לוגו
נחלתו השכוחה של הגר"א
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

“דבר” 2 באוקטובר 1959


מתוך שפע היובלות וימי-הזיכרון שפקדונו השנה, ראוי מטעמים רבים לייחד את הדיבור לתאריך אחד מיוחד, שהוא כמו נשכח בהיסטוריוגרפיה של היישוב והציונות, אבל אין ספק שהוא יסוד מוסד לשיבת ציון ובניין הארץ – עלייתם של צאצאיו ותלמידיו של הגר"א, הגאון רבי אליהו מוילנה – שהיא ראשיתו של היישוב החדש, וזה מקרוב מלאו לה 150 שנה (אלול תקס"ט – 1809).1

חשיבות כפולה נודעת לדבר, הן מטעמים היסטוריים והן מטעמים חינוכיים. כי אמנם לא פסקה עלייתם של יחידים לארץ בכל הדורות, ותמיד היו בה יהודים, אולם זו הפעם הראשונה מאז גלות בבל ועזרא ונחמיה, לבשה העלייה צורה מאורגנת-מודעת מיוחדת במינה של תנועה, מושתתת על יסודות ועקרונות, מלווה במעשים של בניין והיאחזות בקרקע, חדוות רוח חלוציות נפלאה, שוקדת על טיפוח בפועל של הגנה, על תחיית הלשון והדיבור העברי, על קיום קשרים ושליחות לתפוצות הגולה; הלא היא הציונות ההגר“אית, שקדמה בעשרות שנים לביל”ו ולחיבת ציון ולציונות הפוליטית, שהיא ראשית היישוב החדש והיא שהניחה את הנדבכים והבסיסים לפעלנו, והיא נתעוררה ונתגשמה ברוחו ובהשראתו של הגאון על התחלת הגאולה בדרך טבעית, וכלשונו: “כמו שהיה בימי כורש בימי בית שני”. וכל הנחותיו קויימו כתומם.


 

הכינוס בירושלים    🔗

זה מקרוב מכונסים היינו בירושלים, עדה גדולה של צאצאיו וצאצאי תלמידיו של הגר“א, מהם היושבים ברציפות בארץ ששה-שבעה דורות, בני כל השכבות והזרמים, שנאחזו בארץ בה מצאו כמאה משפחות ספרדים וכחמישים משפחות אשכנזים (שרידי עליות חסידי הבעל שם טוב ור' מאיר מפרמישלאַן)2, שרובם התגוררו בצפת, ומיעוטם בטבריה, חברון, שכם, פקיעין וקומץ ספרדים בירושלים. למדנים ממאה שערים ורבנים, שופטים ועסקני ציבור, שׂרים וראשי מוסדות, אנשי-רוח ואנשי-מעשה היו באותו כינוס, שלא זה בלבד שהתייחד עם זכר ראשי המשפחות הנעלות והעלה זכרי-דברים מתקופת-השחרית ההירואית, אלא גם הִתווה ראשי-פרקים של עשייה לעתיד: ליכודם של צאצאיו וצאצאי תלמידיו של הגר”א בישראל ובתפוצות, הוצאה-לאור של כל הגניזות הכרוכות בתורתו ההומאניסטית של הגאון ושיטתו בגאולת ישראל, בראשית בניין הארץ ובציונות ההגר"אית והנחלתה לדור וכו'.


 

לדמות הגר"א    🔗

ואין צורך לומר, שריחפה על הכינוס דמותו הנעלה-הנשגבה של הגאון. לא קל לבן-הדור שלנו, ולא קל במושגינו ובמונחינו, להביע מקור סמכותו והשפעתו. דומני שהוא צירוף של שלמות רוחנית ועילאוּת מידות מזה, ובקיאות, יניקה והזדהות עם כל אור התורה מזה – והעיקר ביסוד השני, לפי שהיניקה הופכת אותו שותף להבנה העליונה, ומאצילה עליו קדושה. וזו סגולה ישראלית מיוחדת: סמכות מוחלטת שאינה נובעת סמכות מוחלטת שאינה נובעת משׂררה, מהשכלה, אפילו לא מבחירה דמוקרטית. והאיש העניו והצנוע, רבנו אליהו, הופך אוּרים ותוּמים, המון העם מעניק לו אהבתו והערצתו, ותלמידיו ראו זו – משיח בן יוסף, או בלשוננו המודרנית: סולל גאולה, חלוץ המשיח האחרון.

וגאוניותו התורנית מתבטאת גם בפשטות שבעמקותה, בסברא הישירה, בהיגיון הכרוך בחיים, באדם, – ולא בפלפול החריף לשמו (שראשיתו בר' יעקב פולאק מלובלין). מספרים, כשהביא להגר“א הצעיר ר' חיים מבחירי תלמידיו, את הספר ה”אורים ותומים" על ה’שולחן ערוך' מאת הרב אייבשיץ – הוא העיר: מי שמפלפל בחידוד נפלא כזה עלול להגיע לעבודה זרה…

והוא עצמו, באישיותו הרוחנית, כשהיא ביטוי נעלה לגדולתו הרוחנית-מוסרית של עמנו. והוא כמו בנה קומה עליונה על בניינו של הרמב“ם, הממזג בקרבו את כל הקומות, וייחד מקום ומשקל יותר ממנו ל”רַקָחוּת ולטַבָּחוּת", היינו ללימודים החיצוניים3 כאמצעי להבנת תרבות ישראל – תורתו. וכן המשיך את מורשתו – הרציונאליזם ההומניסטי בגילוי האור האנושי והיהודי בה.

הנה למשל, תפיסתו שגאולת ישראל תהיה (טבעית), בזמננו, קמעה קמעה, בדרך היאחזות בקרקע ובעבודה; קודם לביאת המשיח ובעזרת “רישיון מלכי האומות”; והשתרשותם של ששים רִבּוֹא אלף יהודים בארץ ובירושלים זו הכרעת הס"מ4 ואתחלתא דגאולה [התחלת הגאולה] – היא שהדליקה המוני עמנו באש ציון והחלוציות לפני הציונות והחלוציות הרשמית. ובשיבת ציון ראה קיום מצוַות המלחמה בעמלק, ובו ג' סוגים: עמלק הגשמי – העמים האנטישמיים; המוסרי – היצר הרע; והרוחני – ההתבוללות. מי עוד ממבססֵי הציונות הגיע לעומק תפיסה זו, שרק על קצתה רמזנו בזה!?

הייפלא, איפוא, שאמרו, כי אילולא נשתכחה שיטת הגר“א בקיבוץ גלויות היתה ארץ-ישראל נגאלת מזמן – גאולה שלמה; כשם שאמרו, שאילו נזדמן עם הרב בעל ה”תניא" – היו מביאים גאולה לעמנו?5


 

מניעי תנועת “חזון ציון” וראשיתה    🔗

ההתעוררות העזה לציון שנדלקה בלבה של יהדות רוסיה רַבָּתי במחצית המאה הי“ח, לא היתה מונעת במניעים שליליים, פוליטיים או חומריים, לא חסרי-זכויות, שנאת ישראל, רדיפות, מצוקה חומרית, התבוללות וכיו”ב. אדרבא, כל עצמה לא היתה אלא כזינוק של מרץ רוחני פנימה, עצור ובלוּם, התגלות של משאת-נפש, של הכרת שליחות ויעוד לאומי-דתי-משיחי במלוא עמקוֹ וטהרו וזהרו של המושג הזה. הלא ראשוניה של התנועה ופעיליה כמשפחות ריבלין-צייטלין – גדוּלה ועושר, חכמה ותורה חברוּ בהם יחד. וכל חייהם קודש להמוני בית ישראל. ובין פעליהם – “ישיבת העילויים” הנודעת שייסדוּ בשקלוב – “יבנה דרייסין” (ב-1772), בנוכחות הגר“א, ובא לימדו, בין היתר, אף תנ”ך וקבלה בשיטתו וכבקשתו, עברית ודקדוקהּ – וגם הלכות רפואה. ולא ייפלא, שישיבה זו (שמה היה “אדרת אליהו” – וסניפיה “אהלי תורה”), היתה ראשית התסיסה הגדולה של שיבת ציון.

והדברים נשמעים כאגדה:

אירע שריבלין זכה ברכוש רב במכירת יער של צמחי-רפואה לממשלה. אותו זמן ראה בחלומו חזון על ירושלים. נזדרז אל רבו הגאון שפתר לו חלומו, כי עליו לפעול למען יישוב הארץ. ואכן, הוא נחלץ ליעוּדו זה, חולל תנועה ופתח בהסברה נרחבת כדעת רבו, שתחילת הגאולה – במאמץ עצמי. הנחת-יסוד זו של התנועה בכתב (גם בשיר) ובעל-פה (בדרשה הידועה “עורי צפון ובואי תימן”, שהיתה לסיסמתם של תלמידי הגר"א, וסיסמתם השניה: “כל הדר בארץ-ישראל ומדבֵּר בלשון הקודש”) – לא כאן המקום לעמוד על פרטי ביסוּסה. נציין רק זאת, שבצירוף “עורי צפון” הם ראו מצווה, קריאה וצו ליהדות אירופה המזרחית לעלייה, לעבודה, לרכישת קרקעות – “לאפשר הגאולה בפועל, במעשה ובמהרה”. אז נוסדה גם הקרן הראשונה והיעילה לתמיכה בעולים (“וירם קרן עמו”), על אף רדיפות המשטר הצארי. הם אף חלמו על אוטונומיה יהודית בדרום-רוסיה, על יסוד עבודת אדמה ותעשייה, כהכשרה לעלייה. יזמה רבה שיקעו בה, וקריאתם הראשונה היתה: “עֵת לחַננהּ”.

חלוצי התנועה משקיעים מלוא חייהם כדי לעורר בפועל ממש את “שיבת ציון השלישית”, כלשונם, עורכים מסעות-תעמולה בקהילות רוסיה, פולין וליטא, כינוסים ואסיפות, ומקימים את הוועד של התנועה שכונתה “חזון ציון”6 ובסיסה הכספי “הגבאות הראשית לארץ הקודש”. פותחים בהכנות לעלייה. אחד מתלמידי הגר“א נשלח ללמוד את שאלות הקליטה וההתיישבות, ועם זאת מטיפים לציבור בעברית, מחברים מנגינות לשירי ציון וכו'. אלא שבינתיים נתגלו קשיים בהעברת כספים לארץ, שפשטו בה אותה שעה מגיפות; ואילו ברוסיה פרצה המחלוקת בין ה”מתנגדים" ל“חסידי” הבעל שם טוב – והם נלחצים לשיכוך הריב, מתקוממים נגד אמצעי-המלחמה המהרסים ובזכותם שוחרר ממאסרו הרב בעל “התניא”. אז הם מייסדים את סיעת “הפרושים”, כלומר, תלמידי הגר"א שחתרו לאיחוי הקרע וסיגלו לעצמם גם מאָרְחות החסידים.


 

ועידת היסוד    🔗

בתוך כך נפטר הגאון, ובדרכו לארץ-ישראל נפטר תלמידו, ר' בנימין, מחולל התנועה, ובנו, ר' הלל (“הגדול”, “דער חזון ציון”) ממשיך דרכם-מורשתם: נוסע על פני הקהילות, להטיף בהן ולקבוע וועדים, עורך חוזים עם בעלי-אניות להסעת עולים ושיא פעילותו, אולי, הוועידה הגדולה בשקלוב בהשתתפות רבנים, ראשי קהילות, עסקנים, נדבנים. ועידת היסוד נערכה בתקס“ו (1806) שנת “והביאנו לציון עירך” (מתוך תפילת מוסף לראש השנה), באולם הישיבה המקושט פסוקי תנ”ך ושירי ציון – וכסא פנוי בראש הנשיאות לזכר הגר"א ומסורתו – “סערת אליהו”. והיא כולה קריאה לוהטת אחת לציון והתנדבות להגשמה.

(באחת הישיבות באה קבוצת “חסידים” וטענה בפיהם, שמטרת הועידה אינה אלא “לכבוש את ארץ-ישראל ע”י הפרושים". השיב להם ר הלל: מוכנים אנו לקחתכם לארץ-ישראל, על חשבוננו, ובירושלים נתווכח וגם נתפשר בדעותינו…).

והנה עולה השיירה הראשונה! חלוצי החלוצים. התרגשות וחרדה וחדווה. לאורך כל הדרך חגיגות-פרידה ושירת “לשנה הבאה בירושלים”. טלטולי-דרך קשים בספינות-מפרש. שודדי-ים. מורי-דרך דרוזים, גזלנים ורוצחים, בבֵּירוּת. חוזרים לחיפה ומגיעים לצפת בחודש אלול תקס"ט (1809). על המסע רשם ר' הילל: “ימים שלוש מאות ונחשול תלאות, מארץ הצפון עד הר הכרמל”.

למותר לתאר את השמחה שעוררה השיירה הראשונה, שנקראה “איילת השחר”, בקומץ הדחוק והדחוי של יהודי הארץ. נאחזים בצפת ובירושלים. רוכשים בתי-מגורים ובתי-תפילה. עושים הכנות להתנחלות חקלאית. מטפחים יחסי-ידידות עם הספרדים. יומדים בהקרבה ובאומץ ביסורי-קליטה שקשה לתארם – מגיפות, חוסר מים, נגישׂות, עלבונות, שוד, מעשי אונס ומעשי סדום. התעללות, מאסרים, פרעות, מיתות, רעידת האדמה הנוראה בתצ"ז – 1 בינואר 1837),

העלילה לרגל מרידת איברהים פחה המצרי7 - ואך הם עומדים בכל אלה, ועקשנותם זכתה בכינוי “ברזל היסוד”, וראש העושים – “עקשני היסוד”.

הם דואגים לביסוס הקיים, לאמצעים, להמשך, להידוק הקשרים עם התפוצות. ר' הלל מוציא חודש חודש את “מכתב ר' הלל” הנלחם בשמועות-כזב, מקימים מוסדות עזרה וחסד (לרבות אגודת הנשים “בנות יהודא”, ואף מעלים הצעה ליסוד “קרן קיימת” בהשתתפות כל קיבוצי ישראל לצורך העלייה וההתיישבות. ועם זה עושים להדפסת כתביו הרבים של הגר“א והפצתם. והם מקימים את ה”גברדיָה" – ההגנה העצמית הראשונה ביישוב החדש, שתפקידיה: עזרה לנגועי מגיפות, שמירה והצלה בפרעות, הורדת עולים חדשים מהסירות לחוף וסידורם, תיקון הדירות והחצרות, מלחמה בגניבה שוד ואונס, ואף נוטעים גן זיתים ושקדים גדול, כששירת “ירושלים הבנוייה” בפיהם. הבריחו נשק מרוסיה והיכו בפורעים, וכינוי הנשק “שמערל’ה” על שני “המבריחים” פעילי התנועה ר' שמריה לוריא ור' שמריה צוקרמן.

(אופייני לרוח הימים, השמועה שפשטה על שבט יהודי בדרום ערב ו“עשרת השבטים”… משגרים שני שליחים, אשכנזי וספרדי – שוב שני שליחים ראשונים! – לתימן. השליחות נסתיימה בהעלאת… שני יהודים מתימן, שנערכה להם קבלת-פנים חגיגית, אך הדבר מעורר הדים נלהבים בגולה. רבים מחסלים את עסקיהם – ועולים).


 

המרכז הרוחני בחורבת ר' יהודה החסיד    🔗

הקהילה האשכנזית הראשונה בארץ מתבצרת, מתפתחת וגדלה, חרף כל הצרות. ר' הלל מזדמן עם מונטיפיורי, ומסכימים על הקמת קרן שמרכזה באמשטרדם, לקידום המפעל – בשמירה, בריאות וסידור עולים – וקודם לכל בעבודת-האדמה ונטיעה, כצו הגר"א. הלא הם לא באו למות בארץ, אלא “לזרוע הרי יהודה בענבים”. והוא עושה לליכוד חברתי של היישוב – פרושים, חסידים וספרדים.

יחד עם הרחבת היישוב, היאחזות בקרקע, הקמת מפעלים, ייסוד שכונות חדשות, הם מתמסרים בלב ונפש – לגאולת חורבת יהודה חסיד ושיקומה – לאחר טיפול במשך 36 שנים לרכישתה, ועובדים במו ידיהם, ראשי העדה ואף הילדים. כאן קם המרכז הרוחני-החברתי של ירושלים החדשה. עם הרעש בגליל עושים הם למעלה מיכולתם בהושטת עזרה לניצולים – למעלה מאלפיים יהודים ניספו בצפת, טבריה וכן בשכם. מישכנו נכסיהם, מכרו חפציהם, לווּ כספים. יום יום יוצאים משלוחי מזון, בגדים ורפואות טעונים על גמלים. הם מפועמים רוח התנדבות, חלוציות, אחווה, אהבת ישראל שאין למעלה הימנה.


 

פטירתו של ר' הלל, אבי ירושלים    🔗

לעת זקנתו של ר' הלל באה עליית תלמידי החת"ם סופר8, עמו עמד במשך שנים בקשרי מכתבים על תנאֵי העלייה וההתיישבות, ועולים מליטא ומגרמניה. אכן, ברכה רבה ראה בפעלו, וזכות לעצמו למלא התפקיד הקדוש של “בא כוח הגר"א לקיבוץ גלויות”. במגיפה הקשה בירושלים (תקצ"ח – 1838) נפתר בגיל שמונים אביה בונה של ירושלים החדשה. חמישים ושמונה שנים פעל למען תנועת “חזון ציון”, ועשרים ןתשע בארץ, שופע עידוד והשראה. הוא אבי משפחת ריבלין המונה מאות רבות של צאצאים בישראל. ברחבי התפוצות הספידוהו: “מהלל עד הלל לא קם כהלל, ואין גומרין עליו ההָלֵל”.

לאחר מותו פקדו שוב פרעות את הישוב הצעיר: פרעות הדרוזים, בצורת כבדה, מחלוקת בין ה“שְׁקְלובָאים” (“הותיקים”) לבין ה“וילנאים” (“החדשים”) על יסוד טענות קיפוח, ענייני רבנות וכו', שמקורה עוד בחו"ל (כיצד טעה הגר"א? מיעוט דבקוּת בארץ גורם לפירודים).

אז הוזעק מרוסיה בנו של ר' הלל, הוא ר' משה ריבלין (“המגיד”), שעסק בביסוס וועדי התנועה ובאיסוף עזרה ליישוב. מצוייד בהסכמות של גדולי תורה ועסקנים נחפז ליישב את המחלוקת. הוא היה המנהיג הראשון של היישוב שנבחר מחו"ל. נלווה אליו הרב שמואל סלאנט הצעיר, שכיהן שבעים שנה כרב האשכנזי הראשון בארץ.

בדרך, בקושטא, הם מזדמנים עם משה מונטיפיורי (ששהה אז שם לרגל עלילת-הדם בדמשק). פועלים יחד להגברת היישוב והבניין בארץ. “בתורה, בעבודה ובגמילות חסדים נבנה את ארץ-ישראל” – מסביר הוא לשר מלונדון.


 

עת הזמיר הגיע    🔗

בארץ הוא משתקע ב“חורבה” – וחפצו עולה בידו. מקים שלום בין האשכנזים ובינם לבין הספרדים, ומייסד את “וועד האחדות” הראשון. פועלו צוּיין בפזמון הפותח “עת הזמיר הגיע” – הזמיר הגיע עולה בגימטריה ר' משה מגיד.

העלייה גוברת – וחלה בה הקלה עם השירות החדש של אוניות-הקיטור. ר' ישראל ב“ק מייסד בית-הדפוס (והכריכיה) הראשון בירושלים ומעסיק עובדים יהודים. נוסד בית-החולים “ביקור חולים”. קמים מפעלי מלאכה ומסחר וחקלאות – כמטרת “חזון לציון” – יישוב הנושא את עצמו. ואולם, עיקר שאיפת התנועה –החקלאות, לפי שביססהּ הגר”א על פירוש רש"י לאמור בגמרא סנהדרין, על בוא הגאולה “כשתתן ארץ-ישראל פריה בעין יפה… ואין לה קץ מגולה יותר”. והוא פועל להרגלת הדור הצעיר בעבודת-אדמה.

ועוד ממפעליו: הקמת “בית מדרש למגידים – דורשי ציון”, שליחים להסברת “חזון ציון” בגולה ו“סופרי הכנסה”, הכותבים איגרות-תעמולה לרבבות בכל הקהילות. ואכן, יצאו שליחים לרוסיה, פולין, ליטא, גרמניה, הונגריה, איטליה, הולנד, אנגליה, אמריקה, ארצות המזרח. גדלה התמיכה, נתרבו העולים.

אין מספר מדוייק של יהודי הארץ בזמן ההוא; לפי ספירה אחת היו בשנת תקפ"ד (1824) 5385 משפחות (כ-27 אלף נפש), מזה למעלה מ-3000 בירושלים (לאחר שאלפים אבדו באוניות שנטרפו, במגיפות, ברעידת האדמה ובשאר פורענויות).


 

ר' אליהו “בעל לשון הקודש”    🔗

פטירתו ש ר' משה החרידה את היישוב האשכנזי, ואחריו עלה למנהיגותו אחיו ר' אליהו “בעל לשון-הקודש” (ושוב: הראשון בין האשכנזים שדיבר עברית בחיי יום-יום ונלחם להחדרתה). זכה בנעוריו לברכת הגר“א. שליח היישוב ועסקן ציבור מעולה. הוא שאירגן אגודת אשכנזים וספרדים (שדיברו ערבית) לדיבּור עברי. בעיקבי הגר”א הסביר, שהלע"ז היא כשפת עמלק המעכבת את הגאולה.

המשיך אחריו בראשות העדה ר' יוסף יואל ריבלין, שעיקר פעלו ב“וועד מרחביה” – להרחבת היישוב. ייסוּד חברות ושכונות בירושלים ויישובי כפר כהר-טוּב, כיישוב ליד בית איקסה ועוד. והרב הנודע יהושע לייב דיסקין (אביו זקנו של ר' לייב חסיד היה בשיירת העולים הראשונה) – הוא הרוח החייה והיוזם ומחבר התקנות של אגודת ההתנחלות הראשונה בעמק עכור, היא פתח-תקוה – והתקנות במתכונת מושב עובדים קואופרטיבי-שיתופי, דתי, כמובן, ואחד הסעיפים המפורשים: “ואהבת לעך כמוך”. היישוב הכפרי נועד הן לקיום ולפרנסה, הן לקיום המצוות התלויות בארץ.

זו היתה הראשית. ובבוא חלוצי ביל“ו – לאחר עשרות שנים, כבר מצאו יישוב עירוני וכפרי, מוסדות ראשונים כ”בית הכנסת אורחים", בית-חולים ועוד), ניצני אירגון – בסיס ראשון, שהוקם בייסורים שבאהבה ובהקרבה-אין-קץ.

מאורעות הזמנים, תהפוכות הגורל של יהדות רוסיה, לב הגלויות, ובייחוד ההשכלה ההרסנית – כמו השכיחו את הזרע שזרעו “אנשי אֲמָנָה”, ברית החלוצים-הגואלים-המגשימים הראשונים; ואך הזרע באדמת הארץ שטמנוּהו בדם ובדמעות נבט, וממנו צמח היישוב החדש ועלתה מדינת ישראל.



  1. 208 שנים בעת עריכת הספר “אדרת אליהו” של המחבר, הוצאת אחוה, 2017.  ↩

  2. 1733–1703 – מחשובי מנהיגי החסידות ומתלמידי הבעל שם טוב.  ↩

  3. לשונו של הגאון: 'שער אחד במדעים פותח עשרה שערים בתורה – תורת האמת והצדק [א.ש. שטיין].  ↩

  4. כינוי למלאך סמאל, השטן.  ↩

  5. עיין ספר “חזון ציון”, תולדות עליית תלמידי הגר“א ומפעליהם בייסוד היישוב בארץ–ישראל, תש”ז, עמ‘ ז’)  ↩

  6. הכינוי לפי הצעת הגר“א, לפי הפסוק ”חֲזֵה צִיּוֹן. קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ…: וכו' (ישעיהו ל"ג, 20) – ועוד כוונה בו, שרמז על עלייה לרגל בלבד ולא יעורר התנגדות הגויים לעלייה והשתקעות. לפי המסורת חקק בידיו חותמת חצק"פ ומסרה לתלמידיו העולים.  ↩

  7. המרידה בשולטן (1840) עוררה תקוה בלב היהודים. תיכננו, בין היתר, יישוב כל השטח בין ירושלים ליפו, סייעו לצבאו, עזרו לו לבנות נמל בעזה. נגד איברהים התקוממו הבדואים, שמהם הסתתרו אחר–כך אצל יהודי חברון. הזעזוע כרוך היה במעשי הרג, שוד ואונס ביהודים ובעלילות. תעודות על התקופה מכונסות בספרו של הרב י.מ. טולידאנו “שריד ופליט” [א.ש. שטיין]  ↩

  8. הרב משה סופר,( 1839–1762) מגדולי הרבנים והפוסקים בדורות האחרונים. ממעצבי ההשקפה היהודית–אורתודוקסית. ממתנגדיה הנמרצים של תנועת הרפורמה.  ↩