״התנועה הערבית״ של י. בן־צבי (הוצאת ״עבודה״, על־ידי צ. בן־כהן) מפיצה מעט אור על שורש התנועה האנטי־יהודית האקטיבית, שנתגלתה בשנים האחרונות. האלמנטים הפאראזיטיים שבגוף הקיבוץ הפלשתינאי כועסים על השלטון הבריטי, שאינו מחלק משרות לכולם ואינו מעלה אותם כחפצם. בציוניות רואים האלמנטים הללו את המקום הכי־קל להכאה, ולפיכך הם מכוונים את כל חציהם כלפי הציוניות. אגב, הם גם רגילים במלאכה זו זה שלושים שנה, עוד בהיות התורכים בארץ.

הצד הסוציאלי שב״שאלה הנעלמה״ מוסבר יפה ונכון בברוֹשוּרה.

מה שנוגע לצד האתנוגרפי שבה — נאמנה עלינו, כמובן, עדותו של בן־צבי, עד כמה שיכולה להיות נאמנה בכלל אתנוגרפיה הכתובה בידי בן קיבוץ זר. אילו בא, למשל, איזה אתנוגרף ערבי והיה כותב עלינו: ״היהודים נחלקים לשלוש כיתות נבדלות: כוהנים, לויים וישראלים. יודע אני עברית ובעצמי הייתי בבית־הכנסת בשעת קריאת התורה, והנה לעיני חילקו את סדרת השבוע לאחד מבאי־כוח כת הכוהנים, אחר־כך לאחד מבאי־כוח הלויים ואחר־כך לאחד מבאי־כוח כת הישראלים״ — מה היינו אומרים?

— אתנוגרף למדן, אבל מה שנעשה אצלנו איננו יודע.

––––––

באותה הוצאה יצאה עוד מחברת אחת: ״ליקוטי תורת הסוציאליות״ מאת אלחנן קלמנסון. וכשמה כן היא. בה באו ליקוטים מתורגמים מאת מארכם, קרוֹפּוֹטקין, בֶּבֶּל וכו' בפרובלימות המדינה והחברה, הבורז׳ואזיה והפרוליטאריון. דעות עצמיות לא הביע המלקט (מלבד בשאלת הפרוליטאריון והלאומיות ובשאלת צורת המהפכה העתידה, אם האונס הכרח בה או לא); גם את הדעות הסוציאליסטיות של הקלאסיקים הסוציאליסטיים, שהוא מביא, ביחס לאקונומיקה היהודית המיוחדת לא בירר. אף על פי כן, בני־הנעורים הבאים ללמוד את תורת הסוציאליות יפיקו תועלת מקריאת המחברת הזאת.

[מתוך העזבון]