מַה תַּעֲשֶׂה רִמָּה? כְּרָחֵל נֶאֱלָמָה.

י. זמורה הדפיס מחדש את הספר “עוגב רחל”, אוסף שירי המשוררת רחל מורפורגו לבית לוצאטו, המשוררת העברית הראשונה הידועה בשמה (קדמה לרחל בלובשטיין במאה שנים). מספר שיריה – חמישים ושניים; מספר שנות שירתה – חמישים וארבע. למעשה שונה החשבון מן המניין החיצוני הזה: רוב השירים נוצרו במחציתו השנייה של תחום־הזמן הנזכר, היינו משנת חייה החמישים ושבע עד שנתה השמונים ואחת, היא שנת מותה.

הגואל את נחלתה של רחל זו ראשונה, יצחק קסטיליוני, הקדים לספרו קיצור דברי חייה. מן הפרטים הביוגרפיים האלה מתאחזים בנפשנו ובזיכרוננו בייחוד שניים: רומן נישואיה ויתמותה הרוחנית. סיפור אהבתה: היא בחרה בחתן נגד רצון הוריה ושמרה לו אמונים בשנות ההמתנה, עד שהשכילה להחזיר את הוריה מדעתם ולזכות בהסכמתם – וברית אהבתה נתקיימה למעלה מחמישים שנה. יתמותה, כמשוררת, בחייה המשפחתיים: בעלה זה, בחיר הלב, לא התענין בדברי שיר בכלל ואף לא בשיריה בפרט; וכמידת האב מידת בניו, שלושת הבנים שילדה לו, והם שלחו ידם במסחר. (אמנם הבת היחידה, פנינה, היא אשר מפיה עתיד היה מחבר הביוגרפיה לקבל פרטים על חיי האם, והיא גם ששמרה על נחלת המשוררת, אפשר שהשיבה את רוחה גם בעודנה בחיים). הבנים לא נשאו להם נשים, גם הבת נשארה ערירית; האם דאגה למשפחתה יומם ולילה, ללא עזרת משרת או משרתת, עד שנשאר לה רק יום אחד בכל חודש, הוא יום ראש־החודש, להתייחד עם בת־שירתה.

שד“ל, בן אחי אמה של רחל, וצעיר ממנה בשנים, מסר אחד משיריה הראשונים, והיא אז עדיין לא נשואה, למנדל שטרן, שהדפיסו ב”כוכבי יצחק“. כתב־עת זה שימש גם אחרי כן האכסניה לפירות רוחה המעטים והצנועים. על מכתביה (שכמה מהם נדפסו בשולי מחברת שיריה) וכן גם מספר שירים נהגה לחתום בשם של ענווה ושפלות רוח, בשם הקשה רמה (ר"ת: רחל מורפורגו הקטנה). כמעט תמיד היא מצרפת לחתימה הפשוטה גם איזה רמז נוסף למצב נפשה: כעין הודאה על קלות ערכה בעיניה היא. ציון מתחת לשיר אחד: “נֵפל אשת יעקב מורפורגו”. – חתימתה מתחת לשיר אחר: “נאום הצעירה והשפלה, כאוֹב מארץ קולה, רחל”. – כיוצא בזה: “רחל מורפורגו, בלב נשבר ונדכה”; “הנקלה שבבריות, ר’מ’ה”; “אני רמה ותולעה”; “הקטנה שבקטנות ר.מ.”; “רמה אני בחיי, קל וחומר במיתתי”. הציונים האלה ודאי שהם במידה מסוימת מליצה, מנת סגנון מוסכם, מורשת דורות של מתענווים שגאוותם בכך, אבל במקרה זה הנך מגיע מבלי משים לידי הכרה שיש לקבלם במשמעם הראשוני, כהודאה גלויה על רגש אפסות, הודאה הלובשת צורת המליצה למען הסתתר עם גילויה. מתחת לשיר אחד, ברכה לבית בן־אחיה, שנולד לו בן, היא רושמת: “דברי דודתך הדורשת שלומך, רחל בת ברוך לוצאטו ע”ה, עתה מורפורגו רמה ותולעה.”

נשאל את פי השירים.

בת נ"ז חיברה את שירה המפורסם, שהוכנס גם לכמה אנתולוגיות, “אלה דברי רחל, בבוא לאוזניה כי שמה נזכר לתהילה במכתבי־עתים”. סונטה הפותחת בשני בתים מרובעים אלה:

אוֹי לִי תֹאמַר נַפְשִׁי, כִּי מַר לִי מָר,

טָפַח רוּחִי עָלַי וָאֶתְיַמָּר.

שָׁמַעְתִּי קוֹל אוֹמֵר: שִׁירֵך נִשְמָר,

מִי כְמוֹתֵך, רָחֵל, לוֹמֶדֶת שִׁיר?

רוּחִי יָשִׁיב אֵלָי: רֵיחִי נָמַר,

גוֹלָה אַחַר גּוֹלָה עוֹרִי סָמַר,

טַעְמִי לֹא עָמַד בִּי, כַּרְמִי זֻמַּר,

מִכְּלִמוֹת אֶפְחַד, לֹא עוֹד אָשִׁיר.

והסיום המיואש, שנשאר בו גם שמץ של טענה:

הִנֵּה הָעֵד יָעִיד תּוֹשָׁב וָהֵלֶךְ –

אֵין חָכְמָה לָאִשָׁה כִּי אִם בַּפֶּלך.

ולעת שֵׂיבה כשהיא בת שבעים ושש:

וּבְיוֹם מִיתָתִי הוּא יוֹם שִׂמְחָתִי

בִּמקוֹם קִינָה גִּילָה רִנָּה

וּתְמוּר שַׂקִּים לִבְשׁוּ נָאִים

גַּם אֶל מָחוֹל אֶמְחוֹל

כִּי גֵרוּשַׁי הֵם נִשּׂוּאָי:

על הפסוק האחרון מעיר המביא את שיריה לבית הדפוס את ההערה המפורשת: “כדבר האמור גירושי עולם הזה הם נישואי עולם הבא”.

גם הזכרת “כי מר לי מר”, ועל אחת כמה וכמה יצירת אמרת־כנף משלה: “גירושי הם נישואיי”, לא יובנו אם תבינם כמליצה גרידא. היא כבשה את מכאובה, גם לא בשיר תשים תוחלתה, “אישה יהודיה” אף היא בוטחת בצור, מצפה לגואל. אנו רואים את האישה הזאת, אשת־חיל שנתקיימו בה כ"ב פסוקי תהילה שבמשלי שלמה במלואם, ובכלל גם זה היוצא דופן: “פיה פתחה בחוכמה ותורת חסד על לשונה”, כולם לפי הפשט הגמור שלהם, ואך אחד יחד לפי מידת הסוד: “ותשחק ליום אחרון”.

מאזניים, ניסן־אלול תש"ג (1943)