בהופעתו היה מן החדוש בתוכן ובצורה. במשך עשרים שנה התפתחה הרבה שירתו של רמון, שיריו – שהם ברובם בעלי ריתמוס חפשי וחרוזים לבנים – הם פעמים רבות המשך מן השירים הרילגיוזיים המעוטים של משוררינו הקדמונים. בשירי הדבקות וההתפרקות שלו הוא היחידי בין משוררנו הצעירים וקובע לו על כן ברכה לעצמו. מלבד שירים – שפרסם כמעט בכל כתבי העת העברים בארץ ובחו"ל – פרסם גם שלש חוברות שירים בזו אחרי זו: "לקט" ו"במחזה". הוא כתב גם מאמרים על נושאים דתיים ועל נביאי-ישראל כל מה שכתב רמון רטט ריליגיוזי עובר בו. יום מלאת עשרים שנה ליצירתו הוא, איפוא חג לא רק לשירה הצעירה המודרנית – שרמון נמנה עליה – אלא לעולם הדתי שלנו, שהספרות החדשה אינה באה בחשבון בשבילו, וחמש בגלל היותה מתרחקת ברובה מן הרוח המסורתית.
הפועל הצעיר 🔗
המבקר ש. שטריט ב“הפועל הצעיר” בגליון 15 מיום כ“ד שבט תרפ”ב.
… "ואחרי פליאה – רמון. אנו נקדם את פניו בברכה, בזמן האחרון הוא מענין אותנו מאד ומאד. איזה אור עילאי, שמימי נגה עליו, וכך הוא מתנבא במחננו. מובטחני שאלמלא היה הדור שלנו רליגיוזי, כמו לפנים, כי אז נקלטו שיריו בעם כפרקי-תהלים, הוא היה נעשה לסלח הדור:
בי נפשי השתפכה מעוני, מצער
הלילה השחור
גבר עלי אכזרי, שלל כל הדרי
יה! פדני מיסורי!
השחור הולך וגדול, האור אך כמעט
הנפש עיפה סבול
את מגור האמש ודלות זיו היום –
יה! פדני מיסורי!
ועוד תפלות: "בכי, בכי נפשי, על העלבון " “מה תבך בי הנפש” “מי אתה הנודד הגאה”, הליריקה שלו, של השנים האחרונות, היא מן הסוג המובחר, כמעט שלא נשמע בה רחש-שפתים, אלא לעינינו שופעת נהרה, זולפת כמו משחקי-רום.
“הדים” כרך ה' חוברת א' עמוד 131: 🔗
… “טוב היה ששירתו של י. צ. רמון תהא מקובצת לכל הפחות עיקרה ותמציתה, וכי יצטרפו אליה גם קטעי פרוזה מובחרים של מעין ה”ספורים הקטנים" (הדים כרך ג' חוברת ד' ) כי בשירתנו פרצוף יחיד הוא, אנו שהיינו העם הכי דתי לפנים, היינו עתה הפחות דתי, ואל נא תהא הדתיות רק בידי אלה שבשבילם הגיהונם בחייהם, היודעים בכל זאת דבר מה שאין אנו יודעים, אף כי אינם יודעים ודאי הרבה ממה שאנו יודעים ואילו היה נמצא אצלנו אדם שהיה נותן את היכולת למשורר לאסוף את שירתו בספר – היה מוסיף על ידי זה עוד קנה למנורה והיה משלם מקצת מחובנו אנו, חוב כלנו, לאדם-הקרבן המעונה בעד חטאים שאין אנו יודעים מי חטאם, אותו חוב האדם של דורותינו העובר על כל סבל ועלבון בשויון-נפש, ושאין לו ברכת שלום בעד הלך ונודד באופל, שאינו פורס מלחמו לרעב ואת בגדו לא יסיר מעליו, לכסות בו בשר עירום ושאת ביתו יסגור בבריחים מהלין בו אדם המביא עמו אבק דרכים ורמשיהם. הימצא איש שידע לסיע בהוצאת שירי רמון? – מסופקני.
לחוברת היובל 🔗
ב“ה לכבוד הרב החכם, חוקר גנזי ירושלם רבי פנחס בן צבי גראייבסקי הי”ו ירושלם
ח.נ., לדאבוני הגדול הגיעה אלי הזמנתו להשתתף בקובץ-המאמרים לחג יובלו של המשורר הנעלה ר' יוסף צבי רמון הי"ו באחור זמן, עם נעילת שערים, בשעה שהדפסת הקובץ כמעט נגמרה כלה. ומה מאד הייתי שמח להשתמש בהזדמנות, להביע אפס קצהו ממה שלבי רוחש למשורר היהודי המקורי הזה, היקר החביב והנערץ. יוסף צבי רמון אינו משורר משום שהוא מחבר שירים מוצלחים. הוא משורר במובן הרבה יותר נעלה. הוא משורר, משום שכל רגש מרגשי לבו הרך והעדין הוא שירה רוממה מפכה ממעין קודש, שירה מלטפת ומתרפקת, חודרת ללבבות מרגיעה ומרוממת. הוא משורר, משום שכל רחש מרחשי נפשו הפיוטית החולמת מתרומם אל על. אל עולם הנשא והנשגב, אל עולם הטוהר והקודש. והטהרה והקדושה הן ממקור ברך ה', ממקור ישראל סבא, אשר ממנו שאבו בכל הדורות הגדולים והטובים שבאומתנו, ואשר מימיו הנאמנים היו תמיד לטל של תחיה והתעודדות ללבבות ולנפשות לשמרם מקור וקפאון ולפחת בהם מחדש נשמת חיי העם הנצחי, שהיא אור תורתו הנצחית. הייתי מאושר לו היה אפשר עוד לכבודו להכניס לכה"פ את דברי המעטים אל שולי הקובץ. והעקר את ברכתי החמה לחתן היובל היקר, החביב והנערץ למשורר היהודי המקורי רבי יוסף צבי רמון הי"ו שיזכה להעניק לנו ממעין שירתו המחיה והמרוממת, ושנזכה אנחנו להנות מאור הגנוז בשיריו הנעלים, המאיר, המחמם ומחיה, עוד הרבה הרבה שנים, ותחזינה עיניו בגאולת עמו וארצו על ידי תחית נשמתו–תורתו הנצחית. ירושלים (שכונת רחביה) בכבוד ויקר כא טבת תרצ"ב ד"ר יצחק מירקין
אל הקוראים 🔗
לא ממדבר הרים לא בדברים אדם מתרומם (מדרש רבא)
מאת מו"ל חוברת זו "מזכרת היובל" למשורר ר' יוסף צבי רמון נ"י
החותם מטה, חושב מחובתו ומזכותו, להביע את תודתו הנאמנה, הנובעת מעמק הלב, לכל הסופרים הנכבדים אשר הואילו בטובם להשתתף בפרי רוחם בקובץ הספרותי הזה המוקדש למשוררנו הלאומי-דתי, הא"י, מר יוסף צ. רמון נ"י, במלאת חצי יובל שנים לעבודתו הספרותית-השירית, רבת התנובה. ואולם אחי ורעי, לא בדבר שפתים בלבד נצא ידי חובתנו למשורר, כי אם בפועל כפים ממש. חבתנו אליו ואל יצירתו תתבטא, ע"י הוצאת "כל שירי רמון " בהוצאה נהדרה. שירי רמון מפוזרים פה ושם בעתוני הארץ וחו"ל, חוברות, קונטרסים, ירחונים וכו, ומהם נמצאים צרורות צרורות בכ"י. ואין מוציא להם. כל שיר, הוא פנינה יקרה, שלא יסולא תכנו בכתם אופיר. חרוזיו היפים יזכירו לנו את הדה של שירת המשוררים הקדמונים, וגולת הכותרת שלה "כתר מלכות" לרשב"ג. ולכן, חובה עלינו לחרוז וללכד אותם לגוש מוצק, להוציאם בצורה מרוכזת, כי זהו ענין של כבוד, תפארת ותועלת גם יחד. החפץ להשתתף במפעל החשוב הזה, ולהרים את תרומתו לתכלית הנרצה יואיל נא לפנות אל כבוד ידידו הנערץ של המשורר מרן הגאון הגדול ראש רבני ארץ ישראל, כמוהר"ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א. המען: ראש רבני א"י כמוהר"ר א. י. ה. קוק, ירושלים א"י.
המו"ל, המאחל למשורר חיים ארוכים ועבודת רוח פוריה ושלוה הצב"י פנחס מ. גראייבסקי ירושלים העתיקה.
ZZZ