בחביונו של שיר טבוע תאריך. שמיום זה מתחיל להתהוות משהו. מתחיל להתהוות משהו ביום זה. בחביונו של שיר, התאריך הוא הפרטיות, דלת הסתרים. המִרשם ליד זריקתן של שלוש שורותיו הראשונות של הפעוטון-השיר. התאריך הוא הבייבי-סיטר. עומד, לא מעורב בתיקונים, מחיקות, העתקות. ושוב: כל דבר דומה לאדם – ובדומה ליום הולדת: אם יש משמעות-ייחוד ליום זה, הוא משמעות משך כל החיים. יכול אדם להתהלך כל חייו עם פנקס קטן, ובו תאריך. תאריך לא עומד על בלימה. הוא בולם אותה. התאריך, הוא היאחזות, משא נפש, בעולמה של הבלימה. כשאחד חסר בעולם, החשבון “לא יוצא לו”. הכל נופל.
התאריך אינו עומד על בלימה. יש משהו באוויר.
– ובדומה לאבו זניימה: המדבר בדרום סיני, חוטף ללוש מידי הסערות גיר גרגיר וגרגיר, עם צמח “מלוח” וים-סוף, ועושה לו ג’בליות עפר על לבו האבן, להבלים את עצמו, גם המדבר תולה על בלימה.
יום זה, בו קרה משהו. יום זה, יש בו מזל. אני רואה: את השורות אני מתקן, את הנייר אני מחליף, את השיר אני מעתיק. ובו, בתאריך, לא נוגעים. אני אומר: יום זה, יש בו מזל.
תאריך, זה יום חביון.
וכשלקחתי שירים בשביל ‘זה שם הספר’, לקחתי גם את התאריכים שלהם. אסור להפריד.
א אייר תשל, 7 מאי 1970