“דבר” 2 בדצמבר 1960
אם עשוייה ביוגרפיה לשמש מפתח לנפשו ולסודות יצירתו של סופר, הרי שיש מן החידוש בביוגרפיה החדשה של תומאס קלייטון ווּלף1 שיצאה לאור זה מקרוב2 כתובה בידי “סוכנתו” הספרותית אליזבת נואל. המחברת מנסה לעמוד על אישיותו, אופיו הפרוע, מזגו המסוער ומדניו עם הבריות, ועם זאת אין היא פוסחת על פרק נכבד בעולמו הרוחני – שנאת היהודים שלו, שהיא מבקשת לתרצה וליישבהּ.
יחסם של יוצרים לעם ישראל (וולטר, דוסטוייבסקי, ורבים אחרים) הוא בגדר של חידה. עִתים חזון פסיכולוגי מורכב ומלא סתירות – וספק אם מצוי הסבר רציונאלי לשנאת היהודים שלהם. הנה, דרך דוגמה, כותבת המְחַברת, שבבואו מהדרום לניו-יורק נתעורר בו, בוולף, רגש של סלידה מן היהודים, בדומה לרגש המתעורר בכל איש-כפר בבואו לעיר. אך האומנם גזירה היא, או חיוב-המציאות, שכל בן-כפר ייתפס בבואו לעיר לשנאת יהודים?
אחד הפרקים הנאים בספרה – עניין אהבתו הגדולה, העזה לאלין ברנשטיין.
הנה-כי-כן אהב הוא בכל להט נפשו אשה יהודיה דוקא, יהודיה בעלת הכרה, והיא קשישה ממנו בי"ט שנים, אשה נשואה ואם לשני ילדים. רבה ועמוקה היתה השפעתה של אשה זו עליו, לפי שהיא, האמנית רחבת-הדעת, עוררה בו, בקַרתָּן המוגבל, את כל הטוב שבו כאדם וכאמן יוצר. היא סבלה ממשוּגותיו, אך קיבלה הכול באהבה, לפי שחשה ועמדה על גדולתו גם בטרם יזכה להכרת הכלל. ואילו לו – היתה היא עדות חיה ונאמנה לכוחו ולכושרו: אהבה רבת-סבל ורבת טעם.
בעלת הביוגראפיה מתארת את אורח חייו הפרוע בניו-יורק, עבודתו כמורה ומרצה, פגישותיו עם סטודנטים יהודים – הסטודנטיות היהודיות נצטיירו בדמיונו הקודח – כותבת היא – כיצורים אכזוטיים, שהנה זה עתה באו מן המדבר ומרחבו ולהטו בהן.
אכן, אין הוא, וולף, הסופר הלא יהודי היחידי שלא הבין ולא השיג את היהודי שבמציאות, שהיה לו כחידה, ולפיכך נצטייר בדמיונו בצורה מעוּותת.
ממוצא גרמני היה ומעריץ תרבותה של גרמניה, נתפס תחילה גם להערצת הנאצים – “להכעיס”, להרעים ולהקניט את ידידיו וקרוביו, הליבראלים והדמוקראטים. ואולם, משביקר בגרמניה – נחרד מאוד, ואז כתב דברים בוטים וחריפים על “הצרעת הרוּחנית המרעילה עד מות אומה חזקה ואצילה”. במקום אחר מתאר הוא תמונה של התעללות בריונים נאצים ביהודי הנוסע ברכבת מגרמניה לצרפת. והמעשה, בעיניו, כבגידה בכל האנושי ושקיעתו, בהפיכתו ליסוד החיה.
העולה מדבריה של מחברת הביוגראפיה הוא, שהיתה בו, בוולף, הרגשה כפולה ביחסו ליהודים – משיכה ודחייה, כאחת.
פרוע היה בחייו ופרוע בכתיבתו, לשונו – שפעי-שפעים של סער ולהט, ואך עורך כתביו (מקסוול פוירקינס) עשה לניפּוּיָים ופתח להם שבילים בקהל הקוראים. בן ל"ח היה במותו, נפש אמן אכולת-יצרים ושסועת-ניגודים והוא כהר-געש הפולט להבות אש ותמרות-עשן…