עם חשכה תעיתי באבק משעולי הפרדסים שבקצות העיר. כולם של בני הארץ, של הערבים. שלהם. —
הָעמדתי לעבור על פני בעל־בית אחד, מין אפנדי קטן, יושב בפתח שער־חצרו במסיבת שני שכנים באים־בימים, ואף עלם אחד, כבן עשרים, הדור בכפייתו, ביניהם. ברכתים לשלום. לא ענו לי. עברתי, הפניתי את ראשי לאחור וראיתי, שאי־המענה היה מכוּון, רשעי. העלם הזדקף עוד יותר בישיבתו, הביט לפניו כאילו באבק של נצחון: התאפקנו מלענות שלום ליַהוּד:
״ככה יֵעשׂה״.
הגיתי במרי־רוח: אם גם נכונה ההשערה, שיושבי־הארץ הם בני גזענו ושׁבפלחי ארץ־ישׂראל ישׁ אפילו מדָמָהּ של שארית־ישראל — לא הם ולא שכרם! לי אין דרך אחרת, אני מוכרח לעבור עליהם, אם יאבו או ימאנו, אבל טוב להיפגש בוֶליקוֹרוֹס בטאמבּוֹב — ואין צורך לומר בליטוויני בסביבות קובנה — מאשר בפולני־המזרח הללו.
״לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים".
בעוד צעדים אחדים, במשעול שאחר זה, זינק אחרי מאחד הפרדסים איש ערבי אחד בסחבות של טוּז׳וּרקה אירופית ומעדר ישן על כתפו. ״חאואג׳ה" — הדביקני. וראיתי, שאין זה ערבי מגודל, כאשר נדמה לי משום־מה ברגע הראשון, כי אם נער־פועל כבן שלוש־עשרה או ארבע־עשרה. הוא שאלני דבר־מה בקול צלול, צעקני קצת, ובהברה ברוּרה, דגושה. אני, לצערי, לא ידעתי לענות לו, כי לא לימדתי לשׁוני דַבּר ערבית. שׁאלתיו אני מצדי במלה אחת: מסֶלימה? (כלומר, מכפר־סֶלימה הסמוךְ הנך?) וענני: לא, מִנְהָן, מכאן הוא, מן הבּוֹיארה, והוסיף לדבר ולספר. אז שאלתיו ברמיזת־אצבע: אפנדי? (כלומר, בויארה זו, שאתה הולך ממנה ושאתה, כמשמע מדבריך, עובד בה, של האפנדי ההוא היא, היושב שם בפתח־חצרו?). הוא ענה בחיוב והוסיף להאריך דבר דבור על אפניו, כי לו, לנער, אין לא אב ולא אם, מתו בשנות־המלחמה, יתום הוא… את זאת הבינותי ממלים בודדות שלו, ועוד יותר מתנועותיו והעוויות־פניו. והוא גם הוא הבין את שאלתי: ״קַדֵישׁ״? (כלומר, כמה הוא מקבל ליום?) וענה בהכרת ערךְ עצמו: ״תּמניא גרש" היינו, שמונה גרושים. — ״לא טוב״ — אמרתי, והוא תהה רגע והתקשה להבין: מה פּירוש ״לא טוב״:
הרבה פחות מדי או רב יותר מדי? אז הסביר לי בארוכה ובהטעמה יתירה, שיש גם שמקבלים חמישה־עשר גרוש ליום וגם עשרים… פועלים גדולים… ולו אחיות קטנות… וצריך לאכול, להתפרנס… והוא מקבל שמונה… הכל מן אללה!…
אותה שעה לימדתי חובה לעצמי, חובה קשה, על שלא לימדתי לשוני לדבר ערבית. אילו ניתן פה… יתום עובד! אח צעיר! נכונה היא השערת המלומדים או לא, קרוב אתה לי לדם או לא, אך אחריותך הן עלי מוטלת היא. הן עלי היה להאיר את עיניך, להטעימך יחסי־אנוש!… לא, לא עשיית־ ריבולוציה במזרח על רגל אחת בפקודת ועד ידוע ובטעם שליחים של פוליטיקה סוציאליסטית ידועה — לא, לא פוליטיקיה! זה, אולי דוקא לא תפקידנו, ובזה אולי דוקא נעסוק בעל־כרחנו, מתוך יאוש, בדלית ברירה! — לא, לא זה!… כי אם מגע נפש בנפש… מהיום… ובמשך דורות… במשך ימים רבים… וללא שום מטרה… ללא שום כוונה… מלבד כוונת אח, ידיד ורֵעַ…
— שלומי, אדון! — נפטר ממגי הנער במוקדם, בראותו, כנראה, שטרוד אני ושהשיחה נפסקה. אבל בברכת־פרידתו נשמעה, בכל זאת, קורת־רוח מרובה על שעלה לו בהיסח־הדעת לחטוף שיחה הגונה עם אדם מגודל, ולדבר בטעם, כזקן ורגיל.
— שלומי לך, חביבי, — לחשו שפתי ולבי המה לו ולי.
המשכתי את תעייתי בחשכת־ערב.
[״קונטרס" כ׳ ניסן תרפ״א; החתימה: י.ח.ב.)